דברי יחזקאל (סלבודקה)/פתיחה
|
< הקודם · הבא > |
- כי חסד חפצתי ולא זבח ידעת אלקים מעולות, מכאן לעולה שהיא חביבה מזבחים מפני שהעולה כולה כליל לאשים וכו', ותלמוד תורה חביבה לפני המקום יותר מעולות, לפי שאם למד אדם תורה יודע דעתו של מקום שנאמר אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא ע"כ
אם נשקיף בעין חודרת בדברי רז"ל אלו נראה שמה שהפליגו במעלת תלמוד תורה שתכליתה לידע דעת אלקים, לא כוונו לתלמוד תורה הבא לפרקים ודרך ארעי כהקרבת הקרבנות, ולא זו הדרך להגיע לתכלית הנרצה הלזו, אלא ע"י יגיעה רבה ותלמוד תורה תדיר שאז, רק אז, יכול להשיג ולידע דעת המקום, וכמאמר הכתוב ברישא דקרא אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא, וכן אמרו במדרש (שה"ש רבה) רבי פנחס בן יאיר פתח אם תבקשנה ככסף וכו' משל לאדם אם מאבד סלע או בילרין בתוך ביתו כמה נרות וכמה פתילות הוא מדליק עד שיעמוד עליהם וימצאם וכו' ד"ת שהם חיי העוה"ז וחיי העוה"ב כ"ש שאתה צריך לחפש אחריהם כמטמונים הללו, הוי אם תבקשנה ככסף. א"ר אלעזר מימי לא קדמני אדם לביהמ"ד ולא הנחתי שם אדם ויצאתי, פעם אחת השכמתי ומצאתי הזבלים והתבנים [עוסקים במלאכתם] ואמרתי כתיב אם ככסף תבקשנה וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ואנו לא כזבלים ולא כתבנים ע"כ, הרי שהתרשלות קלה פעם אחת מונע להשיג דעתו של מקום אפילו אחרי יגיעה רבה ותדירה כאותה של רבי אלעזר.
ולא עוד שאפילו גם אם יעסוק בתורה תדיר בלי הרף וישים עינו ולבו להשגת עומק התורה והיראה כבקשת הכסף וכחיפוש מטמונים, רק שלא יחשיב אותה באותו הערך הראוי לה ולא יכיר רום ערך מעלת התורה אשר כסף וזהב לא יערכנה, וכדאיתא בירושלמי (ריש פאה) כתיב כל חפציך לא ישוו בה אפילו כל העולם כלו אינו שוה לדבר אחד מן התורה, א"א לו לזכות בכתרה של תורה, וכדאיתא בנדרים (דף פא.) מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו, ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו' שלא ברכו בתורה תחלה. וכתב הר"ן בשם הרר"י ז"ל דא"א לפרש כפשוטו שלא עסקו בתורה דא"כ כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו והלא דבר גלוי הוא אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהין על מה אבדה הארץ עד שפירשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה כלומר שלא היתה התורה חשובה כ"כ בעיניהם שלא היו עוסקין בה לשמה ומש"ה היו מזלזלין בברכתה ע"כ, וכן פירש"י בבבא מציעא (דף פה) דכיון דלא מברכי, גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם ע"ש, והדבר מתמיה דמאחר שעסקו בתודה תמיד כ"כ עד שהחכמים והנביאים לא הרגישו רפיון כלל, אמאי קאמר על עזבם את תורתי, הם שוקדים על דלתי התורה יומם ולילה ורחמנא קרי לה עזיבת התורה, אלא ודאי דכל שאין התורה חשובה כ"כ בעיניהם והוא מחמת שאין מכירין את רום ערך התורה במדה הדרושה, הרי הם רחוקים מהשגת כתרה של תורה וכאלו עזבו אותה לגמרי חשיב, והטעם ביארו לנו רז"ל במה שאמרו (ילק"ש ירמיה) ואותי עזבו ותורתי לא שמרו, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב ע"כ, והיינו משום דעיקר תלמוד תורה הוא כשזוכה להשיג ולהסתכל בהמאור שבה ור"ל החכמה והדעת המביא לידי מעשה כדכתיב ולמדתם ועשיתם. וזהו מ"ש ז"ל (ברכות דף ח.) אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה בלבד וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לפיה"מ יעו"ש באורך, וכשאין התורה חשובה בעיניו כ"כ לפי שאינו מכיר את רום ערכה אינו זוכה להסתכל בהמאור שבה וזהו אמרם ז"ל (שם) ויתר הקב"ה על ג' עבירות ולא ויתר על מאסה של תורה, דכתיב על עזבם את תורתי ע"כ. כלומר דאף שעסקו בתורה תדיר וכמש"ל מ"מ לגבי רחמנא הם בכלל ממאסים בה בזה שלא עמדו להתבונן ולהשיג גודל חשיבותה ולחבבה כראוי.
וכשנתבונן עוד בזה נראה עד כמה גדול חטא זה דאיתא בתנחומא (פ' שמיני) ר"ש אמר כ"מ שנאמר ויהי אינו אלא צרה והיה אינו אלא שמחה השיבו חכמים ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור א"ל אף היא אינה של שמחה לפי שלא זכה העולם להשתמש באותו האור שכך אמר ר"י בר סימון אותו האור שברא הקב"ה ביום ראשון היה אדם הראשון צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו וכיון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש ודור המבול עמד וגנזו מהם שנאמר (איוב לח טו) וימנע מרשעים אורם והיכן גנזו לצדיקים בג"ע, השיבוהו עוד ויהי ערב ויהי בקר וכו' א"ל אף היא אינה של שמחה שכל מעשה בראשית צריכין תיקון החטים לטחון וכו' השיבוהו עוד והיה כאשר נלכדה ירושלים א"ל אף היא אינה של צרה שאותו היום נטלו ישראל אפופסין על עונותיהם שנאמר תם עונך בת ציון לא יוסיף עוד להגלותך ע"כ וכן איתא בב"ר (פ' מ"ב) ובפסיקתא רבתי (פ"ה ופ"ז) בשינוי קצת ע"ש, והדבר מפליא מאד דאם עיקר בריאת האור שהיה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו אינו של שמחה מחמת שנגנז אחר כמה דורות והרי זה לא היה בהכרח מצד עיקר הבריאה אלא מחמת שקלקלו במעשיהם והדבר תלוי בבחירתם ואעפ"כ כ"כ קשה הדבר לפני המקום מה שמנע מרשעים אורם עד שגם עיקר הבריאה קודם הגניזה אינה של שמחה כיון שיש בה צד נדנוד עצב ע"ד האפשרות, וכן מזה הטעם כל מעשי בראשית אינם של שמחה מחמת שצריכין תיקון אף שבעיקר הבריאה לא היה האדם נצרך לזה כדאיתא בסנהדרין (דף נ"ט) אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, מלאכים צולין לו בשר ומסננין לו יין, וכיון שחטא נטרד, וכן עיקר הבריאה לא היתה צריכה תיקון וכדאיתא בב"ר (פ' ט"ו) ר' נחמיה אמר המוציא לחם מן הארץ, שכבר הוציא. ופירש"י שכבר הוציא לחם מן הארץ בהווייתו ונגזר עליו בזעת אפך ונהפך לתבואה, ומ"מ אין זה בכלל שמחה כיון דאפשר שיבא לידי קלקול ואין שמחה אלא כשהיא שלמה בכללה כשאין בה שום נדנוד עצב אפילו ע"צ אפשרות רחוקה, ואחרי כל אלה רואים אנו שחורבן ירושלים היא בכלל שמחה מחמת שנמחל להם העון והרי עם ישראל טובע בים של דמעות לאלפים ולרבבות נהרגים ונשחטים והשאר לשבי ולבזה ולשמחה מה זו עושה אם עיקר הבריאה כולה אינה של שמחה מחמת צד נדנוד עצב ע"ד אפשרות שאינו בטיל אפילו ברובא דרובא איה איפוא כל הצער והיגון של חורבן ירושלים שיתבטל במיעוטא דמיעוטא של שמחת מחילת העון, למדנו מזה עד כמה מגיע גודל החטא של אי-הכרה בחשיבות התורה שאף שהוא דק עד אין נבדק שהחכמים והנביאים [ולגירסת הילקוט ורש"י גם מלאכי השרת] לא עמדו בזה, שבזמן שהוא נשאר באדם אין רע למעלה מזה שכל טובות שבעולם אינן שוות לו וכשנמחל אותו החטא הוא הטוב האמתי שאין למעלה ממנו וכל הצער והיגון נהפך כולו לשמחה כיון שהם גרמו למחילת העון שהיא השמחה השלמה שאין דוגמתה.
*
והנני מודה להשי"ת אשר נתן בלבי מעודי להסתופף בצל שערים המצוינים בהלכה כי זה כל האדם, וביותר הגדיל חסדו עלי שהביאני עד הלום ללמוד וללמד לפני חברים המקשיבים לקולי בישיבתנו הק' „אור־ישראל” בסלאבאדקא וזכני להעיר ולהאיר בכמה ענינים עמוקים בש"ס ואמרתי להעלותם על הספר ולמרות כל הטרדות הרבות העמוסות עלי לדאוג ע"ד קיום ובסוס מצב הישיבה הק' נגשתי אל העבודה וה' הי' בעזרי וב"ה שזכיתי לברך על המוגמר ולהוציא את ספרי זה לאור ומצאתי לנכון לסדר את עניני ספרי לפי סדר הש"ס ולע"ע באו בו קצת עניני מועד נשים, ונזיקין, ויהא רעוא שאזכה עוד ללמוד וללמד ולהוציא לאור את שאר חידושי.
ואני תפלה שיועיל ספרי זה להגדיל תורה ולהאדירה ויתקבלו מילי בבי מדרשא וישיחו בי יושבי שער ואגורה באהלך עולמים.
כ"ד המצפה לישועת השי"ת ולהרמת קרן התורה והיראה וישראל בב"א
- יחזקאל הלוי ברשטין
ר"מ בישיבה הק' „אור־ישראל”
סלאבאדקא־קאוונא
- יחזקאל הלוי ברשטין