דברי שאול - עדות ביוסף/עדות/יב

דברי שאול - עדות ביוסף עדות יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

לי הלוה בריבית. עיין ש"ך סי' ל"ד ס"ק כ"ח מ"ש דהרמב"ם ג"כ מסכים להמרדכי והשיג שם על הריב"ש וכבר כתבתי בזה בכמה תשובות וכעת ער"ח כסליו תרח"י אמרתי לרשום מה שצריך לי עיון על הש"ך במ"ש דלא שייך פלגינן דיבורא כל שהוא נוגע בעדות דחיישינן דלמא בשביל עצמו הוא מעיד עיי"ש ולא זכיתי להבין דכל דאנו אומרים פלגינן דיבורא והיינו דעל עצמו אינו נאמן שלוה לו בריבית רק שאוזיף בריבית לבד אבל לא לו א"כ מה טובה יוכל להגיעו בזה ושוב אינו נוגע ואף אם נדחוק דסוף סוף הוא חשוב שיאמינו לו שהלוה בריבית ויחזירו לו וטעה בדין סוף סוף כל שלא תבע לו הריבית א"צ להחזיר כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קס"א וא"כ כאן כל שלא תבע לו על הריבית ועל כרחך מיירי דלא תבע לו דא"כ לא היה שייך פלגינן דיבורא דהרי תובע אותו הריבית וא"כ שוב לא מגיע לו הנאה דהא אינו תובעו ואדרבא כל שהעיד לדידי אוזיף ועל כרחך דפלגינן דיבורא ואינו מעיד רק שזה אוזיף הוה כאילו אמר שרק לאחר הלוה בריבית ולא לו ודוחק לומר שגם בזה טעה וחשב שאח"כ יתבע לו שיחזיר לו הריבית דזה אינו דכל דאמרינן פלגינן דיבורא והעד השני אינו נאמן דמלבד דעד אחד הוא אף גם דעביד איניש לאחזוקי דיבורא א"כ שוב לא יוכל לתבוע לו עוד ושוב לא מגיע לו הנאה מזה וא"כ דברי הריב"ש נכונים.

וראיתי בתומים ס"ק כ"ו שהביא דברי הרשב"א בתשובה הובא בב"י סי' ל"ד והיא בשו"ת המיוחסות סי' ק"ט שכתב דההוא דבר בניתוס כשבא להעיד עכשיו עד שלא העמידו בדין על השבת הריבית ועל זה הקשה דלהמרדכי מה שייך עד שלא העמידו בדין הא מיירי כשאמר שאוזיף בריבית ולא שקיל מידו ולפענ"ד דברי המרדכי הם ג"כ על דרך זה דהיינו כיון שלא תבעו על הריבית אינו חייב דא"ל שטעה וחשב שאעפ"כ יוכל לתבוע לו אח"כ דזה אינו דכל שהודה מתחלה שלא שקל שוב לא יוכל לתבוע אותו אח"כ דהודאת בעל דין כמאה עדים וא"כ לא הוה נוגע וכמ"ש והריב"ש שחולק על המרדכי דלא משמע ליה דמיירי שאמר שלא שקל והוא ס"ל דאף שלא אמר לא יוכל לתבעו אח"כ אבל המרדכי פירש כן ובזה מיושב גם מ"ש התומים בשם הראב"ן דכתב דאם הוא רבית קצוצה ותבע הלוה למלוה להחזיר לו אע"פ שבעדותו של אותו קרוב ללוה נפסל המלוה ואם אחד מהעדים קרוב ללוה או למלוה נפסל המלוה אבל א"צ להחזיר הריבית דפלגינן דיבורא וכשר לפוסלו אבל א"צ להחזיר הריבית והנה מבואר כריב"ש ולפי מ"ש כל שתבעו ומחויב להחזיר בודאי גם המרדכי מודה דשייך פלגינן דיבורא דהא הוא נוגע וכמ"ש ודו"ק ועיין בהגהת מהרל"ח בסי' ש"ד שם:

ונאמן על ראובן ואינו נאמן על עצמו. הכ"מ הביא קושית התוס' א"כ באנוסים היינו מחמת ממון דאינם נאמנים למה לא נימא פלגינן דיבורא. והנה אמר שאר בשרי תלמידי מוה' אברהם נ"י דלא שייך פלגינן דיבורא רק באם אנו מאמינים לו בתורת עדות אבל באנוסין היינו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר דבאמת גם באנוסין היינו מחמת נפשות אינם נאמנים אלא מתורת מגו וא"כ ממנ"פ אם נרצה להאמינם מכח מגו נאמנים גם כשהיו מחמת ממון וכיון שעל זה אינם נאמנים על כרחך שמשקרים ושוב לא שייך מגו דאין מגו לחצאין עכ"ד. ואני אומר דבלא"ה לא קשה דעד כאן לא אמרינן פלגינן דיבורא רק בהתחלת עדות אבל כאן הרי כבר חתמו השטר והרי אמרו כת"י הוא זה ונתקיים השטר רק שעכשיו רוצין לעקור עדותן וכפי מאמרם אינם נאמנים ואיך אפשר שנפליג דיבורם ונעקור הדיבור השלם שהיה קודם ודיבור שאינו דיבור גמור איך יסתור דבור שלם שכבר דברו ובכה"ג לא שייך פלגינן דיבורא.

עוד נראה לי דהנה צריכין אנו להבין ענין פלגינן דיבורא והרי התוס' כתבו בקידושין דף מ"ג דעדים צריכין להיות נאמנים מצד דיבורם בלבד ולא מכח שבועה והרמב"ן כתב דאף מגו לא מהני משום דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר שיהיה העדות מצד דיבורם והרי בפלגינן דיבורא עכ"פ דיבורם בודאי אין לו תורת עדות ואנן הוא דפלגינן דיבורייהו ועכ"פ בדיבורם לא נתקיים ע"פ שנים עדים יקום דבר ואדרבא דיבורם מגרע. אמנם זה אינו דהרי מה שמעידים על אחר שזה רבע או שזה הרג וכדומה על אותו האיש הוא עדות שלימה רק מה שמעיד על עצמו אנחנו מסלקין אבל אין זה תועלת לעדותם שיעידו על האחר וא"כ על האחר נתקיים עדותם על פיהם לבד ומעתה כאן גבי אנוסים היינו הרי באנוסים היינו לבד נכלל שניהם נפשות וממון א"כ אנן צריכין לפרש דבריהם על גוף העדות שהם אומרים ומה גם שהם אמרו מחמת ממון ואנן צריכין לסלק מחמת ממון ולהוסיף על גוף עדותם ושוב אינם נאמנים על פיהם לבד. ובזה מובן חילוקו של הרשב"א דאם אמר אני זניתי עם אשתך דלא פלגינן דיבורא משום דכשאתה לוקח תיבת אני זניתי לא נשאר בעדותו שום טעם עיי"ש ולפי מ"ש מובן היטב החילוק דאנן צריכין שיהיו נאמנים בדיבורם והרי כאן אין שום דיבור כל שאתה מסלק תיבת אני זניתי וא"כ אין אתה יכול לקיים מפי דיבורם לבד ואינם נאמנים.

ובזה מיושבין היטב דברי הרשב"א בתשובה ח"א סי' תקנ"ב שכתב דאם מודה החשוד שזינתה פלגינן דיבורא ואינה שותית ובשו"ת אא"ז החכם צבי סי' ק"נ תמה על זה שסותר למ"ש בסי' אלף רל"ז דבאני זניתי לא שייך פלגינן דיבורא ולפי מ"ש אתי שפיר דכל הטעם דלא פלגינן דיבורא באני זניתי הוא משום דעדים צריכין להיות נאמנים על פי עדותם לבד א"כ זה דוקא במה שצריך תורת עדות אבל שם לענין השקאת סוטה דאפי' שמע מעוף הפורח באויר לא היתה שותית א"כ א"צ תורת עדות כלל ושוב שייך פלגינן דיבורא ומה יקר בזה לשון השואל להרשב"א ז"ל דאמר כענין שאמרו שמע מפי עוף הפורח שנטמאת לא תשתה אם מודה החשוד מהו ולא שאל סתם אי שייך פלגינן דיבורא או לא ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת לשיטת הרשב"א באני זניתי לא שייך פלגינן דיבורא רק שהוא חידש דבכאן כיון דל"צ תורת עדות שייך פלגינן דיבורא וגדולה מזו נסתפק בחו"מ סי' ל"ה אי בעד אחד בעינן שיהיה נאמן על פי דיבורו לבד עיי"ש.

ובזה מיושב היטב קושיא השניה של החכם צבי דאיך שייך כאן פלגינן דיבורא ולומר שזינתה אבל לא ממנו והרי אף אם הוא מעיד בפירוש שזינתה עם אחר היתה שותת שהרי על האחר לא היה קינוי וסתירה עיי"ש ובשו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא חלק אהע"ז סי' ע"ב האריך בזה וכבר כתבתי בזה בתשובות רבות. ולפי מ"ש אתי שפיר דהנה כבר כתבתי דפלגינן דיבורא יש לו שני ענינים (אם) [או] שמחזיקין כל הדברים לאמת רק שעל עצמו אינו נאמן או שאינם מאמינים לו על עצמו ופלגינן דיבורא דפלוני רבע לאחר ולפי מ"ש בטעם דפלגינן דיבורא י"ל דעל כרחך פלגינן דיבורא ממש שלאחר רבע דאם נימא דבאמת רבע אותו רק שעל עצמו לא האמינה התורה הרי לא נתקיים על פי שנים עדים יקום דבר דהו"ל חצי דבר דעל זה לא האמינה התורה אבל אם נימא דפלגינן דיבורא היינו שמגייזין לדיבוריה ואנו לוקחין רק מה שאמר על האחר ויתר דיבורים כמי שניטל ולא אמרן כלל א"כ על האחר נתקיים דיבוריה ונתקיים עדותיה על האחר בשלימות ולפ"ז כאן דלא בעי תורת עדות א"כ נוכל לומר שזינתה עמו רק על עצמו לא האמינה התורה וזה ברור ועי' כ"מ מה שמעתיק מדברי המרדכי דקרובים של הנרצח כשרים להעיד על הרוצח וכו' וסברא היא דנאמנים להעיד כיון דכבר מת אחיו ונפק"מ ליורשיו ואינו מובן וצ"ל מה נפק"מ ליורשיו וגם במרדכי עצמו צריך להגיה כן ובגוף דברי המרדכי עי' בסמ"ע וש"ך סי' ל"ג ובשו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סי' פ' הקשה דהרי גואל הדם פסול ומכל שכן זה וכבר קדמו הרדב"ז ח"ד סי' רל"ד עיי"ש שהאריך:

ד

אע"פ שישלמו. עי' כ"מ מה שהעתיק כאן דברי הטור שהשיג על רבינו ובמחילת כבודו תורתו לא העתיק יפה שעל הדין שכתב כאן לא השיג הטור כלל ובסעיף מ"ב העתיק דברי רבינו כאן ולא ערער עליו אבל העתיק באות ט"ו דברי רבינו בפ"י ה"ד ושם כתב הרמב"ם אע"פ שהחזיר ולא אע"פ ששילם ועל זה השיגו דאם החזיר מעצמו למה יפסל ולכך הוצרך לפרש אע"פ שהחזיר כוונתו ששילם על פי כפיית בי"ד ולא החזיר מעצמו וכמ"ש כאן אע"פ ששילמו והארכתי בזה בתשובה בחבורי כתב יד אשר החילותי לכתוב שנת תר"ד והארכתי שם ליישב דברי הטור זא"ז ועי' בהגהת הט"ז שם ובהגהת מיימוני העתיק יפה דברי הטור לעיל פרק י'. והנה בגוף דברי הטור דכל שהחזיר ע"י כפיית בי"ד לא מועיל כתב הב"ח דלדעת הטור ג"כ לא נפסל רק במי שמוחזק לגנב ולגזלן אבל מי שלא גנב אלא פעם אחת אע"פ שלא השיב אלא ע"י כפיית בי"ד מיד כשהחזיר הוא כשר לעדות ולשבועה ובקצות החושן הקשה על זה מהאי רעיא וכבר כתבתי בזה שם. אמנם בגוף דברי הב"ח נראה לפענ"ד דלפי מ"ש שם בטעמו דלא מועיל כפיית בי"ד משום דבגזילה יש שתי מיני עבירות עבירה שבין אדם לחבירו ושבין אדם למקום וכמ"ש בחובת הלבבות בשער התשובה ולפ"ז כל שהשיב מעצמו הרי תיקן שתי הענינים אבל כל שהשיב ע"י כפייה הרי לא תיקן מה שעבר בין אדם למקום וא"כ מה מועיל מה שלא גנב רק פעם אחת ולכאורה רציתי לומר ע"פ מ"ש הרמב"ם בפ"ב מגירושין בטעם דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומקרי רצון אף שכפוהו להתרצות משום דהאדם מצד עצמו רוצה לעשות טוב רק שיצרו אנסו וכל שכופין להכניע לבבו הערל ממילא נשאר על טבעו שנפש הישראלית מאוות לעשות טוב ולפ"ז גם כאן אחרי שכפאוהו לשלם והחזיר הרי מסתמא נתרצה בלב שלם כיון שעכ"פ כבר החזיר הגזילה.

ובזה נראה לפענ"ד דזה סברת הב"ח דזה דוקא אם לא עשה כן רק פעם אחת אבל במי שהחזיק לגנב ולגזלן כיון דעבר ושנה ונעשה לו כהיתר שוב אינו ברור שנתרצה בלב שלם ואם לא החזיר רק על פי כפייה פסול לעדות דדלמא לא נתרצה והנה תלמידי שאר בשרי מו"ה אברהם נ"י אמר ע"פ דרכי ליישב קושית הקצוה"ח על הב"ח דהנה באמת כל הטעם דכשר כשהחזיר ע"י כפייה אף דלשמים לא תיקן הוא משום דכל שאינו רשע דחמס בעי עכ"פ שיהיה לאו שיש בו מלקות וא"כ כל שכבר החזיר עכ"פ רשע דחמס לא הוי ולענין איסור הוי לאו שאין בו מלקות כיון דכבר החזיר ולפ"ז בהאי רעיא לא קשיא דשם לענין חשוד דשכנגדו נשבע ונוטל א"כ ניהו דלא הוי רשע דחמס מ"מ טפי עדיף שישבע שכנגדו שאינו חשוד כלל. ובזה אמר ליישב קושית התוס' בסנהדרין דף כ"ו ע"א ד"ה מאי דאמרו שם דאפי' בחשוד על שבועת שוא שכנגדו נשבע ונוטל הא בעינן רשע דחמס וקשיא לרבא ולפי מ"ש אתי שפיר דכל היכא דאיכא למימר שיהיה זה שכנגדו נשבע ונוטל גם רבא מודה דיותר טוב שישבע זה שכנגדו שהוא טוב לשמים ולבריות ויפה כיון. אמנם לפ"ז גם במוחזק לגנב ולגזלן קשה למה לא יוכשר הרי לא הוי רשע דחמס. אמנם אחר העיון גוף הדבר דכל הטעם דבעי רשע דחמס לרבא וכן לאביי בליכא מלקות הוא משום דרע לשמים אינו רע לבריות ולא יעיד עדות שקר שהוא רע לבריות ועי' בתוס' שם וא"כ כאן שבאמת הוא רע לבריות שהרי ברצונו לא החזיר שוב חשוד גם לשקר ומקרי רשע דחמס וזה ברור ודו"ק:

ה

שלא ילוה בריבית אפי' לגוי. כן אמרו בש"ס והקשה תלמידי שאר בשרי מו"ה אברהם נ"י לדברי הרמב"ם בספר המצות דלנכרי תשיך הוי מצות עשה א"כ איך שייך שבתשובה שיעשה יבטל מצות עשה ואמרתי לו שבזוהר הרקיע להתשב"ץ הקשה כן. אמנם יש לומר דכיון דצריך לעשות תשובה והרי כתב הרמב"ם דמי שנוטה לאחד מהקצוות צריך שיטה עצמו לקצה האחרון ואח"כ ישוב לגדר הממוצע ובזה פירש השל"ה הכתוב והבריח התיכון יבריח מן הקצה אל הקצה ולפ"ז שם שהלוה בריבית לישראל שנטה עד קצה האחרון אף שיבטל המצוה לכך אפי' בכדי חייו אסור ועי' בהגהות מיימוני. אמנם הקשה על זה תלמידי הנ"ל ממ"ש הב"י דבעד זומם לא שייך לומר שלא יעיד אפי' אמת משום דמצוה להעיד וא"כ גם כאן כיון דמצוה להלוות לעכו"ם בריבית שוב לא שייך לאסור. אמנם העיקר נראה דהנה עוד הקשו על הרמב"ם מהא דאמרינן במכות דף כ"ד כספו לא נתן בנשך אפי' בריבית עכו"ם מה מעליותא הא מצוה להשיך. אמנם באמת הדבר ברור דעיקר המצוה היא רק שאם ילוה לעכו"ם לא ילוונו בחנם אבל אינו מצווה שיחזר אחרי זה שיזדמן לו עכו"ם להלוות לו בריבית ואם אינו רוצה להלוות כלל אינו מבטל מ"ע וא"כ זה שאמר כספו לא נתן בנשך היינו שלא הלוה כלל וא"כ לא ביטל מ"ע כלל והמעלה היא שלא ימשך להלוות לישראל בנשך וא"כ גם כאן התשובה היא שלא ילוה כלל לעכו"ם ולא ביטל מ"ע והרי בשלוח הקן אמרו שלא יצטרך לחזר בהרים וכל שכן כאן וזה ברור כשמש ועיין בספר המצות בשורש ו' מ"ש הרב בעל מגילת אסתר ונדחק מאד:

ט

המועל בשבועות וכו' או יתחייב שבועה בבי"ד. לכאורה צריך ביאור לשיטת הפוסקים דגם בשבועת להבא נפסל אף שלא יצא שקר מפיו א"כ מה מועיל מה שלא ישבע בבי"ד הא זה הוא לשעבר ועדיין אינו תיקון על להבא. והשיב על זה תלמידי שאר בשרי מהר"א נ"י דממנ"פ כשר דאם נימא דאף דאינו חשוד להוציא שבועת שקר מפיו חשוד על להבא דהיינו שבועה דלהבא מ"מ לעדות כשר דעדות הוי כשבועה דלעבר דבשעה שמעיד יצא שקר מפיו ועבר על לא תענה ועל כרחך אתה מוכרח לומר דלא שאני ליה בין לעבר ולהבא וא"כ תשובתו שיאמר חשוד אני מועיל ממנ"פ לענין עדות עכ"ד:

וכן טבח. עיין כ"מ שהאריך שטעם הפסול ביוצא טריפה מתחת ידו אינו משום לפני עור דלא מפסיל בהכי דאינו נפסל אלא כשעבר עבירה שיש בה מלקות ועל לפני עור לא לקי ורק משום דמסתמא אוכל גם הוא עיי"ש והנה מ"ש דעל לפני עור לא לקי הטעם הוא משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואף בספי ליה בידים וקאי בתרי עיברי דנהרא יש לומר דמ"מ פטור דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן כדאמרו בקידושין דף מ"ג והטעם הבאתי כמה פעמים בשם זקני הרב הגדול מוהר"י נאטאנזאהן ז"ל דאף אם בעצמו אכל ולא נהנה פטור ואיך יתחייב על אכילת חבירו והוא הדין כאן מלקות עכ"פ ליכא מיהו לפי"ז בריבית וכדומה דלא שייך אכילה והנאה לא שייך זאת ועל כרחך משום דהוי לאו שאין בו מעשה ועי' בפי"ט מסנהדרין שלא חשיב רבינו לפני עור בכלל הלוקין וגם בכלל לאו שאין בו מעשה וצ"ע אי לא הוי לאו שבכללות:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.