אור שמח/עדות/יב

אור שמח ‏ עדות יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

אין אדם נפסל בעבירה עפ"י עצמו כיצד כו' אינו נפסל כו' וכן מי שהעיד שפלוני רבעו בין באונסו כו' הוא ואחר מצטרפין כו':

הנה דא ברור, דרב יוסף ג"כ סבר דאין אדם נפסל ע"פ עצמו, לבד לענין תשלומין, אבל אין אדם נפסל ע"פ עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ואין אדם נעשה חשוד עפ"י עצמו כמו שאין מתחייב אדם עונש ע"פ עצמו רק טעמו דסבר דלא פלגינן דבורא, א"כ במעיד שנרבע לרצונו ממה נפשך, אם שקר הוא אין כאן חיוב, ואם אמת בפיו שנרבע לרצונו א"כ העד רשע ואין כאן עדים שעבר עבירה דליכא עדים עליו שאחד מעדיו רשע, וכיון שכן לא תוכל לקבל עדותו בצירוף עד אחר דהא לא עביד מידי דאין עדים כשרים עליו ולא תוכל לגמור דינו ולומר דהמיתו ע"י עדים כשרים, ורבא מחדש דלעצמו אינו נאמן אבל מה דנוגע לאחריני נאמן דפלגינן דיבורו ואמרינן דזה אינו נכנס בתורת עדות ונקטינן דרבע את אחד וחייב מיתה, אבל למי רבע לא נחתינן לזה מידי דאין זה מעיקר העדות, ואימור עשה תשובה או מילי אוחרי, או כיון שאינו נפסל בב"ד ואינו חשוד כלל ע"פ עצמו תו הוי עד כשר ומאי איכפת לן מה דנעשה בו דנסתר מעיני האדם, ולא אמרינן דאין אדם משים עצמו רשע, א"כ בודאי שקר בפיו שהוא ודאי לא נרבע, רק דאינו נפסל ע"פ עצמו ולא נחתינן לעיין על דבריו כלל וכלל, אבל מ"מ יתכן שהאמת כדבריו, ולכן א"ש דאע"ג דהעד השני אומר שרבעו לרצונו לא איכפת לן דנאמר דהא לפי דברי העד, עד אחד הוא, דכיון דאינו נפסל דאין עליו שני עדים א"כ לא דייקינן למידק על דבריו את מי רבע ומביטין רק מי הרובע, משא"כ אלו אמרינן דהכוונה דאינו נאמן ומשקר על עצמו אז אם העד מעיד ג"כ שפלוני רבע לרצונו, מה נאמר דהעד משקר א"כ בטלה עדותו, דאצלו אמרינן דכיון דהוא קרוב אצל עצמו אינו נכנס בגדר עדות אבל לגבי חבריה מה נאמר, ועל כרחין כמו דפרישית, וכן ראיתי להתומים בסימן פ"ז בזה:

ובזה א"ש מה דרואין אנו בפרק ב' דיבמות בהך דהרגתיו תנשא אשתו, דלרב יוסף דלא פלגינן דבורא אם גזלן כשר לעדות אשה נאמן, דאף דבודאי אין אדם נפסל ע"פ עצמו, מכל מקום העדות קיימת, דלא מצית למימר ממנ"פ אם תאמין לדבריו א"כ אין כאן עדים דלדבריו הוא פסול והרי רבע נפש שלא בעדים, אבל תמן תוכל להאמין לכל המעשה ולקבל עדותו גבי האשה שהרג ובכ"ז ניסת כדין דלו יהא דגזלן הוא כשר לעדותה, וכי תבוא אח"ז לפסול העד ודאי אמרינן דלא נעשה רשע עפ"י עצמו ולא נפסל לעדות, ורק בעדות חדא סבר דלא מפלגינן דבוריה, וברור:

וכיון שכן קשה טובא מה שהעיר ע"ז בתוספות רעק"א ליבמות על הא דאמר רבא אמר רמי ב"ח אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אינן נאמנין מ"ט אין אדם משים עצמו רשע, דלו יהא דלא פלגינן דבורא מטעם שכתבו הקדמונים, אבל סוף סוף כיון דכאן באין כתב ידם יוצא ממקום אחר דגם משום מיגו נאמנין דאין זה במקום עדים, כיון שעדיין לא נתקיים כמש"כ תוספות שם ד"ה הרי אלו נאמנין, ובמיגו מהימן גם פסול א"כ הוי כמו גזלן דכשר לעדות אשה לרב יוסף כיון שבארנו דגם לרב יוסף לא אמרינן דנפסל ע"פ עצמו, רק כיון דאין זה עדות הסותר לעצמו את אמרת דמהימן הכא נמי תוכל לומר שאמת כדבריהם, ואי דאין עדים לדבריהם דהמה פסולים זה אינו דנאמנין מתורת מיגו דהוי אמרי אין זה כת"י ובמיגו נאמן גם פסול, ואי משום דאינן נפסלין עפ"י עצמן, וע"כ דמשקרי א"כ גזלן לרב יוסף ג"כ אינו נפסל ע"פ עצמו, ובכ"ז לא אמרינן מזה הוכחה דמשקר בעדות אע"ג דסבר דלא פלגינן דבוריה. ובאמת קושייתו חזקה. ויתכן כך, דנאמנות מיגו במקום חזקה מבעי בפ"ק דב"ב, אבל לאו כל החזקות שוין, דחזקת כשרות עדיפא טובא דזה נאמנות כל ישראל לעדות וכל דיני התורה הולכין עליה, ופוק חזי לגבי חזקה אין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול סבר ר"מ דאינן נאמנין, וכיון שכן הכא לגבי חזקת כשרות דהעדים לא עשו זה מחמת ממון, דאם עשו מחמת ממון הלא הם פסולים, ומיגו נגד חזקת כשרות לא אמרינן דהוי מיגו נגד חזקת כשרות דעדים לא עשו מחמת ממון, ורק מתורת עדים מהימני ולא שייך כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד דעדיין לא הגידו כיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ולא נתקיים בב"ד, ולומר דאנוסין היו מחמת ממון אינן נאמנים מתורת עדים דא"כ פסולים המה [כיון דלא פלגינן דבורייהו] ומטעם מיגו הרי הוי מיגו במקום חזקת כשרות ודוק. או דהסברא כפי מה שפירש ר"י בתוספות דף י"ט ד"ה אמר רב נחמן במודעה דכיון שהשטר נכתב לפי דבריהם ג"כ כדין תו לא מהימני אפילו במיגו, וכאן כיון דהשטר נכתב ונחתם בעדים כמוהם אשר כשרים הן לכל עדות שבתורה ולמיחשדינהו ג"כ לא מבעי למיחשדינהו דאינן פסולים, ונעשה באופן כזה אשר לא נוכל להאמין כלל לדבריהם אשר יעידו אח"ז המעשה כאשר הוא בעצם לדבריהם, תו הוי כאלו אמרי דהשטר נכתב ונחתם כדין וכשר ולא מצי לעקור העדות אף במיגו ודוק:

ואחרי כל אלה קשה לי טובא, דלו יהא דלעד פלוני שאומר שנרבע פלוני העד לרצונו ג"כ לא איכפת לן דלא נעשה פסול עפ"י עד אחד כ"ז שלא נפסל בעדים בב"ד וכאן אין עדים עליו, א"כ לדברי פלוני העד, הלא אותו עד הוא נוגע שהנרבע נוגע ומוכרח להעיד בב"ד לומר שפלוני רבעו, דאל"כ הרי יבוא העד האחר והרובע ויאמרו בב"ד שפלוני נרבע לרצונו ויהרג בב"ד ואף אם לא התרו בנרבע או שלא קיבל התראה על עצמו בכ"ז הוי נוגע שאם לא יבוא לב"ד להעיד יבוא פלוני העד עם הרובע ויפסלוהו בבית דין לכל עדות שבתורה, דנאמר גם על הרובע פלגינן דבורו, ואם תאמר כיון דמשקר א"כ אינו נוגע, דפסול דנוגע משום דמשקר א"כ אם משקר תו אינו נוגע, ז"א דסוף סוף השתא שמעיד הוי קרוב אצל עצמו והוא נוגע שלדבריו ירא ומסתפי שמא יבוא פלוני העד והרובע ויעידו עליו א"כ הוי נוגע והוי כמו קרוב וכמו שפרשתי באורך בהך דמלוה מעיד כו' יעו"ש, [ועיין נגיעה כזו ריש פרק זה בורר] ועוד דשמא משקר על ההתראה וכיו"ב, ואם הוי אמרינן דלא פלגינן דבורא לומר שרבע לאינש אחרינא רק פלגינן דבורא לומר שרבעו לאונסו, בזה אפשר דלפי דבריו לא ירא ולא איכפת ליה שמא יבוא הרובע ופלוני העד ויעידו לומר שפלוני נרבע, שהרי לא היה נאמן דלא הוי פלגינן דבוריה לומר שרבעו באונס דאין קשוי אלא לדעת, רק לומר שרבע לאחר וע"ז לא פלגינן דבורו בכה"ג, אבל לפמש"כ רבוותא בתוספות אדרבא אפכא אמרינן דכל עיקר פלגינן דבורו הוא לומר דרבע לאחר, אבל בחד גופא לא פלגינן דבוריה, א"כ גם ברובע מצינן למיפלג לומר דרבע לאחר והוי נוגע שמא יבוא הרובע והאחר ויעידו עליו לומר שפלוני נרבע לרצונו ונעשה הנרבע פסול להעיד ובהתראה נהרג על פיהם, וצ"ע:

בחו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ז, י"א שהנשבע להכחיש העד, העד ואותו שנשבע לו מצטרפין להעיד עליו ולפוסלו, ובסמ"ע דייק לשון להעיד דהיינו שלאחר גמר דינן בא מחדש זה שנשבע לו והעד, ומעידין בב"ד שנשבע לשקר, דאז כיון שנגמר דינו לא הוי נוגע, וכן מורין דברי הרא"ש בפרק זה בורר דמדין פלגינן דבורא אמר תמן יעו"ש. וקשה לי טובא, דהא כל עדות צריך שיהא עדות שאתה יכול להזימה, וכאן אם מתזמי נמצא דהעד עד שקר מעיקרו ובשעת הגדה הראשונה היה פסול דהעיד בשקר שלוה מראובן מעות ובאמת לא ראה זה ואשתכח דהך סהדא היה פסול מעיקרו, והוי כמו דאמרו בפרק מרובה בסוגיא דלמפרע נפסל דכיון דמיתזמי אגניבה אגלאי מלתא דכי אסהידו אטביחה פסולין הוי כו' דהא לא היה ראוי להעיד עכשיו בב"ד שלשקר נשבע, וכפי הנראה דגם אותו העד צריך לחזור ולהעיד לא מי שנשבע לו מכבר לבדו, דמעיקרא היה נוגע ועכשיו בעי הגדה מחדש, דהוה"ד גם העד שמעיקרא האמינה תורה לשבע נגדו ג"כ צריך לחזור ולהעיד עכשיו עם התובע בב"ד, ועיין משל"מ שכתב כן בכוונת הרא"ש, וא"כ כי מתזים אשתכח דבעת הגדה השניה היה פסול מכבר מחמת עדותו הראשונה שהעיד בב"ד בשקר, אם לא דנאמר דעד אחד אינו עובר בלא תענה ולא מיפסל מן התורה כאשר צדדו אחרונים ובספר פתח הבית, וזה אינו מחוור וצ"ע:

ויש לצדד קצת, דנראה דעד כאן לא אמרו במרובה שם רק לענין תשלומין דלא משלמי בהזמתן עבור ההגדה שהגידו בב"ד, כיון דבעת ההגדה לא היו ראוים להעיד והוי כאלו היו בעת הזה קרובים וכיו"ב דלא נתחייבו עבור ההגדה שלהן, ובתשלומין בעי שיהיו חייבין בתשלומין בהזמה וכמו דאמר שם דף ע"ה לכן לא מועיל עדותן לחייבו ממון אבל כאן שאינן עושין לו מאומה רק דפוסלין אותו להעיד נמצא דכי מתזמי יופסל העד במה שהעיד בשקר בב"ד מקודם בעת התביעה ויתברר שהוא פסול להעיד יהא משום עדות אחרת, אבל מתקיימא ביה פסול עדות, הגם דע"י עדות זה לא מיפסל, מכל מקום כיון דיופסל בב"ד שפיר מתקיימא ביה דין כאשר זמם דלא משכחת דין הזמה דילהו אם לא שיהא פסול להעיד יהא למפרע, ושפיר שייך טעמא דרש"י דמסתפי להעיד לפסול הך גברא להעיד דמסתפי משום הזמה שיהא אז הוא פסול ויודע פסול בב"ד, כן צ"ל. אמנם דא צ"ע, דהלא כיון דיוזמו אשתכח דהעד היה פסול בשעת העדות השניה וא"כ התובע העיד עם פסול ביחד ובטלה עדות התובע עפ"י העד מדין נמצא אחד קרוב או פסול, הגדתו השניה בב"ד הוי כמו שהגיד בלילה, דאינו בר עדות ותו לא יהא נפסל להעיד במה שהעיד בב"ד עם פסול ואיך תוכל לפוסלו עבור הגדה זו דבתביעה ראשונה בשקר עפ"י עד שקר עדן לא מיפסל לעדות וכי תצריך לפוסלו לעדות אחר שיוזם הוא על ההגדה בתורת עדות שקר בב"ד בפעם שניה ואז העיד בצירוף עם פסול והיה עדות בטלה אלו הוי מיגלי קמן אז והוי כאלו הגיד בלילה, וע"ז אינו נפסל לעדות כי מתזם, נמצא דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה עדותו של התובע וצ"ע:

ואולי יש לומר עפ"י מש"כ התוספות פ"ק דמכות, דהא דבהזמה כי מיתזמו תרי לא מיקטלו עד שיזומו כולם דוקא אם הגידו ביחד בתוך כ"ד דכיון דאשתכח שקרא א"כ לא נצטרפו לא בראיה ולא בהגדה, אבל בנמצא אחד מהן קרוב ופסול דבעת הראיה היה הצירוף אף דהגידו בזה אחר זה ולא נצטרפו בהגדה ג"כ מבטל עדות כולם יעו"ש. ולפ"ז כאן דכי יתזמו א"כ בשעת הראיה לא נצטרפו רק בשעת ההגדה וכיון שלא הגידו עדותן כאחד תו לא בטלה הגדתו ונמצא דנשאר עד אחד בעת ההגדה ושפיר חיילא על הגדה הזמה ומיפסל להעיד עבור ההגדה הזאת, דכאן מה דהעיד בצירוף עם הפסול הוי כמו לענין הזמה דעלמא דאישתכח דלא ראו מעולם שלוה ממנו והתביעה היה טענה שקרית ולא נצטרפו יחד רק בהגדה וכיון דלא אסהידו תוך כ"ד לא בטלה עדות התובע ע"י צירוף עדות העד, ויפסל על ידי הגדתו השניה שהעיד בב"ד מתורת הזמה לכל עדות שבעולם והוי בר הזמה והוי עדות שאתה יכול להזימה. נמצא חידוש דין בדינו של ה"ר יקר, דאם יעידו בהגדה שניה בב"ד לא יהא מועיל עדותן כשיעידו כאחד זה תוך כ"ד של חבירו, וכי יעידו זא"ז בהפסק כדי דבור בינתים אז יהא מועיל עדותן דהוי עדות שאתה יכול להזימה ומשכחת עדות שאינה מועלת רק כשלא יעידו כאחד. וזה המצאה מחודדה בס"ד ודוק. אמנם עיין לקמן פרק כ' הלכה א' מוכח מדברי רבינו דבהוזמו אחר גמר דין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול דמיפסלי השאר לכל עדות שבתורה, א"כ כאן יהיה נפסל התובע כי יוזם אעפ"י שהעיד עם העד שנתברר פסולו למפרע משעת עדותו הראשונה, אם כי יש להתעקש כיון דלא אפשר שיוזם ולא יתודע פסול העד שהעיד עמו, לכן לא מסתפי מהזמה דכיון שיוזם יתודע שהעיד עם פסול ולא היה עד ואל נפסל מהזמה וכשר לעדות אחרת שאפשר שיוזם ומסתפי מהזמה, אבל רבינו מיירי שם דהרי חזינן דלא מסתפי מהזמה שהיה לו לחוש שמא לא יתודע שהשני פסול או קרוב ולכן פסול לכל עדות, מכל מקום רחוק הוא כמובן, והאמת דמיפסל כיון שהוזם באיזה אופן שיהיה ודוק:

פלוני רבע את שורי הוא ואחר מצטרפין לה[ו]רגו שאין אדם קרוב אצל ממונו:

ראה בהשגות, וברא"ש פ"ק דמכות. והנה טעם דאין השור נסקל ע"פ בעלים אפילו בשור של שני שותפים אינו נהרג עפ"י שניהם כתבו רבנן בתוספות בבא קמא (דף מא) דהטעם משום דאדם קרוב אצל ממונו כשאינו מעיד על אחר להרגו. ולפ"ז הדבר מוזר דאטו הצירוף מועיל להכשיר קרוב לעדות, וצריך לומר דזה עולה לפי משנתנו בסנהדרין (דף נד) אם אדם חטא בהמה מה חטאה ומסיק משום תקלה או קלון, ולכן כיון דפלוני נהרג בעדותן שוב גם השור נסקל מטעם תקלה או קלון דבלתי אפשר לחלק עדותן להרוג פלוני ולהציל השור דא"כ בטל מכוון התורה. ולפ"ז א"ש מה דלא אמר רבא דינו בהעיד שפלוני רבע עבדי או בעבדי בא על אשה פלונית והיא אשת איש, שנהרג גם העבד, ואין לומר דשאני שור שזכות ממונו שיש לו בהשור הלא בידו להפסידו בידים ורק שהב"ד יגמרו דינו ע"ז בעי עדים וסנהדרין לכן כיון שפלוני נסקל תו נאמנים גם על שורו שיהרג בב"ד, אבל בעבד שזכות ממון שיש לו אינו בידו להפסידו הוי כאילו העיד קרובו כמו אחיו ועוד אחר שפלוני רבע שור אחיו הלא בודאי אינן נאמנין דאטו מי נפיק מכלל דלא יומתו אבות על בנים כיון שמזיק את אחיו בממון, כן איהו ג"כ לא מהימן להפסיד זכותו בממון שיש לו, דז"א, דאטו זכותו שיש לו בעבדו מי לא מצי נפיק מיניה בהפקר וכיו"ב, ועל כרחין כמו דפרשתי משום דהריגת הבהמה הוי דינא חדא עם האדם הרובעו הנהרג ולכן בעבד לא שייך זה ונכון:

אולם לשיטת ההשגות דאינו בגדר בעל דבר רק כמו קרוב והוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה יקשה למה לא נקיט רבא דינו במעיד הוא ואחר שפלוני רבע עבדי דכיון דבטלה עדותו לגבי העבד בטלה כולה וגם פלוני לא יהרג ולא פלגינן דבוריה, הן דלשיטת רש"י דהא דמיפטר בשור עפ"י בעלים משום דהריגת שור הוי קנס ומיפטר מדין מודה בקנס וזה לא שייך גבי עבד. ולפ"ז יתכן דאם מעידים שני שותפין על עבד שיש להם שחלל שבת וכיו"ב נהרג (בזמן הסנהדרין) דעל עבד לא הוי חיובו קנס לבעליו כיון דאין שמירתו עליו ובר דעה הוי. אמנם על שיטת רש"י תמהו בתוספות, ובל"ז אינו מובן דבנרבע אטו משום קנס הוא והלא אף שור של הפקר חייב מיתה ובנוגח לחכמים גם שור הפקר חייב ואיך יתכן דזה הוי מטעם קנס, וכן העיר בזה רמב"ן בפסוק שופך דם האדם יעו"ש. ויש לפלפל בזה בדברי ריטב"א סוף פרק ב' דקדושין גבי קושיית תוס' דלמא קרא דלא יאכל בשור הנסקל בבן פקועה ואכמ"ל [ויעויין ספר המורה חלק ג' פרק מ' בזה יעו"ש היטב] אולם זה מסתברא כדפרישית דשור נהרג משום דכיון דמיקטל פלוני הרובע תו חדא דינא הוי ונהרג משום תקלה, אבל עבד אע"ג דבממון לא אמרינן פלגינן דבורא מכל מקום אין כאן עדים להרוג העבד דבעליו הוי קרוב אצל ממונו ואין כאן רק עד אחד ומיפטר וברור:

ובזה מוכרח לומר לשיטת רש"י בפרק השואל דף צ"א דכל היכא דקם ליה בדרבא מיניה חייב לצאת יד"ש ולכן מועיל תפיסתו ולא מפקינן מיניה א"כ איך מהימנינן ליה שרבע שרו והורגין את השור עפ"י עדותו הא נוגע הוא דאם יתפוס עבור דמי השור יהא מועיל תפיסתו שהרובע השור באופן שהורגין אותו בב"ד הלא מפסיד ליה דמי שורו ומזיקו וכיון דנוגע הוא לו יהא ששיטת הריב"ש הובא בשו"ע סימן ל"ד יעוין בש"ך ס"ק כ"ח דפלגינן דבורא, וא"כ צריך לומר דשורו נרבע מאינש אחרינא, זה לא יתכן דא"כ מהיכן יהרג השור עפ"י בעליו הלא כל עיקר דקטלינן לשור הוא רק מסיבת שהורגין את האדם הרובע וחדא עדות הוא וכמו שבארנו, וכיון דמשום נגיעתו מוכרח אתה למיפלג עדותו ולומר דנרבע מאחר תו אין השור נהרג ע"פ בעליו, וצריך לומר כיון דזה לא הוי רק היזק שאינו ניכר מה דנגמר דינו עפ"י עדים שמעידין שרבעו הוי הרובע כמזיק בהיזק שאינו ניכר וכמנסך וכיו"ב, ויעוין תוס' ב"ק מ"ה בשור שנגמר דינו וקיי"ל דהוי היזק שאינו ניכר ומן הדין פטור אע"ג דחייב לצאת ידי שמים כמו בשקל משקלות במימי חטאת כיון דאיכא חומרא דקלבדר"מ תו גם לצאת יד"ש אינו מתחייב ולא מועיל תפיסה ולא הוי נוגע בעדות ודוק. אמנם יתכן דאם לא נרבע השור מהאיש הזה רק מאחר ופלוני רבע שורו של חבירו, הלא בכה"ג אין השור נהרג אם העידו בעליו בצירוף אחר ולא היה חייב השור מיתה כלל, אם לא דזה שמת עפ"י עדותן רבע השור של זה העד ותו אינו נוגע כלל דאין לו הנאה במה שנהרג השור ותפיס דמי השור מהאיש הזה וכיון שאין לו הנאה תו יתכן דמצד מה דחדא דינא הוי הורגין את השור ותו יהא מועיל תפיסתו אם יתפוס ממנו דמי השור, וזה ענין מוזר דיועיל עדותו לתפוס ממנו ממון במה שנהרג השור עפ"י עדותו משום דלשקר מחמת הנאה לא שייך שבלא עדותו לשקר לא היה נהרג השור, והרבה פלפלו הפוסקים בנוגע לחובתו יעוין תומים סימן ל"ז ס"ק כ"א. אמנם כזה לא שמענו, והעיקר כמו שכתבנו דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ודוק:

והנה בתשב"ץ חלק ג' סימן קצ"א כתב, ואעפ"י שהוא אחיו ואינו נאמן עליו הוא נאמן עליה דפלגינן דבורו כדאי' בפ"ק דסנהדרין כו', ולפלא איך לא זכר שר דברי הראב"ד והרא"ש דדוקא לגבי בעל דבר שאינו בגדר עד כלל ואינו מהנך דמקיימי דבר ולכך פלגינן דבורא אבל קרוב לא פלגינן דבורא ומיבטל כל העדות וכמו שנמצא אחד מהן קרוב דפוסל כל העדים יעו"ש. ולפ"ז בטלה עדות האח גם על הנטענת יעו"ש. ואולי כיון דב"ד קנאו לה שלא תתיחד עמו יעו"ש הוי כמו בעד טומאה דלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמבואר בירושלמי סוטה סוף פרק ו'. אמנם הכיעור אינו מן היחוד שיש עליו עדים ודוק:

ג

שנים שהעידו על אחד שהוא פסול כו':

הנה רבנן בתוספות כתובות דף כ"ב ד"ה תרי ותרי נינהו הקשו על פירוש זה דהכא אליבא דר"ה קיימי דא"ל דזו באה כו' דאית לן למימר אוקי גברא אחזקתיה ועוד דלרב חסדא דאמר בהדי סהדי שקרי למה לי מודה הכא דהאי גברא ממילא מתכשר שהרי אם כת אחת מעידה על אדם אחד שהוא פסול לר"ח דחשיב להו סהדי שקרי לא היתה נאמנת אף ע"ג דאין אדם מכחישם, וכש"כ היכי דאיכא סהדי דמכחשי דלא מהימני ע"כ. ולענ"ד נראה אפכא, דהיכי דכת אחת מהעדים המוכחשים מעידה על אדם אחד לפסול דלא מהימני, משום דלא נחתינן אינש מהימן מחזקת כשרותו ע"פ עדים שהם ספק שנפסלו מזמן כביר משעה שהעידו עדות שקר בב"ד, והעדות שמעידין לפוסלו יצא מפי ספק פסולים טרם הגידם אותו העדות, אבל כאן לו יהא דהעדים דמכחישים זא"ז, וחזינן דכת אחת מהם משקרא נפסלה מכאן ולהבא, אבל זה אתה מודה דהעדות שמעידין שראובן גזל יצא מפי עדים נאמנים וכשרים, שבטרם שמעידים ודאי הם נאמנים וכשרים, א"כ תו אף שמכחישים תרי, מ"מ תרי ותרי נינהו ולא מוקמינן גברא אחזקתו, דהרי שמענו מפי עדים כשרים שהוא פסול, ובשביל הכחשה לא מכשרינן להאי גברא. ובזהו הסברא יש ליישב דין זה גם למה דקיי"ל כרב הונא ואכמ"ל ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.