דברי חמודות/נדה/ד
|
< הקודם · הבא > |
(א) האי דיחויא בעלמא הוא. וכתב ב"י ריש סימן קצ"ו שכן הסכימו כל הפוסקים דיום שפוסקת בו אינה סופרתו למנין שבעה וכיצד משפטה בענין הספירה בבדיקה הכל יפורש באר היטב בפרק האחרון בס"ד:
(ב) הלכך יום חמישי יהיה יום ראשון לספירתה. וכתוב בתרומת הדשן סי' רמ"ה דיש להוסיף עוד יום א' ולא תתחיל לספור עד יום ששי לשמושה כגון ממוצ"ש עד יום ששי שאם תתיר לה שתתחיל ימי הספירה מיום ה' שכבר כלו ו' עונות שלימות איכא למיחש דזמנין תשמש בין השמשות במוצ"ש ותסבור דעדיין יום הוא ונמצאת שיכולה להתחיל ליום ד' שהוא ה' לשימושה ואינו כן אלא לילה היה כששמשה עכ"ל ואין זה חששא לחוש ממוצ"ש עד יום ו' ולכך אסברא לה רמ"א בסגנון אחר דשמא תשמש ביום א' בין השמשות ותסבור שהוא יום ואפשר שהוא לילה ואם תתחיל למנות מיום ה' יהיה תוך שש עונות לשמושה וכתוב באגור שכך השיב מהר"ר יעקב מול"ן ז"ל דודאי צריכה להמתין עד מוצאי יום ה' מטעם זה וכן מורין בבי מדרשא וכן מנהג בכל אשכנז ואף כי לא נמצא בשום ספר אלא בספר השערי מדורא משמע כן וכ' עוד ובארץ אשכנז נוהגים להוסיף יום א' וממתינות ו' ימים ויש שבעה ימים וכ"כ מהרי"ד וכלומר כימי נדת דותה שהן ז' ימים בין נקיים בין אינן נקיים ולפיכך היא מחזקת כל אלו הז' ימים בלתי נקיים ואח"כ סופרת ז' נקיים כאילו היתה זבה אף כי הרמב"ם הרחיק מאוד דעות אלו מ"מ איכא דנהיגי הכי ויש להם קצת טעמים דחוקים אבל מנהגא דעלמא ה' ימים עכ"ל ובת"ה סי' הנ"ל כתב ג"כ מנהג זה שנהגו להמתין ז' ימים אפילו לא ראתה אלא יום א' או מצאת כתם ביום אחד וגמגם אם יש למחות ביד המקילים במקום שנהגו להמתין ז' ימים וגם מהר"י קולן כתב בשורש ל"ה דנשי דידן מחמרי טובא בפולטת ש"ז שהתמירו לא שמשה אטו שמשה אפי' אין בעלה בעיר וגם הוסיפו מו' עונות ועשו ה' או ז' ימים ע"כ ונ"ל שצ"ל או ו' ימים שכ"כ לעיל מיניה וכתוב עוד בת"ה דאיתא בא"ז דהא דמצריכין להמתין כך ימים קודם שתתחיל לספור בין שמשה בין לא שמשה צריכה להמתין כן דלא פלוג רבנן וגזרינן לא שמשה אטו שמשה ונראה קצת דאפי' לפי ששמעתי שמוסיפים עוד יום א' משום חששא דבין השמשות בהך חומרא נמי י"ל דאין לחלק בין שמשה ללא שמשה משום דחששא דבין השמשות חששא פשוטה היא וחשו בה רבנן טובא בכמה דוכתי ע"כ וכתב הב"י בס"ס קצ"ו דכל דברים אלו חומרות יתירות הן ואין להם סמך בגמ' לגבי הדין ולפיכך לא נהגו העולם בכל מקומותינו אלא להמתין ארבעה ימים ולהתחיל לספור מיום ה' ואילך ודוקא אם שמשה אבל אם לא שמשה אינה ממתנת כלל ואם שמשה יום או יומים קודם ראייתה משלמת עליהן ארבעה ימים מיום שמושה ובה' לשמושה מתחלת לספור עכ"ל אבל רמ"א ז"ל כתב דבמדינות אלו נוהגים שמוסיפין עוד יום א' דהיינו אם שמשה במוצ"ש מתחלת למנות יום הששי ראשון לז' נקיים וכתב שאין לשנות וכן נוהגים במדינות אלו שאין לחלק בין שמשה עם בעלה ללא שמשה וכל אשה שרואה כתם צריכה להמתין ה' ימים עם יום שראתה בו ואין לשנות אבל המחמיר להמתין עד ז' ימים יחמיר והמיקל נשכר להקדים עצמו למצוה ע"כ ועיין בפרק הרואה כתם סעיף א' ורמ"י שכתב כל אשה שרואה אפי' כתם כחרדל לא כוון יפה בזה דהא בפ' הרואה כתם כתב דאין כתם בפחות מכגריס ועוד אא"כ נתכוין לסברת האומרים דזה דוקא בכתם שעל בשרה אבל בכתם שעל גופה אין לו שיעור כמ"ש שם סי' ו' ואם לזה נתכוין לא ה"ל לסתום אלא לפרש:
(ג) תקנח יפה במוך כו' או תרחץ כו'. והרשב"א בת"ה הקצר מסיק וכתב לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא מכבדת בית החורף יפה יפה ורחיצה בחמין כדי שלא תבא לידי ספיקות הללו ע"כ וכתב ב"י נראה מדבריו דתרתי בעי כבוד ורחיצה כדי לצאת ידי כל ספק וכ"כ בסה"ת וז"ל אם תרצה להתחיל לספור ממחרת הראייה יכולה בזה הענין שתכניס מוך או בגד רך באותו מקום ותקנח יפה יפה להתיר הש"ז ואם דואגת שלא תדע לקנח יפה תרחוץ בחמין גם תקנח עצמה ולא חיישינן שתפלוט עוד אח"כ בלא הרגשה ואז תוכל להתחיל ולספור מיום המחרת ע"כ אבל סמ"ג כתב י"א שאם רחצה היטב במים חמין אותו מקום שמתחלת למנות למחרתו וליתא דאין אנו בקיאין בזה ע"כ וכתב ב"י ואין לומר דלא ממעט אלא רחיצת חמין אבל לא הכנסת מוך שהרי בהגהת מיי' פ"ו מהא"ב בשם סמ"ק דאין לנו עתה לסמוך על בדיקת מוך שתכניס באותו מקום דאין אנו בקיאין בזה ולעולם צריכים להמתין ו' עונות שלמות ע"כ משמע דאפי' בדיעבד תרווייהו קנוח ורחיצה לא מהני דכיון דאין אנו בקיאין בהם כי עביד תרווייהו מאי הוי ואע"פ שבקצת הג"מ לא נמצא לשון זה מ"מ מדברי סמ"ק עצמו נלמוד דכשם שאין אנו בקיאין ברחיצת חמין כך אין אנו בקיאין בקנוח כלומר שאין אנו יודעים עד איזה מקום צריך להגיע המים החמין או הבגד שמקנח בו כדי שנדע ודאי שנפלט הש"ז כולו ומ"י כיון ששום א' מהפוסקים לא כתב כן שפיר דמי להתיר ע"י קינוח או רחיצת חמין עכ"ל הב"י אבל רמ"א ז"ל כתב לנהוג דלא לסמוך על קינוח ורחיצה אפילו אי עביד תרווייהו דהרי כבר נתבאר שאנו נוהגין להמתין אפי' לא שמשה כלל כדי שלא לחלק בין ספירה לספירה כ"ש בכה"ג וכל הפורץ גדר בדברים אלו במקום שנהגו להחמיר ישכנו נחש עכ"ל:
(ד) הפולטת אינה סותרת יום אחרון. וכתב סמ"ק אם טעתה במנין יום א' וטבלה ושמשה צריכה להמתין ששה עונות שלמות וזהו ד' ימים ואחר תמנה יום א' נקי ותטבול אך סתירה שלאחר שבעה כגון שלא טבלה כראוי ושמשה הרי זו טובלת בכל עת ומסיק ב"י דסתירה שלאחר שבעה דקאמר לאו דוקא אלא סתירה ביום שבעה עצמו קרי לה סתירה דלאחר ז' דכיון דאמרי' מקצת היום ככולו הוי כאילו הוא לאחר ז' ומסיק עוד דלא מקרי פולטת ביום אחרון אלא בשפלטה אחר שהאיר היום אבל קודם שהאיר היום לא אמרי' מקצת היום ככולו דהא זבה טובלת ביום הז' מן התורה וכמו שיתבאר בסוף מכילתין אבל בליל ז' ודאי לא עלתה לה טבילה והא דכתב הסמ"ק שאם טעתה במנין יום א' כו' כשטבלה בליל ז' נמי מיירי ע"כ:
(ה) ומותרת לבעלה במקום שנהגו וכו'. ומכיון דבסוף פ' תינוקת יתבארו דיני ימי טוהר ראיתי כי טוב הוא להאריך שם ולכתוב מה ששייך אדהכא וע"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |