דבר אברהם/ג/טו
|
< הקודם · הבא > |
בענין עגונה
ע"ד העגונה כו' שבעלה נדח לארץ רחוקה ושם נתפס ונידון בביה"מ הגבוה ויצא דינו ליהרג והי' נוכח שם יהודי ששמע את הפס"ד, ואח"כ נתפרסם על ידם במכ"ע שהפסיד נתקיים. כבר נשאנו ונתנו בזה בע"ה ועתה אוחז בדרך קצרה. יש בזה שני דברים א) יוצא ליהרג ע"פ הפס"ד שע"א מעיד עליו, ב) הודעת העתון שנהרג כבר. ושניהם בסוגיא בגיטין (כ"ח ע"ב) והיוצא ליהרג נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים, ובגמ' אר"י לא שנו אלא בב"ד של ישראל. (שבדיני ישראל אם אחד אומר יש לי ללמד עליו זכות מחזירין אותו אפי' ד' וה' פעמים, והלכך לא ברור שנהרג) אבל בב"ד של או"ה כיון דגמיר ליה דינא לקטלא מיקטל קטלי לי' א"ל אביי כו' לבתר דלחתום פורסי שנמג כו' (פירש"י פסק דין, והתוס' בשם ר"ת פורסי דיין גדול). ת"ש שמע מב"ד ש"י שהיו אומרים איש פלוני מת כו' ישיאו את אשתו מקומנטריסין כו' אל ישיאו כו' אלימא מת ממש כו' הא קיי"ל דכל מסיח לפ"ת הימוני מהימני ליה אלא לאו מת יוצא למות כו' וקתני בב"ד ש"י ישיאו את אשתו לעולם מת ממש כו' ודקאמרת כו' ה"מ במילתא דלא שייכי בה אבל במילתא דשייכי בה עבדי לאחזוקי כו'. א"ד אר"י ל"ש אלא בב"ד של או"ה אבל בב"ד ש"י כו' א"ל אביי כו' אפשר דחזו לי' זכותא. וכתבו התוס' אע"ג דאמר בסנהדרין (דף מ"ב:) שהי' אחד רוכב על סוס כו' מצאו לו זכות כו' מ"מ לא שכיח. ואיפלגו רבוותא בפסק הלכה. הרמב"ם פסק כלישנא בתרא דר"י, והרשב"א והרמ"ה נקטו כחומרי שניהם, ובדעת הרי"ף תפסו הריטב"א והר"ן (בחי') שפסק כלישנא בתרא והרא"ש תפס שפסק כל"ק (או דהני תרי לישני לא פליגי ול"ב בדלא חתם פורסי שנמג) וכן גם דעת עצמו. הלכך בנ"ד ביוצא ליהרג שהוא כחתם פורסי שנמג להפוסקים כל"ב נותנים עליו חומרי חיים בודאי, ולהרמ"ה והרשב"א ספקא הוי נקטינן לחומרא ולהרא"ש (ולדעתו גם להרי"ף) אין ליתן עליו חומרי חיים. והנה ביוצא ליהרג אף בב"ד של או"ה ולל"ב דנותנין עליו חומרי חיים רובן מתים. דהא בב"ד ש"י לל"ב לא חיישינן לחזי לי' זכותא משום דלא שכיח, ולל"ק בב"ד ש"י חיישינן ולא בב"ד של או"ה, ואי תימא דלל"ב בב"ד של או"ה לא הוי רובן למיתה היאך הסברות הפוכות כ"כ דמאי דחשבינן לל"ק לודאי למיתה יבא לל"ב מחצה על מחצה. ובע"כ צ"ל דבשניהן רובן למיתה ופניהם קרובים וכמעט שקולין ויש פנים לכאן ולכאן לחששא למיעוט, ובהא איפלגו הני תרי לישני לל"ק חששו יותר למיעוט בב"ד ש"י ולל"ב חששו יותר למיעוט בב"ד של או"ה. וכ"כ הריב"ש סי' שע"ט דבהני דר"א בן פרטא רובן למיתה. וא"כ יצאו נשותיהן מחזקת א"א דאורייתא ונשאר רק דרבנן. איברא דהריב"ש שם כ' דהוי תרי חזקות נגד רובא חזקת חי של האיש וחזקת א"א של האשה. אבל הנו"ב במהדו"ק חאה"ע סי' מ"ג השיג עליו דהני תרי חזקא חדא היא דאיסור א"א תלוי בזה שבעלה חי. (ואגב העיר על מה שהביא הריב"ש שם ראי' לדבריו מסוגיין דמייתינן סייעתא מההיא דשמע מב"ד כו' דבעינן לאוקמי ביוצא למות ודחינן לא מת ממש ובאו"ה אל ישיאו משום דשייכי בה ולא הוי מסל"ת, ובודאי כיון דלא הוי מסל"ת אל ישיאו דקתני אם נשאת תצא דאי איכא הפרישא בפירושא דאל ישיאו בין אוקימתא קמייתא לבתרייתא הו"ל לפרושי, אלמא דבהני דר"א בן פרטא אם נשאת תצא. ואיני מבין מאן הו"ל לפרושי. מתניתא הרי מיירי בחד מינייהו אי במת ממש אי ביוצא ליהרג ומאי הו"ל לפרושי, ואי להמקשן מה זה ענין לו) וכיון שכן הו"ל רק איסור דרבנן (והב"ש סי' י"ז ס"ק ק"ב כתב דמשמע דב"י בשם רי"ו חולק על הריב"ש) וכבר כתבו האחרונים דבכה"ג סמכינן על א"י אפילו אינו מסל"ת כלל, ויש שכ' דאף לאמתלא לא חיישינן, וא"כ תועיל הודעת המכ"ע שהפס"ד הוצא לפועל ומכ"ש כשנשתנו המצבים ואין להם בזה התפארות כמש"נ להלן.
והנה דברי הרא"ש צריכין ביאור שכ' וז"ל רב אלפס ז"ל כתב בהלכותיו רק זו הברייתא [היינו שמע מב"ד של ישראל כו' ישיאו את אשתו מקומנטריסין כו' אל ישיאו] ולא כתב הני תרתי מימרי דר"י ויראה דס"ל דבב"ד ש"י הלכה כל"ק לחומרא כו' דברייתא מסייע לי' דמשמע שהיו אומרים איש פלוני מת כו' אבל יוצא ליהרג לא הלכך פסיק כל"ק ובב"ד של או"ה אפשר דלא פליגי הני תרי לישני דל"ב בדלא חתים פורסי שנמג ואף אם פליגי הלכה כל"ק לקולא כיון דתניא כוותי' בב"ד ש"י עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דהרי בפשוטו נראה דהרי"ף נקט לחומרא של תרי לישני דר"י ובין בב"ד ש"י ובין בב"ד של או"ה נותנין עליו חומרי חיים ולכן הביא את המשנה בסתמא ושניהם בכלל וממילא לא הוצרך להביא מימרא דר"י וכן הבין גם הר"ן בחי' בדעת הרי"ף. ועוד דבין אי לא פליגי תרי לישני דר"י בין אי פליגי הו"ל להרי"ף להשמיענו דלבתר דחתים פורסי שנמג לא חיישינן לשוחדא ומשיאין את אשתו, וכבר עמד על דבריו היש"ש וכ' דלא דקדק בכאן יפה. והנה היש"ש דרב גוברי' רשאי אבל אנו מחוייבין למשכוני נפשין לבאר דברי הרא"ש ז"ל. ונראה דהוקשה לי' דבכ"מ פסיק כל"ב וא"כ למה סתם דמשמע ודאי דמתני' מיירי גם בב"ד ש"י ולל"ב בב"ד ש"י לא חיישינן. ולכן תפס דפסק כנ"ק משום דברייתא מסייע ומתניתין מיירי בב"ד ש"י. וסתם הדברים דמשמע ודאי דבב"ד ש"י הדין כך (ודחיקא לי' למימר דלא הזכירו בב"ד ש"י משום דלא נהוג האידנא כמו שהזכיר ה"ה בפ"ו מגירושין והיש"ש שם, דאכתי נ"מ בדאיכא משום מיגדר מילתא דמכין ועונשיו כו' בדאיכא הורמנא דמלכותא. אך י"ל דבכה"ג דשרי למחול איכא למיחש למחילה). והא דלא הביא ל"ק דר"י בב"ד של או"ה לקולא והחילוק דבין מקמי דחתים פורסי שנמג לבתר דחתים, נראה דסבר דאין כאן דין כללי לעלמא והחלטי לכל מקום דלאו כל המקומות שוין דאיכא דאית פורסי שנמג (במובן של הר"ח) ושקלי מקמי הכי ולא אח"כ ואיכא דלית פורסי שנמג ואפשר דנידונים כבר כפורסי שנמג, באופן שאין כאן דין קבוע אלא ענין של מציאות ואומדן דעת דבאתרי' דר"י הוי פורסי שנמג וכך הי' המציאות דלא נחשדו כה"ג, וא"כ הכלל הוא רק דכ"מ שיש לחשוש נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ואם אין חשש משיאין את אשתו ולא שייך ע"ז לקבוע דינים וכללים דלאו ענין של דין הוא אלא של המציאות ואומדן דעת בכל מקום ומקום בפ"ע. ולכן לא הביא הא דר"י דמאי דהוה באתרי' הוה. משא"כ אלו פסק כל"ב היה צריך להזכיר דבב"ד ס"י משיאין את אשתו ולא חיישינן לחזו לי' זכותא דלא שכיח, שהוא ענין של דין וקבוע בישראל בתמיד. אבל לל"ק הוא להיפוך. וכיון שהוא דבר שבמציאות נראה דהשתא לא שייך שום חששא לחומרא כלל ולא שכיח. ומכ"ש שהאיש הי' חבוש מקודם זמן רב וידוע שלוקחין מן האסירים מה שבידם ומוסרין לשמור באוצר, ושום קרובים לא היו לו שם וסכנה יש בדבר ומי זה ימסור נפשו. כמו"כ נראה גם בענין עבדי לאחזוקי כו' דלא שייך השתא בשלטון מסודר ואינם צריכין להתפארות. וכן יש לחלק בין קומנטריסין שבימיהם ובין מכה"ע ועורכיהם דהשתא. ובשם הגאון מוהר"ל נ"י כ' דאפשר לחלק בין אמרו בע"פ ובין כתבו באופן רשמי וערכאות דזמננו, ואמרו ראי' משמו. ויש לצרף עוד דעת הר"א מוורדין ודעימי' דכל שיצאה מחזקת א"א דאורייתא סמכינן על מאי דאבד זכרו זמן מרובה, ויש מהאחרונים שדנו ק"ו לזמננו שיש מכ"ע ובתי דואר ותלגרף ורדיא בכ"מ עד ששני גדולים בזמננו התירו על סמך זה בלבד אשה שבעלה לא שב ממלחמה ומערכאות הצבא הודיעו שאבד ועקבותיו לא נודעו (פראפאל בעז וויעסטי). (עיין בקונטרס דברים אחדים מהגר"א קלאצקין ז"ל סי' מ"ג וסי' ע"ג). ולולי דמסתפינא לבקוע דרך שלא דרכו בה הראשונים ז"ל שמימיהן אנו שותין הייתי מסתפק לומר, דהא דאמרינן ה"מ במילתא דלא שייכי בה אבל במילתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי כו' הוא בהחלט רק לל"ק דרב יוסף דקשה עליו מברייתא ומוכרח לשנויי הכי אבל לל"ב אין הכרת לזה והש"ס דחי רק דלסיוע' מהא לל"ב ליכא דאיכא למידחי ה"מ כו' (ואף דהלשון נאמר בסגנון ודאי גם בל"ב י"ל דנקטו באותו לשון עצמו שבל"ק) אבל לקושטא דמילתא דלל"ב דאיכא לאוקמי מאי נהרג יוצא ליהרג אה"נ דבאומר מת גם קומנטריסין נאמן. ולפי"ז בנ"ד הי' להתיר ממ"נ אי לל"ק הרי די ביוצא ליהרג בב"ד של או"ה ואי לל"ב הרי אין הכרח דעבדי לאחזוקי. אבל הראשונים ז"ל לא תפסו כן. והרי אנו רואים שכולם ואף הפוסקים כל"ב) פסקו להא דעבדי לאחזוקי כו' כהלכה רווחת. באופן דלא חזי אפילו לאיצטרופי. מכל האמור נראה דיש להתיר בנ"ד כו'.
והנני להעיר בסוגיין דפרכינן לר"י ממתנית' כ"מ שיעמדו שנים ויאמרו מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו כו' ה"ז יהרג דילמא בורח שאני, וצריך להבין במאי בורח שאני והרי דיני נפשות חמירי מאיסורא כמ"ש התוס' חולין נ"ו ע"א ד"ה פלניא ואם באיסורא חששו לשמא חזו לי' זכותא ק"ו לנפשות ובמאי בורח שאני. ולפמ"ש התוס' סנהדרין (מ"ה ע"ב ד"ה משום) הי' אפשר לומר לכאורה קצת דאמרינן התם מות יומת המכה כו' אין לי אלא במיתה הכתובה בו מניין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת"ל מות יומת המכה מ"מ, וכתבו התוס' תהו רק בבורח (עיי' מהר"ם שם וברש"י ב"מ ל"א:), ובכלל כל מיתה שאתה יכול הוא אפילו בחמורה אע"ג דמותרה לקלה בודאי לא הוי מותרה לחמורה, וחזינן מזה דבורח יש לו דין מיוחד וה"נ אפשר דשאני. אבל יש לפקפק דאי חזו לי' זכותא אינו בר חיובא, ועוד דלפי"ז הי' צריך לומר לל"ק דר"י דמתני' דכ"מ שיעמדו שנים כו' מיירי רק ברוצח ועה"נ דאית בהו דינא דבכל מיתות שאתה יכול והתוס' מכות (דף ב' ד"ה כל הזוממין) שיטה אחרת להם בזה, ועיי' ברמב"ם (בפי"ד מסנהדרין ה"ז) ואליבייהו לא שייכי הדברים הנ"ל, ומה שנוגע לתוס' סנהדרין שאמרו בורח שאני דאיהו גרם לעצמו משא"כ בנתערבו דאיירי בה התוס', אבל בסוגיין צריך ביאור מ"ש בורח. וכשאין דרך מרוווח בע"כ צריך לדחוק דסברא חיצונית היא מדברת ש"מ דידע דלית לי' זכות, מה שלא נהיר לי.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |