דבר אברהם/א/לב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם א לב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן לב

ב"ה בחודש אלול תרס"ג סמאלעוויטש:

ע"ד הנהוג בקהלותינו בשנות השמיטה שב"ד מתחילין לכתוב פרוזבולין מר"ח אלול ואילך ואירע באחד שאחר שעשה פרוזבול חזר והלוה עוד לפני ר"ה אם צריך הוא לעשות פרוזבול מחדש או לא ולכן אם ראוי הוא בדרך כלל לאחר מפני זה זמן כתיבת הפרוזבולין ולא להקדים.

א

[א] הנה בכתב פרוזבול וחזר והלוה אח"כ פשוט הוא שאין הפרוזבול מועיל להלואה הבאה אחריו שלא היה לו ממנה כלום מה שימסור לב"ד ובודאי צריך לעשות פרוזבול שני, אלא שבנ"ד שהיה בסתם הלואה נתעוררתי ע"י תורני אחד דכיון דקיי"ל סתם הלואה ל' יום א"כ בהלוה מר"ח אלול ואילך לא הגיע זמן הפרעון אלא אחר ר"ה של שנה השמינית ואין שביעית משמטתו דהוי כמלוה את חברו לעשר שנים שאין שביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו דלא קרינן בי' השתא לא יגוש כמבואר בחו"מ (סי' ס"ז סעי' י'). אבל אין זה מענה ארוכה שהרי כתב הב"ח שם (אות י"ג) דסתם הלואה של שלשים יום שביעית משמטת דקרינן ביה לא יגוש דדוקא במלוה לזמן קבוע לא קרינן ביה לא יגוש ולא בהא, ומוכיח לה ממ"ש הרמב"ם (פ"ט מהלכות שמיטה הל' ה') שחט את הפרה וחלקה על דעת שהיום ר"ה של מוצאי שביעית ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית אבדו הדמים שהרי עברה שביעית על החוב ובודאי דלסברתו דהוי חוב זמנה ל' יום כדין סתם חוב של הלואה ואפ"ה אין לו דין מלוה לזמן אם לא בדקבע זמן:

אכן באמת טעמא בעי אמאי לא יהיו ל' יום של סתם מלוה כקביעת זמן ומאי שנא. ונ"ל לבאר קצת. דאמרינן במכות (דף ג' ע"ב) מנא הא מלתא דאמור רבנן המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום אחד המלוה בשטר ואחד המלוה ע"פ דכתוב קרבה שנת השבע שנת השמטה ממשמע שנאמר קרבה שנת השבע איני יודע שהיא שנת השמטה אלא מה ת"ל שנת השמטה לומר לך יש שמיטה אחרת שהיא כזו ואיזו זו המלוה את חברו סתם שאינו רשאי לתובעו בפחות מל' יום. חזינן מזה דהא דסתם הלואה ל' יום אינו משום דהוי כמי שקבע לו זמן פרעון אחר ל' אלא דלעולם זמן פרעונו גם לפני ל' אלא דגזיה"כ הוא ודררא דאיסורא בדבר שאינו רשאי לתובעו תוך ל', והוא ענין שמיטה קטנה אלא דשמיטה גדולה דהיינו שנת השבע משמטת לגמרי ושמיטה זו משמטת רק זמן הפרעון תוך ל', אבל מצד החוב עצמו אה"נ דזמן פרעונו גם תוך ל'. ובזה מוטעם לן מ"ש הראשונים ז"ל ונפסק בשו"ע חו"מ (סי' ע"ח סעי' ח') דהא דאמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו היינו דוקא בקובע זמן אבל בסתם הלואה אע"פ שזמנה ל' יום נאמן לומר פרעתיך בתוך ל' יום, ולהנ"ל הוא מוסבר יפה, דמצד החוב עצמו אין כאן קביעת זמן אלא שדין שמיטה על המלוה שלא יוכל לתובעו תוך ל' ומשו"ה אינו נידון כתוך זמנו דעלמא שלא חל עליו חיוב הפרעון כלל. וכיון שכן החוב עצמו ישנו בנגישה אלא שדין השמיטה של ל' יום מעכבו שאינו רשאי לתבוע, וא"כ סברא היא דכשפגשה בו שמיטה של שנת השבע לא נדון ביה משום שמיטה של ל' יום כי היכי דלא ליהוי אח"כ בנגישה ולא תחול עליו שמיטת שנת השבע אלא אדרבא תפקיענו שמיטת שנת השבע לגמרי דאין שמיטה אחת מפקעת את השמיטה השניה ואדרבא ראוי שתחול בה השמיטה הגדולה של שנת השבע. איברא דאיכא למימר כיון דשמיטה זו של ל' יום קדמה לשמיטת שנת השבע שהוא בסופה כבר פקע מחוב זה ענין הנגישה וממילא אין מקום לשמיטת שנת השבע שתחול, אבל מ"מ י"ל דשמיטת ל' יום אינה חלה בבת אחת בתחלת ההלואה על כל השלשים יום ר"ל דמשעת ההלואה משמט על כל הל' יום אלא כל שעה ושעה בפ"ע הוא עומד בהשמטה, ונמצא דגם בסוף שנת השבע חלות שתי השמיטות כאחת והלכך י"נ דחלה שמיטה של שנת השבע. ויותר מזה אפ"ל דשמיטת ל' יום אינה מפקעת כלל זכות החוב והתביעה בתוך ל' אלא דאיסורא בלחוד הוא דרביץ עליה דגברא שלא לתובעו. דבשמיטה של שנת השבע איכא תרי מילי, חדא דאסור לתבוע משעברה שמיטה ואם תבע עבר בעול"ת, ועוד דאפקעתא דמלכא הפקיעה את החוב ונפטר הלוה מלשלם ואם גבה המלוה בעל כרחו ה"ז גזל בידו. אבל בשמיטת תוך ל' יום י"ל שאינו אלא באיסור דנגישה אבל לא נפקע זכות חובו ותביעתו תוך ל', והוי דומיא דשנת השביעית עצמה קודם סופה שלדעת הרא"ש ועוד רבוותא אסור לתובעו ועובר בלאו אבל עדיין נפקע הממון שאינה משמטת אלא בסופה, וה"נ תוך ל' וכדאמרינן שאינו רשאי לתובעו תוך ל' אבל אם תפס באמת מהני, עיי' באו"ת (ס' ס"ז ס"ק ט"ז), [ומפ"ש לדעת היראים (סי' רע"ח) דנם בשמיטת שנת השבע אין החוב עצמו מופקע אלא שהמלוה מחויב לומר משמה אני, עיי"ש שיש להאריך בדבריו ואכ"מ]. וא"כ כיון דגוף החוב לא נפקע שפיר משמט, משא"כ בקבע זמן שאין חיוב תשלומין כלל בתוך הזמן אינו משמט. זהו מה שנ"ל ליישב קצת דעת הב"ח בחילוקו של דבר בסברא:

ועפי"ז נראה דיש מקום לומר דאליבא דהב"ח נמי יש חילוק בין מלוה בשטר למלוה ע"פ, דסתם מלוה בע"פ שביעית משמטת וסתם מלוה בשטר אינה משמטת כשהגיעה שמיטה תוך ל'. דאמרינן התם במכות תנא המלוה את חברו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום סבר רבב"ח קמיה דרב למימר ה"מ במלוה בשטר דלא עבד אינש דטרח דכתב שטר בציר מל' יומין אבל מלוה ע"פ לא א"ל רב הכי אמר חביבי אחד המלוה בשטר ואחד המלוה ע"פ תנ"ה המלוה את חברו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום אחד המלוה בשטר ואחד המלוה ע"פ, א"ל שמואל לרב מתנא לא תיתיב אכרעיך עד דמפרשת לה להא שמעתא מנא הא מלתא דאמור רבנן המלוה את חברו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום אחד המלוה בשטר ואחד המלוה ע"פ א"ל דכתיב קרבה שנת השבע כו'. ונראה מדהביא שמואל ברייתא בתרייתא דתני בה אחד המלוה בשטר ואחד המלוה ע"פ משמע דרק על ברייתא זו שאל מנא הא מלתא, דהיינו מנלן דמלוה ע"פ נמי סתמא ל' יום, אבל בברייתא קמייתא דלא תניא בה מלוה ע"פ אי"צ לטעמא דקרא דקרבה שנת השבע כו' דאפשר כרבב"ח שהוא מצד הסברא דלא עבד אינש דטרח דכתב שטר בציר מל' יומין, אבל במלוה ע"פ דלא שייך האי טעמא הוצרך לקרא דגזיה"כ הוא דיש בה שמיטת ל' יום. וכן נראה גם בטעמא דרבי חייא דאמר אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ סתמן ל' יום דלאו היינו טעמיה משום דמסברא דמיא בזה מלוה ע"פ למלוה בשטר דלא טרח למיזף בציר מל' יומין אלא משום דגזיה"כ הוא קרבה שנת השבע כו', אבל מסברא בודאי יש לחלק בין מלוה בשטר דאיכא טירחא בכתיבת השטר ובין מלוה ע"פ דליכא להך טירחא. ואם כן אפשר דלמסקנא נמי קיימא סברא דרבב"ח דלא עבד אינש דטרח לבציר מל' יומין וקרא אצטריך למלוה ע"פ. ולפי"ז נמצא דבמלוה בשטר איכא תרי טעמי שלא יהא רשאי לתובעו תוך ל' חדא מגזיה"כ ואידך משום סברא דרבב"ח אבל במלוה ע"פ משום סברא ליכא ומשום גזיה"כ איכא. וא"כ במלוה ע"פ שפיר איכא למימר דשביעית הבאה בתוך ל' משמטת לפי שהחוב מצד עצמו אין זמן פרעונו קבוע לאתר ל' וישנו בלא יגוש, אבל במלוה בשטר דמצד הסברא נמי ידעינן שנתן לו זמן ל' יום וא"כ הוי ממש כקבע לו זמן לאתר שביעית אין שביעית משמטתו, ועל מלוה בשטר באמת ליכא ראיית הב"ח:

ג

[ג] אבל לכאורה נראה דמאי דדרשינן מקרא דיש לך שמיטה אחרת שהיא כזו לאו דרשה גמורה היא דיש ענין שמיטה חדשה אלא אסמכתא בעלמא מדרבנן היא ועיקר הטעם הוא רק מסברא דבציר מתלתין יומין לא קבע אינש זמן פרעונו, וכשם שסבר רבב"ח למימר במלוה בשטר ה"נ לדידן גם במלוה ע"פ מסברא הוא. דבשו"ע חו"מ (סי' ע"ג ס"א) פסק דהא דאינו רשאי לתובעו תוך ל' הוא דוקא במקום שאין להם מנהג אבל במקום שיש להם מנהג רשאי לתובעו אפילו בתוך שנשים, והוא נובע מתוספתא (ב"מ רפ"ו) המלוה את חברו סתם אין פחות מל' יום ובמדינה שהיא נוהגת פחות מכן או יתר על כן אין משנין ממנהג המדינה, ואי אמרת שהוא מד"ת כענין שמיטה א"כ מה זה ענין למנהג המדינה אטו יש כח במנהג המדינה לעקור דבר מן התורה הרי אין מנהג המדינה שייך אלא בד"מ ולא באיסורין. אע"כ דקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר טעמא הוי רק מסברא דמסתמא על דעת לי יום הלוהו והלכך בדאיכא מנהג המדינה לא שייך לומר דע"ד כן הלוהו דאדרבא בודאי ע"ד מנהג המדינה הלוהו. אכן ראיתי בס' חסדי דוד לתוספתא דלענין מה שנחלקו הסמ"ע והש"ך (ר"ס ע"ג) ע"ד מנהג שהא"י נוהגים אם הולכים אחריו בסתם הלואה כתב דזה לא מיקרי לבטל או לעקור שום ד"ת שהרי לא אמרה תורה שתהא ההלואה ל' יום לא פחות ולא יותר אלא דסתם הלואה כן הוא ואם פירש בציר מהכי או טפי מהכי מהני תנאי ולכן כיון דמנהג העמים באותו מקום להיות בציר או טפי מל' יום אמרינן דסתמא כפירושו וכמאן דאתני דמי. ולפי"ז י"ל דלעולם הויא דרשא גמורה ומדאורייתא אינו רשאי לתובעו תוך ל' יום אבל כ"ז הוא רק בסתם הלואה שלא פירש אבל על פירש והתנה לא קאי קרא ורשאי לתובעו תוך ל', ומשו"ה מהני נמי מנהג המדינה דמשווי ליה כמי שפירש והתנה ואזדא לה ראייתנו הנ"ל, וכ"ת דאכתי תקשה הא גופא מנלן דקרא לא קאי אלא על סתם הלואה דלמא בפירש נמי קאי קרא שאינו רשאי לתובעו תוך ל' מדין שמיטה, י"ל פשוט שהרי יכול הוא להתנות ע"מ שלא תשמיטני בשביעית שאין שביעית משמטתו כמבואר התם א"כ ה"נ כיון דמנהג המדינה הכי הוי כמי שהתנה שלא תשמיטנו בתוך ל' ותנאי זה מהני. ומחי' הריטב"א למכות נמי נראה דהויא דרשא גמורה ולא משום סברא דאדעתא דהכי הלוהו מסתמא על ל' יום. דבהא דסבר רבב"ח למימר ה"מ בשטר כו' כתב דלא שמיעא ליה הא דלקמן דאמר לה רבנן מדכתב קרבה שנת השבע דלפום ההוא קרא ליכא הפרשה בין מלוה בשטר למלוה ע"פ, ואי אמרת דקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר טעמא הוי משום דאדעתא דהכי הלוהו א"כ שפיר איכא למימר דידע מהאי קרא ואיכא הפרשה בין מלוה בשטר למלוה ע"פ כרבב"ח, אע"כ דדרשא גמורה היא והוא ענין שמיטה וא"כ אין לחלק בשמיטה בין בשטר לבע"פ. וכ"נ ממ"ש בתר הכי דמשמעותו כדעת רש"י דסתם שאלה לא הוי לשלשים יום דקרא דשנת השבע במלוה היא ולא בשאלת כלים דומיא לשמיטה דשמיטה עצמה שאינה אלא במלוה ולא בשאלת כלים, ואו נימא שהוא משום סברא ואסמכוה אקרא א"כ שפיר איכא למימר הכי גם בשאלת כלים, וגם דקדוק לשונו דומיא לשמיטה דשמיטה עצמה משמע להדיא דבתוך ל' נמי ענין שמיטה הוא כמ"ש:

ד

[ד] אך באמת ראיית הב"ח אינה מוכרחת כמ"ש האו"ת ובס' שער משפט (סי' ס"ז) עיי"ש. אמנם בכ"ז העלה האו"ת להלכה כהב"ח וכתב שכן נראה מירושלמי. אבל המעיין בירושלמי (מכות פ"א ושביעית פ"י) יראה דאדרבא לכאורה משמע משם להיפוך דלא כהב"ח. וכן מצאתי בס' נועם ירושלמי במכות שכ' דמירושלמי מוכח דלא כהב"ח אלא דסתם הלואה דינה כקבע זמן לאתר שביעית ואינה משמטת, והוא כמ"ש ודלא כהאו"ח:

ומצאתי מפורש בתורת רבותינו הראשונים ז"ל דלא כהב"ח והוא בחי' הר"ן לשבת (דף קמ"ח ע"ב) וז"ל השוחט את הפרה וחילקה כו' ומדקאמר ואם הי' חדש מעובר משמע יש ראי' לפירש"י ז"ל דהשאלה אין לה זמן אלא כל אימת דבעי מצי תבע [פי' דרש"י ס"ל דרק סתם הלואה ל' יום ולא שאלה אבל ר"ת ס"ל דסתם שאלה נמי ל' יום כמבואר התם] דאי יש לה זמן אמאי משמט דהא לא קרינן בי' לא יגוש כדאמרינן פ"ק דמסכת מכות המלוה את חברו לעשר שנים אין שביעית משמטתו משום דלא קרינן ביה לא יגוש עכ"ל, הרי להדיא דסתם הלואה דינה כקבע זמן לאחר ל' ודלא כהב"ח והאו"ת. וכ"ת דמ"מ לר"ת וסייעתו דסתם שאלה נמי ל' יום יהא מוכח להיפך כהב"ח דאל"כ אמאי משמט, ז"א דכיון דמצינן להר"ן להדיא שתפס מסברא דסתם הלואה דמיא לקבע זמן למה נחדש בזה מחלוקת הראשונים מעצמנו ובודאי נייח לן טפי לתרץ אליבא דר"ת וסייעתו כמ"ש האו"ת דמיירי בקבל זמן פרעון לאלתר, ואי דאסור לזקוף זמן פרעון ביו"ט הרי ה"נ אשכחן להמאירי בחי' לשבת שם שכתב וז"ל ואע"פ שהקפה אינה נשמטת ביאורה בזקפה עליי במלוה ואע"פ שאין זקיפת מלוה ביו"ט שמא עבר ועשה עכ"ל וה"נ נימא לר"ת. וכ"ת דאכתי תקשה דאע"פ שאינה כסתם הלואה לל' יום מ"מ אינו בלא יגוש בסוף שמיטה שעדיין יו"ט הוא ולא נתנה לתבוע ביו"ט עצמו לכו"ע אלא למחרתו, כבר פריך לה הכי בירושלמי ומשני כיון שהוא ראוי לתובעו כמי שהוא ראוי להאמינו ומכיון שהוא ראוי להאמינו כמי שהוא ראוי ליתן לו מעות יעו"ש. ואין סתירה מהירושלמי למ"ש דמיירי שקבע לו זמן פרעון לאלתר והכא הוצרך בירושלמי לסברא דראוי להאמינו כו', דבאמת תרווייהו צריכי דאי לא קבע ני זמן פרעון לא הוי מהניא סברא דראוי להאמינו שהיה נשא כסתם מנוה דהוי ממש כקבע לו זמן לאחר ל' שעדיין אין עליו שים חיוב תשלומין שבודאי אינו משמט ומאי ראוי להאמינו שייך ע"ז. אבל בקבע לו זמנו לאלתר כב נפיק מסתם מלוה ורביץ עלי' חיוב הפרעון לאלתר אלו הוה חול אלא דמ"מ אינו חייב לפרוע בפועל לאלתר מפני שהוא יו"ט ע"ז משני שפיר כיון שראוי להאמינו כו' דכיון דאיכא עלי' חיוב תשלומין אלא שמצד יו"ט אינו יכול לפרוע שפיר מהניא בזה סברא דראוי להאמינו דהוי כמי שישני כבר בנגישה. ועיי"ש בפ"מ שאין הדברים מבוררים די צרכם ומפני זה לא הארכנו בי:

ודרך אגב אעיר דיש לי דבר תימא בחי הר"ן שם שכ' וז"ל אם היה חדש מעובר כלומר שבאו העדים ביום מן המנחה ולמעלה שנוהגים היום קודש ולמחר קודש מתקנת ריב"ז עכ"ל, והוא תמוה דזה אינו כלל מתקנת ריב"ז כמבואר בר"ה (דף ל' ע"ב) דתקנת ריב"ז אדרבא היתה דמשחרב בהמ"ק יהו מקבלין עדות החדש כל היום, ולריב"ז ס"ד למימר בביצה (דף ה') דאותו היום קודש ולמחר אינו קודש אלא דרבא מסיק דנם לריב"ז מחר קודש דתקנה ראשונה לא נעקרה ממקומה, אבל מה שאותו יום קודש אע"פ שאין מקדשין מן המנחה ולמעלה אינו מתקנת ריב"ז כלל וצע"ג:

ומעתה כיון שנדחו דברי הב"ח וסתם הלואה שפגע בה סוף שביעית בתוך ל' אינה נשמטת א"כ לכאורה שפיר כתבינן האידנא פרוזבולין מחודש אלול ואילך ואם הלוה מכאן ולהבא סתם אי"צ לפרוזבול חדש שהרי הוי בתוך שלשים ואינה משמטת. אכן אף דלדינא דגמ' אתיא כהוגן הנה לא יועיל זה במקומו, דעיקר דינא דסתם הלואה ל' יום תליא במנהגא כמש"ל וכבר כתב המג"א (סי' ש"ז סקי"ד) שבמדינתנו נוהגין דתובעין סתם הלואה תוך ל' וא"כ נפל האי היתרא בבירא. והלכך אין ספק דמי שעשה פרוזבול באלול והלוה אח"כ סתם הלואה בלא קביעת זמן צריך לעשות פרוזבול מחדש ואם לאו משמע:

ואולם אפילו במקום שאין מנהג לסתם הלואה ונידון מדינא דגמ' ל' יום ודמי למלוה לעשר שנים שאינו משמט מ"מ נ"ל דלכתחלה נכון לעשות פרוזבול. דבעיקר דינא דהמלוה לעשר שנים אם משמט תרי לישני נינהו במכות (דף ג') ולל"ק משמט, ונחלקו הראשונים ז"ל בפסק ההלכה ואיכא מרבוותא דסברי דמשמט, אלא דכיון דאיסורא דשמיטה בזה"ז דרבנן הוא אזלינן לקולא כמ"ש הב"י, וא"כ נהי נמי דבעברה שביעית דהוי דיעבד אזלינן לקולא ואינו משמט מ"מ לכתחלה מיהא בודאי ראוי לעשות פרוזבול לצאת ידי האומרים דמשמט. וא"כ בסתם הלואה נמי שבכל אופן לא עדיפא ממלוה לעשר שנים צריך לעשות פרוזבול לכתחלה. ואף כי דבר חדש הוא מ"מ נ"ל שהוא נכון ב"ה ומהיות טוב כו'. ולפי שהיא מילתא דשכיחא טובא לכן ראוי להודיע מזה להבאים לכתוב פרוזבול ומי שמלוה תדיר מוטב שיאחר את הפרוזבול עד סמוך לר"ה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף