הגדה של פסח (מרבה לספר)/הא לחמא עניא

הגדה של פסח || הגדה של פסח (מרבה לספר)     יחץ • מה נשתנה

יחץ • מה נשתנה ‏מעבר לתחתית הדף לנוסח ההגדה דפים מקושרים צור דיון על קטע זה לדיון כללי על קטע ההגדה הנוכחי

הגדה של פסח מפרשי ההגדה אפוד בד זבח פסח (אברבנאל) חכמת מנוח טעמא דקרא יפה נוף כוס אליהו מעשה נסים מרבה לספר עיון תפילה קמחא דאבשונא רבי טעבעלה באנדי שבלי הלקט

הגדה של פסח   הא לחמא עניאהא לחמא עניא

כְּהָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַּׁתָּא הָכָא. לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַּׁתָּא עַבְדֵי. לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין:

---

---

מרבה לספר

---

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כשאומר הא לחמא עניא יהי' הפת פרוסה מגולה. ונוהגין להסיר הביצה והזרוע מהקערה בשעת הגבהה. והמ"א כ' דאין צריך להסירם:

כתב בספר שיח יצחק טעם להגבהת קערה. כי הוא דוגמת סל הביכורי' דצריך תנופה הואיל שאומר ווידוי דביכורים עכ"ל ונוהגין לפתוח הפתח בשעה שאומר הא לחמא. כי היאך יאמר כל דכפין ייתי ויכול. והשער סגור ולכנוס לא יכול:

א

הא לחמא עניא. (כתב בכנפי יונה גמט' רי"ו שם של ע"ב. לחמא עני' גמט' רד"ו).

פסקא זו קשה דבראשון הי' לנו לומר כל דכפין וכו' ואח"כ בהסיב' כל בני ביתו ראוי לאמ' הא לחמא. וגם שאר דקדוקים שהאריכו בזה האברבנאל וס' מעשה ה'. והנראה בזה כדאיתא ביורה דעה סי' רמ"ט צריך ליתן צדקה בסבר פנים יפות בשמחה ובטוב לבב ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו תנחומין. ואם נתנה בפנים זועפות ורעות הפסיד זכותו וכן אמר ישעיה הנביא (נח י) ונפש נענה תשביע והכוונה מתחילה ידבר אל העני שאל יצער נפשו ולא יתבייש שהוא עני. באשר שגלגול חוזר בעולם. ומאשפות ירום אביון להושיבו עם נדיבים. ובזה יתרצה האביון והעני לבא לביתו. אמנם בשעת האכילה לא ידבר כלל מענין העניות. רק יחשב בעיניו כאלו הוא חבירו ממש וטוב לו עמך. ויאכל וישתה בטוב לב משתה תמיד. יען לאחר האכילה כשיפטור האורח עני ממנו ינחם אותו בדברי תנחומין שיאמר ה' יעזור לו ויצפה לישועה כמו שאנו מצפין ג"כ לגאולה שלימה:

וכל אלה הדברים סידר בעל הגדה שרוצה בעל הבית שיסיבו עמו ענים. מתחיל ואומר הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארבע דמצרי'. והא דאמר בארעא דמצרים ולא אמר ביציאת מצרים כ' האבודרהם בשם בן עזרא שהי' שבוי בהודו. והיו מאכילין אותו לחם שאינו מתעכל להם שאינו מחומץ ומזה הענין עצמו הי' הגאולה שלא הניחו המצרים את ישראל להחמיץ העיסה. ואם זה ה' לאבותינו במצרים כל כך עניות והיו להם לעבדים. ובאלו דברים יסיר המסוה הבושה מעל פני העני ויבא לבית העשיר. אמנם כשמיסב עמו על השולחן. יאמר כאלו הוא חבירו כל דכפין ייתי ויכול. וכל דצריך ייתי ויפסח ולא יהי' לעני כאוכל נהמא דכסופא. וכשנפטר העני ממנו ידבר לו תנחומין השתא הכא וכו' כלומר שיהי' מצפה לתשועת ה' ויוחיל לו כמו שאנו מצפין לגאולה לבא לארעא דישראל:

ב

דרך השני דאית' במדרש שבזכות הצדקה שהיו אבותינו במצרים מאכילין את הענים הרעבים על שולחנם לכך נגאלו ומהם ראוי ללמוד לעשות כמו שעשו הם גם אנחנו מחויבים לעשו' כן. וגדולה הצדקה שמקרבת אל הגאולה כדאי' בב"ב דילפינן מדכתיב כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. וזהו כוונת תחילת הגדה הא לחמא עני' ר"ל הגאולה הי' בעבור לחם הענים די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. לכך גם אנו עושין כן ונאמר כל דכפין ייתי וייכול ולמה נעשה כן לזה אמר השתא הכא וכו' דגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שאנו מצפין לשנה הבאה בארעא דישראל:

ג

דרך הג' יאמר בדקדוק למה התקינו פסקא זו בלשון ארמי. ואינו מספיק מה שמפרשים לפי שבני בבל מבינים לשון ארמי. דא"כ בזמן הזה ה"ל לתקן לאומרו בלה"ק. בסידור כתוב על קלף שנת קס"ו מ"כ וז"ל ומה שאנו אומרים קריאה זו בלשון ארמית משום שאין המזיקים מבינים בלשון ארמית. ואלו היינו אומרים כל דכפין ייתי וייכול בלשון שהיו מבינים היו באים ומזיקים לבני אדם. וא"ת והא אמרינן ליל שמורים לילה משומר ובא מן המזיקי'. וי"ל דאינם מזיקים מאליהם אבל אי קורין להם באים ומזיקים. ועוד י"ל שאם היו מבינים הי' לחוש שמא מתוך כך יבאו וירגילו לבא לאחר פסח ואז יזיקו לבני הבית. ולמאי דאמרינן לילה המשומר ובא מן המזיקין קשה הא אמרינן השטן גמט' שס"ד דאית לי' רשות שס"ד ימים בשנה להזיק חוץ מיום הכיפור שאין לו רשות להזיק משמע שאף בליל פסח יש לו רשות להזיק וי"ל דהא דאמרי' ליל המשומר היינו דווקא לישראל כדכתיב לבני ישראל לדורותם במעשה וודאי אין מזיקים לישראל אבל בדיבור מזיקים. אבל בי"כ לית לי' רשות לא במעשה ולא בדיבור עכ"ל הבט וראה מגודל הלכה זו הדחק בטעם זה. ותו יש להפליא הא דאמרינן דלשנה הבאה היו צריכין לומר בלה"ק רק כדי שלא יאמרו מרדו היהודים. דא"כ למה חוזרין ואומרין בארעא דישראל וה"ל לומר בארץ ישראל. ושוב אומר כולה בלה"ק לשנה הבא בני חורין ולא אמר בנן חורין ויתר דקדוקים האריכו בו המפרשים:

והנראה בזה שבני בבל שהי' לשונם ארמית ותרגום תקנוהו נוסחא זו על ארבע זמנים שונים. והיינו בפסח ראשון שבאו לארץ בשבע שכבשו ושבע שחלקו אז היו אומרים כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים ואח"כ כשנבנה בית המקדש והיו דומין לבני מלכים שביתם פתוחה לרווחה והיו אוכלי' המצה דרך משתה ושמחה היו אומרים כל דכפין ייתי וייכול וכל דצריך ייתי ויפסח ר"ל דברים הצריכין לקרבן דהיינו ד' כוסות (אבל הפסח עצמו אינו נאכל אלא למנויו) (והרמב"ם בסדר הגדה כ' שזאת הפסקא לא אמרו בזמן שבית המקדש קיים) אמנם לאחר החורבן נשבת השמחה מעירנו ולא היו אומרים כבראשונה. רק השתא הכא לשנה הבא בארעא דישראל וכינוי לגאולה בלשון הקודש ולא אמרו לשתא דאתא. כי ידוע כשהיינו בארצנו הקדושה לא דברנו רק בלשון הקודש כי הוא לשון מולדתינו. והואיל שגאולת עזרא לא הי' בתכלית השלימות על כן משתף עמו לשון תרגום. ובעבור שעכ"פ משועבדים היינו לכשדים ומדי ופרס וגם יודעים שנחרב אח"כ. ועכשיו בגלות הרביעי אנו אומרים לשנה הבא בני חורין מפני שתהי' גאולה אחרונה גאולה בשלימות ואז כינוי אותו כולו בלשון הקודש:

ד

דרך הד' ירצה בזה כי יש שלשה טעמים על יחץ ומפני שהוא חלק המצה לשני חלקים. אחת לתוך הקערה. ואחת תחת מראשותיו ההוא מצניע. ונתן טעם בדבר הא לחמא עני' שסדרו לאחר שעשה יחץ. ומבאר טעם הראשון כי החצי שמניח בין שתי המצות הוא סי' עברות כדרך העני בפרוסה והוא שאמר די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים בהיותם עבדי'. והחלק השני הוא על שום שלא הספיק להחמיץ ביציאתם ממצרי' וזה שאמר הא לחמא עני'. ובזה יובן חקירה אחת למה נקרא חג המצות לשון רבים ולא נקרא חג המצה. כמו חג הפסח שלא אומרים חג הפסחים ואפשר לומר הואיל דנוהג מצוה זו כל שבעה וכן חג הסוכות. וכן שבועות הוא סוף ז' שבועות של ספירה. אבל פסח אינו נוהג רק לילה אחת. ועוד יש לפרש הואיל דיש במצות שני טעמים זכר למצה של עני במצרים גופא. והשני זכר למצה של יציאת מצרים לכן נקרא לשון רבים חג המצות:

טעם שני של יחץ כי החלק הראשון הוא כדי לברך על אכילת מצה וזה שאמר כל דכפין ייתי וייכול. ועל חלק שמצניע לאפיקומין הוא דצריך לאכול כזית מצה באחרונה זכר לפסח דנא כל על השובע לזה אמר ברמז כל דיצריך ייתי ויפסח:

טעם שלישי ליחץ. דחלק הראשון מורה על הגלות המר הזה וקאמר השתא הכא וכו' והשתא עבדי דמצה לשון ריב ומצה. אבל חלק אפיקומן הוא סימן על הגאולה העתידה ולשון אפיק משמע לעתיד. וסימן לשנה הבאה בארעא דישראל כלומר אפיקו מניכי שלא יהיו כליהם עוד פה בגלות. ובני חורין כלו' אפיקו מיני שיאכלו פרפראות כבני חורין ומפני שקץ הפלאות מכוסה מעין כל אי לכך לרמז מצניעו וישם אותו תחת מראשותיו כלומר שכל בטחונינו בזמן הגלות הזה על סמיכת קץ הפלאות כאדם הסומך ראשו על מראשותיו:

ה

דרך החמשה הוא דצריך לתת טעם למה אמרו ערבי פסחים לא יאכל אדם עד שתחשך. משום דבמצרים לא היו מניחין העברים לאכל מן הצהרים עד הלילה שהיו הולכים לביתם ולא בין הפרקים. כי הנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם ולא היו יכולין לאכול עד לעבודתו עדי ערב. לזה אמרו הא לחמא עני' די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים מש"ה אסור לאכל עד שתחשך כמו עני שאינו אוכל עד הלילה לכך כל דכפין שהרעיב עצמו ביום ייתי וייכול: (ואמרינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב פסח כאלו בא על ארוסתו בבית חמיו ומפרשי' משום דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה נמצא הכלה צריך שבע ברכות. וקודם שיאכל מצה ג"כ צריך לברך שבע ברכות. וצ"ל דשני בפה"ג לא קחשיב כ"כ אבודרהם. ולי נראה דענ"י ומוציא לא קחשיב משום דגם אם אוכל חמץ צריך לברך ענ"י ומוציא. ולענ"ד כוונ' הירושלמי כי בין אירוסין לקידושין צריך קידושין וחופה וקריאת כתובה ושתי כוסו' כן הוא במצה דמקדש היום וחופה היינו כיסוי הלחם. וקריאת הכתוב' הוא קריא' הגדה ושתי כוסו' ששותין קודם האכילה. והביאה נקרא בשם אכילה כדכתי' אכלה ומחתה פיה. וא"כ הוא דוגמא דארוסה) כל דיצריך ר"ל ארבע כוסות וזכר לפסח שאוכלין אפיקומן שהוא זכר לפסח ייתי ויפסח ויעשו זכר הפסח ונתן טעם בזה משום דאנו מצפין לגאולה העתידה כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין לגאול וד' כוסות ואפיקומן רומזין ע"ז לכן אומרים השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל:

ו

דרך ששי נראה דפסקא זו מסודר כנגד הארבע בנים. כי מתחילה בא להראות לבן החכם. דכמו זה הלחם היו אוכלין במצרי' עצמו כדי שלא יתעכל במהרה. וגם כדי שלא הספיקו להחמיץ עיסתם ביציאתם ממצרים ואין בלב כל אדם להבין זאת כי איש בער לא ידע והחכמה בלב חכם תנוח. כל דכפין וכו' אמר המסדר נגד הרשע כמ"ש אבודרהם כל מי שהרעיב עצמו בע"פ כדי לאכול מצה לתאבון ייתי וייכול. וכל דיצריך שטרח הרבה מאוד בעשיית צורכי י"ט ולא מצאה ידו מה שהוא מהצורך י"ט של פסח ייתי ויפסח מה שאין דבר זה נכנס בלב בן הרשע האומר מה העבודה זאת לכם ואינו מרעיב עצמו. השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. אמר נגד בן תם שמתמי' למה לנו כל זאת הטרחא. כי עם היות שיצאנו ממצרים והגאיל אותנו מיד פרעה. עם כל זאת הלא עדיין אנו שרוין בגלות המר הזה. ומה יתרון לנו הלא אנחנו עבדי למלכי אומת העולם חוץ לארצינו. על זה בא כמשיב אע"ג דהשתא הכא. אבל לנשה הבאה בארעא דישראל כי אנו מצפין בכל יום לישועה וגאולה. השתא עבדי וכו' ואמר נגד הבן שאינו יודע לשאול. כי גם זה הבן בהיותו שומע דברי אביו מה שאומר לאחיו התם. מיד נסתעפו רעיוניו ג"כ במבוכת בן התם. ולבן קטן זה אין האב יכול להשיב כמו שהשיב לבן תם שהוא גדול ויודע לחלק בין מדינה למדינה. אבל הקטן אינו יודע בשינוי ארצות והאקלימים זה מזה. מפני זה אומר האב דלשנה הבא נהי' אנחנו בני חורין כמו שרים ומלכים וזה ההבדל רואה הבן קטן בכל עת:

ז

דרך השביעי שהמסדר אומר שבעל הבית מחויב לומר זאת הפסקא לפני בני ביתו כדי שישאלו עליו שאלות מה נשתנה וכו' ואמר הא לחמא עני' וכו' כדי שיחול עליו שאלת הבן מה נשתנה וכו' שבלילה זה אוכלין כולו מצה וכו' ואחר זה אומר כל דכפין וכו' וכל דיצריך וכו' ר"ל שאומר בזה שמראה להגיה הקערה שמסודר עליו השני טיבולין ומרור וכרפס שכל מי שאין לו אלא המצו' על י"ט של פסח יבא לכאן ויתן לו. על זה יבא בשאלתו השני שאלות למה אוכלין מרור ולמה מטבילין שני פעמים. ואח"כ אומר השתא הכא וכו' ר"ל כי מחויבין להסב התינוקות כדי שישאלו ובזה אומר האב לבני ביתו שיהיו מסובין כדרך בני מלכים ואעפ"י שהשתא הכא וכו' לשנה הבא בארץ ישראל וכתי' בני חורין על זה מתמי' הבן למה בלילה זה דווקא כולם מסובין:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף ·