דרישה/אבן העזר/קיח

דרישה ‏ אבן העזר קיח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

תקנות (הנישואין של קהל טוליטולא כתב ב"י בשם הר"ן דכל לשון שיש בו ספק בתקנה זו או בשטר הנכתב בזה הלשון הכל על היורשים הבאים להוציא מן הבעל להביא ראיה וכל טצדקי דאנו יכולין בו לקיים ירושת הבעל עושין כ"פ):

ב

מקודם לכן ויתקיים כו' עפ"ר והיותר נראה דמ"ש ואם תהיה אותה ההברחה מקודם לכן ויתקיים ר"ל ע"ד שכתבו התוס' והרא"ש והר"ן והמרדכי פרק האשה והביאו רמ"א ז"ל בהגהותיו בח"מ סי' צ"ט ס"ס ו' ז"ל מיהו אם נראה לב"ד שלא כיונו לערמה רק למתנה גמורה קנה המקבל אע"ג שהיתה כוונתו להבריח עכ"ל וזהו גם כן כוונת תשובת הרא"ש דכתב רבינו שם בס"ס צ"ט לבטל שטרי הברחות לא כ"כ אלא היכא דכיון למרמה דהיינו שבהברחתו לא נתנו במתנה גמורה אלא במרמה למראית עינים וכמבואר שם בסוף התשובה ע"ש. וזה שכתב כאן בתקנה זו שאם יצא שטרי הברחה ויתקיים ר"ל דנראה ממנו דמתנתו קיימת ולא כיון למראית עינים להפקיע שיעבוד המלוה ממנו ולחזור וליקחנו אח"כ מידו יזכה בו ג"כ בו המוציא אותו השטר ודוק בלשון התקנה שלא כתב בזה ובמה שכתב לפניו בשטר שיעבוד שלא יפסד בזה האלמנה. אף שכן הוא האמת כדמוכח מלשון תקנה זו וממה שיתבאר עוד בתשובה שאחרי זה שאין לאשה לשלם מחלקה חובת בעלה שלא נשתעבדה בה עמו. וה"ט מפני שזה היה פשוט בעיניהן ומש"ה התחיל ג"כ בתחילה וכתב ז"ל ואם יצא באותו החצי שיהיה ליורשיו שטר שיעבוד דקשה הא ודאי לא מיירי בעשה לו שדה אחת אפותיקי וכבר חלקו הנכסים ואח"כ הוציא שטר שיעבודו והיה אותו השדה בחציה דלשון "שיהיה ליורשיו משמע שלא חלקו עדיין גם מוכח כן מדסיים וכתב דאם היה אותו השיעבוד בקנינה ובקנינו יוציאו תחלה כו' ומה שישאר תטול כו' משמע דעדיין לא חלקו ואם כן למה כתב שיצא שטר שיעבוד באותו החצי אלא ודאי ה"פ שזה היה פשוט דאין האלמנה צריכה לפרוע חובת בעלה מחלקה א"כ כל שטר שיעבוד שיוציא אינו יוצא אלא לפרוע לו מהחצי שיטלו היורשים וכן מוכח מלשון התשובה שבסמוך באלמנה שפרע לכותים כו' גם ממ"ש בסוף תשובה בסמוך המתחלת וששאלת בענין התקנה שהאלמנה והיורשים חולקים כל העזבון כו' עד וכן נ"ל שנוהגין פה בטוליטולא וכמ"ש שם. והוצרכו לכתוב בתקנה שיגבה המלוה חובו מאותו חצי שלא תאמר הואיל שמן הדין אין להן ליורשיו כלום שהיה ראוי להיות כולו להאשה בכתובתה אלא שזכו בו מכח התקנה אם כן ה"א אדעתא דהכי לא תקנו שיתפרע ממנו הב"ח קמ"ל. ודומה לזה נשאל הרא"ש וכתבו רבינו בסמוך ז"ל וששאלתם על תקנת טוליטולא שהבת יורשת חצי הנדוניא אם יכול ליקח ב"ח של אבי הבת ויקח כו' ע"ש ושם אבאר טעם השאלה דאע"פ שכ"כ בתקנה כמ"ש כאן היינו דוקא באם מת הבעל ושם נשאל באם מתה היא ודוק. ומ"ש ואם תהיה אותה הברחה מקודם לכן ויתקיים דוק בלשון התקנה שפתח בתרתי ביצא על חצי של היורשים שטר "שיעבוד או שטר "הברחה ואכתי לא סיים אלא בחדא דהיינו שיגבה שטר שיעבוד. וצ"ל דמ"ש כאן ואם תהיה אותה הברחה מקודם כו' זהו סיום דמילתא דהתחיל בה דיצא עליהן שטר הברחה וקאמר דאם קודם שמת היה בידו אותו שטר הברחה ונתקיים ההברחה בידו ע"ד שכתבתי אז ג"כ עתה אחרי מותו יתקיים בידו ולא יטלוהו היורשים מידו בטענתן מן הדין היה נטרף מידו בגביית הכתובה ואנו באנו מכח התקנה ליטול מידה החצי ונעמיד במקומה וק"ל. עוד דוק בלשון התקנה שכתב אז "יגבה אותו בעל השיעבוד שכתב בשיעבוד לשון יגבה ובשטר הברחה כתב לשון "יזכה בו המוציא כו' וה"ט משום דהמלוה אין לו בגוף השדות כלום ויוכלו לסלקו במעות ומטלטלין או ימכרו הקרקע למי שירצו וישלמו לו מעותיו וזהו לשון יגבה משא"כ בשטר הברחה שהקנה לו השדה עצמו. וזהו שסיים וכתב אח"כ דאם יצאו השטרות ג"כ בקנינה יוציאו תחילה אותו השיעבוד מממונו ויפרישו אותו הקרקע המוברח מנכסיו. כתב בשיעבוד "ממון ובהברחה קרקע ודוק. ושטר הברחה דאיירי ביה הכא לא איירי שהבריח מהאשה או מהיורשים שהרי הם נוטלין ג"כ ועוד דאח"כ כתב ששטר הברחה נעשה בקנינו ובקנינה. ונראה דר"ל שהבריח ממלוה אע"פ שהניח יותר לגבות ממנו י"ל דדעתו היה ללות מראובן ולעשות לו זה אפותיקי שלא יהא לו פרעון אלא מזה השדה וקודם שהלוה כתבו במתנה גמורה לשמעון נמצא דהבריחו מראובן המלוה ותו לא יוכל לגבות לא משדה זו ולא משדות אחרים כיון שכתב לו אפותיקי מזו ודוק:

ג

ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף כו' לענין שתשאר כו' משמע שגובה בכתובתה כל מה שנכתב בכתובתה אפי' מה שהוסיף וכ"כ בסמוך בהדיא שאם הוא תבע הגירושין חייב ליפרע לה כל סכום כתובתה אפי' התוס' אף ע"ג שאמרינן לעיל סי' ס"ו שמה שהוסיף לה אינו גובה היינו דוקא במקומות שהמנהג כך שאינו גובה אלא מה שהכניסה לו אבל הכא מיירי שהמנהג שגובה את הכל גם י"ל דתוס' הנזכר כאן הוא כשהכניסה לו מעות או מיני סחורות שרגילין לסחר בהן ולהשתכר שמוסיפין שליש על מה שהכניסה לו ואותה שליש כתב לעיל סי' ס"ו שגובה וכמ"ש שם טעם הדבר וקאמר הכא דהיינו דוקא באלמנה או כשתובע הוא הגט אבל לא כשגורמת היא הגט ולפי זה מה שסיים אחר כך דאם נמצא בכתובתה זהב מטבע והיא תובעת הגירושין תגבה בשבועתה שהוא אמת ולא נכתב דרך כבוד ה"ה דהמ"ל ולא הוסיף בה שליש אלא חדא מינייהו נקט גם נכלל במה שכתב שהוא אמת:

ד

אבל בגדי החול אין שמין זה לשון השאלה תקנה שכתוב בה כי ימות מת שתחלק האלמנה עם יורשי המת כל אשר ימצא לו והיא אומרת שאין לו דין ודברים על בגדי חול שלה כי אינם משועבדים לבעל חוב והיורשים טוענים שיש להן לחלוק בהן והשיב הדין עם האלמנה מפני שכתב בתקנה מכל אשר ימצא לו ובגדיה לא היו מצויין לו כי לא היה לבעל בהן כלום ועוד דחלוקה זו במקום גביית כתובתה גם מתה לא יעלו לה בחשבון עכ"ל התשובה וצ"ע מה שכתב הרא"ש דחלוקה זו יש לה דין גביית כתובה הא כתב רבינו לעיל סימן צ"ט דשמין לאלמנה בכתובתה אפילו בגדי חול שלה ואין לחלק דמיירי כאן במלבושים שהכניסה היא ובסי' צ"ט מיירי במלבושים שקנה לה בעלה וכמו שנתבאר שם דיש חילוק בזה דאם כן אפילו של שבת נמי אין שמין לה דהא כבר אשמועינן דהתקנה דהנדוניא תחזור לה לבדה ונלע"ד דה"פ כיון דחלוקה זו במקום גביית כתובתה ואלמלא התקנה היו מגבינן לה כתובתה והיא סך יותר מחצי העזבון ואז היתה נוטלת המלבושים בשומא בחלקה בכלל יתרון מה שהגיע לה יותר מחצי עזבון גם עתה שאין לה יתרון כדי שיעור סך כתובה ואינה נוטלת אלא חצי העזבון מן הראוי הוא שלא יעלו לה בחשבון וק"ל:

ה

והאפוטרופוס אומר שאין לו לפרוע לה כלום בח"מ סימן קכ"ח בדין הפורע חוב של חבירו אין חבירו צריך לשלם לו הביאו בית יוסף תשובה שכתב בה דה"מ בפורע לישראל אבל אם פורע לכותי חייב לשלם דיודע הוא שאינן מתרצים אלא ברצי כסף וכ"פ רמ"א שם והכא משמע דאי לא הויא כאילו נתמנית אפוטרופוס עליהם אין היתומים היו צריכים לשלם לה אע"פ דמיירי בכותים וצ"ל דביתומים שאני דאין לה לשלם בלי ידיעת בית דין אם לא שיש לה דין אפוטרופוס או יש לומר שהרא"ש לא סבירא ליה כאותה תשובה:

ו

וששאלת בענין התקנה שהאלמנה והיורשים חולקין כל עזבון המת ויצא על המת שטר חוב מאוחר כו' נראה שסך החוב היה יותר מחצי חלק המגיע לחלק היורשים ומש"ה חילק דבמאוחר אין לגרוע חלקה דהיינו לשלם תחלה ולחלק אח"כ מה שאין כן במוקדם דמן הדין בעל חוב טורף כדי שיעור חובו ואח"כ חולקין דאל"כ אלא שתאמר שאין החוב יותר מכדי חלק היורשים א"כ קשה דאפי' היה בעל חוב מוקדם נמי מנ"מ הלא היא ע"כ אין צריך לשלם חוב בעלה ואף אם יטול בעל חוב ראשונה תטול היא כנגדו מחלק היורשים באופן שלא יגרע חלק חציה וכמ"ש לעיל בתשובה אלמנה שפרע לכותים כו'. ואין לומר שיש נ"מ שהבעל חוב יטרוף מהמשובח מה שאין כן כשהיא חולקת תחלה עין בעין שנוטלת מכל שדה ושדה החצי אף מהמשובחים כמ"ש לעיל כי אף שהכתובה נפרעת מזיבורית מ"מ התקנה שגרעה חלקה בגיבויי כל כתובתה יהיה כחה לגבות גם מהמשובחים ועידית מכל אחד חציה. ז"א דא"כ איך מסיק וכתב ז"ל כי היכי שאם לא היתה התקנה לא היה השיעבוד מגרע כח כתובה כו' והא פשוט דאם יש בעל חוב וכתובת אשה שמגבין לבעל חוב מבינונית וכתובת אשה מזיבורית ולמה כתב שהתקנה במקום כתובה הלא בזה עדיפא מגביית כתובה הוא ועוד תדע ששם בתשובת הרא"ש סוף דין ז' מסיק וכתב אשאלה זו ז"ל וכן נ"ל מתוך שאלה ראשונה שגם אתם נוהגין כן כי כתבתם ששמעון טוען שיפרעו לו חובו מחצי הנכסים אלמא דבר פשוט היה ע"פ התקנה שמחלק האלמנה לא יקח עכ"ל הרא"ש מדסיים וכתב שמחלק האלמנה לא יקח ש"מ שהשאלה היה שהבעל חוב המאוחר היה רוצה ליקח גם מחלק האלמנה שהיה מגיע חצי הראוי ליורשים כשיעור חובו וכמ"ש ודו"ק. ומה שסיים וכתב ז"ל וכן נ"ל שנוהגים פה בטוליטולא ק"ק מאי נראה דקאמר הלא מבואר כן בלשון התקנה הנ"ל וע"ד שפירשתי וגם בכל השאלות שאחריה מיהו י"ל לשון התקנה בע"א אלא שאותו פירוש יהיה דוחק לכך כתב נראה וק"ל:

ז

שאין בידה לשנות כלל וז"ל ב"י ומבואר שם בתשובת הרא"ש בתחלת כלל נ"ו שלא כ"כ אלא לפי תקנת טוליטולא כמו שדקדק שם מדברי התקנה הנזכר וא"כ אין ללמוד מזה לתקנה אחרת שאינה כתובה באותה סגנון כו' ע"ש וכ"כ רמ"א בש"ע דיש לילך בזה אחר לשון התקנה כו' ע"ש:

ח

ודאי אם היתה נותנת כו' ע"ש בתשובה כלל נ"ה דין א' ודין ט' שהאריך ושם מן הטעם שכתב בדין א' וז"ל ואילו היה כח ביד האשה לתת למי שתרצה לא הועילו חכמים בתקנתן כי הבעל היה מפציר בה כל ימיו לתתם לו אחרי מיתה ואין אדם דר עם נחש והיה מתרצת לו יותר מלכל קרובים כו'. לפי ה"ט היה נראה דאפי' נתנה לו מתנה ג"כ לא יועיל דאי זה יועיל כל איש יפצר באשתו לתנות לו מחיים אלא שי"ל דאין אשה מתרצית לתת מנכסיה לאחרים ואפי' לבעלה בחייה דשמא ימות הבעל בחייה ויאכלו אחריה יורשיו נחלתה בחייה. משא"כ כשיהיה מה שתתן מעכשיו ואחרי מותה בזה שייך לומר שתתפייס לבעלה יותר מלקרובים מכח דאין אדם דר כו' א"כ הואיל ומן הדין הבעל יורש אשתו:

ט

אם יכול ב"ח של "אבי אם הבת ליקח מהבת ע"ש בתשובה כלל נ"ה דין ב' שלא כתב שם "אבי אם "הבת וגם אח"כ לא כתב לא תפרע החוב של אבי אמה אלא "אבי "הבת תפרע חוב של אביה אבל א"א לומר כן דא"כ איך סיים וכתב בתשובה אם הנדוניא שנתן האב לבתו כו' והלא לבת יורשת זו עדיין לא נתן נדוניא אלא שבאה ליטול נדוניית אמה החצי לכן ע"כ צ"ל שט"ס יש שם בתשובה. ומה שתמה הרא"ש בתשובה וכתב דבריך סתומין אם הנדוניא הוא דבר מסוים כו' אע"ג דכבר פירשתי לשון התקנה הנ"ל שכתב בה ז"ל ואם יצא באותו החצר שיהיה ליורשיו שטר שיעבוד כו' עד אז יגבה אותו בעל השיעבוד כו' דקמ"ל דה"א כיון שבאו מכח אמן לא תגבה ב"ח מהן ע"ש. מ"מ תמה (הרא"ש) עליהן יותר דבשלמא התם היא לא לותה מב"ח וה"א היתומים היורשים במקום אמן קאי וכמ"ש משא"כ בנדון זה שהאשה מתה ומן הדין הבעל יורש ומחויב לפרוע לב"ח ע"כ תמה למה יגרע כח ב"ח בגבייה וחלקתו עמו וק"ל:

י

באחת מג' שדות והג' שדות היינו אחד שכתב לה בכתובה וא' שייחד לה בכתובה וא' שהכניסה לה שום משלו לפי גירסת ר"ח ה"פ אחד שכתב לה בכתובה במנה מאתים ובמה שאדם נותן משלו שייך לשון כתיבה ולא לשון יחוד כגון הכותב כל נכסיו לבניו ואחד שייחד לה בכתובה תחת הנדוניא שהביאה מבית אביה כי הנדוניא נמי נקרא כתובה ואחד שהכניסה לה שום משלו נוסף על מנה ומאתים וג' ענייני ממון אלו כותבין בכתובה כסדר זה תחלה מנה ומאתיים ואח"כ נדונייתה שמביאה עמה דהנעלת ליה ואח"כ וצבי חתן דנן והוסיף לה מדיליה כו' כ"כ שם התוס' ובקונטרס לא פירש כן א"כ מ"ש רבינו שהכניס לה שום משלו ר"ל שהוא אחד מהג' שדות ונקטוהו לפי שהוא ג"כ מתנה ותוספת כמו שטר נדון דידן:

יא

לפיכך אם יש עליה חוב שלותה קודם שניסת גובה ממנו הא כתב לפיכך. א"ל דתולה הגבייה ממנו במה שיש לו דין נ"מ שהבעל אוכל פירות דזה ודאי אינו דהא אם לא היה הבעל אוכל פירות מכ"ש שהיה גובה ממנו אלא ה"ק לפיכך כיון שהבעל אוכל פירות דוקא אם יש עליה חוב מוקדם שלותה קודם שניסת גובה ממנו (דאז השיעבוד חל מב"ח תיכף על המתנה כ"פ) משא"כ אם לותה אחר הנישואין וכדמסיק וכתב אח"כ בסמוך ז"ל ואפי' אם שטר הנדוניא עומד לגבות בכל עת שתרצה אם יש עליה חוב שלותה אחר שניסת אינו גובה ממנו:

יב

אחר שניסת אינו גובה ממנו ושם נתן טעם דכיון כו' פי' לדבריו דכיון שניסת כבר א"א לגבות לב"ח מדרבי נתן מזאת הנדוניא שהבעל זכה בה קודם לכן שבאם תמות היא יורשה ודינו כמו ב"ח ולא נשאר לו זכות אלא שימכרנה הנדוניא בטובת הנאה שבאם תמות הוא קודם וע"ז כתב כל לגבי בעלה ודאי מחלה. וצ"ע כיון שדינו דהאי כמ"ש הרא"ש למה א"צ למכרו בטובת הנאה הא כתב רבינו בח"מ סימן תכ"ד אשה שחבלה באחרים ויש לה נ"מ או נצ"ב כופין אותה למוכרם בטובת הנאה כו'. ונראה דשאני התם דהנ"מ ונצ"ב הם שלה באמת ומש"ה אין שייך לומר כל דלהדי בעלה מחלה דאין אשה מוחלת משלה בחייה ומה"ט אמר אשה שמכרה מנ"מ שלה לבעלה מכירתה מכירה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכמ"ש רבינו לעיל בסי' צ' גם מה"ט כתב רבינו בשם הרא"ש לעיל בסמוך בתשובה ז"ל ודאי אם היתה נותנת מעכשיו נכסים לבעלה בענין שלא היתה יכולה לומר נחת רוח כו' היתה מתנה קיימת ולא חיישינן שמא יפתנה בעלה ע"ז וכמ"ש שם. והכא שאני כיון דהאי נדוניא אף שיש לה דין נ"מ מ"מ היא לא הכניסה לו כלום אלא שהוא כתב לה מש"ה שייך למימר בזה כל להדי בעלה מחלה וק"ל:

יג

וא"א הרא"ש ז"ל כתב וכתב ב"י וז"ל ויש לתמוה על מ"ש רבינו וא"א הרא"ש כתב שנראה שחולק על הכתוב לעיל וכך ה"ל לכתוב כתב א"א הרא"ש:

יד

והוציאה אשת שמעון שטר כו' ומנעתו מלגבות המטלטלין צ"ל דהיה כתב לה בכתובתה מטלטלי אגב מקרקעי דאם לא כן הא אין דין קדימה במטלטלי ועוד דהא כתב רבינו לעיל סימן ק"ב דהרמב"ם סבירא ליה דנדוניא דינה כדין בעל חוב ורש"י לא פירש כן אלא נדוניתה כדין כתובתה ומשמע שם שהסכים עם רש"י ובכתובה ובעל חוב בגביית מטלטלין נותנין אותן לבעל חוב המאוחר ולא לאשה בכתובתה המוקדם:

טו

בני ראובן שמקודם יגבו פירוש שלא נשאר רק מטלטלין כו' פירוש דאילו לאחר תקנת הגאונים מה חלקו בניו הרי הם מחוייבים לפרוע חובות אביהם כיון שירשו יותר מחוב שמעון ונדונית אמם ואין לומר דבעל חוב לא היה רוצה לגבות אלא קרקע והם היו רוצים לסלקו בזוזי דודאי אי בעי לסלוקיה בזוזי הדין עמהם לכן כתב דקודם התקנה הוי אבל הוא דוחק שבימי הרא"ש כבר נתקנה התקנה ודוחק לומר שלדבריהם כ"כ:

טז

צריך לגרש הראשונה רוצה לומר אם תרצה היא כן נדפס במקצת ספרים בגליון פירוש לאפוקי אם היא תתרצה למחול על תנאו אזי יכול לישא אחרת ולקיים זאת ונלע"ד דצריך לגרש אשה זו בע"כ אף אם תתרצה היא כל זמן שאין אשה לפנינו להנשא לו וכונס עתה לפנינו דאם לא כן יש לחוש שלא ימצא אשה שתתרצה להנשא לו כל זמן שהאשה הזאת בביתו וכמ"ש הרי"ף והרא"ש בהדיא בפ' הבע"י גם רבי' כ"כ לקמן בסי' קנ"ד:

יז

ונשבע שלא ישא אשה אחרת עליה כו' ועיין פרישה מה שכתבתי למה לא יחשב זה כנשבע לבטל המצות דאינו חל והיותר נראה דהרא"ש לטעמיה דכתב בפרק קמא דכתובות דלקיים פריה ורביה אין צריך לישא אשה אלא יכול לקיימו על ידי פילגש וכמו שכתב בית יוסף בשמו לעיל בסימן ל"ד על דין ברכת אירוסין שאין מברכין לקדש האשה שכתב כי הקידושין אינו עיקר המצוה כו' ע"ש:

יח

דאין שיעבוד חל על גופו כו' והא דכתב רבינו בשם הרא"ש בחושן משפט סימן ס' דאדם יכול לשעבד ולהתחייב נפשו אע"פ שאין לו עתה אותו הדבר מטעם שגופו ועצמו הוא משעבד וכמו שכתב שם והביאו הב"י גם כן שם יש לומר דהתם נמי שמחייב נפשו בשבועה וכיוצא בו ודו"ק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.