דרך חיים/אבות/הקדמה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף משנה מפרשי הפרק שנדפסו על הדף תוספות יום טוב מפרשי המשנה רש"י מגן אבות (תשב"ץ) דרך חיים דפים מקושרים

דרך חיים אבות הקדמה

הקדמת המחבר

"כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו כג). האדם אשר ברא השם יתברך על האדמה, סוכתו ענן וערפל, עד שהוא יושב בחושך ולא אור, הוא הגוף העכור והחושך אשר מכסה עליו, עד כי נלאה למצוא הפתח הפונה קדמה, שיהיה דרכו נוכח ה'. ואף אם זוהר השכל ונצוץ שלו לו לעינים, להורות לו הדרך אשר ילך בו, אין הדבר הזה רק מה שראוי לאדם לעשות מצד שהוא אדם, שנתן לו השם יתברך השכל, אשר הוא נר מאיר, ובהלו נר השכל על ראשו, ידע מה שיעשה מצד שהוא אדם, לא במה שבחר השם יתברך בו, כמו שהם ישראל שבחר השם יתברך בהם מכל העמים, ודבר זה הוא למעלה מן השכל האנושי. ולכך אל דבר זה, שילך אחר בוראו ולהיות דבק עם השם יתברך, וכדכתיב (ר' דברים יג ה) "אחרי ה' תלכו ואותו תעבודו ובו תדבקו", אין כח במאור הזה, שהוא השכל, להאיר דרכו אשר עליו מה שיש לו ללכת אחר בוראו. ואיך אפשר דבר זה, שיהיה המאור הזה, הוא השכל, הבוחר הדברים הראוים אל האדם במה שהוא אדם. רק הדבר הזה, הם מעשים הרצוים אל השם יתברך, ומה שמרחיק האדם מן השם יתברך אשר בחר בו, עד שבזה יוכל האדם להגיע אל הצלחתו האחרונה, ולהיותו דבק בו יתברך, ודבר זה הוא למעלה מן השכל. לכך המאור אשר הוא להגיה חושך האדם אשר יושב בו, הוא התורה והמצוה. וזהו דכתיב (משלי ו כג) "כי נר מצוה ותורה אור", רוצה לומר כי הם בלבד המאירים לאדם בחושך, עד שהלילה כיום יאיר.

ופירוש "נר מצוה ותורה אור", רוצה לומר כי המצוה דומה לנר, אשר האור שלו אינו אור גמור בלא גוף, רק האור נתלה בגוף, הוא הפתילה והשמן וכלי המקבלים האור הזה. ואינו אור מופשט מן הגוף, שיהיה אור בהיר, רק עומד ונתלה בדבר שהוא גוף, ובשביל כך אינו אור בהיר. וכך המצוה היא המעשה אשר יעשה האדם על ידי כלי הגוף, ובמעשה אשר יעשה האדם בעל גוף, דבק בו האור האלהי, מה שמעשה הזה מעשה שכלי אלהי, מצות בוראו ורצונו של השם יתברך, לכך המצוה נקראת "נר". אבל התורה נקראת "אור", כי האור אינו תולה בדבר, אבל הוא מופשט מן הגוף לגמרי, ולפיכך התורה דומה לאור בהיר.

ובמסכת סוטה (כא.), את זו דרש רבי מנחם בר רבי יוסי, תלה הכתוב את המצות בנר, ואת התורה באור; מה נר מאיר לפי שעה, אף המצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור; מה אור מגין לעולם, אף התורה מגינה לעולם, עד כאן. וביאור זה, כי המצוה שהיא מעשה האדם, ואין מעשה האדם רק על ידי הגוף, וכל גוף הוא תחת הזמן כאשר ידוע, כי כל דבר אשר הוא גוף הוא תחת הזמן. ולכך המצוה שהיא על ידי גוף האדם, היא מגינה בזמן בלבד, וזה שאמר שהמצוה היא לשעה. אבל התורה שהיא בלא גוף, שהיא השגת השכל, אין לגוף עסק בה, וכל דבר שאינו גוף אינו תחת הזמן. ולכך התורה מגינה לעולם, כאשר האדם דבק בתורה השכלית, שאין לה התלות בזמן כלל. ולפיכך אמר הכתוב (משלי ו כג) "כי נר מצוה ותורה אור", והם המאירים לאדם להביאו אל תכליתו האחרון, המעלה העליונה, אשר הוא בקשת וחפוש כל חי אשר הוא על האדמה.

ואמר עוד "ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו כג), רצה לומר ומכל מקום "תוכחת מוסר", הם הדברים אשר אינם מצוות התורה, רק מה שנותן שכל האדם מן המוסרים, אשר יעשה האדם וחי בהם (ויקרא יח ה), נקראו "דרך חיים".

ובמדרש ויקרא רבה (ט ג), "לשמור דרך עץ החיים" (בראשית ג כד), כ"ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה, שנאמר "לשמור דרך" זה דרך ארץ, [ואחר כך] "עץ החיים" זה התורה, עד כאן. ומה שנקרא התורה "עץ", ודרך ארץ "דרך", מפני שרצה לומר כי התורה היא נטיעה חזקה, כמו העץ הזה שהוא נטוע בחוזק, ויש לו שרשים גדולים, אשר אם כל הרוחות בעולם באים, אין מזיזין העץ הזה ממקומו (להלן פ"ג מי"ז). כך התורה היא נטיעה חזקה, ונטיעת התורה היא עם השם יתברך, אשר ממנו יתברך אצולה התורה הזאת, מסודרת מאתו. וכמו שיתבאר עוד בכמה מקומות איך הנטיעה הזאת יוצאת מן השם יתברך, כמו שהעץ יוצא ממקום נטיעתו, היא האדמה. ואם כל באי עולם באים לעקור התורה, אינם יכולים לזוז אותה אף בדבר אחד. כמו שאמרו במדרש (תנחומא פ' וארא, ה), כשהיה שלמה המלך עליו השלום מרבה נשים, אמר רבי שמעון בן יוחאי, ספר משנה תורה עלה ונשתטח לפני הקב"ה. אמר רבונו של עולם, דייתקי שבטלה מקצתה בטלה כולה. אמר הקב"ה, הרי שלמה ואלף כיוצא בו בטלים, ויו"ד ממך אינו בטל, עד כאן. וכן אף אם כל ארבע מלכיות, שהם כנגד ארבע רוחות העולם, באים לעקור התורה מישראל על ידי גזירותם כמו שהיו עושים, אין יכולים לעקור בגזירתם התורה.

ונקראת "עץ חיים", שמורה על נצחית התורה מצד עצמה. ולא שתאמר כי התורה חס ושלום לזמן, ויש לתורה הפסק מצד התורה עצמה, ולפיכך נקראת התורה "עץ חיים". שהדבר שנקרא "חיים" אין לו הפסק, כמו 'מעיין מים חיים', שהוא מקור שאין לו הפסק. לא כמו האדם שנקרא (איכה ג לט) "אדם חי", שלשון "אדם חי" רוצה לומר אדם שיש לו חיות, וכדכתיב (בראשית ב ז) "ויהי האדם לנפש חיה", אם כן האדם מקבל החיות, ואפשר שיסולק החיות שקבל. אבל "עץ החיים", שהעץ הוא החיים עצמו אין לו הפסק. ולכך נקרא השם יתברך (דברים ה כג) "אלהים חיים", שהוא החיים הנצחיים עצמו. ובמקום שנאמר (שופטים ח יט) "חַי ה'", כאילו כתיב חיים, שכך מורה הפת"ח. ובאדם שייך לומר "חֵי פרעה" (בראשית מב טו) בציר"י, כמו שאר סמיכות, מפני שאין החיות עצמו, רק מקבל החיות, ואפשר שיסולק. ובאלו שתי מלות שנקראת התורה - "עץ חיים", רמז לך כי אין לתורה בטול; הן מצד אחרים, הן מצד עצמה של תורה. גם התורה היא "עץ חיים", שהיא נותנת החיים למי שאוחז בה, דהיינו לומדיה, כמו שאמר (משלי ג יח) "עץ חיים הוא למחזיקים בה". ונקראת "עץ", כי על ידי התורה יש לאדם דביקות ונטיעה בו יתברך, כי נטיעת התורה יוצא מן השם יתברך, ולפיכך היא "עץ חיים למחזיקים בה". וזה שדרשו (ויקרא רבה ט ג) "עץ חיים" - זו התורה.

אבל דרך ארץ נקרא "דרך", כי הוא הדרך הישר שאינו נוטה לימין ולשמאל רק הולך ביושר, כי כל דרך הולך ביושר. נקרא "דרך חיים", מפני כי דרך ארץ הוא תוכחת מוסר, וכל דברי מוסר שלא ילך האדם אחר תאות גופו וחומרו, אשר בו דבק המיתה. ודבר זה רמזו ז"ל גם כן במה שאמרו (בראשית רבה יז ו) כאשר נבראת האשה, נברא השטן עמה, שלא נאמר סמ"ך מתחלת התורה עד בריאת האשה, שנאמר (בראשית ב כא) "ויסגר בשר תחתנה". וקאמר שם (בבראשית רבה) והכתיב (בראשית ב יא) "הסובב את כל ארץ החוילה", ומשני ההיא בנהרות הוא דכתיב. והטעם הוא כי האשה היא נמשלת בחומר, אשר בחומר דבק ההעדר והמיתה שהוא השטן (בבא בתרא טז.), ודבר זה יתבאר לקמן, ואין כאן מקום זה, אבל הוא דבר ברור. ולפיכך "תוכחת מוסר" המיסרים את האדם החמרי שלא ילך אחר תאותו, במה שהוא בעל אדמה חמרית, ובו דבק ההעדר שהוא השטן, דבר זה מסלק אותו מן המיתה שהוא דרך מעוקל, לדרך חיים. וזהו (משלי ו כג) "דרך חיים תוכחות מוסר".

ומה שאמר הכתוב "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר", הוא נגד מה שכתוב בכל מקום (דברים כב ז) "למען ייטב לך והארכת ימים", רוצה לומר שיהיה לך הטוב הגמור, ויהיה הטוב ההוא נצחי. כי האור הוא הטוב הגמור, כמו שאמרו (פסחים ב.) 'לעולם יצא אדם בכי טוב', והוא האור. ודברי מוסר נותנים לאדם החיים, שהוא האריכת ימים, שהוא מסולק מן המיתה על ידי מוסר, כמו שהתבאר. ואמר כי על ידי "נר מצוה ותורה אור" יגיע בה אל הטוב, הוא האור הצפון לצדיקים, כי נר מאיר המצוה, ויותר מזה התורה, שהיא טוב לגמרי, כי התורה היא אור. והאריכת ימים, שהוא הנצחית, על ידי המוסר שמסלק את האדם מן המיתה על ידי תוכחת מוסר. והתבאר לך פירוש הכתוב (משלי ו כג) "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר".

וכן נראה פירוש הכתוב מדברי רבותינו ז"ל, בפרק קמא דברכות (ה.), תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר, שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל, וכולם לא נתנו אלא על ידי יסורים, ואלו הן: התורה, ארץ ישראל, ועולם הבא. תורה מנין, דכתיב (תהילים צד יב) "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה". ארץ ישראל מנין, דכתיב (דברים ח ה) "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך", וכתיב בתריה (שם פסוק ז) "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה". עולם הבא מנין, דכתיב (משלי ו כג) "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר", עד כאן. וביאור דבר זה מה שאלו שלשה דברים ניתנו על ידי יסורים, מפני שכל אלו ג' דברים הם קדושים. כי ארץ ישראל היא הארץ הקדושה, אשר הארץ הזאת היא נבדלת, יש בה השכל יותר משאר ארצות, ואם לא כן שהיה לארץ ישראל מעלה זאת, לא היה אוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח:) ביותר משאר ארצות, ולא היה בארץ ישראל דוקא הנבואה. וביארנו זה במקומות הרבה. והתורה שהיא חכמת אלקים, אין בה דבר גופני. ויותר מזה עולם הבא שאין שם אכילה ושתיה (ברכות יז.), ומסולק העולם הבא מן הגופנית לגמרי. ומפני זה נקראו אלו ג' דברים 'מתנות', כי המתנה היא מה שאינו שייך לאדם מצד עצמו, וניתן לו מזולתו. וכן האדם הוא בעל גוף חמרי, ואין מצדו הדברים האלו שהם דברים נבדלים אלקיים. ולכך לא ניתנו רק על ידי היסורים, שהם ממעטים את החומר וגוף האדם, ומסלקים את פחיתתו, עד שהאדם ראוי אליו דברים האלקיים. ולכך לא ניתנו אלו ג' דברים לאדם רק על ידי יסורים, שהם מעוט הגוף החמרי, ואז ראוי האדם אל אלו דברים הקדושים הנבדלים. ואין כאן מקום לפרש המאמר הזה, והתבאר במקום אחר יותר באריכות. אבל מזה מוכח כי רז"ל מפרשים הכתוב "ודרך חיים תוכחות מוסר", כי מפני כך ראוי האדם אל חיים, כאשר ממעט החמרית אשר בו דבק ההעדר שהוא המיתה, ולכך זוכה לחיי עולם הבא.

ואין פשט הכתוב "ודרך חיים תוכחות מוסר" על מדת יסורין, שאם כן לא היה אל הכתוב קשור כלל לומר "כי נר מצוה ותורה אור" "ודרך חיים תוכחות מוסר", כי אין ענין היסורין אל המצוה והתורה. גם לא שייך "דרך" רק על דרך ארץ שנקרא "דרך". אבל דעת רז"ל בודאי כמו שפירשנו, כי "תוכחת מוסר" שכתיב בקרא היינו דברי מוסר המייסרים את האדם שלא ילך אחר גופו וחומרו, רק יסלק הדברים אשר נמשך בהם האדם אחר תאות גופו. ודבר זה הם יסורים לגופו, כי האדם מצד גופו הוא רודף אחריהם. ולפיכך נקראו המדות טובות 'דברי מוסר', שהם מייסרים את האדם שלא ילך אחר תאות גופו. ומפני זה הם דרך החיים, כמו שביארנו שכל אשר מייסר וממעט גופו, בשביל זה יגיע אל החיים, כי החומר בו דבק המיתה וההעדר כמו שאמרנו. ומזה עצמו הוציאו ולמדו גם כן (ברכות ה.) כי אי אפשר שיזכה האדם אל עולם הבא, שהוא החיים הנצחיים, כי אם על ידי יסורים, שהם ממעטים את הגוף אשר בו דבק המיתה. ולפיכך זוכה אל עולם הבא על ידי יסורים. ומכל מקום פירוש הכתוב כמו שביארנו, שמדבר על דברי מוסר המייסרים את האדם, ודבר זה הוא "דרך חיים" לאדם.

ומפני כי המסכתא המהוללה היקרה היא מסכת אבות, אשר במסכתא הזאת נכללו כל דברי המוסר, והוא מעט הכמות ורב האיכות, עד שאמרו בפרק המניח (בבא קמא ל.), אמר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין. רבא אמר מילי דאבות. ואמרי לה מילי דברכות, עד כאן. ומה שסובר רב יהודה שהחסידות תולה במילי דנזיקין, ורבא סבר שהחסידות תולה במילי דאבות, ולאמרי לה במילי דברכות. ופירוש זה, כי שלימות האדם הוא בשלשה פנים, שאין האחד כמו השני; כי צריך האדם שיהיה שלם עם זולתו מבני אדם. וצריך שיהיה שלם בעצמו עד שהוא בריה שלימה. וצריך שיהיה שלם עם בוראו, דהיינו בדבר שמגיע לבוראו. ואלו ג' שלימות כוללים הכל, ויתבאר דבר זה בפרק משה קבל (להלן פ"א מ"ב) באריכות, ואין להאריך כאן.

וסבר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, שלא יגרום היזק לזולתו מבני אדם. וזהו עיקר החסידות כאשר זולתו לא ימצא היזק ממנו. שאם אין מקיים דבר זה, וגורם לזולתו היזק, אין ראוי שיהיה נקרא 'חסיד'. ולכך מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין. ולא אמר שיגמול חסדים ויתן צדקה, שודאי ראוי לעשות הטוב לזולתו, ואין זה מורה על חסידות יתירה. אבל כאשר נזהר במילי דנזיקין, אף אם אין עושה בידים כלל, רק שנזהר שלא יגיע היזק ורע לזולתו בגרמתו על ידי שלא נזהר בהיזק, זה חסיד גמור.

ולרבא דאמר לקיים מילי דאבות. כלומר שעיקר החסידות הוא בזה כאשר הוא איש שלם בעצמו, והמדות הטובות הם שלימות עצמו. וסבר רבא כי יותר ראוי שיקרא 'חסיד' כאשר הוא שלם בעצמו, דבר שמגיע לעצמו, והוא עיקר יותר לחסידות.

ולאמרי לה לקיים מילי דברכות, הוא השלימות השלישי, שהוא שלם עם בוראו, לברך את שמו יתברך על כל דבר ודבר, ואין שם שמים מסולק מאתו. וסברי דיותר ראוי שיהיה החסידות תולה בזה, כאשר הוא שלם עם בוראו. ואפשר כי אין כאן מחלוקת כלל, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כי האדם אינו יושלם עד שהוא חסיד גמור בג' דברים אלו, שמשלימים האדם עם בוראו ועם זולתו מבני אדם ויהיה שלם בעצמו גם כן, ואז הוא שלם לגמרי.

ועם כי יש בזה עוד דבר מופלג בחכמה, מוכח על הפירוש שאמרנו. כי האדם יש בו ג' חלקים: הגוף, והנפש, והשכל. לרב יהודה החסידות הוא שיהיה שלם בנפשו. וזה כי שמירת הנזיקין שלא יעשה דבר רע, כי הנזיקין הם רעים לגמרי, כי אין דבר טוב ודבר הנאה יש בנזיקין. ולא כמו שאר חטאים אשר יש לאדם הנאה בהם. אבל הנזיקין שהם נזק אין לאדם שום טובה והנאה בהם, ואם אינו נזהר בנזיקין כלל ועושה היזק בידים לחבירו, זהו נפש רע, כדכתיב (משלי כא י) "נפש רשע אוותה רע". ורוצה לומר, כי מי שהוא רע בעצמו, נפשו מתאווה לדבר שהוא רע בעצמו, אף כי אין לו שום הנאה בזה, רק בשביל שהוא רע הוא נמשך אל הרע בטבע. והמרחיק את עצמו מן הנזיקין מורה שנפשו מסולק מן הרע לגמרי, עד ששמירת הנזיקין ביותר, שמרחיק עצמו מן הרע, דבר שאין הנאה ותועלת בו, מורה על שלימות נפשו שאינו נפש רע. וזה שאמר שיזהר במילי דנזיקין. אבל דבר שיש לו הנאה בו, בודאי דבר זה הוא מחמת יצרו שבגופו, שהוא מתאוה לתאותו ולהנאתו מחמת חומרו הרע, כמו שהם כל מדות הטובות ומדות הרעות שיש לאדם הנאה מהם, וכל זה מתיחס אל הגוף. אבל דבר שאין לו הנאה, כמו הנזיקין שאין בהם הנאה כלל, אינו אלא נפש רעה בעצמו, כאשר יעשה היזק לזולתו. לפיכך אמר שיזהר במילי דנזיקין, ודבר זה הוא מבואר.

ולרבא מילי דאבות, שהם דברי מוסר המייסרים את הגוף של אדם, כמו שהתבאר למעלה כי זהו ענין המוסר. וסובר כי החסידות תולה כאשר אין בו פחיתות אשר נמצא בגוף. ולאיכא דאמרי מילי דברכות. דבר זה הוא מצד השכל, אשר הוא מבוקש להיות דבק בו יתברך, נותן ברכה אליו על הכל, וזהו הדביקות בו יתברך, אשר הדביקות בו יתברך הוא בקשת השכל, כמו שיתבאר הרבה. וכאשר האדם הוא נותן ברכה על הכל, השכל שלו מבקש הדביקות בו, ולכך הוא נותן ברכה אליו תמיד. ואלו דברים עמוקים עוד, ואין כאן מקום זה.

ומפני כי שיתא סדרי משנה בהם דברו חכמים מן ההלכות אשר הם שייכים למצות התורה, לא זולת זה, הנה יחדו מסכתא זאת לדבר מן המוסרים שראוים אל האדם לעשות ומה שלא יעשה. וזה כמו שחברם הכתוב ביחד, במה שאמר (משלי ו כג) "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר", כמו שביארנו. וכמו שאמר "לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג כד), "דרך" זה דרך ארץ, "עץ החיים" זו התורה (ויקרא רבה ט ג). הרי שמקדים דרך ארץ לתורה, והם שני מדריגות זו על זו, נתלה האחד בשני, כמו שיתבאר עוד בעזרת השם יתברך אצל 'אם אין דרך ארץ אין תורה' (לקמן פ"ג מי"ז), לכך שייך דברי מוסר אל ההלכות.

וסדר זאת המסכתא בין מסכת עדיות ובין מסכת עבודה זרה. וצריך לתת טעם למה סדרו המסכתא הזאת עם סדר נזיקין ולא בסדר אחר. אבל דבר זה כי כל דברי מוסר שמייסר את אחר, מייסר אותו בדין, שכך יעשה וכך לא יעשה. וכל דבר שהוא כמו דין שייך אל סדר נזיקין, ששם סדרו כל דבר שתולה בדין. והמוסר גם כן במדת הדין, כי אין ספק כי דברי תוכחה הם במדת הדין. ועוד כי כל דברי מוסר שהיא דרך ארץ, השכל נותן והדעת מחייב דבר זה, והדבר הזה במדת הדין. ולכך אמרו (ויקרא רבה ט ג) שקדם דרך ארץ את התורה כ"ו דורות. כי היה העולם נוהג על ידי דרך ארץ שהוא לפי שכל האדם, ודבר זה קודם התורה שהיא מאת השם יתברך. ולפיכך סדרו מסכת עדיות, שכל עדות הוא כמו דין. ואחר כך מסכת אבות, שכל מילי דאבות השכל והדעת מחייב, וזהו כמו דין. ואולי יקשה לך, אם כן למה אמרו (בבא קמא ל.) מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות, ובודאי מדת חסידות לפנים משורת הדין, ואם כן למה הוא חסיד כאשר הוא מקיים מילי דאבות. כי אין זה קשיא, דסוף סוף אינו מצות עשה ולא מצות לא תעשה, ומצד זה אינו משפט. רק כי מחייב זה השכל דומה לנזיקין. ואחר כך סדרו מסכת עבודה זרה, כי העובד עבודה זרה יוצא ממדת המשפט לעבוד אלהים אחרים, שהם תוהו ולא יועילו (עפ"י ישעיה מד ט). ודבר זה ידוע גם לנבונים איך העבודה זרה יוצא מן הדין. ולכך עשו ישראל את העגל של זהב (שמות לב ג), ולא של כסף. גם עשו עגל (שם פסוק ד), שהוא פר (ראש השנה י.), כי שם מקום המשפט שהם יצאו ממנו.

ובמסכתא זאת כללו חכמים עיקרי דרכי מוסר, עד שאמרו (בבא קמא ל.) מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות. ובשביל זה היו נוהגים לומר הפרקים האלו, כמו במדינותינו, מן אחר הפסח עד קודם ראש השנה. וביש מקומות נוהגים לומר הפרקים האלו מן הפסח עד עצרת. והטעם הוא מה שנהגו במדינותינו בזמן הקיץ, בשביל שני טעמים: האחד כי היום הוא ארוך, ואם מתחיל לומר אחר המנחה, אף אם ישנה בעיון ולא יאמר אותם בהעברה, אין לחוש שמא ימשוך לו העיון ויבטל סעודה שלישית של שבת, כי היום הוא ארוך ועדיין יש זמן. הטעם השני, כי ימי הגשמים אינם ראוים כל כך לעיון בתורה, שהרי אמרו במסכת תענית (ח:) דקשא יומא דמטרא כיומא דדינא, ואין דעתו של אדם צלולה, וצריכה תורה צילותא (מגילה כח:). ומכל שכן בני אדם שלא הורגלו בתורה שקשה עליהם, ומכל שכן בשבת שהיה זה ביטול עונג שבת. ואף חכמים גדולים כמו רבי יוחנן וריש לקיש, היו מעיינים בספרא דאגדתא בשבת (גיטין ס.). ולמה היו מעיינים בספרא דאגדתא בשבת ולא בחול, אלא על כרחך היינו טעמא, כי היה זה להם בטול עונג שבת, ואילו האגדה מושכת לבו של אדם (שבת פז.). ואין נראה לפרש דלא בא למימר רק דמותר לטלטל ספרא דאגדתא בשבת. ולפיכך בימי הגשמים אין ראוי לעיין בדברי חכמים בשבת, כי יהיה זה כמו בטול לעונג שבת. ואף כי הם ימים הקרים, שהוא צער ובטול עונג שבת, ואין לעשות זה.

ומזה הטעם ביש מקומות נוהגים לומר הפרקים מן פסח ועד עצרת, שזה הזמן ממוזג מן קור וחום כמו שידוע, עד שבשביל זה אמרו במסכת פסחים (מב:) כל שקייני מפסח עד עצרת, מפני הזמן הממוזג, ואחר כך מתחיל החום, שאין החום יפה לעיון. אבל בארצות אלו אין מקפידין על זה, רק בימי הגשמים והקור, שדבר זה היה מבטל עונג שבת. ואפשר דהא לן והא להו, כי לדידן אין החום כל כך גדול בקיץ, ולפיכך נוהגים לאומרם כל ימי הקיץ. ועוד כי הנוהגים שלא לומר רק מפסח ועד עצרת, כי די להם הגירסא פעם אחת בשנה.

ומכל מקום ראינו כי המסכתא הזאת, שהראשונים רצו לקבוע דבריהם על לב בני אדם. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן בפרק "שנו", כי סדרו לומר הפרקים האלו לאומרם בבית הכנסת. ולכך ראינו לפרש דברי המסכתא הזאת, כי כאשר יבין עומק דבריה, אין ספק שיחקוק הדברים על לבו, ולא יסורו ימין ושמאל. ואם כי רבו הפירושים; יש מקצר, ויש מאריך. ויש שבעל הפירוש ההוא מעיד על הפירוש שהוא אמת ואין ספק בו. אמנם הפירוש אשר הוא מעיד על עצמו גם כן הוא הפירוש הברור, כי ניכרים דברי אמת (סוטה ט:). וזאת הבחינה יקח האדם על הפירוש, כאשר ניכר הפירוש מזולתו באמת, והוא אשר ראוי לקבל. ולא הבאנו בפירוש הפירושים שנאמרו בפירוש המסכתא הזאת, וזה כי כבר נגלים ומפורסמים לפני כל, והמבקש דבריהם - הלא הם ערוכים לפניו. ולהשיב על דבריהם, אין משיבין את אריות בתורה ובכל חכמה אחר מותם. ולחזק דבריהם היה זה 'כיהודה ועוד לקרא' (קידושין ו.). ועל המעיין לבחור את אשר יבחר מזולתו, אך בעיון, לא בדעת הראשון.

כי אין ספק כי דברי חכמים הם דברים עמוקים מאוד, ולא נאמרו דברי חכמים באומד דעת ובסברא כמו שיש חושבים ומפרשים דברי חכמים, אבל כל דבור ודבור דברי חכמה עמוקה מאוד, ולכן פירוש דבריהם גם כן צריך הבנה ועיון רב, ולא בדעת הראשון כלל. ואז ישפוט על הפירוש, אם כיונו חכמים אליו או לא. ולכך אם יאמר המעיין כי הדברים שנמצאו בפירוש הזה אינם דעת הקרוב אל כל האדם, על זה יש לו להשיב, הלא הם דברי חכמים גדולים, אשר כל שיחת חכמים צריך תלמוד (סוכה כא:), ואיך דברי חכמתם. אבל האמת יורה דרכו, ואם לא היו הדברים האלו אשר באו בביאור הזה דברים ברורים שכך פירוש דברי חכמים, אשר הפירוש מעיד על עצמו, לא נכנסנו בזו. אבל על המעיין הדברים ברורים מאוד.

וקראנו שם החבור הזה דרך חיים, על שם הכתוב (משלי ו כג) "ודרך חיים תוכחות מוסר". והמעיין בו יאמר זה הדרך לכו בו, כי הוא דרך אמת אשר אתו החיים.

סליק לה הקדמת המחבר.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף