דברי סופרים/מכתבים/א
|
|
בע"ה ער"ח תמוז תרפ"ב בּרנוויטש.
כבוד הרב הגאון המובהק כש"ת מו"ר מנחם נ"י זעמבא מפראגא.
ראיתי לכ"ג בקונטרסו "אוצר הספרא" דהעיר בחגיגה (ח.) ומנין שאם רצה לערב מערב כו' דיוצא חובת חגיגתו אף שטופל מעשר עם חולין והעיר כ"ג דמדוע לא נזכר גם טפילה דהקדש וחולין לרש"י ביצה (יט.) דפי' דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ולא מנדרים ונדבות ומעשר יעו"ש ושוב בחגיגה דמהני טופל דמעשר יועיל גם טופל דהקדש וכדמוכח ברמב"ם (פ"ב דחגיגה ה"ט) דיוצא חגיגתו במעשר בהמה דביאר הלח"מ משום דהוי כטפילה דמעשר בהמה יש בו ענינים דומין לחולין יעו"ש ומוכח דמהני טפילה דהקדש. ולזה חידש דבמעשר דאין המעשר מתפשט בכולו שפיר אף דמקצתו מעשר יוצא דהרי עכ"פ מקצת הקדשו מהחולין אבל בטפילה דהקדש דכשמקצתו הקדש הרי פשטה קדושה בכולו ונעשה כולו קדש מפני מקצת הקדש א"כ ליכא הקדש מן החולין אפי' מקצתו ולהכי י"ל דאינו יוצא כמ"ש תוס' פסחים (ע:) דדבר שבחובה מן החולין היינו שיקדישום לשום כך יעו"ש והיינו דבעי שיחדש קדושתם מפאת חולין לא מצד הקדש ומעשר לכן במעשר בהמה דאין ההקדש מתפשט על ענין החולין שבו שפיר מועיל טפילה דהקדש עכ"ד.
ב) והנה דבר זה דכתב כ"ג דעל ידי טפילה דהקדש פשטה קדושה בכולה צלע"ג דדינא דפשטה הוא דוקא ע"י קדושת פיו כמ"ש תוס' פ' השולח (מג: ד"ה גמרו) בהא דבהמה של שני שותפים הקדישה ולקחה וחזר והקדישה טעמא דחזר והקדישה אחרי שלקחה אבל לא חזר והקדישה לא אמרינן פשטה קדושה מאליה אחר שלקחה אף דהוי עכשיו כולה דידיה ומוכח מזה דפשטה הוא דוקא מכח המקדיש ולא מצד הקדושה מאליה א"כ בטופל מעות הקדש למעותיו שהוא והקדש לקחו בהמה בשותפות וחצי בהמה נקנית לגבוה ע"י מעות הקדש וחצי השניה קנה הוא במעותיו וא"כ מכח מי תתפשט הקדושה בכולה אם מכח הלוקח הלא הוא אינו המקדיש כלל על החצי שנקנה במעות הקדש ואם מכח המוכר דנמצא שהקדיש חציה ומכר חציה בבת אחת להקדש ולהדיוט הא לגביה דידיה איכא דעת אחרת של הלוקח, ובאמת צ"ע בנידון זה מי הוא המקדיש ואפשר דקדושה חלה מאליה על ידי מעות הקדש דדבר תורה מעות קונות שנאמר גבי הקדש נתן הכסף וקם לו מהדיוט להקדש וה"ה מהקדש להדיוט הקדש קונה במעותיו מהדיוט כמו דהדיוט קונה מהקדש במעות.
ג) ובעיקר הדבר בטפילה דהקדש קשי' קושית הגמ' בבכורות (נג.) בהא דמעשר בהמה אינו נוהג במוקדשין, דפריך ותיפוק ליה דלאו דידיה יעו"ש.
ד) וראיתי לכ"ג שרמז להא דחולין (דף מ.) כיון דקני' לי' לכפרה כדידיה דמי וכן בהא דבבא קמא (דף עט.) מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן יעו"ש דחשיב כדידיה עכ"ד. ולא הבנתי דהרי בקדשי קדשים כולי עלמא מודים דהמוכר עולתו לא עשה כלום דלאו דידי' נינהו וגם לא הבנתי איך תתפרש קושיות הש"ס דבכורות (נג.) לענין מעשר בהמה דמוקדשין דלאו דידי' דהא קני' ליה לכפרה כדידיה נינהו.
ה) אבל מה שנראה לי לפרש דברי הש"ס בחולין ובבא קמא שהביא כ"ג, והנה בחולין שם קאי לענין דינא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ועל זה קאמר בגמ' דחטאות ואשם כדידיה דמי ויכול לאוסרן לע"ז. ונראה לע"ד דלענין לאסור אין צורך כלל לכח הבעלים כמו בקנינין והקדש דהאיסור אינו חל כלל מכח אדם ורק כיון שנתייחד הדבר לעבודה זרה או לתכריכי המת הוא נאסר ממילא והוא איסור תורה ולא מכח האדם כלל אלא דבדבר שאינו שלו אין יחודו יחוד דאף שהוא מייחד את הדבר לתכריכים לא עשה הדבר מיוחד על ידי זה דכשיבואו הבעלים לא ישמעו אליו ואל יחודו והבעלים ישתמש בחפצו כרצונו אבל אילו היה ידוע לנו בבירור שהבעלים לא יבטלו את יחודו באמת היה מועיל היחוד אף שלא מדעת הבעלים וממילא יחול האיסור, וראיה מפורשת לזה מסוגיא דע"ז (נג:) כיון דפלחו ישראל לעגל גלי דעתייהו דניחא להו בע"ז ולהכי נאסרו האשירות ע"י הכנענים יעו"ש ואלו בקנינין כה"ג פשוט שאין יכול להקנות דבר שאינו שלו אם לא מדין שליחות והתם לא שייך כלל שליחות מכמה טעמים[1]. וכן מצינו דע"י מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו ואלו לענין מכירה לא עלה על דעת אדם מעולם דיוכל למכור או להקדיש דבר שאינו שלו על ידי מעשה והיינו משום דחלות הקנין הוא מכח הבעלים אבל האיסור של עבודה זרה או תכריכין אינו מכח האוסר ורק דבעינן שיהיה הדבר מיוחד לעבודה זרה או לתכריכים ולענין זה אמרינן בחטאת ואשם דקני ליה לכפרה ולא לאדם אחר דאינו עומד לצורך שום אדם אחר אלא לצרכו ואין אדם בעולם שיבטל יחודו דמאי איכפת ליה לאדם אחר בזה וע"כ כדידיה דמי לענין זה שיוכל לאסרו דאפילו דבר שאינו שלו כלל היה יכול לאסור אלו היינו יודעים בבירור שלא יבטלו הבעלים יחודו כנ"ל אבל היכא דצריך כח בעלים כמו לענין מכירה והקדש ודאי אינו חשוב ממון בעלים כלל.
ו) והא דפרק מרובה (דף ע"ו ע"א) כבר נשמר רש"י ז"ל מזה בהא דדקדק בלשונו ז"ל מעיקרא תורא דראובן דהוא נקרא על שם בעלים וכוונתו אף דבאמת אינו שלו מ"מ לא דמי למכירה דדינא דד' וה' כתוב בתורה לענין מכירה ולא לענין הקדש אלא דבעי למילף הקדש ממכירה ולזה קאמר דלא דמי למכירה כיון דעדיין נקרא על שמו משא"כ במכירה דנקרא על שם הלוקח.
ז) ויותר היה לו לכ"ג להביא מדברי רמב"ם פ"ז מערכין דקדושת בדק הבית חל על קדושת מזבח דנראה דקדושת מזבח חשיב כשלו שיכול להקדיש לבדק הבית וכ"נ מתוס' תמורה דף ל"ג סוד"ה מקדישין אותן הקדש עילוי כו' יעו"ש אולם התם גזירת הכתוב דמקדישין הקדש עילוי כמפורש בערכין (כט.) במשנה ועכצ"ל כן דהא אינו יכול למכרן א"כ מאי שנא קדושת בדק הבית ממכירה דמה לי מכרו לגבוה מה לי מכרו להדיוט.
- ↑ זו לשון רבינו בקובץ הערות סי' ס"א אות ג, וכעי"ז כתב שם סי' ע"ב אות ד'.
· הבא >