דברי חמודות/נדה/ה
|
< הקודם · הבא > |
(א) יוצא דופן אין יושבין עליו כו'. ואלא מיהת כי יצא דם דרך הרחם ודאי דטמאה דלא גרע מכי לא ילדה כלל והיינו דדייק הש"ע לכתוב ס"ס קצ"ד יוצא דופן אם לא יצא דם אלא דרך דופן אמו טהורה מלידה ומנדה ומזיבה וז"ל הרמב"ם רפ"י מהא"ב המקשה וילדה ולד דרך הדופן הרי דם הקושי הבא דרך הרחם זיבות או נדה כו':
(ב) כל הנשים מטמאות בבית החיצון. שהוא חדר (דיר) חוץ מהמקור כמ"ש במ"י פ' תינוקות ר"ס ו' וכתב הריב"ש סימן תכ"ב שנשאל אם איסור נדה נוהג גם כפנויה והשיב שדבר פשוט הוא שנוהג בה והאריך בדבר וכתב שהטעם שלא תקנו טבילה לפנויה כדי שלא יבאו לידי מכשול בהסתלק ממנה איסור נדה החמור:
(ג) תנן ומטמאין בכל שהוא אפילו כעין החרדל ובפחות מכן. וכתב הטור ר"ס קפ"ג דמטמא בין באונס בין ברצון. וטעמו דאפילו בזבה מרבינן אפילו באונס מדכתיב כי יזוב זוב דמה פירש"י זוב משמע זוב מ"מ ואפילו באונס ולא ממעטינן בזיבה אלא קישוי לעיל בגמרא פ' בנות כותים (נדה דף ל"ו ע"ב) ופירוש מחמת אונס כתב הב"י כגון שקפצה ממקום למקום או שראתה בהמה או חיה או עוף מתעסקים זה עם זה וחמדה וראתה דם וכן כל כיוצא בזה וכדתנן בסוף נזיר גבי זב ע"כ:
(ד) בת אחת עשרה שנה ויום א' אע"פ שלא הביאה ב' שערות. טור סימן קל"ג דרמב"ם פי"א מהלכות נדרים ופשוט הוא מהסוגיא הכא דהא קודם לזמן וכו' שומא נינהו ואינן מעלין ולא מורידין ומי נאמן לומר על השנים כמה הן יתבאר בקדושין פ' האומר סי' ט':
(ה) ויום א'. כתבו התוס' בפ"ק דר"ה דף י' וז"ל לא לכל מילי אמרינן יום אחד בשנה חשוב שנה דיש דברים דאפילו מעל"ע בעינן כדאיתא פרק יוצא דופן בן ט' שנים ויום אחד בן י"ג שנה ויום אחד דאותו יום א' כדי להשלים מעל"ע דבבת ג' שנים ויום א' פליגי תנאי בגמ' דלר"מ אפי' בבת שתי שנים ויום אחד מתקדשת בביאה דכבת ג' שלמות דמיא דיום א' חשוב שנה וחכמים בעו בת ג' שנים ויום א' דמעל"ע בעינן עכ"ל ולכאורה נ"ל פי' לפירושם שנה הוא דרך משל מן ראש השנה עד סוף ערב ראש השנה לשנה הבאה ואם נעשה מעשה או אירע דבר בר"ה לכשיצא ער"ה דשנה הבאה כבר נוכל לומר שעברה שנה על אותה מעשה או אותו דבר ואין אנו מקפידין או חוששין אימתי היה נעשה בר"ה אם מתחלת יומו או באמצעיתו או בסופו אא"כ כשאנו רוצים שיהיה עובר עליו שנה מעל"ע שאז יש קפידא בדבר לדעת מתי נעשה שאם היה נעשה בתחלת ר"ה הנה כשנשלם יום ערב ר"ה דלשנה הבאה כבר עברה שנה מעל"ע אבל אם נעשה באמצע הלילה לא נוכל לומר שנשלם שנה מעל"ע שהרי חצי הלילה חסר ממעל"ע וצריך שיגיע אמצע ליל ר"ה הבא ואז נשלם שנה מעל"ע ואם נעשה בסוף יומו הרי צריך שיגיע סוף יום ר"ה הבאה ואז הוי שנה מעל"ע ולכן כל מקוה שאמרו חכמים ויום א' הוא משום שצריך שיהיו השנים ההמה מעל"ע ומפני החשש ההוא שאין הדבר ידוע אימתי התחילו השנים ההם בשעות מן היום ההוא שהתחילו שעל היום מקפידים כ"ע וידעו באיזו יום נעשה או נולד פלוניי אבל על איזה שעה לא קפדי ואין משגיחים עליו והלכך אמרו חכמים שצריך עוד יום אחד כדי שאע"פ שהיה נולד סוף יום הנה כשנשלם היום האחד הנוסף על השנים כבר עברו שנים ההמה שאנו צריכים מעל"ע ממש ואע"פ שיש בדבר להקל ולהחמיר וזה מבואר מ"מ לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין אלא קבעו יום אחד שלם שלא יהיה הדבר מסור לכל וכל אחד יהיה שורר לומר בשעה זו הגיע מעת לעת לכך הצריכו יום שלם אלא בסוף פירקין דייקינן מדכולי פירקין תני ויום אחד והכא לא קתני ש"מ כר"י בן כיפר דאמר משום ר"א שנת עשרים שיצא ממנו ל' יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה לפי פירושו קשיא מנ"ל דכר"י בן כיפר דילמא לא בעינן יום אחד שלם אבל מ"מ בעינן עשרים שלמות ולא סגי בחודש שיצא ממנו ומיהת בזה אפשר לומר שאינה קושיא כלל מכיון שיצא מכלל זה לא בעינן מדלא קתני יום א' ממילא כרבי יוסי בן כיפר אתיא דכל שלא בעינן מעל"ע תו לא קפדינן על שנה שלימה ושלשים ממנו חשובים כשנה והרי אתה מוצא בפלוגתא דר"מ וחכמים שהביאו התוס' דר"ה דלר"מ יום אחד בשנה חשוב כשנה ואילו לרבנן בעינן מעל"ע לא נחלקו עליו להצריך שנה שלימה בלבד אבל בעו מעל"ע והיינו טעמא דכשלא בעינן מעל"ע אף חכמים מודים דא"צ כל השנה כולה אלא קצתה ככולה וכדאפליגו תנאי בפ"ק דר"ה דאיכא למ"ד יום אחד בשנה חשוב שנה ואיכא למ"ד ל' יום כו' וגם לא קשיא ממה דבפירקין סוף דף מ"ד אפלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ אומר בת ג' שנים וחכמים אומרים בת ג' ויום אחד ואמוראי פליגי התם מאי בינייהו הקשו התוספות דלימא איכא בינייהו דלר"מ במקצת היום סגי ולרבנן בעיא מעת לעת עד שעה שנולדה כדאיתא פ"ב דזבחים דשעות פוסלות בקדשים ותירצו די"ל דקי"ל דרבנן לא בעו מעת לעת דהא כתבו תירוץ אחר דא"כ ר"מ נמי ה"ל למתני ויום א' ולפרושי דלא בעינן מעת לעת לפי התירוץ הזה בעו רבנן מעת לעת וכפי פירושי בדבריהם דבמסכת ר"ה ולכך יש לקיים דבריהם שלא יהיו סותרים אהדדי ונאמר שסומכים וחושבים לעיקר תירוץ השני וגם לפי האמת תירוץ הראשון הוא דוחק שצריכים לומר דהכי קים להו להש"ס דרבנן נמי לא בעו מעל"ע ואין להם הכרח לומר כן אלא מכח הקושיא שהקשו ואם יש לאותה קושיא תירוץ אחר כבר נדחה ולא הוכרח דקים להו כו' והרי יש להם התירוץ השני וכמ"ש ולאותו התירוץ רבנן דר"מ בעו מעל"ע עד שעה שנולדה וגם הרמב"ם כתב ברפ"ב מהל' אישות הבת מיום לידתה עד שתהיה בת י"ב שנה גמורות היא הנקראת קטנה ונקראת תינוקת ואפי' הביאה כמה שערות וכו' אבל אם הביאה שתי שערות וכו' והיא מבת י"ב שנה ויום אחד ומעלה נקראת נערה וכן כתב עוד שם להלן באותו פרק וז"ל הבן משיולד עד שיהיה בן י"ג שנה נקרא קטן ונקרא תינוק ואפי' הביא כמה שערות וכו' הביא שתי שערות וכו' והוא מבן י"ג שנה ויום אחד ומעלה נקרא גדול ונקרא איש עכ"ל הרי שיש לדקדק גם מדבריו מדהוסיף תיבת למעלה שר"ל שאחר שישלמו י"ג שנה וגם יום אחד הוא שנקראת הבת גדולה והבן גדול ואיש אבל קודם לכן אע"פ שהי"ג שנים נשלמו והיא או הוא הם בתוך יום הא' מהשנת הי"ד עדיין לא באו לגדלותם עד אחר שישלם גם היום ההוא דהכי דייקינן בפ' יש בכור (בכורות דף מ"ט) מדכתיב מבן חודש ומעלה דאינה נפדה עד אחר ל' יום ומה שבתחלת דבריו לא כתב בבת רק י"ב שנים גמורות ובבן רק י"ג שנה י"ל שסמך על סוף דבריו והרי יום אחד ג"כ לא הזכיר בתחלת דבריו ועל כרחינו צריך שנאריר בזה שהוא לפי שסמך לו י"ל סוף דבריו ומכ"ש שסמך לו אסיפא בכל על שלא הזכיר יום אחד ולא ומעלה בתחלת דבריו אלא שגם בזה י"ל דלעולם ס"ל להרמב"ם דלא בעינן אלא י"ב שנים גמורות בבת וי"ג שנים גמורות בבן וזהו שכתב בבת י"ב שנים גמורות בתחלת דבריו ועל זה סמך לו בבן גם כן ומ"ש בסוף דבריו בבת ובבן ויום אחד ומעלה לא מפני שצריך שישלם גם היום שאחר הי"ב או הי"ג שנים שלמות אלא לכלול בזה שזמן הבאת ב' שערות אינו דוקא באותו היום שאחר הי"ג אלא כל שלמעלה מזה הוא זמן הבאתם וכאשר הוסיף ביאור וכשתביא שתי שערות אפילו בשנת עשרים וכו' וכן לדברי התוס' דר"ה נוכל לפרש שז"ש דאותו יום כדי להשלים מעת לעת היינו דלכך אמרו חז"ל ויום אחד דלא תימא שהי"ב או הי"ג שנים אינם שלמים מעת לעת ושלשים יום בשנה חשוב כשנה אע"פ שהיו חז"ל יכולים לומר שלמות או גמורות במקום ויום אחד וגם הרב המובהק מהר"י כ"ץ בסמ"ע שלו בח"מ ר"ס ל"ה כתב בפשיטות דיום אחד לאו דוקא אלא מיד אחר שהוא י"ג שנה שלמות מקרי גדול אלא דלא אמרינן שלשים יום בשנה חשוב כשנה ע"כ וכך מרגלא בפומייהו דאינשי לכך לא אכריע כדברי למעשה אא"כ שיהיו נראין הדברים גם לשאר חכמי הדור נר"ו.
(ו) נדריה. וה"ה לשבועתה וכ"כ טור ורמב"ם וכתבו עוד שאעפ"כ אם חללו נדרן או שבועתן אינן לוקין עד שיגדלו וכתב ב"י דדבר פשוט הוא דהא לאו בני עונשין הן ע"כ ואני אומר שאין זה מן הדברים הפשוטים דהא רב הונא בפירקין דף מ"ו קאמר דכל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל ולוקה אלא שמכח הסוגיא מוכח שדבריו נדחין ודמופלא סמוך לאיש אינו אלא אסמכתא בעלמא דעיקר מילתא מדרבנן הוא ואע"פ שעכשיו אין לנו דין מלקות ומשום כך השמיט הש"ע להך מלתא מ"מ לא מנעתי מלכתבו דנ"מ להחמיר בדבר כדלקמן סעיף ח' ומשום כך נמי כתבו הטור אע"פ שלא כתב להך דסעיף ח':
(ז) בת י"ב שנה ויוה אחד נדריה קיימים. וכתב רמ"י דלוקה ואני אומר שטעות הוא בידו במחילה מכבודו דהא אנן בלא הביאה שערות קיימין ואינה בת עונשין כלל ושוב מצאתי בהדיא שכ"כ הרמב"ם בפי"א מהל' נדרים דאינן לוקים עד שיגדלו ויביאו ב' שערות:
(ח) ובודקים כל שתים עשרה. כבר כתבתי במ"י דמפרשים בגמרא דלהכי איצטריך למתני דאפילו שלשים יום דתחלת שנת י"ב ולא ידעה להפליא אימא כדאמר ל' יום בשנה כשנה ותו לא לבדוק קמ"ל ומשמע דטעמא משום דלא ידעה להפלות הלכך אכתי בודקים אותה דילמא בתר הכי מידע ידעה אבל אי בדקה בל' יום דתחלת השנה וידעה להפלות לא צריך תו בדיקה אלא שהרמב"ם והטור לא כתבו כן שכתבו שאפילו בדקו בתחלת השנה ונמצא שיודעין לשם מי נדרו אם נדרו אחר כך בסוף השנה אינו נדר עד שיבדקום פעם אחרת וכתב ב"י שאפשר דגרסי היכא דבדקנא בל' יום וידעה להפלות ובכ"מ מסיים שצ"ע:
(ט) קודם הזמן הזה אע"פ שאמרו יודעים אנו כו' אין נדריהן נדר. וכחב הרמב"ם בסוף הל' שבועות וז"ל קטנים שנשבעו והן יודעים טעם השבועה אע"פ שאינן חייבין כופין אותן לעמוד בדבריהן כדי לחנכן ולאיים עליהם כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות ואם היה הדבר שנשבעו עליו דבר שאין הקטן יכול לעמוד בו אא"כ ניזוק כנון שנשבע שיצום או לא יאכל בשר זמן מרובה מכה אותו אביו או רבו וגוער בו ומראין לו שהותר שבועתו כדי שלא יהא רגיל להקל ראש בשבועות ורמ"א ז"ל כתב לדברים הללו בין לענין שבועות בין לענין נדריה וכן הוא נכון בטעמו אלא דהרמב"ם בסדר חיבורו הקדים שבועות לנדרים לפיכך כתבו באותן הלכות דשבועות ומינה שכן לנדרים ג"כ וכתב עוד הרמב"ם צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דבר אמת בלא שבועה כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות:
(י) ואינה גדולה עד שתביא שתי שערות אחרות כו'. זה יתבאר יותר בפ' דלקמן סי' ב' וע"ש:
(יא) וה"מ דקדיש תוך זמן ובא עליה אחר זמן וכו'. ועיין עוד מדינים דשייכים להך מילתא ביבמות פרק ב"ש סי' ד':
(יב) אבל מעיקרא לא. וכתב הטור סימן קנ"ה דבספר התרומה החמיר וכתב דבזמן הזה אינה ממאנת אחר י"ב שנה אע"פ שלא בעל דקי"ל גומות אע"פ שאין שערות ואין אנו בקיאין בדבר הזה שלא יהיו בה גומות ועוד שמא הביאה שערות אפי' אחת בגבה ואחת בכריסה או על קשרי אצבעותיה ומי יוכל לבדוק כל הגוף ולעמוד על אמתת דבר זה ע"כ ועיין בפ' דלקמן סי' ד' ושם כתבו התוס' כיוצא בזה ג"כ דף נ"ב ע"ב בד"ה הלכה וכו' וכתב רמ"א דלכ"ע אם היא פחותה מבת י"ב שנה ממאנת אפי' בזמן הזה וכן עשה מהר"ר יעקב פולק ז"ל מעשה בימיו ודלא כיש מחמירין ואמרו שאין בת ממאנת בזמן הזה כלל עד כאן:
(יג) יביאו ראיה שהיא בת כ' שנה. ומי הם הנאמנין על שנותיה יתבאר בקידושין פ' האומר סי' ט':
(יד) והוא שנולדו בו סימני סריס. ומשמע דה"ה לאיילונית וכ"כ הטור סי' קנ"ה והרמב"ם בפ"ב מהא"ב וכתב הריב"ש סי' ק"ט הנה נתבאר שאף בן כ' שלא הביא ב' שערות עדיין קטן הוא עד שיביאם או שיולדו לו סימני סריס אמנם יש הפרש בין הבאת ב' שערות לסימני סריס דבהבאת ב' שערות אינו נעשה גדול למפרע אלא משעה שיביאם ואילך ובסימני סריס אם בן כ' נעשה גדול למפרע מבן י"ג שנה ויום א' לפי שעתה נתברר שהוא סריס ממעי אמו ומה שלא הביא ב' שערות היה בסבת זה והא דבעינן ב' שערות זהו במי שעתיד להביא אבל זה שהוא סריס ממעי אמו ואינו עתיד להביאם הרי הוא גדול מי"ג שנה ויום א' כי כ"כ רמ"ה ז"ל ע"כ וכ"כ טח"מ סי' רל"ה בשם הרמ"ה:
(טו) עד רוב שנותיו. פי' הר"ן עד ל"ו שנה כמ"ש במ"י וכ"כ ג"כ הטור א"ה סי' קנ"ה וטח"מ סי' רל"ה וכ"פ הרשב"ם בס"פ מי שמת אבל הרמב"ם בפ"ב מהל' אישות כתב ל"ה שנה ויום אחד וכתב ב"י דהיינו טעמו דס"ל שכל שהוא יתר על ל"ה אפילו יום אחד (לא) מקרי רוב שנותיו וכדברי הרמב"ם סתם בש"ע א"ה אבל בש"ע ח"מ סתם ל"ו שנה כדברי הטור והרשב"ם וצ"ע וגם מהר"ו כ"ץ בספר הסמ"ע לא הרגיש בזה ובב"י טח"מ כתב בשם הריב"ש סי' תס"ה דעת שלישית בשם הרמ"ה שיהא בן ל"ה שנה ול' יום מן השנה האחרת:
(טז) שנת כ' שיצאו ממנה ל' יום. לשון הרמב"ם בת עשרים פחות ל' יום וכתב ב"י שמפרש שיצאו ממנה כו' כלומר שעתידים לצאת ממנה ל' יום דכיון דאינה חסרה אלא ל' יום הרי היא כאלו נשלמה אבל הטור כתב בת י"ט ול' יום וטעמו משום דלישנא דיצאו ממנה ל' יום משמע ודאי דלא עברו ממנה אלא ל' יום שנמצאת שהיא בת י"ט שנה ול' יום חשובה כבת כ' דל' יום בשנה חשובה שנה ולהרמב"ם ההיא לאו שיצאו מקרי דהא הנהו ל' יום עדיין לא יצאו וכ' המגיד שכל המפרשים פירשו כפי' הטור ושכן נראה עיקר וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות ע"כ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |