האלף לך שלמה/אורח חיים/רפ
|
< הקודם · הבא > |
|
דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי. | ||
| אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
שאלתו וז״ל מנהגנו לברור חיטין מן השום ומן הבצלים ונמצא לפעמים פירורי פת גדולים וקטנים מעופשים ואפשר נפסלו מאכילת ארם אבל ראוין לאכילת כלב וזה דבר הרגיל. ופלפל אם נימא רזה הוי כיבש בלח ואינו בטל או דלמא דע״י הטחינה נעשה גוש אחד כמ״ש הטו״ז בסי׳ תנ״ג וא׳׳כ הוי כלח בלח ובטל ק״פ והביא כמה מקומות ודברי הפמ״ג פי׳ תמ״ז במשבצות ס״ק י״ט דקמח ממצה אפוי׳ הוי יבש בלח ודבריו בסי׳ תס״ז לענין גרעינין בקאווי שכתב דאין הגרעינין נטחין כ״כ כמו הקאווי משמע הא אם הוי נטחין בשור. הוי לח בלח. הנה לא הרגיש מ’ש הטו״ז בסי׳ תצ״ד. והרמ״א סי׳ תק״ד דאין טחינה באוכלין דאין טחינה אחר טחינה א״כ הטו״ו בסי׳ תנ״ג מיירי בדברים שלא נטחנו כלל לכך בזה כיון דבשניהם הטחינה בשוד. או הטחינה עושה גוש אחד אבל בפירורי פת וכדומה שכבר נטחן ואין בו טחינה והגרעינין עדיין לא נטחנו ויש בהם טחינה אינו נעשה ע״י טחינה גוש אחד ולכך הפמ״ג בקמח ממצה אפוי׳ דאין בו עוד טחינה שפיר כתב דהוי יבש בלח משא׳׳כ בגרעינין בקאווי דשניהם שייך בהם טחינה אם הי׳ הטחינה בהם שוה הוי לח בלח ע״י הטחינה לכך הוצרך לטעם דאין טחינתו שוה. ומ״ש בשם הפמ״ג אם המג״א חולק על סברת הטי״ז או לא. הנה הפוסקים והש״ך יו״ד סי׳ ק״ט ודאי פליגי ממה שעשו מחלוקת בין דברי התום׳ זבחים ומנחות לדבריהם ביבמות וכן דחולין וגה״נ ולפי חילוקו של הטו׳ז י״ל דלא פליגי כלל ומקום דכתבו דקמח הוי לח בלח מיירי ע״י טחינה ומקום דכתבו דלא הוי לח בלח מיירי שלא ע״י טחינה לכך הוי יבש ביבש ובע״ב דלא ס״ל הך חילוקא. ובדין שלו הנה מבואר בח״י סי׳ תנ״ג ס״ק י״ז וז״ל וב׳ הכלבו ותניא וז״ל ואין לחוש שמא נתערב פירורין תוך חמץ לתוך הקמח הואיל והמנהג שמרקדין הקמח בנפה ואם יש חמץ הנפה קולטתו עכ״ל ויש ללמוד מזה דאם נתערב פירורין חמץ לתוך הקמח יש לו תקנה ע״י הנפה לנפותו אך אין שעת הדחק וספקא בעלמא ו אי׳ לודאי נתערב ומ״מ עכ״פ יש להתירו בהנאה וכו׳ עכ״ל. משמע רבספק נתערב מודה דסמכינן על הכלבו וש״ל וא״כ ה״נ כיון דבוררין את הפירורין כל מה דאפשר א״כ עכ״פ יותר מספקא לא הוי לחוש שמא נתערב וכדאי הוא לסמוך בזה על היתר הנפה ומ״ש בענין ספקא דמשהו דהוי דרבנן אם די בחד ספק או בס״ם עיין בחבורי לה״פ והנני מעתיק לו מ״ש בנדון כיוצא בזה כי הנני מסכים להיתר בזה