דברי חמודות/ברכות/ח
|
< הקודם · הבא > |
(א) ובית הלל אומרים מוזגים את הכוס וכו'. עיין בפרק ערבי פסחים סימן י"ז:
(ב) דהלכה כב"ש. דמותר להשתמש בשמש ע"ה ומש"ה מכבדין את הבית קודם לנט"י וכתב תהר"י שמה שאין אנו נוהגים עכשיו לעשות כן מפני שבימיהם שהיו נוהגים לסלק השלחן קודם ברכה והיו נוטלים ידיהם במקום שהיה השלחן עומד הוא דאיכא למיחש שמא יפלו המים על הפירורין אבל עכשיו שאין אנו נוהגים לסלק השלחן ואנו נוטלים הידים חוץ לשלחן במקום שאין שם פירורין ליכא למיחש למידי ע"כ ונ"ל שמ"ש רש"י מכבדין את הבית כו' אם הסבו ע"ג קרקע או אם הסבו על השלחן מכבדין את השלחן משיורי אוכלים שנתפזרו עליו ע"כ מיירי כשנוטלים על השלחן וא"כ יש ליזהר בסעודות גדולות שרגילים ליטול על השלחן ואף בנטילת מים ראשונים יש ליזהר ולא עוד אלא שבאותה נטילה עדיין יש פתיתים שלמים וא"כ יש ליזהר ביותר לסלקן וכתבו התוס' דאע"ג דמותר לאבד בידו פירורים שאין בהם כזית מ"מ קשה לעניותא כדאמרינן בפרק כל הבשר:
(ג) אם אין לו יין כו'. עיין בפרק ערבי פסחים סי' י"ז מהו לאבדולי אשיכרא ואפת:
(ד) דקי"ל בהמ"ז טעונה כוס. ולדברי האומרים דאינה טעונה כוס כמ"ש לקמן לא יאכל עד שיבדיל. ש"ע סי' רצ"ו:
(ה) שנראה שיש להביא ראיה מהך דהכא כו'. וכתבו התוס' בפ' ע"פ דף ק"ה שנראה דכן הלכה דבהמ"ז טעונה כוס ואפי' ביחיד וכ"כ הטור סי' קפ"ב וכתב עוד שצריך לחזור עליו ולא יאכל אא"כ יהיה לו כוס לברך עליו בהמ"ז אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו אפי' אם צריך לעבור זמן אכילה אחת כדחזינן באמימר שלן בתענית במו"ש מפני שלא היה לו כוס להבדיל עליו דכיון שבהמ"ז טעונה כוס אין חילוק בינו להבדלה ע"כ וכתב הכלבו דהלכך דברכת המזון טעונה כוס ואפילו ביחיד שנים האוכלים ביחד צריך כל א' לקחת כוסו לבהמ"ז ע"כ ובהגה' מיי' פ"ו מה"ב כתב שדעת ר"י ור' אלחנן דבזימון הוא שטעון כוס ע"כ והרשב"א כתב דברכה אינה טעונה כוס כלל ושכן דעת הרי"ף דבפרק ע"פ תנן מזגו לו כוס ג' מברך עליו ברכת מזונו ואמרינן עלה בגמרא א"ל רבינא לרבא ש"מ בהמ"ז טעונה כוס א"ל ד' כסי תקינו רבנן דרך חירות הואיל ואיכא כל חד וחד נעבד ביה מצוה ומכיון שהביא זה הרי"ף בהלכותיו נראה שהוא פוסק דברכה אינה טעונה כוס ואפילו בג' כהך דחייה וכן כתב הר"ן וכן דעת הרמב"ם שבהמ"ז אינה טעונה כוס כלל וכתב עוד הר"ן ודאי מיפשט פשיטא לן דמצוה מן המובתר שתהיה על הכוס שהרי נאמרו כמה מעלות טובות בכוס של ברכה אלא מדתנן ואפילו מן התמחוי בעי למיפשט שמחזירין עלוו כדרך שמחזירים על כל המצות דקס"ד דכוס ג' משום בהמ"ז בלחוד הוא דאתי ודחינן כו' וכתב רמ"י דהך מצוה מן המובחר אפי' ביחיד ואינו מוכרח כדבריו וכתב הב"י דבמדרש רות הנעלם כתב בהמ"ז בג' צריך כוס שלא בג' א"צ כוס וראיתי מהמדקדקים שכשאינם ג' חוששים לדברי הפוסקים דאפילו ביחיד טעונה כוס ומוזגים כוס יין לבהמ"ז וכדי לחוש לדברי המדרש הזה מניחים אותו על השלחן ואינם תופסים אותו בידיהם ע"כ:
(ו) שאין לברך על הכוס פגום. שאם שתה ממנו פגמו לברך עליו ברכות שתקנו לסדרן על היין אבל אם רוצה לשתות יין צריך לברך בפה"ג שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה כדפירש הרשב"ם התם ועוד שם בגמרא מר בר רב אשי קפיד אפילו אחביתא פגימא ופירש הרשב"ם חבית קטנה אבל חבית של עץ גדולה אין להקפיד ע"כ וכתוב בארחות חיים בשם רב האי גאון דאפילו מיא פגימא פסילי לממזג בהו כסא דקדושא ואבדלתא וברכתא ע"כ ועיין עוד בפ' דלעיל סי' ט"ו:
(ז) אבל אם אין לו אלא כוס פגום כו'. וכן היה נוהג מהר"ם מרוטנבורק לברך עליו בשעת הדחק. טור:
(ח) ועל זה נהגו להכשיר במעט מים כו'. וכ"ש במעט יין וכתב הטור יש שנותנין בו מעט פירורים של פת ואומרים שמיתקן בכך ומנהג של שוטים הוא ואין לנו סמך ולא ראיה וכתב עוד בשם מהר"ם מרוטנבורק שאם החזירו מיין של כום פגום לתוך הקנקן שאין לחוש כלל מלברך על היין שבקנקן משום דקמא קמא בטיל ע"כ:
(ט) נהגו העם כב"ה כו'. ואנן אפילו לכתחלה נוהגין כן ואע"פ דבפ' הדר אמרינן נהגו אורויי לא מורינן ליה ואי עביד הכי לא מהדרינן ליה י"ל דהתם איכא אמוראי דפליגי חד אמר הלכה והוא פירש הלכה לכתחלה ומורינן הכי א"כ נהגו דקאמר אידך הוי דיעבד אבל הכא יכול להיות דאין כאן אלא נהגו גרידא תוס':
(י) אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים כו'. כתב הארחות חיים בשם הרשב"א כל שבירך על א' מאותם ששנינו במשנתנו שאין מברכין אפילו בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולברך כ"כ בשמו הב"י בסימן רצ"ז ולא נדפס במקצת הדפוסים ותמיהא לי דמא שנא משופר ולולב דר"פ לולב הגזול דבדיעבד יצא בהם ומיהו שם אכתוב דיש מחמירין גם התם וע"ש:
(יא) ולא על הבשמים של עכו"ם. כדמסיק במסיבתם וכתב הרשב"א בתשובה על העכו"ם שמשימין שק פלפלים וזנגביל בתוך קנקני היין לתת טעם ביין שמותר להריח באותן בשמים ומ"מ מסתברא דלבשמים דלהבדלה אסור משום הקריבהו נא לפחתך ועוד דכל מי שיש בו איסור מעורב אפשר דממאיס למצוה וכדבעיא ר"ל בפרק כל הצלמים המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה ואע"ג דלא אפשיטא ואפשר נמי דשרי שהרי"ף לא כתבה בהלכות מ"מ טוב להזהר בזה משום הקריבהו נא לפחתך ע"כ:
(יב) ולא על הבשמים של עכו"ם. ולא על הבשמים של ערוה מן העריות לפי שאסור להריח בהן כ"כ הרמב"ם פ"ט מה"ב וכתב הרשב"א בתשובה שלא ידע לו מקום ואולי של ערוה ממש ומפני שעשוין להעביר הזוהמא א"נ שהם עשוין לעבירה להטיל ארס של יצה"ר ע"כ וטעמא קמא א"א לומר ללשון הרמב"ם שכתב שאסור להריח בהן והרד"א כתב בשמים של ערוה היינו כגון קופה של בשמים תלויה בצוארה או שאוחזת בידה או בפיה ואסור להריח באותן הבשמים שמא יבואו לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר ע"כ ועיין עוד לקמן בדין בשמים של עכו"ם גבי ההולך חוץ לכרך:
(יג) ועכו"ם שהדליק מישראל מברכין עליו. דוקא כשאין הכושי במסיבה אבל אם הוא במסיבה אסור מפני שהיא לעכו"ם ב"י סי' רצ"ח:
(יד) דכי קא מברך אתוספתא דהיתירא מברך. ולפ"ז ה"ל כאור היוצא מן העצים והאבנים (דכתב רבינו בסי' דלקמן) דאין מברכין עליהם במוצאי יוה"כ וה"נ אין מברכין במוצאי יוה"כ על זה האור שהדליק ישראל מעכו"ם כ"כ המגיד בשם הרמב"ן:
(טו) וגרסינן הא והא דליכא אדם חשוב. אלא איכא חזנא כו' כמו שהעתקתי כל זה במי"ט והלכתא הוא:
(טז) ולא על הבשמים של מתים. מפרש טעמא בגמ' דלאו לריחא עבידא כמ"ש במי"ט וכ"כ הטור בשם ירושלמי הדא דתימא כשנתונים למעלה ממטתו של מת אבל נתונין למטה מברכין שאני אומר לכבוד חיים הם עשוין כלומר להריח בהן:
(יז) מברך על כל פעם ופעם. וכתב הר"ם מרוטנבורג דדוקא כשלא היה בדעתו לחזור אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך דהא לא אסת דעתיה טור ר"ס רי"ז:
(יח) והריח ריח אם רוב עכו"ם כו'. ואם נתערב ריח שמברכים עליו בריח שאין מברכין עליו כתב הרמב"ם בפ"ט מה"ב שהולכין אחר הרוב:
(יט) מפני שחזקתו לגמר את הכלים. וכתב הרמב"ם ז"ל וכן המריח בכלים שהם מגומרים אינו מברך לפי שאין שם עיקר אלא ריח בלא עיקר והשיג עליו הטור סי' רי"ז והשיב הב"י דטעמו של הרמב"ם נראה שהוא משום שסובר דריח כיון שאינו צורך הגוף כל כך כשאין לו עיקר אע"פ שנהנה אין לו לברך עליו ע"כ. וראיה נ"ל לדבר שמפני כן הוצרכו ללמוד מן המקרא כל הנשמה לברך על הריח כדאיתא בפ' כיצד מברכין ומה"ט נמי אין מברכין עליו ברכה אחרונה כדפירש"י בפ' בא סימן:
(כ) וכמה עולא אמר כדי שיכיר כו'. והואיל וצריך שיעור כזה ולא סגי בהנאה בעלמא מכאן נראה לראבי"ה דסומא אינו מברך ולא דמי לפורס על שמע דקי"ל כרבנן דאמרי סומא פורס כיון דאית ליה הנאה מיניה דהתם בהנאה גרידא תליא מילתא ואפי' מאחרינא כדמייתי מוהיית ממשש באפלה ע"כ וגרסי' בירושלמי נר בתוך חיקו או בתוך פנס או בתוך אספקלריא רואה את השלהבת ואינו משתמש לאורה משתמש לאורה ואינו רואה את השלהבת לעולם אין מברכין עליה עד שיהא רואה את השלהבת ומשתמש לאורה ע"כ ומצוה מן המובחר לברך על אבוקה כדאמרינן בפ' ע"פ סי' י"א ושם יתבאר יותר בס"ד:
(כא) וחזקיה אמר כדי שיכיר כו'. כבר כתבתי במי"ט בשם תהר"י שמפרשים דמלוזמא נמי מטבע וכ"כ הרמב"ם שצריך שיכיר בין מטבע זו למטבע מדינה אחרת והוא היכר יותר מבין איסר לפונדיון:
(כב) לכך נהגו להסתכל בצפרנים. וטור כתב שנהגו הראשונים להביט בשרטוטי הכפים עד שיכיר ביניהן מפני שהן מצויות ושמענו מזקנים שאומרים שיש בשרטוטי פיסת היד סימן להתברך בו ועוד מנהג אצלנו להביט בצפרנים ואומרים מפני שהן פרות ורבות ע"כ וכתב רמ"א ז"ל בשם הזוהר פ' בראשית ופ' ויקהל שיש לראות בצפרני יד ימין ולאחוז הכוס ביד שמאל ושיש לכוף האצבעות לתוך היד שאז רואה הצפרנים עם הכפות בבת אחת ולא יראה פני האצבעות שבפנים ע"כ וטעמי הדברים מתבארים שם בזוהר ע"ד הקבלה ואין לנו עסק בנסתרות ובשבולי הלקט כתב תחלה מכניס אצבעותיו לתוך ידיו ומחשיך תחתיהן ואח"כ פושטן והנה אור במקום חושך ומברך שכבר הוא נאות מן האור ע"כ:
(כג) לפי שברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא כו'. וכתב הרשב"א בשם הראב"ד דה"מ במו"ש אבל במוצאי יוה"כ איכא למימר דמהדר בתר האור לפי שהיא כברכת הבדלה שמברך לבורא יתברך שהבדיל לנו בין זה היום לשאר הימים שכל היום היינו אסורים להשתמש בו ועכשיו אנו מותרין:
(כד) דאינה אלא להשבת נפשו. וכתב הר"ר אפרים שמי שאינו מריח על הבשמים הוי ברכה לבטלה ומסיק הב"י שאם הוא מכוין להוציא בני ביתו הקטנים שהגיעו לחינוך או להוציא מי שאינו יודע ש"ד ואין להריח על הדם יבש דאינו מריח כ"כ רמ"א בשם מהר"א מפראג ושכן נוהגים במדינות אלו וכתב עוד דנ"ל שיש להניח הדס עם הבשמים כיון דבעלי הקבלה אומרים שיש בו סוד להריח בהדם דאז עושין ככ"ע והטור כתב סמך לדבר דכתיב כל שומר שבת מחללו וסמוך ליה תחת הסרפד יעלה הדס:
(כה) ר"י מסדרן על הכוס כו'. ואי לא מתרמי ליה כוס כשיראה האש ונהנה לאורו מברך בורא מאורי האש טור וכתב רמ"א שכן בבשמים ג"כ:
(כו) דאין מברכין במוצאי יוה"כ אלא באור ששבת מבע"י ממש או על האור שהודלק ממנו וכן להדליק מעששיות של בהכ"נ המגיד בשם הרמב"ן ובמהרי"ל כתב שיש להבדיל על הנר של בהכ"נ עצמו ששבת ממלאכה וכי תימא אותו הנר לא נדלק להאיר רק לשם מצוה ולכבוד היום לכן יטול נר של אבדלתא המזומן בביתו וידליק מנר בהכ"נ ויבדיל לאור שניהם וה"ל אור ששבת וגם שנדלק להאיר ע"כ:
(כז) אבל היוצא מן העצים ומן האבנים לא. וכתב ב"י סי' תרכ"ד בשם הכלבו שי"א דאפי' במוצאי יוה"כ מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים מעמוד ראשון ואילך:
(כח) מי שאכל ושכח כו' יברך במקום שנזכר. ה"מ בשוכח אבל לכתחלה קודם שיעקר ממקומו צריך לברך הר"ן פ' ע"פ וע"ש סי' ז':
(כט) ולא בירך. וכן אם הוא מסופק אם בירך אם לא צריך לברך מספק כדמוכח מפסק השאלתות שכתב רבינו בפ"ג סי' ט"ו דכל ברכות דרבנן אי מספקי ליה אי אמרן אי לא אמרן א"צ לחזור ש"מ הא דמדאורייתא צריך לחזור ובה"מ דאורייתא היא ורבינו כתב בפ' דלעיל סי' כ"א דברכה מעין שלשה נמי דאורייתא וכתבתי בזה בס' מעי"ט בפ"ק סי' י"ד דלהר"ר יונה ליתא וגם כתב הב"י סי' קפ"ד וס"ס ר"ט דלהרמב"ם נמי ליתא עוד שם סי' י"ג הוכחתי דברכות התורה אינן מדאורייתא ושהסוגיות דפ' ג' שאכלו ודפ' מי שמתו דמייתי להו בק"ו וג"ש אינם אלא בדרך אסמכתא בעלמא:
(ל) ובה"א מברך על המזון כו'. דבהמ"ז טעונה כוס ועיין לעיל סעיף ד' מה שכתבתי בזה:
(לא) אבל אחר ישראל אע"פ כו'. וכתב הרמב"ם בפ"א מה"ב שאם אינה ממטבע הברכות אין עונין אחריו אמן ואפיקורוס אין עונין אחריו אמן וכתב עוד שהמברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן ועיין בפ"ק סוף סי' י':
(לב) עונין אחריו אמן. לשון הרמב"ם חייב לענות אחריו אמן וכן נראה מלשון הלכות גדולות שכתבתי בפרק דלעיל סעיף י"ט ובגמ' מוקי לה בשלא אכל עמהן שאינו צריך לצאת י"ח דאילו היה אוכל עמהן והיה חייב בברכה אינו יוצא עד שישמע את כל הברכה כמ"ש בפרק דלעיל ס"ס ל"ה ומכי שמע כולה נפיק אפילו בלא עניית אמן כדכתב רבינו בפ"ג סימן י"ח והיינו ידי חובתו שעליו לברך הוא דנפיק אבל מ"מ ביטל חובה שעליו לענות אמן על כל ברכה ששומע ועיין בפ' דלעיל סימן ג' במעדני יום טוב:
(לג) כותי שבירך השם עונין אחריו אמן. אע"פ שלא שמע כל הברכה כולה כ"כ הטור סי' רט"ו ודייק לה מדהירושלמי קאי אהא דכותי אין עונין אחריו וזה מיירי כשלא שמע הברכה כולה א"כ בההוא גונא גופיה קאמר דאחר כותי עונין אבל תהר"י כתבו בשם הר"י דדוקא כששומע כל הברכה מהכותי הוא שעונה אחריו אמן שמאחר ששומע שמברך על הדבר לשם אע"פ שהוא אינו יודע מהו השם שהוא חושב שעכו"ם הוא הבורא אפ"ה כיון שכוונתו לשם ואנו שומעים כל הברכה מפיו עונין אמן אחריו והכותי בזה"ז כמו עכו"ם דינו ועונין אמן אחריו כששומע כל הברכה מפיו ע"כ:
(לד) ד"ה יחזור למקומו ויברך. וכתב הר"ר פרץ דוקא שאין לו עוד פת לאכול במקום השני אבל אם יש לו עוד פת לאכול יאכל שם מעט ויברך רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה טור סימן קפ"ד ונ"ל לדקדק מדבריו שהאכילה השניה א"צ שיהא כזית אלא כל מה שיאכל סגי ואפי' פחות מכזית שהרי כתב יאכל שם מעט וגם כתב רק שלא יהא רעב כו' ואי אכיל כזית תיפוק ליה דחייב לברך על כזית הזה שאכל כמ"ש בפרק דלעיל סעיף א' ומיהו בזה יש לדחות דלענין שיהיה פטור מחיובו של האכילה הראשונה התנה שלא יהא רעב כו' ומ"מ נ"ל מ"ש ועיין בפרק ע"פ סי' ו':
(לה) ובסדר רב עמרם פסק הלכה כב"ש. דל"ש מזיד ול"ש שוגג צריך לחזור למקומו ולברך בירך במקום השני אם היה שוגג יצא ואם היה מזיד לא יצא כ"כ הטור וטעמו ודאי דלב"ש איכא בינייהו בין שוגג למזיד והיינו דיעבד דבשוגג יצא ובמזיד לא יצא אבל הרמב"ם פ"ד פוסק כב"ה וכתב עוד שם שאם בירך במקום שנזכר יצא י"ח ותהר"י פסקו בשם הגאונים כב"ש ובשם הר"ר יונה פסקו כב"ה:
(לו) ודוקא בבהמ"ז כו'. כבר כתבתי במעי"ט שפירש הב"י דלאו דוקא בהמ"ז אלא על כל מיני דגן כו' ע"ש ועיין בפ' ע"פ סימן ו' דג' מחלוקות בדבר י"א שכל שבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומן וי"א דדוקא מיני דגן יי"א דדוקא פת לבדו:
(לז) כל זמן שאינו רעב כו'. וכתב הר"ר יונה דמשעה שיתחיל להיות רעב אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי כנתעכל לגמרי דיינינן ליה:
(לח) אם אינו צמא או רעב ותאב לאותן פירות כו'. כבר כתבתי במעי"ט שהב"י מפרש דתאב דמצריך דוקא כשאינו יודע לשער אם נתעכלו ומבואר ג"כ מתוך לשונו שהעתקתי שם דכשהוא רעב היינו שיעור העיכול בודאי וכי אינו רעב וצמא אפשר שאעפ"כ נתעכלו שעל שתיה ופירות אפשר שנתעכלו ועדיין אינו רעב אלא ה"ק שאם הוא תאב כו' ותרתי קאמר שאם הוא רעב וצמא ודאי נתעכלו ואם אינו רעב וצמא עדיין יש שיעור אחר שאם הוא תאב כו' אבל לא בעי למימר דבעינן תרתי שיהא רעב וצמא וגם תאב לאותן פירות אלא בכל חד סגי לשלא יברך עוד ורמ"י ז"ל נסתפק באינו רעב אבל תאב או אינו תאב והוא רעב אם יש לו עדיין לברך ומכח ספק ברכות דרבנן דברכת שתיה ופירות דרבנן הן ספק להקל ואני אומר דמבואר בלשון הב"י דמדינא אין לו לברך כל שיש לו א' משתים או שהוא רעב או שהוא תאב אבל לשון הש"ע אטעייה לרמ"י ז"ל שז"ל הש"ע לענין אכילת פירות ושתיית יין אם אינו רעב ולא צמא ותאב לאותם פירות יברך אם אינו יודע לשער אם נתעכלו ע"כ וסבר רמ"י ז"ל דר"ל שאם אין בו גם שניהם אז לא נתעכל ואם יש בו א' מהשנים שיהיה ספק בדבר וזה א"א לומר דהא ודאי שאין לך שיעור אחר לידע אם נתעכלו אלא הרעב כדא"ר יוחנן אבל ר"ל שאם אינו יודע כו' אז אם אין בו גם א' מהשנים הללו יברך אבל אם היה תאב אע"פ שלא היה רעב אפ"ה לא יברך וכ"ש אם היה רעב אע"פ שאינו תאב ולא עדיפא לשון הש"ע מלשון רבינו שהוא מועתק ממנו ופירש כך הב"י עליו כך הוא הדבר בעצמו בלשון הש"ע שכתב תחלה לשון רבינו ואח"כ כתב הפירוש שעליו וכפי מה שמבואר בספרו הב"י כן יש לנו לפרש ג"כ בספרו הש"ע ולא בענין אחר כלל וכתב עוד הב"י דמ"מ יש להסתפק אי בעינן שיהא תאב לאותם פירות דוקא או אפילו תאב לפירות אחרים ע"כ וכבר הראת לדעת שאינו דקדוק למלת ותאב שכתב ודכולה מילתא ברעב תליא ותאב היינו רעב ע"ש בספר מי"ט:
(לט) וי"מ בעידן מפטרייהו אחר שלמדו כו'. ורש"י פירש כשאומרים ההפטרה כו':
(מ) ואומרים קדיש. כבר הוכחתי במעי"ט דנ"ל שצריך עכ"פ שיהיו שם עשרה גדולים ובני חורין ומ"מ יצא לו מזה שכל שיש עשרה גדולים ובני חורין במעמד או מושב הלימוד ואע"פ שאין כולם מן הלומדים אלא שנים או שלשה דשפיר מתקיים ונקדשתי בתוך בני ישראל ואומרים קדיש דהא הכא התינוקות הם שלמדו בלבד ואעפ"כ כשיש עשרה אומרים קדיש על דרך החינוך וה"נ לא יגרעו שנים וג' כשלומדים ועוד דפורס על שמע יוכיח שתלמידי רש"י ז"ל כתבו שאפילו בשביל א' שלא שמע פורסים ואומרים קדיש וברכו וכמו שהוא מנהגינו כמ"ש בפרק הקורא עומד:
(מא) גרסינן בגמרא א"ל רב לחייא בריה ברי חטוף ובריך וכן אמר רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך למימרא דמברך עדיף ממאן דעני אמן והתניא רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך א"ל רבי נהוראי השמים כן הוא תדע שהרי גליירין יורדין ומתגרים וגבורים יורדים ומנצחים תנאי היא דתניא אחד המברך ואחד העונה במשמע (דקומו וברכו את ה' אלהיכם בס' עזרא ואומר ויברכו את שם כבודך והיא עניית אמן שבמקדש במסכת תענית) אלא שממהרין למברך (ליתן שכר) יותר מן העונה אמן ומדאמוראי סברי כמ"ד דמברך גדול א"כ כך היא ההלכה ועיין מה שאכתוב בזה בפרק כסוי הדם סימן ח"י:
(מב) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים. ודיני כל א' מבוארים יפה בפרק כל הבשר מסי' ו' עד סימן י"ז ועוד מדיני מים אחרונים בפרק דלעיל סימן י"ד:
(מג) לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו. וכ"כ התוספות אבל בפרק כל הבשר כתב הרי"ף וז"ל ואפי' אם לא אכל מלח קבעו רבנן חובה משום דמים ראשונים האכילו בשר חזיר ומים אחרונים הרגו את הנפש כו' כדאיתא התם בגמרא ופירש"י בעובדא דכידור בפרק בתרא דיומא ותמיהני למה נתבטל האידנא כיון שמעשה רב נעשה וכדתלי ביה הרי"ף ומה לי אם לא אכל ומה לי שאין מלח מצוי ונ"ל דלא קשה דאם אין מלח מצוי כל אדם אין נוטלין ושוב לא הוה סימנא מלתא מה שאכל כי האשה תרגיש שלא נטל ולא קנח את פיו ואין לאסור אלא דוקא כעין מעשה כמו שמצינו בשבת בפרק במה אשה בסנדל המסומר: |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |