דרישה/חושן משפט/מט

דרישה ‏ חושן משפט מט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

וצריך שיכירו העדים כו' גם הרמב"ם כ"כ בפרק כ"ד דמלוה ויצא להם זה ממשנה וגמרא דפרק ג"פ (דף קס"ז) (וכ"כ המ"מ שם אדברי הרמב"ם) דתנן שם כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירין ופרש"י דאם אינו מכיר שם האיש בגט איכא למיחש שמא אין זה שמו אלא שם איש אחר ויבא לרמאות ולהגבות כתובה לשום אשה כדתנן הוציא גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה ושם האשה בשובר שלא תרמה ליתנו לאיש אחר שגירש אשתו ותפסיד כתובתה עי"ז ע"כ. ושקיל וטרי שם בגמרא וקאמר שם האיש בגט אין שם האשה לא שם האשה בשובר אין שם האיש לא וליחוש דילמא כתב גיטא ואזיל וממטי ליה לאיתתא דהאיך וזמנין כתבה אשה שובר ויהבא לגברא דלאו דילה ופי' התוס' דה"פ למה סגי בהכרת מי שכותבין לו בלא חבירו הלא יש לחוש שמא יש מי ששמו כשמו ואין שם אשתו כשם אשתו והוא מזייף שם אשתו ומעלה לה שם אשת חבירו ודעתו ליתן בידה הגט כדי שתוציא הכתובה מבעלה וכן בשובר שמא יש אשה ששמה כשמה ואין שם בעלה כשם בעלה א"ל אביי הכי א"ר שם האיש בגט וה"ה לשם האשה שם האשה בשובר וה"ה לשם האיש ע"כ. וס"ל להרמב"ם ורבינו דכשם שגבי גט אף שמכירין שם האיש המגרש שהוא כעין הלוה שמחייב עצמו לתת כתובה ע"י גט זה צריכין ג"כ להכיר שם האשה שהיא כעין המלוה מטעם הנ"ל ה"ה נמי בכל לוה ומלוה אף שמכירין שם הלוה אכתי יש לחוש שעשה קנוניא והעלה שם מלוה זה שבא עמו ואומר שהלוה ממנו בשם אחר כדי ליתן השט"ח ליד אותו מלוה כדי לגבות מאיש אחר ששמו כשם לוה זה (וכ"כ בעה"ת שער ל"ה והמ"מ פרק הנ"ל מסיק וכתב על דברי הרמב"ם ז"ל דברי תימה הם בלוקח ומלוה למה צריך הכרת שמותם בשטרי קנין) פי' לאפוקי בשטרות שאין בהם קנין דאיכא למיחש שמא כתב ללות ולא לוה והו"ל מוקדם כמ"ש אח"ז בסמוך) ואינו דומה לגט ושובר שבאין להפקיע ולא להתחייב אבל בלוה ומוכר איזו חששא יש אחר שמכירין אותן והא קיי"ל דב' יוסף ב"ש אין מוציאין עליהן שט"ח (וכ"ש שטר מכר. ועוד) דאם לא כן גם בהכרת המלוה והלוה מה יועיל כו' ע"ש עכ"ל וביאור דבריו דדוקא גבי גט יש נ"מ בהכרת שניהם דאל"כ יש לחוש שמא יעלה שם אשתו בשם אשת אחר ששמו כשמו כדי לגבות כתובה מאותו אחר כנ"ל דהא אותו אחר לא יכול לדחותו לומר לא אני המחוייב אלא אחר דהא אותו האחר לאו אישה הוא לאחר שנתן לה גט וחייב בכתובתה אבל כשמכירין שם האיש והאשה תו ליכא למיחש אלא כשיהיה עוד באותה העיר שם האיש עם אשתו ששמותיהן כשם איש ואשה הללו ולזה ליכא למיחש כדאיתא שם בגמר' דאין מגרשין בכה"ג בעיר א' אלא כששניהם לפני הב"ד משא"כ בלוה ומלוה דאף כשמכירין שם הלוה והמלוה הללו הבאים לפני ב"ד יש לחוש דשמא מלוה זה לא יתבע ליה כ"א ללוה אחר ששמו כשם לוה זה וצ"ל דליכא למיחש לזה משום דקיי"ל דאין מוציאין שט"ח על ב' יוסף ב"ש הדרים בעיר אחת דכל אחד יאמר לאו אנא הלוה כ"א האחר א"כ ק' קושיא ראשונה דגם כשאין מכירין המלוה ליכא למיחש להא זהו כוונת המ"מ בתמיהתו הנ"ל על הרמב"ם ומסיק המ"מ וכתב ז"ל וצריך ליישב דבריו דמשום פסידא דלוה אמרו דצריך להכיר שניהם דשמא לאחר זמן יפרע הלוה להמלוה והלוה לא יתן על לבו ששינה שמו תחלה ויקח ממנו שובר על שמו אח"כ יחזור ויתבענו המלוה בשטרי דבשובר נזכר שם אחר למלוה וכיוצא בזה יש לחוש במקח אם יחזור ויקח ממנו ועדיין אני אומר כיון דאין חשש פסידא אלא ללוה ולמוכר הם יחושו על עצמם. עוד מסיק המ"מ שם וכתב שאפשר שהרמב"ם בשטרות שאין בהן קנין קאמר דבעינן שיכירו את שמם כו' ע"ש שהאריך וכתב שדבריו צ"ע וכתב שנראה לו דאין צריכים להכיר שם המלוה והלוקח להכי לא תניא במתניתין ובלבד שיהא מכירין אלא בגט ושובר ואם היינו צריכין להכיר שם המלוה והלוקח היה להם להשמיענו רבותא טפי אבל הא דצריכין להכיר שם הלוה והמוכר זה פשוט ולא הוצרך לאשמועינן זה עכ"ל. ובאמת שראוי לתת לב ע"ז ובפרט לרבינו דלא חילק בין שטרי קנין לשטרי דלאו של קנין כדאיתא לעיל ס"ס ל"ט ע"כ נראה כמ"ש בפרישה בשם מור"ש ז"ל ומה שכתבתי הוצרכתי לכתוב לפי דעת רבינו שכתב מיד אח"ז בשם רבי' ישעיה דצריכין לכתוב שם מקום הלוה בשט"ח וע"פ מה שכתבתי שם בפרישה דלדעתו ולדעת רבינו שהביאו אי לא כתב מקומו דהשטר פסול אבל לפי מ"ש הב"י ומור"ם שם אינו נפסל בכך וגם משמע מדברי הרמב"ן (והביאו הב"י) והרמב"ם דאפילו לכתחלה א"צ לכתוב המקום משום דלא חששו לב' יוסף ב"ש ונראה דלדעתן אם לא כתבו ונמצאו ב' יוסף ב"ש בב' מקומות דיכולין להוציא על א' מהן ואינו יכול לדחות ולומר אין אני חייב אלא האחר דהא המשנה דקדק וקתנו ב' יוסף ב"ש בעיר אחת כו' דמשמע הא בשני עיירות מוציאין עליהן ובעה"ש נאמן לומר לזה הלויתי דכיון דלא חששו לכתחלה לב' יוסף ב"ש אף אם ימצאו לא מפסלי לשטרא דאינשי (ודלא כמ"ש מור"ם בד"מ דאינו יכול להוציא ע"ש) וא"כ הוא לק"מ על הרמב"ם ורבינו דהא החשש דחששו בגט ושובר איכא למיחש ג"כ בשאר שטרות כשהלוה בא עם איש א' לפני העדים ואומר קנו ממני שאני חייב לפלוני זה כך וכך דאם לא יכירו גם למלוה אף שיכירו הלוה עדיין יש לחוש שמא מלוה זה העלה שמו בשם אחר ועשו קנוניא יחד כדי לגבות מאיש אחר ששמו ראובן ב"ש כשם לוה זה והוא דר בעיר אחרת דאז מוציאין עליו לדעתם וכמ"ש אבל מכירין ויודעים גם שם מלוה זה שהוא כאשר הוא אומר תו ליכא למיחש שמא יגבה מאיש אחר ששמו ראובן ב"ש שירא מלוה זה לתבוע אותו שחושש שמא אותו ראובן ב"ש יביא עדי השטר ויעידו את כחשו בפניו ויאמרו לו הלא אתה לוי ב"י מכירין אנו אותך שמעולם לא באת לפנינו עם איש זה אלא עם איש אחר ששמו ראובן ב"ש והוא לוה ממך ולא זה משא"כ כשמעלה שמו בשם אחר יכול להפיק זממו שימסור זה הבא לפני העדים לאותו האחר והאחר ההוא ילך ויתבע את האיש הזה ששמו כשם הלוה היה ואז לא יוכלו עדי השטר להציל העשוק שהרי גם המלוה לא יכירו ואז כשיבא הדבר לפני ב"ד לא יעלו על לבם לומר שהכל ברמאות דכולי האי לא חיישינן דלעולם אמרינן מי שהש"ח בידו הוא בודאי הלוה לו מאחר ששמו ושם אביו כן הוא כאשר נכתב בשטר ויתלו הדבר בשכחת העדים ששכחו ההלואה כיון שאין יודעים לא המלוה ולא הלוה ויקוים השטר בחותמיו ויגבה מזה ע"י השטר. ואין להקשות הלא אף אם יכירו שם הלוה והמלוה עדיין איכא למיחש שמא יש עוד א' ששמו באמת כשם מלוה זה לוי ב"י וימסרנו לו ויתבענו הוא את האחר ששמו ראובן ב"ש ויגבה ממנו דהא כבר כתבתי דלא חששו כולי האי שיהיו שם הלוים והמלוים שווין וא"ת הא אמרינן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו כלל וכתבתי בסל"ט גם בסי' זה בפרישה ואז לא בעינן שיכירו שם המלוה י"ל דהתם ודאי אף שלא יכירו שם המלוה מ"מ ליכא למיחש למידי שהרי כשכותבין ללוה שטר בלא מלוה אין כותבין בל' נוכח בפנינו הלוה פלוני לפלוני מנה או הודה פלוני לפלוני מנה אלא כותבין בל' נסתר בפנינו ח"מ בא פלוני ואמר כתבו שטר שאני חייב לפלוני מנה וכיון שכן ליכא למיחש שמא יגבה מאיש אחר ששמו כשם הלוה הנזכר בשטר הזה שהרי האיש ההוא יכחישנו בעדי השטר שיאמר מעולם לא צוה לוה זה שנכתוב לך שטרא אלא איש אחר היה ואין הוכחה ממה שאין מכירין את המלוה שהרי המלוה לא היה מעולם עם הלוה וק"ל. ובזה שכתבתי מיושב ג"כ האידך קושיא שהקשה המ"מ הנ"ל והוא דאם איתא דגם בשאר שטרות בעינן שיכירו שם הלוה והמלוה למה קתני דין זה גבי גט ושובר הו"ל להשמיענו זה בשאר שטרות דהמה רבותא טפי די"ל דכולה מתני' לא איירי אלא כשהאחד בא לבדו אל העדים שיכתבו לו גט או שובר או שט"ח וחבירו אינו עמו ואז בשטר א"צ שיכירו שניהן כמ"ש שהרי העדים יכחישו אותו ויכירו שאין זה הלוה שצוה להם משא"כ גבי שובר שודאי יש לחוש שמא תעלה שם אישה בשם איש אחר ותמסור האי שובר לאיש ההוא ששם אשתו כשמה ותפקיע כתובתה מהאשה ההיא דהתם ליכא למימר שתביא האשה ההיא עדי השובר שיאמרו אשה זו מעולם לא היתה לפנינו שלא תהנה לה העדות שיאמרו ע"כ העדים שכחו את הדבר שהרי בפירוש נכתב בשובר אני פלונית בת פ' קבלתי כתובתי מפב"פ בעלי ואי איתא שהיא לא קבלה מעולם כתובתה איך בא שובר כזה ליד בעלה ודוק. ובמ"ש נתיישב ג"כ דלא תקשה מאי מהני הכרת שם המלוה והלוה בכתיבת שובר דהלואה הא אכתי איכא למיחש לרמאות והוא דכמו שהצריכו להכיר גם הלוה מטעם שמא מלוה זה הבא לכתוב עליו שובר לפ' ב"פ שיתן המלוה השובר ליד לוה דמלוה אחר דשמו כשם מלוה זה האי חששא כמעט במקומה עומדת אף שיכירו גם שם הלוה והוא דילך לוה זה לפטור נפשו בשובר זה ממלוה אחר ששמו כשם מלוה שחייב לו באמת ולזה אפשר דאינו חייב כלום אלא שעשה קנוניא עמו וכדי לפטור נפשו ממלוה אחר ששמו כשמו. בשלמא בשובר דכתובה הנזכר במשנה ליכא למיחש לזה דהא הכל ידעו דהאחר אף ששמו כשמו מ"מ אינו בעלה של זו אבל בשובר דהלואה קשיא ולפמ"ש ניחא. ולשינויא דהמ"מ הנ"ל צ"ל דכל ששנים בעיר ששמותיהן שוים אין מדרכן להלוות לאחרים אא"כ משלשין שמותיהם מחשש שמא יעשה קנוניא או שבאמת ילוה גם מהאחר בכך (והוה) [ההוא] ששמו כן וישלח לו ע"י שובר ואח"כ יפטור נפשו (באינו) [באותו] שובר גם כן מהאחר (וכסברת הרמ"ה שבסמוך סי"ד אבל רבינו לא ס"ל האי חששא כ"ש שם ע"ש) ואם לא עשה כן לשלש שמו איהו דאפסיד אנפשיה וכמ"ש בסנ"ד דמה"ט אין כותבין זמן בשובר ומ"מ הצריכו הנ"ל שיכירו העדים ללוה דעל העדים מוטל לכתחלה לעשות כל מה שבכחם לעשות שלא תצא מכשלה מתחת ידם וק"ל:

ד

ומיהו א"צ עדות גמורה אלא אפילו אשה וקרוב סגי דין זה למדו רבינו וסייעתו מעובדא שהיה ונזכרת בגמ' דפרק ג"פ ומפני שאינו מוכרח לומר כן ויש לדקדק בזה טובא שם בגמ' ובפירושים וגם בפוסקים דהביאוהו וכבר השיג מ"ו ר"ס ז"ל וכתב דדברי המחבר ב"י סותרין בזה זא"ז וגם יש לדקדק מזה בדברי רבינו בטור א"ע (סק"י) לכן ארחיב בו הביאור וע"פ זה יותרו כל הדקדוקים והסתירות הנופלים בזה בס"ד. שם פרק ג"פ (דף קס"ז) גרסינן ההוא תברא (פי' שובר של אשה) דהוה חתום עליה רבא ב"ח (ובנוסח של ר"ש הוא מתחלה ועד סוף רבי ירמיה ב"א) אתאי ההיא אתתא לקמיה לתבוע כתובתה אמרה ליה לאו אנא הואי א"ל אנא נמי אמרי להו (לעדים) דלאו איהי היא ואמרו לי שהיא היא אלא מיקש הוא דקשיא (הזקינה) ובגר לה קלא (נעשה קולה עב) אמר אביי אע"ג דאמרי רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק עכ"ל הגמרא וכן הביאה הרא"ש (וגם ברי"ף אלא שברי"ף כתב אתא לקמיה דאביי כו' ע"ש דלפי אותו נוסחא מוכח דאביי היה הדיין ורבא ב"ח הוא דהעיד ואמר לפניו המעשה איך הוה) וכתב ע"ז הרא"ש ז"ל ושמעינן מיניה דלהיכר איש ואשה סומכין על עד א' ואפילו אשה וקרוב דמילתא דעבידא לגלויי הוא מידי דהוה ביבמה להכיר שהוא אחיו מן האב דסגי על פי קרוב דמילתא דעבידא לגלויי הוא עכ"ל. ודברים הללו נתבארו ע"פ מ"ש הנ"י שם (דף רמ"א) בפירושא דהאי עובדא אלא שקיצר ואכתבהו בתוס' ביאור והוא שפי' ההוא תברא כו' פי' דרך משל רחל אשת יעקב היה כתוב בתברא שקבלה כתובתה מבעלה יעקב וחתום עלה רב"ח והשובר ביד יעקב בעלה ולאחר זמן באתה רחל לתבוע הכתובה מבעלה יעקב והוא הוציא השובר והראה שכבר פרע כתובתה והיא צעקה לאו אנא הואי אלא ודאי אחרת באתה ברמאות והעלתה שמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי והודתה שקבלה כתובתה ונתנה השובר ליד בעלי כדי להזיקני. ואמר רבא שהאמת אתה ושגם מתחלה כשחתם לא רצה לחתום על השובר ואמר לעדים לא נחתם כי לאו היא רחל אשת יעקב ולאשה אחרת שנזדמן שגם שמה ושם בעלה כמות זה לא שכיח הוא וזו ודאי לרמאות שינתה שמה ושם בעלה כנ"ל. ואמרו אחרים לי ולהעדים שנחתם כי היא היא אלא שנשתנה קולה מחמת שהזקינה ועכשיו אני רואה ומכיר שזאת היא רחל אשת יעקב והיא לא היתה מתחלה לפנינו והטעו אותנו האחרים והדין עמה ואמר אביי אע"ג דאמור רבנן כו' עד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק ומש"ה אף דחתם לפנינו אהשובר והרי הוא כאילו הגיד לפנינו שרחל אשת יעקב קבלה כתובתה אפ"ה מקבלין מיניה מה שחוזר ומגיד עתה שלאו היא היתה כי חתימתו הראשונה לא מחשבה כיון דאין דרך צורבא מרבנן למידק ולהכיר בנשים כ"כ. ומסיק הנ"י וכתב ג"כ ע"ז ז"ל ש"מ שיכול אדם לסמוך בזה ע"פ ע"א ואפילו אשה וקרוב אע"פ שאין סומכין על בע"ד בעצמו. דאס"ד שצריכין ב' שיעידו לו בתחלה היכי אמרינן לא דק ע"פ עדים כשרים אלא ודאי כדאמרי' ומטעם דהא מילתא עבידא לגלויי היא כן דעת הרשב"א ותלמידי הריטב"א ז"ל עכ"ל הנ"י ובזה דברי הרא"ש ורבינו מבוארים. אבל דע שרשב"ם פי' להאי עובדא בפי' אחר ולפי פירושו לא יהיה דין זה דסומכין על אשה או קרוב בהכרה זו מוכרח. כי הוא פי' שם (סוף דף קס"ז) בל' זה אתא ההיא איתתא (לאחר זמן) לקמיה לתבוע כתובתה. ואמרה לאו אנא הואי ושמא אשה אחרת ששמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי הוית מתחלה קמך אמר לה אנא נמי אמרי (כשבאתה עתה וצעקתה לאו אנא הואי) לסהדי החתומים עמי על השובר שאינך אותה האשה שחתמנו על שובר והדין עמה. והם השיבו לי שטעיתי במה שהוחלף קולה והדין עמהן כו' צורבא מרבנן כגון ר"י ב"א (הא דכתב ר"י ב"א הוא ע"פ גרסתו כי הוא גרס מתחלה דר"י ב"א הוה חתום מהשובר וגם אתיא לקמיה דר"י כמבואר בלשונו שם לפני זה) לאו אורחא למידק שיכיר בנשים כ"כ והגדה קמייתא שאמר דלאו איהי היא לאו כלום הוא. ולא מקרי חוזר ומגיד במה שאמר לבסוף את היא אלא שנשתנה קולך דכיון דאמר השתא דקדקתי יפה סמכינן עליה ומהימנינן ליה עכ"ל רשב"ם והנה ההבדל בין פי' רשב"ם לפי' הנ"י הוא מבואר דרך כלל ופרט דרך כלל דהוא פי' הגדה קמייתא היתה במה שאמר אף אני אמרתי לאו איהי הוא. והגדה השניה הוא במה שאמר אח"ז שהיא היא אלא שנשתנה קולה משא"כ לפי הנ"י וכנ"ל. וע"ד הפרט דלפי פירושו הוצרך לפרש דאתיא לקמיה לאחר זמן מהחתימה דאילו מיד ודאי לא היה נשתנה קולה כ"כ בזמן מועט עד שלא היתה ניכרת לו עוד מחמת השתנות קולה. אבל לפי' הנ"י יכול להיות שאתא לקמיה מיד אחר החתימה כי לפי פירושו הגדה ראשונה היתה מה שחתם תחלה וכנ"ל ועליה אמר אחר שבאתה לפניו שלא רצה לחתום מתחלה מפני השתנות קול שידע שהיה לרחל אשת יעקב מימי קדם. ועוד דלפי' רשב"ם הנ"ל צריכין לדחוק טובא למה יחשב זה להגיד וחוזר ומגיד לולי שהוא צורבא מרבנן. חדא שהגדה הראשונה דלאו איהי היא משמע מל' הגמרא דלא היתה בב"ד ולפסיקא דמילתא רק שאמר לעדים שחתמו עמו שכמדומה לו שלא זו היא בעלת השובר. וגם משמע שכשאמר לה אף אנא אמרי כו' לא היה כוונתו לומר שהאמת אתה. אלא כאילו גער בה ואמר כמעט שהטעיתני עד שסברתי לומר שהאמת אתך שלאו את היא. וטעות הוא שאת היא ובגר קולך. ולפ"ז מעולם לא היתה כאן שום הגדה בראשונה דלאו איהי היא ואת"ל שזה מחשב להגדה אכתי לאו חוזר ומגיד הוא במה שחזר ואמר שהיא היא דהא לא ע"פ עצמו חזר ואמר כן כ"א ע"פ העדים שהתווכחו עמו ואמרו לו מילתא של טעם כי מוקש קשיא ובגר לה קלה. וליישב כ"ז לפירושו צריכין לדחוק ולומר שהגמרא קיצר בלשונו והמעשה לא כך היתה אלא כשבאה לפניו וצעקה לאו אנא הואי גמר בדעתו ואמר בפסק דין להעדים האמת כדבריה דלאו היא האשה שחתמנו בהשובר ואח"ז א"ל העדים שחתמו עמו שהיא היא אלא שנשתנה קולה וזה שכתבתי רימז ר"ש בפירושו כמ"ש אף אנא אמרי כו' עד והדין עמה ובמאי דהוסיף ר"ש וכתב והדין עמה למדנו שהמעשה כך היה שאמר כן בפסיקא והודה לדבריה. וגם צריכין לומר דבהגדה שניה לא סמך על העדים לחוד באשר אמרו לו שהיא הויא אלא שנשתנה קולה שגם העדים לא אמרו לו כן בבירור כ"כ אלא שבעצמו כיון לבו ונתן דעתו על הדבר והכיר שכדברי העדים כן הוא שהיא הויא ומש"ה מחשב להגדה שניה וגם זה רימז ר"ש שם בפירושו כמ"ש ז"ל צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק וכיון דאמר השתא דקדקתי יפה סמכינן עליה עכ"ל וק"ל. ומה שהכניס רשב"ם נפשו לדחוקים הללו ולא פירש דהגדה ראשונה הויא מה שחתם נפשו בשובר והגדה שניה מה שלבסוף הודה לה וכדפירשו הנ"י ואז הויא הכל כפשוטו. נראה דהוא מתרי טעמי. חדא דלשון הגדה לא אתיא שפיר לומר אמה שחתם נפשו ראשונה. והב' דל' לאו אנא הואי משמע דר"ל אלא אחרת הויא ששמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי וכדפי' ר"ש שם כנ"ל. וא"כ למה יחשב לחזרה ולהגדה שניה מה שהודה אח"כ לדבריה דלאו איהי היא דהא לא חזר מדבריו הראשונים אלא אומר אותה רחל אשת יעקב שחתמנו על השובר אינה רחל אשת יעקב זו אלא אחרת היתה ואותה רחל האחרת באמת קבלה כתובתה בהודאתה אלא שלא היתה זאת. ולפי' הנ"י צ"ל דרחל אשת יעקב זו הבאה לבסוף לא טענה שאשה אחרת ששמה ושם בעלה כשמה ושם בעלה של זו היתה כי כל שאין מצויים ונודעים שתים ששמותיהן ושם בעליהן בשוה אין אנו חוששין לזה ואם הן מצויים אזי העדים והב"ד נזהרין שלא לכתוב ולקיים שמותיהן סתמא אלא משלשין שמותיהן וכמש"ר בסי' זה בסמוך סעיף י"ב אלא שאשה זו הבאה לקמיה לבסוף טוענת אף שאין אחרת ששמה ושם בעלה מצויין מ"מ בהיות שאני יודע שאנא לא הויא צ"ל שאשה דעלמא באה לפניכם מתחלה ולשם רמאות העלתה שמה ושם בעלה כשמי ושם בעלי (וכ"כ בעה"ת בפי' עובדא זו וכמ"ש בסמוך) ורבא בר חנן הסכים לדבריה. ומש"ה מחשב שפיר לחוזר ומגיד ודוק. כן נראה לע"ד טעם וסברת כ"א מב' הפירושים הנ"ל. ואף שהנ"י בעצמו לא פי' כן אלא פי' נמי ז"ל לאו אנא הויא אלא אפשר אחרת היתה ששמה כשמי עכ"ל צ"ל דל"ד קאמר ושיטפא דלישנא דפי' ר"ש הועתק שם או ט"ס הוא. וגם מדברי התוס' שם בעמוד ב' מוכח דס"ל כפי' ר"ש מדכתבו שם בעובדא שאח"ז בגמרא בד"ה כיון דדק דק ז"ל וא"ת והיכא דאמר מתעלה לאו איהי אמר שיכול להחזיר כו' (ור"ל בעובדא הנ"ל שאמר מתחלה ג"כ דלאו איהי היא וחזר ואמר שהיא היא) והיינו כפי' ר"ש הנ"ל ודו"ק. והנה ע"פ ר"ש ותוס' שכתבתי אינו מוכח מהאי עובדא דסמכינן בהכרת לוה ומלוה לוקח ומוכר ודומיהן ע"פ ע"א ואשה וקרוב דהא לא חזר מחתימתו הראשונה אלא דקאמר דלאו איהי הויא אלא אחרת וכנ"ל. ומה שחזר אח"כ מלאו איה לאיהי הויא ג"כ אין כאן הוכחה לומר דהגדה והכרה ראשונה היתה ע"פ אשה וקרוב שאמרו לו לאו איהי הויא. חדא שנראה מהענין שלא היה צריך לשאלה וחקירה אלא מעצמו סבר לומר כן מדשמע שקול אשה זו לא היה כקול אשה שבאה לפניו בתחלה ולא שם לבו להדבר שמחמת שהזקינה נשתנה קולה. והב' שאף את"ל שמה שאמר ולאו איהי היא היתה ע"פ אשה וקרוב מ"מ אין ראיה משם לחתום על שטר חוב מתחלה על סמך אשה וקרוב די"ל דשאני הכא כיון דהיה שטר כתובה גמורה ביד האשה והאיש בא לפטור נפשו ממנה בשובר זה בזה דוקא סמך אהכרת אשה וקרוב להעמיד שטר הכתובה על חזקתו אבל מנלן שסמכינן לכתחלה אאשה או קרוב להעיד עליו שחייב למי שלא ידענו שחייב מעולם. וא"כ הוא צ"ל שהרא"ש ורבינו והרשב"א והריטב"א וסייעתם שכתבו הדין שא"צ להכרת לוה ומלוה לוקח ומוכר עדים גמורים כיון דהן לגילוי מילתא בעלמא ס"ל כפי' הנ"י הנ"ל. וזהו קצת דוחק דא"כ לא הו"ל להרא"ש לסתום אלא לפרש או לרמוז לפחות פירושו דנ"י בהבאתו בפסקיו ל' הגמרא ולכתוב עליו דשמעינן מינה דסמכינן אאשה וקרוב וכנ"ל ובפרט שהוא לא גרס כגירסת הרי"ף דאתיא לקמיה דאביי דלאותה נוסחא מוכח קצת כפי' הנ"י דכיון דלא היה דיין אלא עד לא שייך למימר שפיר דהגיד תחלה שהדין עמה ואח"כ חזר לומר שהדין עם העדים שאמרו שהיא הויא דהא אין עד נעשה דיין אלא אומר עדותו והרב אב"ד למראה עיניו ישפוט ע"פ העדות שהועד לפניו. ועוד קשה שבעל התרומות שער ל"ב דין ב' כתב האי עובדא דתברא הנ"ל וכתב עלה פי' ר"ש הנ"ל דהגדה ראשונה הויא מ"ש דלאו איהי הויא והגדה ב' היא מה שחזר ואמר דהיא הויא (וכתב שם ככל פי' ר"ש זולת בזה שינה במה שכתב שהיא אמרה לאו אנא הויא ושמא אחרת העלתה שמה כשמי כו' והיינו כשיטת פי' נ"י הנ"ל) ואפ"ה מסיק וכתב שם דכתב הראב"ד דשמעינן מינה דסמכינן אפילו אאשה וקרוב בהכרת דלוה ומלוה דאל"כ כיון דא"ל סהדי דאיהי היא היכי מצי מיהדר כו' וזהו כפי' הנ"י הרי הוא כאילו זיכה שטרא לבי תרי ומנא ליה הא. וצ"ל דס"ל לבעה"ת דיש ללמוד מהאי עובדא תרתי דמדאמר אביי דאין זה כהגיד וחוזר ומגיד משמע כפי' ר"ש ותוס' הנ"ל דהא חתימה בראשונה לא מקרי הגדה סתם וכנ"ל. ובגוף הטענה דלאו אנא הואי ס"ל כפי' נ"י דכתב דטענה אלא אחרת היתה שהעלתה שמה כשמי (וכמ"ש בעה"ת בהדיא שם וכנ"ל) ולא כפי' ר"ש ותוס' שפירשו שטענתה שאחרת היתה ששמה ושם בעלה כשמי ושם בעלי דלזה לא חיישינן מסתמא דאתרמי כן כל דלית ליה קלא דאיכא אחריני שוים כשמתייהו וכנ"ל וכיון שכן יש לדייק מינה איך מלא לבו דרבא ב"ח לומר דהדין עמה דלאו איהי הויא אם איתא דאמרו תחלה עדים לפניו שהיא הויא ואף דשמע דנשתנה קולה מ"מ היה לו להעלות על דעתו דאין משגיחין בקול דילמא שום השתנות נעשה לה כיון דכבר העידו עדים לפניו דשמה ושם בעלה הוא כן וגם ראה בפניה שהיא כאשה הראשונה וכאשר היה האמת. אלא ודאי לא העידו כשרים תחלה לפניו ששמה ושם בעלה כן הוא אלא סמך אאשה או קרוב ואח"כ כששמע שצעקה שלאו אנא הואי וגם שמע שנשתנה קולה אמר שהאשה או קרוב הטעהו וק"ל. ואכתי צ"ע אהא דמסיק הבעה"ת שם וכתב בתר הכי ז"ל ושמעינן מיניה דהיכא דסמך אאיתתא או אקרוב וחזר ואשתכח טעות' דקא הדר ביה לצורבא מרבנן מקבלין לגברא אחרינא דאורחיה למידק לא מקבלין דודאי מידק דק והשתא הדר וקא משקר עכ"ל וקאי שם גם אהכרת מלוה ולוה ולוקח ומוכר שהן אנשים ע"ש. וקשה חדא דהא בעה"ת פי' האי עובדא כפי' רשב"ם ולפי' אביי לא חילק בין ת"ח לאחר אלא בעובדא הנ"ל דאמר מתחלה מעצמו לאו איהי הראשונה וחזר ואמר שהיא הויא דבזה שומעין לת"ח במה שחזר ואמר ואמרינן דבראשונה לא הסתכל בפניה היטב כי אין אורחא דת"ח למידק בנשים כ"כ משא"כ באחריני דאמרינן דודאי הסתכל וידע דלאו היא האשה הראשונה שבאה לפניו ומש"ה לא שמעינן ליה כשחוזר ואומר שהיא הויא אבל היכא דאינן מכירין אותן כלל י"ל דגם באחריני שמעינן להו דאמרי שהטעוהו כי מה היה להן לעשות כיון דלא הכירוה ואף אם היו מסתכלין כל היום בפניה לא היה נודע להן שמה ושם בעלה והן עשוי כפי הדין וסומכין בעדות כזו שהוא רק גילוי מילתא אאשה וקרוב ומש"ה שמעינן גם לאחריני כשאומרים שהטעוהו. ועוד מאי למידק שייך כשסמך אאשה וקרוב והן אין מכירין אותה אף כשיסתכלו בפניה. ואין לפרש ולומר דה"ק דלת"ח מאמינין לו באומרו שלא הכיר בעצמו אלא סמך אאשה וקרוב ומש"ה בא לו הטעות. משא"כ לאחריני דאין מאמינין להן באמרם שסמכו אאשה וקרוב אלא אמרי' שהכירו בעצמן והשתא קא הדרי בהו ואמרו כן בשקר דהוא לשון דבעה"ת דכתב דהיכא דסמך אאיתתא וקרוב משמע דהוא ידוע דסמכו עליהן ואפ"ה אין שומעין לאחריני וצריכין לדחוק דס"ל להראב"ד ובעה"ת דאפ"ה שייך ביה דקדוק דכשהעידו לפנינו אשה וקרוב הו"ל לדקדק ולחקרם הנה והנה ולעמוד על דבריהן. ות"ח היודע הדין שבעדות כזה שהוא לגילוי מילתא בעלמא סומכין אאשה וקרוב ואין דרכו לדקדק ולחקור ולעשות טפי מהדין משא"כ אחריני דלא בקיאי בדיני ואורחם למידק וגם אם בקיאין בדינים הן פנויים לחקור ולדרוש ומש"ה אמרינן ודאי שכן עשו וחקרו והשתא קמשקרו. ואע"פ שדין זה לא נוכל ללמד מגופא דעובדא מדברי אביי הנ"ל בפרט לפי' ר"ש ותוס' ובעה"ת מ"מ למדו ממנו במקצת דכמו שחילק אביי בין צורבא מרבנן לאחריני דבמה דלאו אורחיה דת"ח למידק כמו באשה נאמן לומר שטעה בו כן נאמר נמי היכא שאומר שלא דקדק בעצמו כשסמך אעדות אשה או קרוב. משא"כ אחריני דאורחא למידק וכמ"ש ודו"ק. ודע שהב"י הביא האי עובדא בח"מ (סכ"ט) במס"ה וכתב עליה ז"ל ומהני עובדא כתב ב"מ נ"ב ח"ב צורבא מרבנן דלאו אורחי' למידק אע"פ שהגיד חוזר ומגיד עכ"ל ונראה מדבריו דבעל מישרים שבכל העניינים לאו אורחא למידק ולא משמע הכי מרשב"ם שכתב לאו אורחיה למידק להסתכל באשה כדי שיכירה יפה ויכול לסמוך על אחרים שמכירין אלמא דבהיכר עדות אשה דוקא הוא דאמרינן דחוזר ומגיד אבל לא בשאר עדיות והכי מסתבר וגם רבינו ירוחם ב"מ הנ"ל אפשר דה"ק דחוזר ומגיד במילתא דלאו אורחיה למידק כלומר בעדות היכר אשה. וכן נראה דברי רבינו שכתב דברים אלו בטור א"ע (סק"י) עכ"ל ב"י (סכ"ט) (ובש"ע סמ"ט) אהאי דינא דצריך שיכירו העדים שם הלוה והמלוה ושאפילו אשה וקרוב כשרים לומר שכך הוא שמם מסיק המחבר וכתב שם ז"ל והיכא דסמך אאשה או קרוב ואשתכח טעות לצורבא מרבנן מקבלינן לגברא אחרינא דאורחיה למידק לא מקבלינן דודאי מדקדק והשתא הדר ומשקר עכ"ל. ומוכח מזה דס"ל דאפילו בהיכר אנשים מקבלינן מת"ח כי אמר דטעה ומור"ם ז"ל כתב שם עליו די"א דוקא באשה אין דרך ת"ח לדקדק ולהסתכל בנשים אבל בשאר דברים אין חילוק בין ת"ח לאחר. ושדברי המחבר ב"י שכתב כאן בסמ"ט שגם באנשים יכול לומר שטעה סותרין להסכמתו שהסכים עם הי"א (בסכ"ט) עכ"ל מור"ם. ואני אומר דאין כאן סתירת דברים זא"ז דהא מ"ש בש"ע כאן (סמ"ט) הוא מדברי בעה"ת בשם הראב"ד והן ילפי לה מהאי עובדא דשובר דאשה הנ"ל ובההוא עובדא פי' הבעה"ת כפי' ר"ש דמ"ש צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק דאין רגיל להסתכל בנשים ואפ"ה יליף מינה דגם כשסמכו בשם הכרת איש לוה ומלוה על אשה וקרוב מקבלינן מת"ח לומר שטעה ואמרינן שלא דק וסמך עליהן וכנ"ל ש"מ דס"ל לבעה"ת דזה אף דלא מיירי מעדות אשה נלמד ממ"ש ת"ח כיון דלאו אורחיה למידק באשה נאמן לומר שטעה. ה"ה כיון דהדין נותן שמותר לסמוך אאשה וקרוב נאמן לומר שסמך עליהן ולא דק. ומה שהסכים (בסכ"ט) דדוקא בעדות אשה אמרינן כן ל"ד עדות אשה קאמר אלא ה"ה כל כיוצא בו דלאו אורחיה למידק ולא אתא למעוטי אלא כשאומר שבא לפניו איש ואמר אני לויתי מפ' ולא העידו לפניו אשה וקרוב ואמר שסמך עלייהו ולא דקדק בהן ככל הצורך דכשאומר כן אאשה שומעין לו כיון שהיה לו בה הכרה מעט סמך עליה ולא רצה לדקדק להסתכל בה כולי האי משא"כ באיש דהו"ל להסתכל. ותדע שהרי (בסכ"ט) כתב ב"י אדברי ב"מ הנ"ל דלא משמע כן מפי' ר"ש ושכן נראה מדברי רבינו בא"ע (סק"י) שכ"כ אעדות אשה וכאן (בסמ"ט) כתב הב"י אדברי בעה"ת שכתב כן גם אהיכר אנשים שרבינו כ"כ בא"ע (סק"י) ש"מ שמשוה הכרה זו דאנשים ע"י סמיכות אאשה וקרוב להכרת אשה בעצמו בלא סמיכה אאשה וקרוב. ועוד תדע שהב"י מסיק וכתב שם בסכ"ט דאפשר שכן הוא ג"כ דעת ב"מ כו' ואי דוקא אעדות אשה קאמר כן לא הו"ל לב"מ לסתום ולכתוב דת"ח דלאו אורחיה למידק נאמן לומר שטעה ודו"ק. ועוד באתי לעורר ולדקדק במ"ש רבינו בא"ע (סק"י) ובענין זה שכתב שם ז"ל ת"ח שחתם על שובר כתובת אשה שנפרעה ובאה האשה שכתובה בו ואומרת לא צויתי לכתבו אלא אחרת ששמה כשמי צותה לכתבו והודה לדבריה ואמר לא זו היא שצותה לכתבו יכול לחזור בו מדבריו הראשונים אין כאן משום חוזר ומגיד אבל אם אמר תחלה ברי לי שאינה זאת אינו יכול לחזור בו עכ"ל והנה נראה שם מדברי רבינו שם פי' עובדא דבגמרא הנ"ל כפי' נ"י דהגדה ראשונה הויא מה שחתם בשטר שרחל אשת יעקב קבלה כתובתה והגדה שניה היא מה שהודה לדבריה דלאו היא היא. וקשה כיון דכתב רבינו שהיא טענה אני לא צויתי לכתבו אלא אחרת ששמה כשמי אף שהודה לדבריה לאו חוזר ומגיד מקרי דהא אינו חוזר מדבריו הראשונים אלא שאומר לא זו היתה אלא אחרת וכנ"ל. ואף שגם בפי' הנ"י עצמו כ"כ וכנ"ל הא כבר כתבתי דמוכרח לומר דאגב שיטפא העתיק שם פי' ר"ש בתוך נימוק"י דנ"י דרכו להיות מביא שם פי' ר"ש או רש"י ולשונם במקום שאינו מחדש בו הוא דבר מה שא"א לומר שנפל טעות בזה בדברי רבינו. ועוד ק' הא דמסיק וכתב אבל אם אמר תחלה ברי לי שאינה זאת כו' ובהאי עובדא הגדה הראשונה היתה שאמר דהיא היא והו"ל לכתוב אבל אם אמר תחלה ברי לי שאיהי היא וגם בעובדא הנכתבת בתר הכי שם בגמרא ז"ל ההיא תברא דהוה חתים עלה ר"י ב"א אמרה ליה לאו אנא הואי א"ל איברא אנת הוית אמר אביי אף ע"ג דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק כיון דדק דק עכ"ל הגמרא וכתבו התוס' שם דקמ"ל בזה דאם רצה לרזור בו ולומר לאו היא היא אין שומעין לו כיון דדק דק תחלה עכ"ל ומינה למד רבינו האי דינא דכתב בסוף גם שם דיבור הראשון הוא איברא אנת הוית. וע"ק ?ריכות הל' ל"ל דלא הו"ל לרבינו לכתוב אלא והודה לדבריה שומעין לו ואין כאן משום חוזר ומגיד. וראיתי ספרי דא"ע שהוגה שם דבמקום שכתב בספרים שלנו יהודה לדבריה ואמר לא זו היא כו' הוגה בהן ואמרו לו זו היא כו' שוב מצאתי כן הנוסח כתוב בספרי הטור בא"ע של קלף. וע"פ נוסח זה א"ש הכל דמוכח מינה דרבינו נמשך אחר פי' ר"ש ותוס' הנ"ל דפרשי עובדא הנ"ל דהגדה ראשונה היתה שהודה לדבריה שלאו היא הויא ואמרו לו העדים שהיא הויא והסכים עמהן ומסקינן שם דאין בו משום חוזר ומגיד וכ"כ רבינו ג"כ דאף שהודה מתחלה לדבריה מ"מ אם חזרו לומר לו זו היא יכול לחזור בו מדבריו הראשונים ואין כאן משום חוזר ומגיד וכל' הגמרא. ומש"ה מסיק רבינו וכתב אבל אם אמר תחלה ברי לי שאינה זאת כו' דקאי אמ"ש לפני זה דהגדה ראשונה היתה לאו איהי הויא וכתב דאם אמר כן בברי דאינו יכול לחזור בו וכדברי התוס' הנ"ל. ובזה נתיישב הכל בס"ד. וגם ניחא לי בפי' זה מאחר שהסכים לו ר"ש ותוס'. ומדרך רבינו למשוך אחרי דברי התוס'. וגם לישנא דהרא"ש משמע הכי וכמ"ש לעיל ודוק. וגם נתברר מזה לעיל דהא אף דשם בא"ע מוכח דרבינו פי' להאי עובדא כפי' ר"ש מ"מ כתב כאן בח"מ (סמ"ט) דסמכינן אהכרה זו אעדות אשה או קרוב דאף דאינו מוכרח לומר כן ע"פ שיטת פי' ר"ש ותוס' דס"ל דלדינא שניהן שוין הן דכמו דאמרינן דצורבא מרבנן דלאו אורחיה למידק להסתכל בנשים יכול לסמוך אהכרה כל דהו שלו ולחתום אהשובר ה"ה דיכול לסמוך כשאין מכירה כלל אעדות אשה או קרוב המעידים על הכרתה כיון דאינו אלא גילוי מילתא ואין חילוק בזה בין ת"ח לאחר כי זיל בתר טעמא מאחר דאינו אלא גילוי מילתא רק כשחזרו ואמרו שהטעוהו בזה חילקו הבעה"ת והמחבר ש"ע וכתבו דדוקא ת"ח יכול לומר אח"כ דהטעוהו האשה וקרוב ושומעין לו כמו ששומעין לו כשסמך על עצמו בעדות אשה כי זה תלוי בזה ולא אחריני ואף דרבינו לא גילה דעתו בהדיא בזה אפשר דג"כ מודה בו. וכן הוא דעת ב"י דאמ"ש בעה"ת דהיכא דסמך אאשה וקרוב דנאמן ת"ח לומר שטעה כתב הב"י שכן הוא ג"כ דעת רבינו בא"ע (סק"י) וכנ"ל ודוק:

ז

שחזקה אין העדים חותמין על השטר כו' והא דכתב לעיל סמ"ו סעיף כ"ז בשם הרמב"ם דבודקין אחר העדים היינו במילתא דתליא בדינא ואינה מגוף ענין העדות דומיא דקיום דעלה קאי שם דכל כה"ג אמרינן ב"ד לא טעו ועדים מיטעי טעו אבל הכא דהוה גוף ענין הדבר שכתבו בפנינו לוה פ' מפ' בכה"ג לא חשדינן להו אלא אמרינן שלא כתבו כן עד (שהביאוהו) [שהכירו] שם המלוה:

יא

אבל בב' עיירות מוציאין אלמא שצריך לכתוב כו' ל' ב"י כבר כתבתי בשם הרמב"ן דכולי האי לא חיישינן ולפיכך א"צ לכתוב שם העיר בשטרי הלואה וסובר ר"י דנהי דשטר שלא כתוב בו שם העיר כשר הוא מ"מ אי טען לוה לאו אנא הואי אלא יוסף ב"ש שבמקום פלוני טענתיה טענה. ומ"ש שצריך לכתוב היינו כדי שלא יטעון זה כן אבל אם לא כתב שם העיר וגם זה לא טען כן השטר כשר. וא"ל שדעת רבינו ישעיה ששטר שלא נכתב בו שם המקום פסול דהא תניא בסוף כתובות המוציא שטר על חבירו ולא היה בשטר שם המקום דגובין ממטבע מקום שיצא בו השטר וכמ"ש בדברי רבינו ס"ס מ"ב והרמב"ם למד בפי"ז מה' מלוה ולוה מאותה ברייתא דשטר שאין נכתב בו מקום כשר וכ"כ רבי' בשם הרא"ש סס"א עכ"ל ב"י וק"ל דא"כ מאי קמ"ל ר"י ורבינו שהביא דבריו הלא גם בעיר א' יש תקנה להוציא זע"ז וגם אחר עליהן כגון שישלשו שמותיהן או יכתוב סימן שהוא כהן כמש"ר אח"ז ועוד דלשון צריך משמע דקפידא איכא בדבר ועוד שהרי כתב שאין חילוק בין שטרות לגיטין ובגיטין עיכוב יש בדבר ומ"ש ב"י דכוונתו לומר דלכתחלה שווים הם הוא דוחק ואינו במשמעות הל' לכן נ"ל פשוט כמ"ש בפרישה דלר"י עיכוב יש בדבר אי לא כתב המקום ומה שהביא ב"י ראיה מהא דתניא בכתובות דאף אם לא נכתב המקום גובין כו' וכמש"ר בסמ"ב וס"א אין הנדון דומה לראיה כלל דב' עניינים הם דההיא דכתובות וסמ"ב וס"א מיירי במקום שנעשה ביה הקנין וההלואה וכאן מיירי במקום דירת הלוה ולא תליא הא בהא שאפשר שלוה הוא ממקום פ' והקנין וההלואה נעשה במקום אחר וכתיבת מקום הקנין וההלואה אינו אלא כדי שנדע מאיזה מטבע יגבה המלוה ולכן אמר כשלא נכתב בו מקום הקנין וההלואה כשר וכל כי האי מילתא דעבידא לגלויי הוא ואי לא אתגליא אמרו יגבה ממטבע מקום שמוציא שם השטר אבל היכא דלא נכתב מקום דירתו יכול לבא תקלה שיפסיד הלוה לגמרי את החוב וכל כי האי מסתברא לר"י דאי לא כתבה לאו שטרא הוא כמו בגיטין שצריך לכתוב שם מקום דירתו כמ"ש בא"ע סקכ"ח ועמ"ש עוד לקמן סס"א ודו"ק:

יד

ואיני מבין כו' ל' ב"י לא ידעתי למה לא הבין רבינו דברי הרמ"ה שהרי בדין שכתב רבי' לקמן אשכחן שמועיל שילוש השטר לענין השובר ה"נ מועיל שילוש השטרות לענין שבעל השטר מוכיח מתוך השטר שזה חייב לו ובעל השובר אינו מוכיח מתוך שוברו שפרע לזה הלכך יד בעל השטר על התחתונה ומ"ש ועוד מה צורך וכו' אה"נ דאילו לא לוה זה מיוסף בן שמעון אחר שניחוש שיכתוב לו שובר שאין צורך בשילוש השטר שהרי יכולין להוציא ש"ח על אחרים אבל נ"מ אם ילוה זה מיוסף ב"ש אחר ויפרענו ויכתוב לו שובר ולא ישלש עכ"ל ב"י. והנה מ"ש ב"י שהרי בדין שכתב רבינו לקמן אשכחן שמועיל כו' ר"ל אשכחן בגמרא פג"פ (דף קע"ג) ששם מוקי לה רבי ירמיה להא דתנן נמצא לאחד מהן בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהן פרועין דמיירי בשטר המשולש ובגמרא דסוף פ"ק דבבא מציעא מוקי' לה דמיירי בנמצא בין שטרותיו הקרועים דמשמע הא לא נמצא בין שטרות הקרועים היה מהני שילוש השטר וכ"כ רבינו כנ"ל כוונת ב"י ודבריו תמוהין בעיני דהא בגמרא שאכתוב ל' בסמוך מבואר דלא הצריכו שם השילוש משום השובר אלא משום דאל"כ אף בלא שובר לא יכול האחד להוציא על שום אחד מיב"ש וא"כ הול"ל כמו דמהני השילוש לענין שיכולין להוציא שטרות זה ע"ז וגם דיכול אחר להוציא עליהן ועוד קשה דשם מבואר בגמרא דהצריכו שיהיו מונחין בין הקרועין דאל"כ הו"ל דהמלוה הכינו להשובר ליתנו להלוה כשיפרענו ועדיין לא פרעו ואף שרבינו כתב בסמוך דמיירי במקוים ובמקוים לא שייך לומר שהמלוה הכינו שהרי המלוה אינו נותנו לקיים דבגמרא לא נזכר שובר מקוים וכמ"ש ואין לומר שכוונת ב"י הוא דמדהצריך רבינו בסמוך שיהיה השובר מקוים ש"מ דאי לא הוי מקוים לא היה השובר כלום אלא המלוה היה גובה בשטרותיו כיון שהן משולשין ש"מ שמועיל שילוש דז"א דהא מוכח מדברי הב"י שם דלא דקדק במש"ר שהשובר מקוים וכמ"ש שם ועוד דא"כ לא הו"ל למכתב כיון דאשכחן כו' דמשמע שכן מצינו בפשיטות וז"א כיון דבגמרא לא נזכר מקוים אלא ודאי כוונתו דב"י הוא כמו שכתבתי ומש"ה דקדק וכתב כיון שבדין שכתב רבינו בסמוך אשכחן כו' ולא כתב כיון שרבי' כתב דמועיל שילוש אלא ודאי אמאי שנאמר בגמרא בדין זה שבסמוך קאי ומ"מ נראה שאין בהשגת ב"י הלזה כדאי להשיב על רבינו וכמ"ש בפרישה וכ"ש בהשגה שניה שכתב על מש"ר ועוד מאי צורך כו' דשם אין כוונת רבינו כמו שהבינו הב"י אלא כמו שכתבתי בפרישה: מלוה אחד שהלוה כו' והיו משולשין כו' ז"ל המשנה שם נמצא לא' בין שטרותיו שטרו של יב"ש פרוע שטרות שניהם פרועים ובגמרא שם (דף קע"ג) טעמא דנמצא הא לא נמצא מצי מפיק והא אנן תנן ולא אחר יכול להוציא עליהן שט"ח אר"י במשולשין וניחזי תברא בשמא דמאן נכתב אר"א במשולשין בשטר ואין משולשין בשובר אביי אמר ה"ק נמצא ללוה בין שטרותיו של יב"ש פרוע (ולאביי אצ"ל שהן משולשין דאליביה מיירי דהשטר שיב"ש מוציאין על אחר) עכ"ל המשנה וכתב ב"י וסובר רבינו דר"י ואביי ל"פ אלא מר מתרץ הכי ומר מתרץ הכי ומ"ש (בסעיף י"ג) ואם יש בידו שובר כו' הם דברי אביי ומה שכתב כאן הם דברי ר"י אבל תמיהא לי מילתא שרבינו נמשך לסברת הרא"ש והרא"ש והרי"ף לא כתבו תירוצא דר"י אלמא דס"ל דפליגי וכאביי דהוא בתראי קיי"ל וצ"ע עכ"ל ב"י ואני אומר שהמדקדק בדברים אלו ימצא דלק"מ שהרי בלא"ה יש לדקדק על רבינו שכתב ונמצא אצל המלוה שובר מקוים כו' האי מקוים ל"ל גם מנ"ל לרבינו הא דהא בדברי ר"י הנ"ל לא נזכר אלא סתם שובר ועוד דמסוגיא דגמרא דספ"ק דמציעא מוכח להדיא דמיירי כשאין השובר מקוים דז"ל שם אר"י ב"א א"ר סמפון (פי' שובר) היוצא מתחת ידי המלוה אף ע"פ שכ"י הוא אינו אלא כמשחק ופסול סבר דילמא מתרמי ואתי בין השמשות וקא פרע לי ואי לא יהבינא ליה שובר לא יהיב לי זוזי אכתוב אנא ליה כי היכי דכי אייתי לי זוזי אתן לו שובר ת"ש נמצא לא' בין שטרותיו שטרות של יב"ש פרוע שטרות שניהם פרועים (והסוגיא אליביה דר"י הנ"ל קאי דפי' המשנה דנמצא השובר ביד המלוה וכנ"ל וכ"כ התוס' שם) ומשני שנמצא בין שטרותיו הקרועין (פי' שנמצא שטר א' בין שטרותיו הקרועין וכ"א מהני ב' יב"ש אומר שטר שלי הוא כי פרעתיך ולהכי יהבת אותו בין שטרותיך הקרועין) עכ"ל ואי איתא דהך מתניתין דנמצא לא' בין שטרותיו כו' מיירי בסמפון מקוים מאי פריך מינה אר"י הא ר"י ודאי לא איירי אלא בסמפון שאינו מקוים דאם היה מקוים לא שייך למימר דהמלוה הכינהו דהא אין המלוה נותנו לקיים גם מוכח שם בתר הכי דבאינו מקוים איירי ועוד יש לדקדק באמת מ"ט דרי"ף ורא"ש שהשמיטו להך תירוצא דר"י דהא גם לדידהו ס"ל דשובר היוצא מתחת יד המלוה והשטר נמצא בין שטרותיו הקרועין השובר כשר ומחזקינן לשטר בחזקת פרוע וכמ"ש בפסקיהן בספ"ק דמציעא ואכתוב לשונם בסמוך ואין לתרץ ולומר דהיא הנותנת כיון שפסקו בספ"ק דמציעא דכשנמצא השטר בין שטרותיו הקרועין השובר כשר לא הוצרכו תו לכתוב הך פירושא דר' ירמיה בפרק ג"פ דליתא נפקותא מיניה לדינא דאי לאשמועינן ששובר אחד מבטל ב' שטרות גם מדאביי נשמע דזה אינו דאכתי הו"ל לאשמועינן דאפילו אם השטרות הם משולשין ולא השובר נמי בטלינן לשטרות מקמי דשובר. לכן נ"ל לומר דנהי דבספ"ק דב"מ פסקו הרי"ף והרא"ש דכשנמצא השטר בין שטרותיו הקרועין שובר הנמצא ביד המלוה כשר היינו כשאין למלוה אלא שטר אחד על יב"ש א' אבל כשיש למלוה ב' שטרות על ב' יב"ש לא מסתברא להו להרי"ף ולהרא"ש לפסול ב' שטרות בשובר גרוע כזה הנמצא ביד המלוה דאיכא תרתי לגריעותא חדא שהשובר נמצא ביד המלוה ועוד שנאמר שנכתב על ב' הלואותיו ליב"ש שהיו משולשין בשטרות והוא דבר שמתנגד לשכל כי איך נזדמנו יחד לשלם בפעם א' ולילך יחד לסופר לכתוב להן שובר ולומר דב' השטרות נאבדו מידו ומה"ט פליג אביי אר"י ומוקים למתני' בחד לוה שלוה מב' יב"ש והשובר יוצא מתחת ידו דא"ל שובר א' נתתם לי שניכם כשפרעתי אתכם יחד ואף שהוא ג"כ דבר רחוק מ"מ כיון שהשובר יוצא מתחת יד הלוה ליכא אלא חד ריעותא מש"ה השמיטו הרי"ף והרא"ש שם אוקימתא דר"י ולא כתבו אלא אוקימתא דאביי ואע"פ דמסוגיא דפ"ק דמציעא משמע דאפילו בכה"ג השובר כשר אותה סוגיא ג"כ אליביה דר"י דפרק ג"פ קאי כמ"ש התוס' וכנ"ל ומש"ה גם שם בפ"ק דב"מ לא הביאו ל' הגמ' דלשם דהיא אליביה דר"י אלא שינו לשונה ונקטוה אליביה דהלכתא לפי סברתן שהרי כתבו שם אמימרא הנ"ל דשובר שנמצא אצל המלוה פסול כו' ז"ל ואי קשיא לך הא דתנן אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות כו' התם שנמצא השטר בין שטרותיו קרועין ומדרמי בין שטרותיו הקרועין ש"מ האי שובר דוקא הוא עכ"ל דק"ק דהמשנה דמייתי איירי בב' ש"ח למה סיים בל' יחיד שנמצא השטר כו' ומדרמי דהול"ל שנמצאו השטרות ומדרמינהו כו' אלא ודאי משום הכי כתבו בל' יחיד משום דס"ל להלכה דההיא משנה דאיירי בב' שטרות לא סגי במאי דנמצאו בין שטרותיו הקרועין אלא פירושה כדאביי דנמצא השובר ביד הלוה מיירי ודוקא בשטר אחד דומיא דמימרא דהקשה עליה דפסלה להשובר וע"ז כתבו אפילו נמצא ביד המלוה דבאם נמצא השטר בין שטרותיו הקרועין מודה אביי ובעל מימרא ההוא דהשובר כשר וק"ל ורבינו ג"כ כוותייהו ס"ל ולא כתב דין זה דר"י כ"א כשהשובר הוא מקוים דאז נסתלקה הריעותא האחת דהיינו מה שיוצא מתחת יד המלוה דהא ליכא למימר שהזמינו לכשישלמו ועדיין לא שלמו כיון שנתקיים וכנ"ל וא"כ לא נשאר כ"א ריעותא השניה איך יפסול שובר א' ב' שטרות על ב' לווים וכנ"ל ובחד ריעותא חיישינן ולא מפקינן ממונא מספיקא אלא כיון שהשטרות מיהא משולשין ונמצא חובו של מלוה ודאי ופרעונו של זה ספק שהרי בשובר אינו מבורר הפרעון ואדרבה יש לו ריעותא והול"ל שיגבה מכל אחד או לפחות מכל אחד המחצה מש"ה הוצרך רבינו לכתוב שגם לשט"ח יש ריעותא דהיינו שמונחים בין שטרותיו הקרועין וס"ל דכל כה"ג דליכא בשובר אלא חד ריעותא גם בשטרות איכא ריעותא שימצא בין שטרותיו הקרועין גם אביי ורי"ף ורא"ש מודים דלא מפקינן ממונא מספק כנ"ל בירור הדברים ולא כהבנת ב"י ודוק:

מעבר לתחילת הדף ·

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.