דרישה/אבן העזר/יז

דרישה ‏ אבן העזר יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

והאשה שאמרה לבעלה כו' . ובזמן הזה דאיכא פריצות אינה נאמנת ב"י:

שאין האשה מעיזה פניה כו' . וכתב רבינו בסימן קנ"ב אפילו בפניו אם כו' כמ"ש ב"י (ע' בב"י כ' ר' ירוחם על א"א שפשטה ידה וכו' וע' בד"מ שתמה פ"ז והניחו בצ"ע ול"נ להגיה וצריכה גט משני וגם לא תשאר עם הראשון וכו'. כ"פ):

כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה אם שנים מעידים שמת כו' . וכ' ב"י ז"ל לא ידעתי למה תלה דין זה בתשובת הרא"ש שהרי משנה שלמה היא בפ' האשה שלום והרא"ש בתשובתו למד הדין הזה משם עכ"ל והא לך לשון המשנה אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת (אאיש שיש לו ב' נשים קאי וכתבו רבי' בסי' זה סעיף ע) זו שאומרת מת תנשא ותטול כתובה וזו שאומרת לא מת לא תנשא ולא תטול כתובה אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו רבי יודא ור"ש אומרים הואיל וזו וזו מודות שאין קיים ינשאו ופירש"י אחת אומרת שתי נשים צרות הבאות ממדינת הים כו'. הואיל וזו וזו מודות כו' הא אחת מודה ואחת אינה מודה לא ינשאו שתיהן אלא האחת עכ"ל ולפ"ז אין כ"כ ראיה ממשנה דיש לומר דדוקא התם נאמנות דכל אחת מעידה על עצמה ואע"ג שהיו מכחישות ממש זו את זו כגון אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת תנשא האחת שאומרת מת כדאמרינן ברישא דמתני' ולכן אמרי' ג"כ דהכא ינשאו שתיהן הואיל שאינן מכחישות ממש אבל בעדים דעלמא הוה אמינא הואיל שאם ע"א אומר מת ועד אחד אומר לא מת לא תנשא גם בכאן לא יהא עדותן עדות קמ"ל הרא"ש דמצטרפין עדותן ומביא ראיה ממשנה דקתני הואיל וזו וזו מודות שאין קיים ינשאו משמע שבכל מקום אמרינן הכי אפילו בעדים דעלמא:

ב

ולא מצאו שום אדם משיאין את אשתו . בגמרא בסוף יבמות דף קכ"ב פריך ע"ז וניחוש דלמא צרה צווחה ולאכשולה קא מתכוונה ומשני דבמקום עיגון לא חששו כולי האי ועשאוהו כשעת הסכנה (דאם לא תאמין לקול לא תמצא אחד ותשב עיגונא כ"פ) ע"ש וכתב הריטב"א הביאו נ"י שם דף תצ"ד ע"א דלפי האי תירוצא במסקנא נמי אפי' לא ראו צל צלו לא חיישי' לשד כו' ע"ש ולפ"ז צריכין טעם למה כ' רבינו להצריך שראו צל צלו והיה נלע"ד דרבינו ס"ל דשאני בחששות שד דאם לא רואין צל צלו הרי הוא ריעותא לפנינו דאם היה אדם היה צל צלו וכיון דאיכא למיקם אדבר הוצרכו שיראו אחרי הצל ואם לא ראו יש עיכוב בדבר ואף שכתב רבינו דוקא שחרית וערבית הצל ארוך לאו דוקא קאמר אלא בשחרית וערבית הוא ארוך מאוד ואח"כ הוא מתקצר לפי ערך נטיית השמש וכל היום זולת אמצע היום יש עכ"פ צל לצלו אלא שמתארך לפי נטיית השמש בשעה זו יותר מהאחרת וק"ל: ועיין בב"י בסי' קמ"א דף קע"ט עמוד ג' בד"ה וכן מי שהושלך כו' ושם ישב בענין אחר דבשד דשכיח טפי לא סמכינן אהא דדומה לסכנה הוא וכתבתי לקמן בסימן קמ"א ע"ש.

ג

ולכאורה נראה דאזלינן לחומרא . ואף ע"ג דהרא"ש סבר בר"פ מי שאחזו דבעדות אשה אפילו מפי כתבם מהני רבינו סבר שאין משם ראיה דאף ע"ג שסבר הרא"ש מפי כתבם מהני הכא לא מהני הואיל שאין ידעינן מי כתב זה הכתב דילמא עכו"ם או אחד מפסולי עדות דאורייתא כתבו:

ד

ואם שומעין מהם שאומרים הרי כו' . וז"ל הגמרא בסוף יבמות תנן אפילו שמע מן הנשים שאומרות מת איש פלוני וכו' וכמ"ש הב"י וכתב ב"י ז"ל ונראה דברי רבי' שהוא מפרש שלא הצריכו לומר כן וכן רבנן כו' עד ויותר נראה לומר שנוסח הספרים מדברי רבי' שכתוב בה ואם שומעין מהם אינה מכוונת וצריך למחוק הוי"ו ולכתוב שם אם שומעין מהם עכ"ל ב"י ונראה שאין קושיתו כלום די"ל דהתנא סבר דקטן עדיף מאשה ופשיטא דמהני אם אמרו סתם שמת לכן נקט ברישא אשה ובסיפא אשמעינן דאם אמרו הרי אנו הולכין כו' דלא חיישינן דלמא היה משחקין אע"פ שאמרו כך וכך רבנן וספדנין היו שם אפ"ה י"ל שהיו שוחקין כן ואשמעינן דלא חיישינן להכי. וז"ל מור"ש בין כיונו לשם עדות הנה דעתו שהקטן המכוין להעיד כשר אבל דעת הרמב"ם אינו כן אלא דוקא גבי אשה או קרוב וכה"ג ולא בקטן שאינו בר דעת ומהר"י קארו אמר שראוי להגיה ולמחוק הוי"ו של ואם שומעין אלא אם שומעין כו' ולהוסיף הוי"ו ואחר כך ואין סומכין עליהם וכו' ואין הלשון כלל משמע כן דלשון בין כיונו כו' משמע כפשוטו אפילו אומרים מת להדיא דרך עדות ואין מזכירין שום תיבה שבאו מקברו כו' עכ"ל. ועיין בתשובתי שהשבתי להגאון מהר"ר פייטל מווין שהארכתי בזה בביאור הסוגיא (והא לך העתק מהתשובה הנ"ל השייך להטור כ"פ) הנה לשון הטור דכתב בסי' י"ז בין כוונו לעדות משמע דאפילו לעדות ממש דהיינו דבאו לב"ד נמי משיאין ע"פ. גם מדכתב בין "כוונו שלא לשם עדות ולא כתב בין לא כוונו לעדות כלשון המשנה הנ"ל דקתני בין שהוא מתכוין ובין שאינו מתכוין משמע דס"ל להטור דגם האי שאינו מתכוין דקתני במתני' היינו שלא נתכוון לעדות לבא לב"ד שיתירו ע"פ אבל מ"מ מכוון הוא בדבריו להודיע הדבר לבני ביתו של מת ומינה דהא דקאמר בין כוונו לשם עדות ר"ל שבא לב"ד להעיד שמת פלוני ואפ"ה סומכין עליו. ונראה דמש"ה שינה הטור וכתב ואפי' שמעו מן הנשים ל' רבים ובמשנה קתני שמע מין הנשים ל' יחיד וגם סתם הטור וכתב משיאין את אשתו ולא כתב דהשומע ילך לב"ד ויעיד וישיאו את אשתו דה"ט דכוונת הטור הוא ללמדינו דאפילו הב"ד עצמן ששמעו מפי הקטן שאמר לפניהן מת פלוני משיאין את אשתו עפ"ז. וע"ז מסיק וכתב בין כוונו לשם עדות כו' וזהו דלא כדברי ראבי' וראב"ן הנ"ל דכתבו בפי' דבמתכוון להעיד לא סמכינן עליה אפי' אמר מת פלוני לפמ"ש בדרך הזה. ועוד דא"כ לא היה מביא מהרא"י דברי ראב"ן וראבי"ה לראיה שם כיון דהן ס"ל דסומכין על דבריהם באומרים מת פלוני בלי משל וטעם משום דזהו מל"ת מקרי ומהרא"י כתב לפני זה בביאור דברי הרמב"ם דאף באמרו מת פלוני בעינן משל וטעם וכנ"ל. ע"כ נלע"ד ביאור דברי ראב"ן וראבי"ה כמ"ש ראשונה. אבל ביאור דברי הטור צ"ל כמ"ש באחרונה דס"ל דסומכין אדברי הקטן אפילו בבואו להעיד דלא גרע קטן מאשה ועבד אלא משום דחיישינן דאמר בדדמי או דרך שחוק כמ"ש בהקדמה שניה וכל שבא לב"ד ואומר מת פלוני וב"פ לשון זה דמיתה דבר ברור הוא ואינו משמע מדרך שחוק אמרו ולא בדדמי אלא דוקא בשמע מהן שאמרו באלו מהספד פלוני דיש להסתפק ובנ"ל ונלע"ד שיש ראיה לדעת הטור בזה דמשוה קטן לאשה ועבד כל שנסתלק החשש דשתיק ובדדמי משני המשניות וסוגיות הגמ' הנ"ל הראשונה כו':

ה

כתב ב"י בדף מ"א ע"ב שהשיב רבינו משולם על ראובן שהלך בסחורה ולא חזר ושמעו שנהרג שם ולא בא אפילו כותי מל"ת לומר כו' וכתב המגיה לעיל בהקדמתו שטעות הוא ומ"ש אפילו מל"ת צ"ל אפי' אין עכו"ם מל"ת כו' וא"צ להגיה שום דבר כי דבר פשוט הוא שה"פ אפילו עכו"ם מל"ת לא בא להעיד ולשון של "ולא "בא קאי על הכותי מל"ת ולא על הנהרג וק"ל:

ו

ואיני יודע למה צריך לומר וקברתיו. (ור' אליה מזרחי כתב בתשובה דודאי גם הרמב"ם לא מצריך בשאר כותי מל"ת לומר וקברתיו אלא היכא ששייך אומדנא דדעת והכא ה"ט משום דגבי הליכות דרך שייך אומדנא דדעת דהולכי שיירות כשהולכין בדרך וקרא לאחד מהן שנשא' בדרך לבד מהחבורה ובקשוהו ולא מצאוהו חושבין באומדן דעתן ודאי מת או נהרג וכן משמע מדברי הרמב"ם כמה פעמים שא"צ לומר וקברתיו ומהתימה על הטור איך נעלם ממנו זה וכתב ואיני יודע מה צריך שיאמר וקברתיו עכ"ל והביאו בכסף משנה סוף הל' גירושין כ"פ):

ז

(התחיל העכו"ם להסיח לפ"ת . דוקא התחיל העכו"ם אבל אמרו לו תחלה איה פלוני שהלך עמכם כל מה שישיב להם מכאן ואילך אינו נידון במל"ת כן כתב נ"י וע"ש. כ"פ):

ח

ומדברי א"א הרא"ש יראה כו'. וכתב הב"י ז"ל ואיני יודע למה תלה הדבר בהרא"ש שהרי הרא"ש לא העתיק אלא לשון הגמ' ומה שיפרש הרמב"ם בגמרא נפרש בהרא"ש ול"נ דלק"מ דבגמרא נאמר סתם אלא שהאומרים פלוני "נהרג ע"י ערכאות ופשט דלישנא משמע אפילו ע"י ערכאות אחרים אלא שהרמב"ם פירשו דמיירי דאמר "שהרגנו ומדהרא"ש העתיק לשון הגמרא נהרג ולא פירש דר"ל שאמר שהרגו הוא וכדפי' הרמב"ם ש"מ דס"ל דהגמרא בכל ענין איירי וז"ש רבינו ומלשון א"א הרא"ש "יראה דל' יראה פירוש שמשמעות דבריו הוא כן:

ט

עד דאיכא תרתי לריעותא וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל . תימא דלא משמע כן מדברי הרא"ש דבפרק האשה שהנך לא כתב כלום אלא העתיק לשון הרי"ף כעובדא דיצחק ריש וגלותא כאשר כתוב בגמרא ובפ' כל הגט כתב שם דעובדא דיצחק ר"ג מיירי בשכיח שיירא ולא הוחזקו תרי יצחק ר"ג כמ"ש התוס' בפרק האשה שהלך סוף ד' קט"ו וכ"כ נ"י ע"א ומדברי כולם מוכח דבמוחזק תרי יצחק ר"ג אסור אפילו לא שכיחי שיירות וכ"כ המ"מ וב"י הביאו דדוקא בידוע שהא' קיים משיאין את אשתו של האחר הא אם אין ידוע אין משיאין אפי' אם לא שכיחי שיירות לכן נלע"ד ליישב ולומר דמ"ש דוקא בשלא הוחזק אחר באותו מקום בזה השם אינו ר"ל שידור שם עוד איש בזה השם אלא באותו מקם אין ידוע שום אדם שנקרא באותו שם כדפרישי' בפרישה. ולפ"ז ח"ש דליכא לאקשויי אם הוחזק עוד אחר בשם זה במקום פלוני כששולחין שמת אחד אשה של מי מתירין אלא ודאי מיירי דאף בהוחזק עוד אחר בזה השם עכ"פ לא דר במקום:

(הועתק מתשובה שהשיב להגאון מהר"ר פייבוש אב"ד דק"ק קראקא בשאלה דעגונה דיעקב חייט) - ומ"ש ב"י בתשובה סי' ז' דצ"ל דגם הרא"ש דכתב כלשון התוס' דניכר בט"ע ע"י סימני הגוף שהוא ט"ס וצריך להגיה בט"ע או ע"י סימנים ושכך הוא לשון הטור א"ע סימן י"ז בשם ר"ת דיכולין להכירו בט"ע או ע"י סימנים מובהקין שהיה לו בגופו אמת שכן הוא לשונו דהטור אבל אין ראיה משם ואדרבא מדהוצרך לכתוב או ע"י סימנים מובהקין מוכח דסתם סימנים שכתבו התוספות והרא"ש לאו במובהקין איירי. ומה שכתב הטור שיכול להכירו בטביעת עין רצה לומר על ידי סימנים שאינן מובהקין וכמו שכתב שסתם טביעת עין הוא על ידי סימנים שאינן מובהקין גאח"כ כתב או ע"י סימנים מובהקין לחוד אם הוא בר הכי או שנמצאו בו סימנים מובהקין אזי מעידין ומשום דבעי למכתב דשומא לא הוי סימן מובהק הקדים לכתיב דסימנים מובהקין מהני. ואי לא דמסתפינא להגיה הספרים היה נ"ל להגיה דברי הטור ולומר שמ"ש אבל אם כל גופו שלם כו' יכולין להכירו בט"ע או ע"י סימנים מובהקין כו' למחוק תיבת או וצ"ל יכולין להכירו בט"ע ע"י סימנין מובהקין שבגופו ולא מובהקין ממש קאמר אלא גם סימן: בינוני קרי ליה מובהקין וכמ"ש המ"מ בפי"ג דגירושין דג' מיני סימנים הן ושסימני בינוני ג"כ נקרא לפעמים מובהקים בל' הגמרא ופוסקים. וכן צריכין לפרש דברי הרא"ש בתשובותיו כלל נ"ב והביאו הטור ס"ס קי"ח בעובדא שכתב דהנהו הרוגים שנמצאו לאחר ט"ו ימים והכירוה בסימנים מובהקין דמובהקין דכתב ל"ד קאמר דא"כ קשה למה לא התיר הרא"ש נשיהן להנשא ע"ש וכן פרשוהו ג"כ בתשובת ב"י בדיני מל"ת דין ו' וגם כתב שם דט"ע הוא ע"י הכרתו אותו בסימניו בחייו וכן מצאוהו עתה בשעת מותו ע"ש. וע"פ הג"ה זו הל' הטור כל' התוס' והרא"ש הנ"ל וע"ד שכתבתי:

(שם בתשובה הנ"ל) ומ"ש הטור אין מעידין עליו אא"כ ראה אותו תוך ג' ימים למיתתו בד"א שהוא ביבשה אבל אם היה במים אפילו שהה שם כמה ימים מעידים עליו שהמים מעמידים אותו שלא ישתנה צורתו כו' דהקשו רבים וגם שלימים דבמאי איירי אי בחבול בפניו אפילו במים נמי לא יעידו כמו שכתב הטור מיד אחר זה דאפילו במים אם יש בו מכה אין מעידין עליו ואי באין בו מכה בפניו מיירי קשה הא מסיק וכתב דאפילו הוא ביבשה אם אינו חבול בפניו מעידין עליו לאחר כמה ימים ע"י ט"ע דגופו וצורתו. וכבר השבתי לרום מכ"ת בדברינו מזה פה אל פה בהיותי אתו בק"ק קראקא שנראה לי דהטור דכתב אין מעידין עליו אא"כ ראו אותו תוך ג' ימים סתם מתחלה ואח"כ פירשו דהיינו דוקא בחבול בפניו אלא שקודם לכן בא ללמדינו דהמשנה דחילקה בין ראה אותו תוך שלשה ימים לראהו אחר ג' ימים היינו דוקא כשהוא ביבשה דאילו במים אין בו חילוק בין ראוהו תוך ג' ימים לאחר ג' ימים אלא בין יש מכה בפניו לאין לו מכה בפניו דביש לו מכה בפניו אפילו ראהו תוך ג' ימים נמי אין מעידין עליו ואם אין לו מכה בפניו מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים וכדמסיק הטור. שוב מצאתי שכתב הב"י ישוב זה בתשובתו סי' י"ב והנאה לי שכוונתי לדעת הגדול ז"ל. אבל באמת אכתי קשה דאם כן למה סיים הטור וכתב דאפילו אם היה ביבשה אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים על ידי ט"ע של גופו וצורתו. למה הוסיף לכתוב "גופו שלא נזכר עד הנה. וע"ק למה "סתם וכתב אם היה במים דמעידין עליו אפילו לאחר כמה ימים בשאין לו "מכה אבל אם יש בו "מכה כו' הל"ל אבל אם יש לו מכה "בפניו. דהא קיימא לן דמיא אינו מרזו אלא מקום מכה ולא כשיש לו מכה שלא בפניו שאז אין צורתו משתנה במים מכח אותו מכה וכדדייק ל' רש"י שכתב מיא מרזו מכה מקום "המכה. לכן נראה יותר לומר דהטור הלך כמנהגו. מציין לשון המשנה או גמרא וכותב עליו מה שנתחדש עליהן מדברי התוס' ומדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים גם כאן אחר שציין לפני זה רישא דמשנה דקתני אין מעידין עליו אא"כ ראו פרצופו עם פדחתו וחוטמו אע"פ שיש לו סימנים בגופו וכליו. וכתב עליו דברי ר"ת והרא"ש התחיל לציין בבא תניינא דהמשנה דקתני אין מעידין עליו אלא עד ג"י. ומיירי בלא נמצא אלא הראש או פ"פ עם חוטמו ופדחתו לחוד כדפרשוהו התוס' והרא"ש בשם ר"ת כצ"ל וכתבוהו ג"כ הטור לפני זה בשם ר"ת וכנ"ל. ובהא א"ש דמחלק בין יבשה למים ומיירי בדלית ליה מכה בפרצופו ואפ"ה אין מעידין עליו אחר ג"י ביבשה דמשום דאחר ג"י משתנה צורתו ולא מהני ביה סימנים שאינן מובהקין. ואפי' נמצא כל הראש עם שפתים וסנטר הא כתבתי דלא מהני ביה סימנים וגם לא ט"ע אם לא שיאמר שמכירו בבירור בט"ע היטב וכנ"ל. ובמים מעידין בכה"ג אפילו לאחר ג"י כיון דלית ליה מכה בפניו מיא מצמת צמתי ליה וסיים וכתב דהיינו דוקא שראוהו מיד גם שאין לו מכה דאם יש לו מכה אין מעידין ור"ל דביש לו מכה "בפניו ולא הוצרך לפרשו כיון דהא דאין מעידין אא"כ תוך ג' ימים לא איירי אלא בלא נשאר בו אלא פרצוף ופדחת וחוטם כמ"ש התוס'. ואף שהרא"ש והטור כתבו דמיירי ג"כ שנשאר כל הראש וכבר נתבאר דבנמצא המכה בראש שלא במקום פ"פ וחוטם ופדחת דלא אמרינן מיא מרזו מכה לענין עדות להשתנות ממנו הפ"פ. הא כבר כתבתי ג"כ דלא נקטי הרא"ש והטור בלשונם נשאר הראש אלא לרבותא דט"ע. אבל עיקר המשנה הנ"ל מיירי בלא דנשאר אלא פ"פ עם החוטם כמ"ש התוס'. וכן משמע ל' המשנה דקתני אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם ולא קתני אין מעידין אא"כ "נשאר הפ"פ והחוטם דהוי משמע אף שהגוף לפנינו אין מעידין עליו בלא השארת פ"פ וחוטם ומדלא כ"כ משמע שר"ל אע"פ שהפ"פ לפנינו אין מעידין עליו לבדו אא"כ נשאר עמו גם החוטם. וכ"כ המרדכי על משנה הנ"ל דאתיא לאפוקי ממ"ד דמעידין על פ"פ לחוד ע"ש. וסיים הטור וכתב שאפי' אם היה ביבשה ואינו חבול בפניו מעידין כשאין לו מכה בפניו והיינו בשנשאר עמו גם הגוף דאז יש לו ט"ע עם הגוף ואז אפילו מסתמא מעיד עליו משום הט"ע שיש להמעיד בפ"פ עם הגוף והוא מ"ש התוס' הנ"ל דרך פשיטות דבשאינו חבול בפניו מעידין עליו משום דניכר בט"ע וכנ"ל. ומשום דבסיפא איירי דנשאר עם גופו מ"ה לא כתב סתם אם אין לו מכה דהיה משמע דאין לו מכה כלל בגוף או בראשו אלא חבול בפניו ללמדינו דבחבול בפניו דוקא תליא הקפידא כנ"ל בישוב דברי הטור. שוב מצאתי שמיישב כן ל' הטור החכם ר' יעקב "נעמייש כמ"ש ב"י בתשובתו בשמו בשאלה י"ב ע"ש אבל הוא כתב ישוב זה בלא טעם והוכחה דברישא מיירי הטור בנמצא פ"פ עם החוטם לחוד וגם אליביה קשה ואינו מיושב דלא הו"ל להטור לסתום אלא לפרש. וגם לא ישב למה כתב הטור ברישא דאין לו מכה סתם ולא פי' דבריו לכתוב דאין לו מנה "בפניו קאמר. ולפי מ"ש א"ש הכל. (ע"כ העתק מהתשובה וע"ל בסעיף מ"ט השייך כאן כ"פ): 

אבל יש בו מכה. ועיין במרדכי ד' תס"א ע"ב שכתב דהא דבמים משתני הפרצוף מחמת מכה היינו דוקא כשיש לו מכה בפרצוף אבל אם נחבל במקום אחר אפי' נחתך ממנו הסנטר אינו משתנה ע"ש ולכן א"ש מ"ש רבינו בסמוך נחבל בפניו:

י

תולין שנהרג תוך ג' ימים כו'. גם בזה יש חולקין (מיהו אם יצא קול פלוני נהרג ואח"כ מצאוהו אפי' אחר ג" ימים אם הכירוהו בטב"ע אשתו מותרת לדברי הכל בש"ע. כ"פ):

יא

מלאה יין או שמן. בגמרא בסוף יבמות משמע שבשמן יש סברא יותר להעיד עליו מביין דבשמן בשנפל אדם לתוכו וניתך השמן על האור מבעירו יותר ויותר ולא שבתה רתיחת היורה וצמקו רגליו ולא יוכל לצאת ומת אבל יין כשנופל לתוכו וניתך על האש מכבהו ונתקרר היורה מרתיחתו אבל מ"מ אחר כך חוזר ומבעיר דדרך הבקעת שמכבין אותו במים להיות חוזרת ודולקת יותר מבתחלתה ולפ"ז היה לנקוט בתחלה שמן ואחר כך יין ואז הוי לא זו אף זו אבל השתא הוי זו וא"צ לומר זו:

יב

וכתב הרמ"ה דוקא שראוהו מגוייד כו' ז"ל הגמרא בסוף יבמות תניא מעידין על המגוייד רשב"א אומר אין מעידין עליו מפני שיכול לכוות ולחיות ופי' רש"י מגוייד מל' גודו אילנא מנותח ומלא פצעים וחבורת חרב. לכוות שמתוך המכוה מתרפא ואומר שם בגמר' רישא דמתני' דקתני אין מעידין על המגוייד בסכין מלובנת וד"ה ר"ל שגם ת"ק מודה בסכין מלובנת בתחלה בשעת הפציעה שאז מתחיל להתרפא מיד והנה הרמ"ה סבר דדוקא בידוע שנכוה תחלה או אחר כך אין מעידין עליו הא סתמא מעידין ורבינו סבר דמסתמא נמי אמרינן שמא נכוה שהרי מתניתין סתמא קתני אין מעידין על המגוייד והרא"ש כתבה להמשנה כצורתה ולא כתב מאי דאתמר עלה בגמרא אם לא שידוע בודאי שלא נכוה ולא היתה מלובנת תחלה ועיין בב"י" ואין להקשות מנ"ל לרבינו לאפלוגי דלמא גם דעת הרמ"ה כמ"ש אבל אם נחתכו גידי שוקיו ולא נכוה ר"ל שידוע שלא נכוה בודאי י"ל מדמתחיל דוקא שראוהו שמגוייד שחתכו בסכין מלובנת מזה מוכח מ"ש ומסיק וה"ה נמי בסכין שאינה מלובנת ונכוה אח"כ שר"ל שנכוה בודאי בידוע דומיא מ"ש תחלה שנתגייד בסכין מלובנת דאם איתא דאפילו מסתמא חיישינן להכי ה"ל למתני אם נכוה אין מעידין ומזה ידעינן דחיישינן לספיקא וק"ל:

יג

(ג"ז העתק מתשובה שהשיב למהר"ת הנ"ל וקאי סוף סעיף מ"ג כ"פ) וכאשר כתבתי בישוב ריש דברי הטור במה שמחלק בין נמצא ביבשה או במים דשם איירי דלא נמצא אלא פ"פ וחוטם כנ"ל. בזה נתיישב ג"כ מ"ש הטור אח"כ בנטבע במים שאין להם סוף והועלה אחר כך מן המים וראהו אחר שלא ראה הטביעה ואמר שהוא פלוני בר פלוני דנאמן אפילו לא ראהו מיד אחר שהועלה ואפילו בט"ע בלא סימנים משא"כ ראהו זה שראה שנטבע דאינו נאמן כ"א בהכירו ע"י סימנים ולפני זה כתב דבנטבע במים והועלה מעידין עליו ודווקא לאלתר ומשמע שם דמעידין עליו בט"ע לחוד מ"ש דקשה לכאורה ממ"נ במאי איירי ברישא אי בראהו שנטבע למה סגי ליה בהכרת ט"ע ולאלתר ליבעי להכרתו סימנים הט"ע כמ"ש בסיפא ואי איירי שהכירו זה שלא ראה הטביעה א"כ למה כתב דבעינן שיראהו לאלתר אפילו בלא לאלתר נמי כמו שכתב כאן. (ובהיותי בק"ק קראקא במחילות מכ"ת דברתי עמו פא"פ) שנראה לי בישוב זה דודאי ברישא מיירי הטור ג"כ במי שלא ראה הטביעה ואפ"ה בעינן שיראהו לאלתר משום דדרכו להתפח ולהשתנות לאחר זמן מה שהועלה מהמים וחיישינן דטועה זה הרואה ואומר שהוא הוא ואינו אלא אחר שנתהפך צורתו לצורת זה שאמר שמכירו שהיה לו ט"ע כמו זה: והא דכתב כאן דלא בעינן לאלתר היינו משום דאיכא נמי לפני הב"ד עדים או עד אחד שראה שפב"פ נטבע ואחר כך בא עד אחר וראה שהועלה א' מהמים ואומר שהוא פב"ב דבזה אמרינן כיון דיש עדים דפב"פ נטבע וע"י עדים השניים ידעינן שפב"פ הוא זה שהועל' מן המים בכה"ג ודאי מקילינן להאמינו בט"ע אפילו לא ראהו מיד וברישא מיירי שאין לפנינו עדים שראו שפב"פ נטבע. וישוב זה ודאי עולה יפה בדברי הטור ומילתא דמסתברא מצד עצמו הוא אלא שלא מצאתי דין זה וחילוק זה לא בגמרא ולא בדברי הראשונים ולא בדברי האחרונים ואין מדרך רבינו לכתוב דין מלבו אם לא שכתב בצדו כן נ"ל. ועוד דבאשר"י מוכח דאם ראהו אחר שלא ראה הטביעה והכירו אפילו אין עדות לפנינו שמעידי' שפב"ב נטבע אפ"ה לא בעינן לאלתר שהרי כתב הרא"ש ז"ל והא דבעינן ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותן שראו הטביעה כו' ולא כתב דאפילו לאותן דלא ראו הטביעה נמי צריך ראייה לאלתר כשאין גם עדי הטביעה לפנינו ש"מ דס"ל דבכה"ג גם כן לא בעינן לאלתר. וע"ק דבגמרא בפרק בתרא דיבמות ריש ד' קכ"א אמרו ז"ל. ההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואנסבא רבא לדביתהו אפומי דשושביני לבתר ה' ימים ומעובדא זה משמע לכאורה דהיו עדים על הטביעה מדקאמר ההוא גברא דאטבע בדיגלת דמשמע שהיה ידוע שנטבע משעה ראשונה ומדקאמר דאנסבא רבא אפומא דשושבינה משמע דהשושבינא לא ראו הטביעה אלא שהכירו אותו אחר העלאה ואפ"ה מסיק שם דבעינן דחזיהו השושבינא לאלתר וזהו דלא כמ"ש הטור. לכן נראה ליישב ג"כ זה ע"פ מ"ש לעיל דהא דכתב כאן דלא בעינן לאלתר היינו כשגופו שלם וכדמסיק הטור וכתב ע"ז ז"ל והוא שיראנו שלם בכל גופו ומה שמסיק וכתב אבל אם אינו שלם אלא פ"פ עם החוטם לא סמכינן אט"ע לחוד בלא סימנים זה קאי אמ"ש לפני זה בלא ראהו לאלתר אבל בראהו לאלתר א"צ סימנים ואפי' אין גופו שלם. והוא מ"ש הטור ברישא דבמים והועלה וראהו לאלתר דמעידין עליו ושם איירי באין גופו שלם דהא קאי אמה שמציין המשנה דאין מעידין אלא עד ג' ימים דהוכחתי לעייל דאיירי בלא נמצא שם אלא פ"פ עם החוטם וכנ"ל. וכאן בא מתחלה ללמדינו דבהכירו מי שלא ראה הטביעה דלא בעינן לאלתר וגם לא הכרה ע"י סימנים כי אם בט"ע לחוד סגי ואגב סיים וחידש וכתב דהיינו דוקא כשגופו שלם אבל אם אינו שלם בעינן שיכירוהו ע"י סימנים. והשתא א"ש הכל וק"ל. והא דכתב דבהכירו מי שלא ראה התביעה לא בעינן לאלתר למדו ממ"ש הרא"ש הנ"ל וז"ל ויראה הא דבעינן ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותן שראו הטביעה כו' עד אבל מי שלא ראה הטביעה "ומצאו שמת ואמר שמכירו בט"ע לחודיה נאמן כו' וה"ט דאע"ג דאמרינן בגמרא בהאשה בתרא דאם לא חזיוהו לאלתר שהעלוהו דמיא מיתפח תפח ומשתנית צורתו. מ"מ אם אמר ברי לי בהכרתו שהוא פב"פ מאמינים לו וס"ל דלא גרע האי שראוהו לאחר זמן שהעלוהו מהמים מנמצא ביבשה אחר ג"י למיתתו דג"כ רגיל להשתנות אפ"ה כתבו התוס' בפשיטות ד' ק"ך דאם גופו שלם ואינו נחבל בפניו דמעידין עליו אפילו אחר ג' ימים כשאומר שמכירו בט"ע ומטעם שכתב שם ז"ל כי אינו משתנה כ"כ ודבר ידוע הוא שהוא ניכר אפי' אחר כמה ימים וכ"כ התי' בפרק האשה שלום ד' ק"ח בד"ה מהני סימנים כו' ז"ל ותימא היאך משיאין נמי בני אדם ע"י ט"ע בלי שום הכרת סמנים. ושמא איירי (כאן דבעינן לאלתר וסימנים) כשנשחתה קצת צורת פניהן דאכלן כוורי ולא נשאר אלא מה ששנו במשנה בפ' האשה בתרא וכן מפרש ר"ת לקמן גבי אין מעידין אלא עד ג"י שכנשחת צ"פ מיירי כמו שמפרש במשנה אבל אם צורת פניהם שלימה שריא אפי' לאחר כמה ימים עכ"ל הרי דמדמה מצא ידו בשלימות אחר שהועלה מן המים ומצאוהו ביבשה אחר כמה ימים (ועיין בתשובת בן לב חלק ראשון תשובה א' שמתרץ ג"כ כעין דין זה ע"ש כ"פ):

יד

ואפי' לא ראהו מיד. וכתב מור"ש ז"ל וסבר הא דאמרינן היכא דשהה אחר עלותו מן המים דאין מעידין איירי במי שראה הטביעה או שיודע מן הטביעה (ולפי מ"ש אמ"ו בתשובה תירוץ זה אינו נכון ותירוץ שני עיקר ע"ש כ"פ) או איירי שאינו שלם בכל גופו אלא פרצוף עם החוטם וק"ל עכ"ל: 

טו

נשאת ע"י כו' לא תצא. כתב הרמב"ם פי"ג דה"ג דחכם שהתיר במים שאין להם סוף היו מנדין אותו וכן הוא בגמרא סוף יבמות כ"פ):

טז

והיא אומרת ברי לי שמת. ז"ל הגמרא מכדי תרי ותרי נינהו והבא עליה באשם תלוי קאי אמר רב ששת בנשאת לאחד מעידיה היא גופא באשם תלוי קיימא באומרת ברי לי ופירש רש"י אין אשם תלוי אלא במי שלבו נוקפו והרי היא אומרת אין לבי נוקפי שברי לי אינו היה קיים היה בא וכתב הר"ן שאומרת ברי לי שראוהו שמת וכי אמרינן שהאשה שאמרה מת בעלי נאמנת היינו בדליכא עדים דמכחשי לה עכ"ל וכתב ב"י שיש טעות בספרי רבינו שכתב והוא אמר ברי לי וצריך להיות והיא אומרת ברי לי:

יז

לא תצא. כתב הרא"ש בתשובה (כלל נ"א סי' ה' וכלל ל"ב סי' ג') דעד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת קודם שיתירוה להנשא אם עברה ונשאת פשיטא דתצא ואפילו נשאת לעד שמעיד שמת דאוקי חד לגבי חד ואוקי אתתא בחזקת א"א ואפילו למאן דאמר בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אם נשאת לאחד מעידיה לא תצא שאני התם דאיכא תרי סהדי דמפקי לה מחזקת א"א אבל הכא דליכא אלא חד סהדא מודה עד כאן לשונו ואם כן לפי זה מה שכתב רבינו ואם נשאת לאחד מעידיה כו' לא תצא מיירי בשנים אומרים מת כו' ואם התירוה קודם שבאו שנים שאומרים לא מת תינשא אפילו לכתחלה לאחד מהשנים שאומרים מת דבתרי לא חיישינן שמעיד בשביל כך כדי שישא אותה כדאמרינן לעיל סימן י"ב אלא שמכל מקום לא ישאנה לכתחלה משום לזות שפתים כדבסמוך לעיל ולשון רבינו שכתב ואם נשאת לאחד מעידיה הכי דייק קצת דמשמע ששני עדים שמעידים שמת והיא נשאת לאחד מהן דאם לא כן הוה ליה למימר ואם נשאת להעד דהא ודאי לאותו העד שאומר שלא מת לא תינשא מיהו לפי זה קשה מ"ש אח"כ נשאת ע"פ עד אחד כשר כו' עד אפילו נשאת לאחד מעידיה תצא דהא שם פירשתי דקאי ארישא ורישא מיירי בעד אחד וקאמר אחד מעידיה גם לפי מה שכתב מ"ו דקאי אסיפא קשה ודו"ק וצריך לומר דנקט לשון הגמרא דמתרץ היא עצמה לבה נוקפה ותיאסרה ומתרץ דנשאת לאחד מעידיה ושם איירי גם כשהיו המעידים שנים. ומ"ש נשאת ע"פ עד כשר ואח"כ באו שנים כו' עד אפי' נשאת לאחד מעידיה תצא והרא"ש דאמר בעד אחד אינו נאמן א"כ מאי איריא דבאו אחר כך שנים אפילו לא בא אחר כך אלא אחד נמי תצא לק"מ דלא כתב הרא"ש אלא אם כן בא האחד קודם שהתירוה לינשא וכאן מיירי שכבר התירו ונשאה וק"ל:

יח

(הצרה אסורה. ואפילו נשאת היא תחלה כו' עפ"ר כן הוא לשון הרמב"ם פי"ב דגרושין וכתב המ"מ דהקשו בירושלמי דמעתה על עצמה לא תהא נאמנת ותירצו מתוך שהיא יודעת שלא עשו דבריה רושם אצל חברתה אף היא אומרת אמת והקשו מעתה אפילו על צרתה תהא נאמנת ותירצו אם כן חזרה לקלקול ראשון דחשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה עכ"ל. כ"פ):

יט

ל"ש התחיל' היא הקטטה כו'. בגמרא בעי מ"ט דקטטה רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אמר משום דאומרת בדדמי מאי בינייהו שארגילה היא קטטה ופי' רש"י דמשקרא מרוב שנאה מכוונת לאסור עצמה עליו. דאמרה בדדמי כל מקום סכנה שראתו אינה נותנת דעתה לומר שמא לא מת ולא אנשא דהואיל וסניא ליה לא דייקא כולי האי עכ"ל ומתוך זה נתבאר אפילו היכא דארגיל הוא הקטטה אף על פי שהיא אינה משנאה אותו כ"כ מ"מ השנאה מועטת שיש ביניהם אומרת בדדמי ואזלינן לחומרא דחיישינן לומר דמשקרא ואמרה בדדמי וצ"ע אפילו אזלינן לחומרא היכא דארגיל הוא הקטטה ואומרת מת על מטתו וקברתיו למה לא תנשא:

כ

(אפילו אומרת מת וקברתיו אינה נאמנת. וכתב רמ"י טעם דהרמב"ם דבמלחמה היא בהולה להמלט ומתוך אהבה רוצי' להתעסק ולקברו את בעלה ולהמלט אחר כך ויכול להיות שמתוך הבהלה קברה איש אחר מההרוגי' לפיכך אפילו קברתו אמרינן שבדדמי אמרה. כ"פ):

כא

שאינם חייבים בפרקונה. פי' רבנן תקנו שהבעל יאכל פירות של נכסי מלוג שלה תחת פרקונה ופרקונה אין שייך אלא כשנישבית הוא חייב לפדותה וה"א כל הפירות שאכל עד השתא הוא מטעם שמא נשבית עוד לאחר זמן והואיל שאף אם נשבית השתא אינו חייב לרדותה יחזיר לה כל הפירות שאכל עד הנה (או י"ל דס"ל דאם היתה נשבית קודם שבא הראשון והחזירה השבאי ולא נתן השני המעות עד שבא הראשון אין אחד מהן חייב בפרקונה והפירות שאכל הן שלהם. כ"פ):

כב

ודוקא שנטלה מהשני אחר שבא הראשון. ואף על גב דאמר קודם זה הפירות שאכל השני אחר שבא הראשון צריך להחזיר לה אם כן כ"ש כשהיא תופסת אח"כ הפירות דאין צריכה להחזיר לו ואיך כתב שהיא צריכה להחזיר הפירות שתפסה אחר ביאת הראשון י"ל דגם הכא איירי שהבעל השני אכל כבר הפירות של נכסי מלוג אלא אח"כ תפסה מידו בשביל הפירות שאכל כבר ולכן צריכה להחזיר לו:

כג

ואין זכאין במציאתה ובמעשה ידיה. (אבל הבעל יורשה אם מתה - מ"מ. כ"פ) ואע"ג דזה טובה היא לה והתנא משמע דכל מאי דקחשיב הוי לגריעותא י"ל דהני נמי גריעותא דידה דרבנן תקנו מציאותה משום איבה ורעה היא שלא יאהב אותה ומעשה ידיה תחת מזונותיה היינו לגריעותא דאין חייבין במזונותיה:

כד

(ושנולד אחר שמת ממזר דרבנן. והרמב"ם סובר שאינו ממזר וכ"כ בש"ע וע"ל ס"ס ט"ו דכתב דאינו ממזר בלי מחלוקת וי"ל דשם לא קנסו להאיש מאחר דאם מתה הראשונה מותר בשנייה והוא מילתא דלא שכיחא. כ"פ):

כה

אלא נתקדשה לבד. ופריך בגמרא מ"ש משכנסה דצריכה גט ומשני הכא אמרי קידושי טעות הוה. כשכנסה נמי אמרי נשואי טעות הוה. רישא דעבדא איסורא קנסוה סיפא דלא עבדא איסורא לא קנסוה ופירשו התוס' קידושי טעות היינו שסבורה שמת בעלה ולא מת כמו שהוא האמת והקשו התוס' למה לא מתרץ הגמרא דאמרי קידושי טעות הוה דהיינו על תנאי ומתרצים דקידושין על תנאי לא שכיחי דלא חיישינן לשמא תלוי בקידושי תנאי ורבי עקיבא לחוד הוא דחייש להכי לקמן וע"ש. ור"ל לא הוה תלינן בעל תנאי ולהקל להתירה להראשון משא"כ כשקדשה הראשון והלך למדינת הים שתולין בקידושי טעות להחמיר ולאוסרה אהראשון וכמ"ש לעיל ס"ס ט"ו ובסי' י"ז ולקמן בסי' קנ"ט ודו"ק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.