דרישה/חושן משפט/רעב

דרישה ‏ חושן משפט רעב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ז

צריך ללכת עמו מיל צ"ע דשם (דף ל"ג) איתא ז"ל תנא ומדדה עמו עד פרסה וכן ברי"ף וברמב"ם וברא"ש וברבינו ירוחם וגם בפסקי הרא"ש ובס"י באשר"י ובש"ע ודוחק לומר להגיה גם פה בדברי רבינו פרסה במקום מיל מאחר שבכל ספרי רבינו הנדפסים והנכתבים כתוב מיל וגם לא שום א' מהגאונים ב"י ומ"ו ר"ס ורא"פ וגם מ"ו ר"ש ז"ל בהגהותיו לא שם לבו לדבר זה ולכאורה היה נראה לומר שרבינו גרס מיל בברייתא ומטעם דקאמר שם ת"ר איזה ראייה שיש בה פגיעה שיערו חכמים שהוא אחד מז' ומחצה במיל וזהו רוס אמה תנא ומדדה עמו עד פרסה ע"כ וקשה דאין טעם לשיעור פרסה וגם לשון ומדדה ק' דהול"ל והולך עמה עד פרסה והיותר מכולן מה שהאריכו בלשונם לומר שיערו חכמים שהוא רוס כיון דשיעור רוס היה ידוע להן ואי משום ב' שלישי אמה קאמר כן וכמש"ר הול"ל וזהו שיעור רס"ו אמה ושני שלישים לכן ס"ל לרבינו דכך קבלו חכמים הלכה למשה מסיני דשיעור מצות פריקה וטעינה הוא מיל וכדי של"ת דאותו שיעור מיל נאמר גם לענין ראייה שהוא כפגיעה מש"ה אמר דז"א דאין שיעורו אלא מז' ומחצה במיל אלא שמאז שיראנו שם חייב לילך לקראתו ולדדה עמו משם עד שיעור מיל ודבר זה נכון בעיני הוא מאד אלא שק"ק דלא הו"ל לרבינו לסתום דבריו אלא לכתוב דכצ"ל מיל ולא כנמצא בגמרא וספרי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וצ"ע:

ח

היה כהן והבהמה כו' עיקר דין זה נזכר בגמרא גבי השבת אבידה ומיניה למד רבינו וז"ל (דף ל') והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' הא כיצד היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינו לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר וכל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי פורק וטוען ע"כ וז"ל מ"ו ר"ש בח"ש לפי האי כללא ק' מאי חילוק יש בזקן ואינו לפי כבודו לשאר בני אדם הלא אף הזקן אם היה מחזיר בשלו צריך גם להחזיר בשל אחר וא"כ למנ"מ תלה תנא דברייתא בזקן ואינו לפי כבודו ונלע"ד דסתם אדם הוא בחזקת שראוי להחזיר אם לא שבידוע שבשלו אינו מחזיר וסתם זקן הוא בחזקת אינו מחזיר אם לא שבידוע שבשלו מחזיר עכ"ל ותירוץ זה נראה בעיני קצת דוחק דמאי בידוע או שאינו ידוע שייך למימר בזה דהא בדין אינו יכול לחייבו לשלם לו אף אם לא טען במקום שהיה חייב לטעון וגרם לו היזק וגם אין בו מלקות משום שלאו שאין בו מעשה הוא וגם לית בזה משום מכין אותו עד שתצא נפשו עד שיקיים מצות עשה דאותו ב"ד שיכוהו לקיים המצוה מוטב להן שישלחו לפרוק או לטעון הבהמה אלא דמצוה הוא דרמי' על כל אדם וגם על זקן שיאמד בדעתו אם היה מטעין או משיב בשלו יעשה כן גם בשל חבירו וא"כ לא הול"ל אלא כל שבשלו מחזיר כו' לכן נלע"ד לתרץ ולומר דלא קאמר רבא כל שבשלו כו' דתלה הדבר לעשות בשל חבירו כבשלו כ"א בזקן ואדם חשוב באמת וקמ"ל דאפ"ה אם דרכו להשיב בשלו ג"כ ישיב בשל חבירו אבל מי שאינו חשוב אלא שדעתו גבוה אף היה מניח מלהשיב שלו בזה לא נפטר מלהשיב של חבירו ולקיים המצוה דרמיא עליה רחמנא אלא ישיב בעצמו או ישכור אחר במקומו שיסייעו וקצת ראיה לזה ממ"ש לענין שמירה דאם אינו משמר דבר המוטל עליו לשמור כראוי כגון כספים תחת הקרקע חייב לשלם אע"פ שגם את שלו אינו משמר תחת הקרקע וטובא מצינו כיוצא בו ולכך לא קאמר רבא אלא כל שבשלו מחזיר כו' דזה ודאי כללא הוא אפילו בזקן ואדם חשוב ולא קאמר נמי כל שבשלו אינו מחזיר כו' מפני שהאי לאו כללא הוא במי שאינו חשוב וכמ"ש ומש"ה א"ש דלא קאמר רבא דינו כ"א אהאי ברייתא דזקן ואדם חשוב וק"ל. ואף שרבינו סתם דבריו לעיל ריש סימן רס"ג ולא הזכיר אדם חשיב י"ל דסתמא כפירושו דממי שדרכו לבייש איירי והיינו אדם חשיב (ומש"ה כ"ר לשון מתבייש ולא כתב המבייש נפשו כו' דלאו בדידיה תליא מילתא אלא באחרים הרואין אותו שמתבייש מהן מצד מעלתו וזקנותו) וכדפרש"י שם במשנה (דף כ"ט) על מ"ש מצא שק כו' ע"ש ומש"ה כ"ר כאן וכן אם הוא זקן כו' ואם היה שלו כו' הרי שתלה הכל בזקן וגם באם היה שלו הא אחר לא כו' כנ"ל וצ"ע אבל א"ל דאיצטריך למיתני זקן משום דיש בו איסור משא"כ באחריני שהוא רשות דא"כ תיקשי מינה להרמב"ם דס"ל גם בזקן הוא רשות ועוד דודאי ברייתא לאו משום איסור נקטה דהא קתני בהדייהו היתה מלאכה שלו מרובה אלא ודאי קרא דוהתעלמת לא איירי מאיסור אלא שאינו מחוייב והאיסור ממילא נלמד בזקן להרא"ש ודוק:

יא

ונ"מ שאם ירצה שם פ' א"מ (דף ל"ב) אהא דאמרינן שם צער ב"ח דאורייתא בעי הגמרא לאוכוחי דלאו דאורייתא הוא מדקתני הלך וישב לו וא"ל הואיל ועליך המצוה לפרוק פרוק פטור ומשני מאי פטור בחנם אבל בשכר חייב דצער ב"ח דאורייתא ופרש"י בשכר חייב וע"כ יטול שכר עכ"ל והנה לשון זה דהגמרא ורש"י משמע דאינו חייב לפרוק בכה"ג אא"כ יתן לו שכרו וכן הא מהסברא דכיון דבעל הבהמה הוא פושע הלך וישב לו או הטוען בהמה כזו שהיא רבצנית או עמדנית למה יהיה לזה ליחייב לפרוק בחנם ולכל הפחות היה לנו לומר שיפרוק ואח"כ יוציא ממנו בדיינים ולכאורה היה נראה דגם דעת הרא"ש והטור הוא כן ומ"ש אם ירצה ליתן כו' ר"ל אף אם אינו מחוייב לפרוק בחנם מ"מ אם ירצו הן ליתן לו שכר אזי מחוייב הוא לפרוק וכמו פועל דג"כ אינו מחוייב בפריקה ואם נותן לו בעל אבידה שכרו אזי מחוייב הוא להשיב וכמש"ר (סימן רס"ה) ומינה דמותר לו לכתחילה לומר לבעל הבהמה אם לא תתן לי שכרי לא אפרוק ומש"ר מותר לקבלו ה"ק שאל ימנע זה מלפרוק ולומר אף אם יבטיחני ליתן לי שכר הלא אסור לי לקבלו ולא יתן לי בסוף וא"כ לא אפרוק קמ"ל דמותר לו לקבלו ומש"ה לא ימנע וגם מחוייב הוא לפרוק אם ירצה זה ליתן לו שכרו כן היה נראה לפרשו אבל מדסתמו הרא"ש ורבינו ורי"ו וקיצור פסקי הרא"ש וכתבו כולם בלשון מותר לקבלו מש"ה נ"ל יותר כמ"ש בפרישה ע"ש ודוק:

טו

כתב הרמב"ם ז"ל בהמת כותי כי"ג מהלכות רוצח כ"כ וסיים שם הרמב"ם וכתב ז"ל אבל בהמת הכותי ומשאו אינו מחוייב להטפל בו אלא משום איבה עכ"ל והרבה דקדוקים יש לדקדק בדבריו גם בדברי רבינו וקודם שנבוא אל הביאור נעתיק לשון הגמרא שם פא"מ (דף ל"ב) דאהא דאמר רבא צער ב"ח דאורייתא קאמרינן עלה ת"ש בהמת כותי ומשאוי ישראל וחדלת וא"א צער ב"ח דאורייתא אמאי וחדלת עזוב תעזוב מיבעיא ליה לעולם צב"ח דאורייתא התם בטעינה א"ה אימא סיפא בהמת ישראל ומשאוי כותי עזוב תעזוב ואי בטעינה אמאי עזוב תעזוב משום צערא דישראל א"ה רישא נמי רישא בחמור כותי סיפא בחמור ישראל מאי פסקא [סתמא] דמילתא אינשי בתר חמרא אזיל והא וחדלת ועזוב תעזוב בפריקה היא דכתיב אלא הא מני ר"י הגלילי היא דאמר צב"ח לאו דאורייתא עכל"ה ואע"ג דמסיק הגמרא הא מני ר"י הגלילי היא וחזר משינויא הנ"ל מ"מ שמעינן מהאי שקלא וטריא לפי מאי דקיי"ל דצב"ח דאורייתא היא דהני שינויי אליבא דהלכתא נינהו וכ"כ ב"י ופרש"י משום צערא דישראל דצריך להשהות שם ובחמור כותי ואין בעל המשא שם על הכותי לטעון ושם לפני זה (בע"א) ת"ר פריקה בחנם טעינה בשכר מ"ט כו' (כמ"ש לעיל בפרישה סעיף ב' לשון הגמרא עם פרש"י ע"ש) ש"מ ממ"ש דהגמרא נתן טעם למצות פריקה שהיא בחנם כיון דאית בה צב"ח וח"כ ולא חשבה נמי צערא דישראל משום דהוה נמי בטעינה ובטעינה אע"ג דאית בה צערא דישראל כיון דלית ביה אינך תרתי צב"ח וח"כ מותר להתנות עמו שלא יטעון אא"כ יתן לו שכר ואפילו בשכר אינו חייב מדאורייתא אלא כשהטעינה היא על הישראל ולא כשהיא על הכותי והיכא דאיכא תרתי צער ב"ח וצערא דישראל ולית ביה ח"כ כגון בהמת כותי והמשא שעליו של ישראל והישראל מחמר עליו מותר לקבל עליו שכר אם ירצה ליתן לו ישראל בעל המשא אבל אסור לעכב ולתלות הפריקה בזה שאם לא ירצה ליתן לו לא יפרוק (וכמש"ר בסמוך בססי"א) וה"ה היכא דליכא אלא צב"ח וליכא צערא דישראל ולא חסרון כיס כגון שהבהמה של כותי והמשא של ישראל או של כותי ואין הישראל מחמר אחריו דאע"ג דמותר לקבל עליה שכר מ"מ אסור לתלות הפריקה ולומר אם לא תתן לי אזי לא אפרוק והנה ע"פ הצעת דברים הללו יתבארו דברי הרמב"ם ודברי רבינו פ"א לפי דרכו שמ"ש הרמב"ם ברישא בהמת כותי כו' אם כותי מחמר כו' אין זקוק לו היינו רישא דברייתא וכתב אין זקוק לו במקום וחדלת שאמרו בברייתא ומיירי בטעינה ולא בפריקה וכדאוקמה הגמרא להברייתא ומשום דוחדלת בפריקה הוא דכתיב ולא בטעינה כנ"ל מש"ה לא נקט לשון הברייתא ור"ל אפילו בשכר אינו מחוייב לסייעו ולהטעינו ומפריקה לא איירי כידוע דהרמב"ם מדרכו למשוך אחר לשון הגמרא והא דכתב בסיפא שחייב לפרוק ולטעון משום דברייתא סתמא קתני וגם בגמרא לא קאמר דמיירי הסיפא מטעינה לבד אלא חייב אפילו בטעינה קאמר ובזה מיושב מה שהקשה ב"י ז"ל ועל רבינו יש לתמוה למה לא הקשה על הרישא דליחייב לפרוק משום צב"ח ע"כ דהא ברישא מיירי בטעינה לבד שוב מצאתי שכתב מהרי"ק ז"ל עצמו כן בכ"מ וע"ש שכתב בסוף דבריו ז"ל אבל ברישא אינו חייב אלא בחדא דהיינו לטעון כו' וט"ס הוא וצ"ל לפרוק אלא שצ"ע דשם בסוף הענין כתב הכ"מ הקושיא על רבינו למה לא הקשה על הרמב"ם דליחייב ברישא משום פריקה כו' שדבריו נראין כסותרין זא"ז ונראה שהעתיקו אותו שם ממ"ש כאן בב"י בלא דקדוק. ומה שהקשה רבינו על הרמב"ם למה אין חייב לסייעו כו' נראה דס"ל להרמב"ם דודאי גרע דבשניהם של כותי איכא למיחש לאיבה אבל כשהמשא או הבהמה של ישראל לא שייך למימר שיהיה להכותי איבה עם הישראל דמימר אמר הכותי השתא בשביל משא ישראל שעליו אינו מטריח עצמו כ"ש בשבילי והוא דומה לפקח וחרש שהגביהו מציאה יחד דלא קני שום אחד כמשר"ל (סימן רס"ט ס"ג) מה"ט דמימר אמר השתא פקח ל"ק כו' ובשניהן חרשים קונין וכמ"ש שם כן הוא דעת הרמב"ם (וכ"כ בעל המרשים (הביאו הב"י: הדברים והראיתי פנים לדברי הרמב"ם ולדברי רבינו:

טז

חמורים שרגליו של אחד כו' כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם בסוף הלכות רוצח והוא מהתוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בר"פ א' ד"מ אלא שהם שינו לשונן לתוס' ביאור וכלל דבריהן שבעל החמורים המחמרים אחר חמוריהן שהולכין בחבורה אחת אם נזדמן להם שרגל אחד מחמוריהן נתקלקל ואינו יכול לילך כ"כ בטוב אין חביריו בעל החמורין רשאין לעבור מעליו ולהניחו לבדו אם לא שנפל וגי' חמרים בלא ו' הוא עיקר כי להם היא האזהרה כשרגל חמור אחד מהן רעועה שלא יקדימוהו חבריו ולעבור מעליו אבל אינו ר"ל שחמרים שהן הבעלים רגליהן רעועות דא"כ לא יתיישב מה שמסיק ואמר נפל רשאין לעבור דבאנשים לא שייך לומר ל' נפל ועוד דמסיק וקאמר אחד רכוב ואחד טעון וזה לא שייך כ"א בחמרים אלא כיון שנקראים חמרים ע"ש שהן הולכין אחר חמוריהם ועמהם מדבר שאינן רשאין לעבור מש"ה כתב חמרים אף שמיירי מחמורים שרגליו של אחד מהן רעועה:

יז

אחד רכוב כו' תוספתא שם ופירוש חמור אחד רוכבין עליו דנמצא שהוא רכוב דומיא דטעון ובמיימוני כתוב אחד רוכב ולשון רבינו מדוייק יותר: והדרך צר כו' נראה דהכא לא מיירי בפוגעות זו בזו דדין ההוא כתב רבינו בסמוך ז"ל וכן ב' גמלים פוגעים כו' ועוד דכאן כתב לשון מעבירין ובסמוך כתב תדחה ועוד דבסמוך מחלק בין אם היה אחד מהם קרוב לעבור גם בסמוך כתב שמעלין שכר זה לזה וכל זה לא הזכיר כאן ש"מ דהכא מיירי כשבאין שניהן כאחד לעבור וא"א שיעברו שניהם מפני שהדרך צר וקאמר כל שמשאו יותר כבד הוא קודם לעבור ברישא: ומ"ש מעבירין הרכוב מפני הטעון ר"ל מעמידין הרכוב על מקומו שלא יעבור עד שיעבור הטעון תחילה והוא דומה למ"ש בפ"ב דכתובות מעבירין המת מלפני הכלה שפירושו שמקדימין להוליך הכלה ואח"כ מוליכין המת או מקדימין בצרכי כלה קודם לצרכי המת וכמש"ר פירושו בי"ד (ריש סימן ש"ס) וכיון שאין דוחין הרכוב לאחוריו מש"ה אין נותנין שכר ע"ז וק"ל ובזה נתיישב מ"ש אחד ריקן כו' דלכאורה זו ואצל"ז הוא דהא כבר כתב שאפילו הרכוכ מעבירין מפני הטעון אלא איצטריך דל"ת כיון דריקן הוא יכול לעבור במהירות ולא יהיה בהעברתו עיכוב לרכוב או לטעון קמ"ל:

יח

אם יעברו בזה אח"ז כו' בסנהדרין (דף ל"ב) פי' רש"י בזא"ז כו' כשתלך אחת אל היבשה עד שתעבור חברתה ואח"כ תעבור היא: ופגעו זה בזה במעלה גבוה ר"ל בחודה של הר שהוא מקום צר ואין דרך לנטות ימין ושמאל וצריך האחד לנטות לאחוריו ולשון פגעו שזה עולה מצד זה וזה מצד זה: אחת טעונה כו' אדלעיל קאי וקאמר אז הדין כן אם א' טעונה כו': היו שתיהן שוות כו' בגמרא ליתא שם תיבת לעבור אלא כך איתא שם קרובה ואינה קרובה תדחה הקרובה מפני שאינה קרובה כו' ורבינו שכתב תדחה לאחוריה אותה שאינה קרובה וכן איתא הגירסא בכל ספרי רבינו הנדפסים והנכתבים ובגמרא איתא תדחה הקרובה מפני שאינה קרובה וכן הגירסא ברי"ף ובמיימוני ובקיצור פסקי הרא"ש ואפשר דהוא משום דס"ל לרבינו דפי' קרובה כדפירש"י קרובה לעירה ור"ל למקום שתרצה הספינה ללכת שמה (דהא א"ל דכוונת רש"י לעירה למקום שיצאה משם דא"כ ק' למה שינה רש"י ולא פי' קרובה אל היבשה כמו שכתוב לפני זה וכנ"ל אלא ודאי ס"ל לרש"י שמשמעות קרובה הוא למקום שיש לה להלך) וא"כ אין טעם לגירסתם שזו שקרובה היא למקום חפצה תדחה מפני זו שאינה קרובה ומש"ה גרס רבינו תדחה לאחוריה אותה שאינה קרובה שיש קצת טעם לדבר מאחר שבלה"נ היא תתאחר בדרך אבל ק' לומר שרבינו נקט גי' לנפשו בלי הכרח גדול גם באמת על פרש"י ק' דטפי היה מסתבר לפרש דמ"ש קרובה לעבור ר"ל קרובה לנטות שכמעט שתחזור לאחוריה תמצא חברתה מקום שתעבור בצדה מש"ה מעבירין ודוחין אותה הקרובה ולא האחרת וצ"ע וי"מ שרבינו אינו מפרש קרובה לעירה כדפי' רש"י אלא פי' אחת קרובה לאותו מקום המסוכן שאמר עליו שאם יפגעו שם יחד שאינן יכולין לעבור שם זה בצד זה אלא שתיהן נופלות או טובעות וזש"ר אחת קרובה לעבור ר"ל שהיא קרובה לאותו מקום המסוכן לעבור וא' (עדיין) לא הגיע עדיין שם מש"ה כתב שתדחה או שאינה [קרובה] לעבור שעדיין היא רחוקה מאותו מקום המסוכן:

יט

גייס לטרפה ברייתא בסוף ב"ק ופרש"י לבזזה ואינן באין עליהן על עסקי נפשות דא"כ היו גובין החצי לפי נפשות כמו בתייר דבסמוך אשר"י: החצי לפי נפשות פי' שהרי שכרוהו להצילם מחיות והחצי לפי ממון שהרי שכרו ג"כ להצילם מלסטיס: ולא ישנו ממנהג כו' פרש"י שאם נהגו לגביית לתייר לפי ממון או לפי נפשות עושין:

כ

ואם אמר תנו לי דמי חמורי שאני רוצה ליקח חמור כו' ואני רוצה לשמור כך גירס' קצת ספרי רבינו ויש מביאין ראיה לגי' זו מב"ק (בדף קי"ו) ז"ל רשאין החמרין כו' בכוסיא (כלומר אבדו בפשיעה) אין מעמידין שלא בכוסיא מעמידין לו ואם אמר תנו לי ואני לוקח אין שומעין לו פשיטא ל"צ דאית ליה חמרא מהו דתימא הא קא מנטר ליה קמ"ל שאני נטירותא דחד מנטירותא דבי תרי ע"כ ואני אומר שאדרבה משם נראה לי מוכח דאין הגירסא זו אמיתית וט"ס יש שם בגמרא דאי איתא דגרסינן ואני לוקח ק' מאי פשיטותא הוא זו שלא נאמין ליה כשאומר שרוצה ליקח אחר באותן דמים וכי אטו ברשיעי עסקינן ועוד דאין מדרך העולם לשקר במילתא דעבידא לגלויי וללא תועלת יהיה לו דהא ודאי יחזרו להוציא המעות מתחת ידו מאחר שניתן לו בתורת זה שיקח אחר וגם מתוך דברי רש"י מוכח להדיא שלא היה גורס כלל תיבת ואני לוקח שהרי כתב ז"ל אין שומעין לו שמא לא יקח כו' ואח"כ כתב חד מנטר לי האחד אני יכול לשמור יפה אבל איני יכול לשמור כולן ודברים אלו ודאי נראים כסותרים דמתחילת דבריו משמע דמיירי כשטוען תנו לי הדמים ואקח אחר וע"ז כתב דאין שומעין לו שמא לא יקח ומסוף דבריו משמע דמיירי בשטוען איני רוצה ליקח אחר כדי שישמור יפה עמהן בשלמא בגמ' ל"ק די"ל דה"ק מ"ד אף אם לא יקח מ"מ איכא מעליותא אחריתא דמיירי דיש לו חמור אחר ויש צד טובה כשלא יקח אחר אבל באמת הוא עומד בטענתו ואומר שיקח אחר וכפי מ"ש א"ש דרש"י ז"ל לא גרס בגמ' אלא תנו לי אין שומעין כו' ובסוף גרס מ"ד חד קא מנטר כו' וה"פ אין כו' משום דחיישי' דדעתו שלא יקח חמור ולכן פריך פשיטא והשיב דמיירי כשיש לו חמור אחר ולהכי איצטריך סד"א נהי שדעתו שלא יקח אחר נשתכר בזה שיהיה לו עכשיו שמירה יותר דודאי טוב יותר לשמור חמור אחד מלשמור ב' חמורי' דמה שנאבד לו בא ע"י סיבה זו שהיו לו חמורים הרבה וז"ש חד מנטר לי קמ"ל שוב ראיתי במהרש"ל שכתב תנו לי ואני אשמור כצ"ל ואח"כ כתב חד קא מנטר ואפי' אם יאמר האחד והוא מגירס' הרי"ף שכתב תנו לי ואני אשמור ולא כתב שם ברי"ף ואיני לוקח וגם שם בר"ן כתב האי לישנא דואני אשמור וגם כתב שם בר"ן ז"ל חד דקא מנטר לי אפילו אם יאמר כו' כמ"ש מ"ו בח"ש כנ"ל והוא ע"ד שכתבתי בביאור דברי הגמ' ודברי רבי' ולפי מ"ש א"צ להגיה דברי רש"י אלא דניחא למ"ו ר"ש ז"ל למשוך אחר גירסת הרי"ף ור"ן כלל העולה דל"ג בגמ' ואני רוצה ליקח וכמ"ש הרי"ף בהדיא ובאשר"י שכתב שם ואני אקח צ"ל שהוא ט"ס וצ"ל ואיני וכצ"ל בדברי רבי' וק"ל:

מעבר לתחילת הדף · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.