דבר אברהם/ג/לב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ג לב

סימן לב

בתשובה לאחי הרה"ג ז"ל לא נמצא בידי כלום רק רשומות קצרות אחרות נוספו על העתקה מאחד ממכתבי שערכתי לו קודם לזה, וקשי עתיקתא.

ב"ה.

כבוד אחי אהובי הרה"ג כו' מוהר"ר יהודא נ"י שלו'.

הגיעוני היום דבריך הנחמדים כו' (היינו מכתב אחר לפני הדפסת ספרי) ולא הספקתי עדיין לעבור עליהם, אך מחששי פן ימנעוני טורד פרוס הפסח מלכתוב הנני ממהר לענותך אותו יום אף בקצרה.

א) אמרת על מש"כ לתרץ קושיית הגרעק"א ז"ל על הר"ן נדרים ע"ט ע"א דלא מהני בנדרים אומדנא דמוכח שגם אתה תירצת כעין זה בסגנון אחר קצת שבמקום שהדבור עושה ומקיים הדבר לא מהני מחשבה. הנה אין אצלי העתקה מדברי ואיני זוכר היטב חבור הדברים. אך לפימ"ש אתה עדיין צריכין אנו למודעי דאומדנא דמוכח לא הוי כדיבור אלא דמסלק רק חסרון דברים שבלב, וכמדומני שסביב ציר זה סבו דברי. ואני הוספתי עוד לתרץ קושיית הגרעק"א גם לפי הבנתו דאומדנא דמוכח הוי כדיבור ממש עפ"י מ"ש התוס' גיטין ל"ב ע"א דאף למ"ד גילוי דעתא בגיטא מילתא היא זהו דוקא רק כשבשעה שהוא רץ נודעה דעתו, אבל אם רק אח"כ נתודעה דעתו למפרע לא מהני. ונ"ל שכן הדין גם באומדנא דמוכח דמשויא למחשבה כדיבור היינו דוקא במוכחא בשעתה, אבל מוכח אח"כ אין באומדנא כלום, שבשעת ההוכחה אין מחשבה ובשעת מחשבה לא הי' מוכח, ולפי"ז אפי' תימא דאומדנא מהניא בנדרים זהו רק במוכח בשעת מחשבתו, וא"כ בהיקם דיום שמעו לא שייך לדון מטעם אומדנא שאין שעה מסוימת לומר דהשתא הוא דמקום, שקודם שעבר היום לא מוכח שהקים שמא עדיין יפר. וברגע אחרונה מן היום נמי לא מוכח שמא הקים כבר קודם בלבו, וממילא אין כאן אומדנא דמוכח ובע"כ שמצד הקמה בלב נגעו בה.

ב) אמרת ע"ד מה שהשרישני רבינו הגרח"ס (שליט"א) זצ"ל (ליישוב דברי הרמב"ם דקיים ומופר ליכי בב"א דפסוק דקיים) דכללא דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו הוא רק כששניהם במצב אחד אלא שהדין מעכב, אבל אם בב"א משתנה המצב שבכמותו גם בזא"ז הוה מהני לא אמרי' אף בב"א אינו (עיי' לעיל סי' י' אות ג' בהג"ה) וע"ז אמרת שיש לשאול מגופה של סוגיא בקדושין נ"א ע"א דמותבינן מדאמר רבא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, והרי הא דאין אחד עשר קדוש הוא משום שאינו עשירי בפועל ולא משום עיכוב חלות המעשר שבעשירי ולפי יסודו של רבינו אין לדון בזה כל שאינו בזא"ז אף בב"א אינו. ונ"ל דקושיית הש"ס היא מדאמר רבא עשירי ואחד עשר מעורבין ולא עשירי וחולין מעורבין, והיינו משום ששניהם קדושים, אחד משום מעשר ואחד משום שלמים מריבויא דקרא דוכל מעשר כמבואר בבכורות ס' ע"ב ומבואר שם דקרא לא מרבה אלא בקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, אבל לאחר שקרא לעשירי עשירי אין האחד עשר קדוש כלל. והוא משום דכיון שתל כבר שם מעשר במניינו כהלכתו לא נתפס עוד בי"א שום קדושה ומנין אחר מתחיל, ונמצא שחלות המעשר על העשירי מעכבת את קדושת השלמים מלחול על י"א וע"ז שפיר יקשה כל שאינו בזא"ז כו' על קדושת השלמים. ויודע אני די"ל דמה שאין הי"א קדוש בזא"ז אינו משום חלות הקדושה על העשירי אלא משום דמתחיל מגין חדש בפ"ע שאין לו שייכות עם מנין העשרה שלפניו, אבל אינו מרווח ומכ"ש שאין להקשות על יסוד זה. ובר מן דין יש להשיב ולפי שאין עדיין הדברים מבוררים אצלי אניחם לאח"ז.

ג) ומה שתירצת דברי הרמב"ם דדיבורו בטל מדרבה אבל מחשבתו קיימת וקיי"ל דהקמה בלב הוי הקמה והפרה בלב לא, הנה דבר חכמה אמרת ודכירנא שבהיותי בשנת תרנ"ו בפרנצנסבד נפגשתי עם אחד מתלמידיו של הגאון ר"י מקוטנא ז"ל ואמר לי תירוץ זה משם רבו ז"ל. אבל לענ"ד אינו נכון כלל, (עתה נמצאים הדברים כבר בספרי ד"א ח"א במלואים לאות י"ג סי' ט"ז ולא אחזור עליהם כאן והרוצה לעמוד עליהם יקחם משם).

אחיך הדו"ש ומצפה למכתבך.

על הגליון איזה רשומות לקונטרסו הנ"ל.

א) העירות על מה שכתבתי בספרי בסי' א' אות י"ד להקשות על דעת רבינו יונה ז"ל דהפקר בי"ד אינו מועיל אלא להפקיע ולא להקנות ואינו קונה עד שיבוא ליד הזוכה, א"כ מאי קס"ד בבבא מציעא (דף צ"ו ע"ב) גבי בעיא דרמב"ח בעל בנכסי אשתו מי מעל נמעלו בי"ד כו' משום שהם תקנו לו קנין זה והרי בי"ד רק הפקיעו והקנין עושה הבעל עצמו אח"כ כשיבוא לידו ואמאי ימעלו בי"ד. וע"ז העירות דאין בזה קושיא כלל דהפקעה לא שייכא בנכסי הקדש וכלא כלום היא, ודק הוצאה לרשות אחרת הוא דאית בהו ושעי"ז הם יוצאים לחולין וא"כ לדעת ר"י קודם שיבואו מעות ההקדש ליד הבעל לא פעלה עליהם עדיין כלום תקנת חכמים לעשותם מופקרים ורק בבואם ליד הבעל פועלת תקנת חכמים לעשותם ברשותו ע"י קנינו והוו הם ממש המוציאים מרשות הקדש לרשות אחרת.

הנה מש"כ דהפקעה והפקר לא שייכא בנכסי הקדש ורק הונאה לרשות אחרת הוא דאית בהו, לא כן מבואר בחולין (דף קל"ט ע"א) בתרנגולת של הקדש שמרדה פקעה קדושתייהו ומבואר בראשונים דכיון דמרדה הו"ל כהפקר, הרי אע"ג דאין כאן עדיין הוצאה לרשות אחרת מ"מ פקעה רשות הקדש מינה, ואפי' למאן דפליג התם וס"ל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא היינו דוקא לענין הפקר דממילא דמשו"ה במאי דמרדה לא פקעה רשות הקדש מינה משום דלא הוו כאבודין ואין מקום להפקר בשביל זה כמבואר ברש"י שם, אבל לענין הפקעה שע"י תק"ח שפיר א"ל מצד זה דשייכא ואין תשובה ע"ז ממאי דבי גזא דרחמנא איתא כמובן. ולפי דבריך דבהקדש ל"ש הפקעה הן עוד יותר קשה האיך ימעלו בי"ד והרי לר"י לא עשו כלום, ומה שרצית לרפא על נקלה באמרך שבבוא ליד הבעל פועלת תק"ח לעשותם ברשותו כו', רואה אני שיש בזה רק סיוע להוצאה וקנין, ומי אשכחן מעילה על סיוע כה"ג.

ב) ומה שכתבת לדחות ראייתי מזבחים (ס"ה ע"ב) דאין שהיי' פוסלת בעוף בין סימן לסימן דסימן השני במליקה לאו שם שחיטה עליו כלל, איני יודע מאי דיחויא הוא, והרי הכי קאמינא אם אין שם מליקה על סימן השני ה"ג אין שם שחיטה עליו, וממילא אין שהיי' פוסלת.

ג) ומה שכתבת על דברי בהג"ה לאות ו' מסימן ב' דהיכא דהשיעור הוא רק משום חשיבות אצל בני אדם לא אמרי' כתותי מיכתת שיעורא, והעירות מתוס' ריש לולב הגזול שכ' דמשו"ה אתרוג של אשירה פסול דצריך שלא יהא קטן כ"כ כדי שיהא מינכר לקיחתה, ובזה הא ודאי הוי רק סבה חיצונית ואפי"ה אמרי' כתותי מיכתת שיעורא. ול"נ דמינכר לקיחתה אינו ענין בפ"ע כסבה חיצונית, והגע בעצמך מי שידו גדולה מאד עד שהאתרוג נחבא בה אפי' אם יש בו כשיעור אטו נימא דאתרוג שלו צריך שיהא גדול יותר כי היכי דליהוי מינכר הלקיחה, אתמהה. אנן הכי קאמרינן דלא מיקרי לקיחה באתרוג אלא בדמינכר לקיחתה, וממילא הרי זה רק שיעור בין ליד קטנה בין ליד גדולה, ושוב שייך בזה כתותי מיכתת שיעורא.

ד) עוד העירות על דברי שם שכתבתי דלבתר דמשני הש"ס על בית דגלי קרא מאי פריך תו מנגד והא ע"כ גם בבגד גלי קרא דאל"כ אי אפשר לשום נגד שיהא טמא, ואמרת דא"כ אם נניח דאינו טמא איגלאי דאינו עומד לשריפה ושוב הוי בגד למעיקרא ולזה א"א ע"כ לומר שאינו טמא, לא ידענא אמאי ומנא פסיקא לך דכה"ג נתפיס לצד טומאה אטו משום דחומרא היא.

ה) ולענין דברי הקצוה"ח שהזכרתי בסי' ג' אות ה' דהפקר נקנה באג"ק והוקשה מב"מ י"א ע"ב דטוה"נ אינה ממון לקנות ע"ג קרקע ופירש"י אלא דאפקר גבייהו ואכתי יקנו המעשר אג"ק. ואמרת ע"ז דבקונה קרקע מאחד ומטלטלין מאחר לא שייך קנין אג"ק וה"נ בשניהם דהפקר קני משא"כ כאן דהקרקע של אחר והוי כשני מקנים, דבריך נכונים בקונה משני מקנים אבל לא לגבי הפקר, דכיון דנימא דלקנין אגב לא בעינן מקנה כלל אינו מזיק כלל מה שעל הקרקע היו בעלים דלא גרע מהיתה של הפקר.

ו) מה שכתבתי בסי' י"ב דבמקדיש כל הבהמה דהקדש מיגו דבטל ההקדש מהבשר בטל נמי מעל העור דנדר שבטל מקצתו בטל כולו והבאתי ראי' ע"ז, ואמרת דהכא שאני דהבשר אינו שלו ואינו נכנס כלל בסוג ההקדש וכה"ג ל"א דבטל כולו. אנא סברנא דכך הוא דין בנדר דבעינן ככל היוצא מפיו יעשה ואם לא יתקיים כולו יהי' מאיזה טעם וסבה שיהי' בטל כולו.

ז) עוד אמרת שם למאי דאוקימנא ההיא דזבחים ק"ג ע"א במקדיש רק העור אמאי נתמעט מעולת איש ולא עולת הקדש הא עכשיו נמי עולת איש היא כמעיקרא דעור לא סליק לגבוה. איני רואה למה לא תתמעט דעולת איש בעינן כולה ולא במקצתה של הקדש, ואף דעור אינו קרב למזבח מ"מ מחיים אחת היא ואינה מתחלקת.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף