דברי חמודות/ברכות/ז
|
< הקודם · הבא > |
(א) ועד כמה מזמנים. ה"ה ברכת המזון בלא זימון. אלא רבותא אשמעינן דאפילו על כזית מזמנים. תוס':
(ב) אבל הסבו מקצתן תחלה ובא השלישי וכו'. וז"ל רבינו ירוחם אפילו לא הוקבע מתחלה לכך כיון שקבע השלישי אח"כ עמהם או השנים עם השלישי אם השלישי קבע קבע ראשון שאינן רשאין ליחלק כיון שהם קבועים יחד בגמר האכילה ועיין סעיף פ"ה:
(ג) שאינו מברך לא בתחלה ולא בסוף. וכן על כל דבר של איסור ואפי' איסור דרבנן דהא אוקמינן למתניתין בטבל טבול מדרבנן:
(ד) ונ"ל כדבריו. וכבר כתבתי במי"ט דהב"י דוחה ראייתו של רבינו וגם הקשיתי אני עליו מדידיה בפרק כל שעה מהירושלמי שהביא שם וכתב עוד הב"י דבהדיא תניא בתוספתא דמס' דמאי פ"ב כיוצא בו לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילין את האדם דבר שהוא אסור לו ועל כלן אין מברכין עליהם ואין מזמנין עליהם ואין עונין אחריהם אמן. וגם מדברי רש"י במשנה קמייתא דפ' שלשה שאכלו משמע דס"ל דאין מברכין על דבר איסור (ועיין מ"ש בתוספות י"ט בספ"ק דמס' דמאי). וכן נראה שהוא דעת הר"ר יונה וגם הרשב"א סובר כן והביא ראיה מדתניא בפ' במה מדליקין הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו אלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו ודוחק הוא לומר דמברכין כדי נקטיה ואגב גררא דמזמנין ע"כ וכן הלכה עכ"ל הב"י. וכתב רמ"י ז"ל דה"ה לכל הברכות מצות הן ואין לברכן על דבר איסור והאוכל דבר איסור ע"י אונס כתבתי בס"פ דלעיל:
(ה) קמ"ל כיון דכהנים מצו אכלי חולין שפיר דמי. אבל אם כהנים אוכלים תרומה או חלה והזר אוכל פת של עכו"ם והכהנים נזהרים מפת של עכו"ם אינם מצטרפין וכ"כ הגה' מיימ' והמרדכי ב"י:
(ו) אין מצטרפין לזימון. ודוקא בשכל א' אוכל מככרו אבל אם אוכלים מככר בעה"ב מצטרפין דהא אוכלים מככר אחד רמ"א בשם הא"ז:
(ז) שלא יגביה קולו כו'. ועיין פרק מי שמתו סעיף ס"ב:
(ח) ת"ר השמש כו'. אע"פ שהטור השמיט לזה כתבו הב"י וכן בש"ע שלו בסי' ק"ע סעיף כ"א:
(ט) מכאן משמע שמצוה לחזר כו'. וכ"כ ב"י סי' קצ"ז בשם תשובת הרשב"א וכך פסק הרמב"ם והטור עצמו פסק כן בסי' קצ"ג ועיין במי"ט:
(י) נשים מזמנות לעצמן. ובלבד שלא יזמנו בשם כך כתב הרמב"ם בפ"ה מה"ב וכתב ב"י טעמא דזימון השם הוא בעשרה וכל דבר שבקדושה שצריך עשרה צריך שיהיו אנשים גדולים ובני חורין עיין בפ' הקורא עומד סימן כ"ג וכתב עוד הרמב"ם אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לנשים ולא לאנשים מפני שהוא ספק והטומטום אינו מזמן כלל ופירש הב"י דכה"ג תניא בפרק ראוהו ב"ד לענין תקיעת שופר ע"ש בסופו:
(יא) ונ"ל דההיא דערכין ע"כ לחיובא הוא דמרבה כו'. והסמ"ג תירץ בשם ר"י דלעולם לעצמן רשות אבל כשאכלו עם האנשים חייבות וכתב הר"ר יונה בשם רש"י דאינן מצטרפות לזימון אפילו עם בעליהן מפני שאין חברתן נאה וכתב הר"ן בפ"ב דמגילה דהיכא דאיכא תלתא בר מנשים מצטרפין אף הנשים עמהם משום דהשתא אין צירופם ניכר עמהם כלל ולכך ליכא למיחש לפריצותא כיון שאין צירופם ניכר כדאשכחן במגילה וכתב רבינו בתשובה כלל ד' סי' י"ו דנשים יוצאות בזימון של אנשים כיון שמסובין יחד דנשים מזמנות לעצמן כ"ש דיוצאים בזימון של אנשים ע"כ ורמ"א ז"ל כתב דיוצאות בזימון שלנו אע"פ שאינן מבינות ועיין לקמן סעיף ט"ו:
(יב) שצריך להודיעו שיתכוין כו'. וכתב הרשב"א בשם רבינו האי שאמר משום רבוותא דהא דקורין לו ומברכין עליו ה"מ כגון שפתחו של בית לשוק והוא יושב כנגדו וקוראים לו ושומע קולן ומזמנים ב"י סי' קנ"ד:
(יג) ויוצא הא' בברכת חבירו. כתב רמ"י ז"ל סימן קצ"ג דנ"מ בין הני תרי טעמי דלהך טעמא בתרא כל הברכות דמדרבנן יוצא האחד בברכת חבירו וכל ברכת הפירות דראשונות ודאחרונות מדרבנן והאחד יוצא בברכת חבירו ונהגו כטעמא קמא דאין אחד מוציא השני בפירות עכ"ד ואני אומר דלאו מטעמיה דאפי' כי סבירא לן כהך טעמא בתרא אפילו הכי אין האחד מוציא השני בפרות כמ"ש בפרק דלעיל סעיף ק"ג דלא מהני הסבה לכל שאר הדברים חוץ מפת ויין:
(יד) ובור יוצא. וצריך לכוין מלה מלה לכל מה שיאמר וכתב המרדכי בשם הר"ם שצריך שיכוין שומע ומשמיע וכ"כ הסמ"ג כדתניא בפ"ג דר"ה ואפילו למ"ד מצות א"צ כוונה לצאת לשמוע צריכות כוונה:
(טו) ואין ראיה מכאן כו'. וכ"כ התוספות ואם כן אין הנשים יוצאות בזימון שלנו וכ"כ בהדיא בקיצור גם כתב כן בטור וז"ל ולכך אין הנשים יוצאות בשמיעה אם אינן מבינות ע"כ ותימה מהכא אתשובות רבינו שכתבתי בסעיף י"ד ונ"ל דהתשובות מיירי מימות רבינו ואילך שהנשים רובן יודעות ספר ומבינות מיהת כמו הבור שהוזכר בברייתא בימיהם שפורשו התוספות שמבין בלשון הקודש ויודע קצת מאי קאמר ע"כ אלא שרמ"א ז"ל כתב אע"פ שאינן מבינות וזה צ"ע:
(טז) אחד מפסיק לשנים. כתב הטור סוף סימן ר' שאחיו הר"ר יחיאל שאל לרבינו ז"ל מי שהפסיק פעם א' אם יכול להפסיק פעם שנית והשיב לו שכן:
(יז) אלא הם מזמנין עליו. וז"ל הרשב"א א' מפסיק לב' ב' אין מפסיקין לא' נראה דה"פ א' מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהם ואפילו לא רצה להפסיק הן מזמנין עליו בין עונה ובין אינו עונה כל שהוא עומד שם אבל שנים אין מפסיקים לאחד אין חייבים והלכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה ולא כלום והלכך אם לא רצו להפסיק אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שעה שיגמרו השנים ויזמין עמהם שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והאיך יברך בלא זימון אבל ראיתי לרב האי גאון שכתב אם בקש אחד מהם לצאת אין השנים מפסיקין סעודתן ומזמנין עמו אלא הוא מברך לעצמו בלא זימון ויוצא והם גומרין סעודתן וצריכא עיונא ע"כ וכתב הב"י עליו סימן ר' דנראה שהגאון לא איירי אלא כשהדבר נחוץ לו לצאת ואי אפשר לו להתעכב אבל היכא דאפשר לו להתעכב גם לדברי הגאון אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו השנים ויזמן עמהם:
(יח) בא ומצאן כו'. לשון השלחן ערוך ס"ס קצ"ח וה"ה אם היה שם כשגמרו מלאכול ולא אכל עמהם כך הוא עונה אחר המברך ואחר העונים עכ"ל ואיכא למידק דהא משמע הכא דבא ומצאן אינו עונה אמן אלא כי אשכחינהו דקאמרי ברוך אבל כי אשכחינהו מעיקרא כשאמרו נברך דעונה ברוך ומבורך תו לא צריך לעניית אמן על העונים והכי מסתבר ודאי דהרי ענייתו ברוך ומבורך הוא במקום ברוך שאכלנו של העונים והרי הוא בכללם ולכן נ"ל לפרש דאחר העונים שאמר השלחן ערוך היינו כששכח ולא הוה אדעתיה כשאמר המזמן נברך כו' ולא אמר ברוך ומבורך אזי צריך שיענה אמן אחר העונים ועיין עוד לקמן:
(יט) אשכחינהו דקאמרי ברוך עני אמן. ואצ"ל אם מצא שהיו חותמין בברכות והיו מזכירון את השם שודאי חייב לענות אמן תהר"י ולשון הטור בשם בה"ג וכן כל ברכות שאדם שומע בין ברכות פירות בין ברכות מצות עונה אמן ועיין בפ' דלקמן סימן ה' וכתב רמ"י ז"ל וז"ל ואם הנכנס נכנס כשהמברך חוזר ואומר ברוך שאכלנו כו' יש להסתפק ולומר שאע"פ שהוא סיום הברכה של ברכת הזימון א"צ לענות כלום אפילו אמן כיון שהמברכים עצמן אין עונים שם כלום או דילמא כיון שאמרו שאם נכנס כשהאחרים עונים כו' יאמר הוא אמן אע"פ שהמברך שומע גם כן ואין המברך צריך לענות אמן אפ"ה יאמר הוא אמן שמא ה"נ אף על פי שהמברכים היוצאים בזימון א"צ לענות אמן מ"מ הנכנס יאמר אמן על סיום ברכתו של המברך ונ"ל שיש לו לענות אמן אע"פ דאינהו א"צ לענות אמן לא תקנו להו לומר אמן כדי שיכוונו לבם שלא יפסיקו ויצרפו עם ברכת הזימון גם ברכת הזן אבל הוא היה יכול לצאת קודם ברכת הזן ועכשיו ששומע סיום ברכת הזימון למה לא יאמר אמן נ"ל עכ"ל:
(כ) והא בבונה ירושלים. כבר כתבתי במי"ט שצ"ע דהרי"ף ורבינו לא העתיקו להא דאביי עני ליה בקלא ורב אשי עני ליה בלחישה והתוספות כתבו דבעל ה"ג פסק כרב אשי ועוד לדידן דליכא פועלים אפילו אביי מודה ובהגהות מיימוני פ"א מה"ב כ' דמהר"ם נהג כרב אשי וכן נכון לעשות דטעמא דאביי לא שייך לדידן כי אדעתא דהכי שוכרין פועלים שיהיו קורין ומתפללין כשאר כל אדם (וכבר כתבתי זה ג"כ בפ"ב סעיף נ"ב). ועוד דרב אשי בתראה הוא וכן פסק בה"ג ע"כ. ורמ"א ז"ל כתב בסימן קפ"ח דנראה דדוקא כשמברך לבד ואין עונין אמן אחר שאר ברכות אבל כשמזמנין עונין עליו כשאר אמן שעונין על ברכות הראשונות ואע"ג דהמברך עונה ג"כ מ"מ אינו ניכר כל כך הואיל ואחרים עונים ג"כ עמו וכן המנהג במדינות אלו לאמרו בקול רם אפילו המברך עצמו כשמזמנים ואולי הוא מהאי טעמא עכ"ל:
(כא) דוקא כשאומר שתי ברכות כו'. וכתב הטור סימן רט"ו שכן היה נוהג רבינו הרא"ש ז"ל ובסי' נ"א כתב שאחר ישתבח יש לו לענות אמן אחר ברכת עצמו כיון שהוא סוף ברכות לסוף פסוקי דזמרה וכ' הב"י מכח מנהג בני ספרד שהחזיקו לרבינו הרא"ש ז"ל לרבן מפני זה הכריח ר"ל בן תביב שזה שצריך דוקא ב' ברכות הוא בדבר שאין אחיזה לברכות הראשונות עם האחרונות כגון ברכת הנהנין שיכול להפסיק ולדבר כמה שירצה ודוקא בין ברכה ראשונה לתחלת הנאה צריך שלא יפסיק אבל אח"כ יפסיק כמו שירצה וא"כ היאך יענה אחר ברכה אחרונה שאין לומר שהוא סיום ברכות כיון שהיא ברכה אחת לבדה אבל כשהן ב' ברכות סמוכות כגון בה"מ יענה אמן כי הוא סיום ברכות גם כשיהיה ברכה א' לבד אם היא מדובקת עם הראשונה ואינו יכול להפסיק בינתים הרי הוא כאילו אמר ב' ברכות סמוכות ויענה אחריהם אמן. ולכן אחר ישתבח עונים אמן גם אחר הלל גם אחר גאל ישראל של שחרית האמת שבזה לבד לא נהגו כן ע"פ הזוהר גם צריך לענות אמן אחר שומר עמו ישראל של ערבית וכ"ש הוא גם אחר הפורש סוכת שלום של ערבית בשבת ומזה הטעם אין עונין אמן אחר ברכת התורה ואחר ברכת הפירות ע"כ ואני תמה על מ"ש בברכת התורה שאם היא אותה שאומרים בשחרית כל אחד וא' הרי הם שתי ברכות ואם ר"ל שעל קריאת התורה שבצבור בודאי שאין ראוי להפסיק ביניהם בדבור אותו הקורא בתורה וכן מוכח בהדיא מהתוספות דלקמן בד"ה כל הברכות כולן פותחות בברוך כו' שדחקו למצוא טעם למה ברכה אחרונה דקורא בתורה פותחת בברוך ואי איתא דרשאי להפסיק בינתים לא הוה קשיא ולא מידי דלאו סמוכה לחברתה היא כללוא"כ יש לאחרונה אחיזה ודיבוק עם הראשונה ועוד שבראשונות יש ב' ברכות עם ברכו וצריך לי עיון ומ"מ מנהגינו אינו לא כהרמב"ם ולא כמנהג בני ספרד אלא כמ"ש התוספ' דעמא דבר שלא לענות אמן אלא אחר בונה ירושלים דבה"מ וכתב רמ"א שכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות:
(כב) בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה. ומש"ה כתב הטור סי' קס"ז דאפילו אם האורח גדול ע"כ בגמ' נמי ליכא מאן דפליג כמו בבה"מ הלכך לעולם בעה"ב בוצע ומיהו נהוג עלמא גם בבציעה לחלוק כבוד לגדול ונ"ל דאפשר שבימיהם היו נותנים לכל אחד פרוסה גדולה אכולה שירותא ואיכא עין יפה משא"כ האידנא שאין נותנין כ"א מעט לאכול מפרוסת הברכה וצריך המברך שיאמר תחלה ברשות מורי ורבותי מטעם שבולי הלקט שכתבתי פ' דלעיל סעיף נ"ה והיכא שאין בעה"ב בין המסובין או שכולם בעלי בתים כתב הרמב"ם בפ"ז מהל' ברכות דגדול שבכולם בוצע וכ"כ התוספות ועיין לקמן סי' י"ט מדין קדימת כהן:
(כג) מאי מברך יה"ר שלא יבוש כו'. ואנן מברכים בנוסח אחר וכבר תמהתי על זה בס' מי"ט:
(כד) ואפי' בעל הבית גדול כו'. ועיין לקמן סי' י"ט:
(כה) ונמצאת בה"מ עולה משנים מהם כו'. אבל לחצאין אין לברך אם הא' אינו יודע כ"א החצי ברכה תוספות והרי"ף מייתי לירושלמי דמותיב דלמא הא דקתני ארבעה משום הטוב והמטיב הוא דתני הכי דמצי א"ל גברא רביעאה ומשני דלית לך למימר הכי דמדרבנן היא וכתב הב"י סי' קצ"ד דמשמע מהכא שאין ברכת הטוב והמטיב מעכבת שאע"פ שאין שום א' מהם יודע אותה יכולין לזמן ולכן בעל הטורים לא הזכיר שיודע ברכה רביעית כלל ע"כ:
(כו) וקי"ל כרב נחמן. לשון הרי"ף הוא והב"י כתב בסימן ר' שנראה שדעת רבינו הרא"ש לפסוק כרב ששת משום דקי"ל דהלכתא כותיה באיסורי ע"כ ולי אין נראה כן שאע"פ דדלעיל כתב כך להקשות על רש"י היינו שכתב לפי' ר"י וכמ"ש לעיל בסמוך שהוא פירוש של ר"י והרי רבינו מקשה גם על פירושו דר"י וכתב לפירוש הרי"ף ומסקנתו דקי"ל כרב נחמן מבואר מזה דגם איהו הכי ס"ל כפסקו של הרי"ף אבל מיהת מהסוגיא דלקמן בסמוך מוכח דכרב ששת ס"ל וגם בזה יש לפקפק ולומר דלרווחא דמלתא מסיק דאף לרב ששת צריך שיחזור לג' ברכות והב"י מסיק דהל' כרב נחמן ורמ"א כתב דנוהגין כרב ששת וכתב הטור בשם רבינו שהשיב לענין עשרה שג' מפסיקים לז' וא"צ להפסיק יותר אלא עד שיאמר נברך אלהינו ועיין בסמוך לקמן:
(כז) דמסתבר דלא מחייב לומר נברך כו'. אבל ג' שהפסיקו לז' שכתבתי לעיל בסמוך שאין מפסיקים יותר אלא עד נברך אלהינו כשחוזרין צריכין לחזור ולזמן נברך שאכלנו כו' כ"כ הטור בשה רבינו ז"ל:
(כח) ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ובטור סי' קצ"ב מסיים ביה ברוך הוא וברוך שמו. והב"י לא הראה מקומו זו מנין לו וגם בש"ע שלו השמיטו אבל רמ"י כתבו ואני ראיתי נוסח הזה בספר הרוקח סי' רפ"ג וקשיא לי דכיון שאינו נזכר בגמרא למה לא יהיה הוספה וכל המוסיף גורע כמו שאכתוב בכיוצא בזה בשם הטור לקמן סעיף ס' וצ"ע:
(כט) מ"מ ג' ברכות צריך לברך על מה שאכל אחריהן. וכבר כתבתי במי"ט שהב"י מדקדק מזה שאם לא אכל שא"צ לברך אלא ב' ברכות ושכל זה למאן דפסק כרב ששת דלרב נחמן אינו מפסיק אלא עד נברך וא"כ לעולם צריך לברך הג' ברכות אבל הר"ר יונה אע"פ שפסק בשם בה"ג כרב ששת אפ"ה כתב שחוזר לאכילתו כו' ואפילו אם נמלך אח"כ שלא לאכול כלל כיון שבשעת ברכת המזון היתה כונתו לאכול ושלא יצא בברכה זו צריך לחזור ולברך בה"מ ע"כ ופשיטא שר"ל כל הג' ברכות ויכולני לומר שגם רבינו מודה בזה שכיון שהיה רוצה לאכול אע"פ שלא אכל שצריך לברך כל הג' ברכות:
(ל) מהו אומר בבית האבל הטוב והמטיב. וכתב טור י"ד סי' שע"ט בשם רב עמרם וכ"כ ב"י בשם הכלבו שבברכה שלישית אומר רחם ה' אלהינו וכולל בו נחם ה' אלהינו את אבלי ירושלים ואת המתאבלים באבל הזה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם כאמור כאיש אשר אמו תנחמנו וכו' בא"י מנחם ציון בבנין ירושלים וכתב עוד בשם רב עמרם שברכת זימון אומרים נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו ומסיק הטור בשם הרמב"ן דבשבת אם בירך ביחיד או בג' אבלים מברך כדרך שמברך בחול דצנעה הוא ואם אכלו אחרים עמו וברכו אין מברכים דכיון דאיכא אחרים לאו צנעה הוא ע"כ ורמ"י ז"ל לא דק בזה יפה וכתב המרדכי בסוף מ"ק דאבל מצטרף לתפלה ולזימון בין לג' בין לי' והא דאמר ר' יוחנן פ"ק דמגילה אין אבלים מן המנין מוקי לה בברכת רחבה גם בסעודה ראשונה שאסור לאכלו משלו אין לצרפו לי' ע"כ וכתב הב"י וז"ל ואיני יודע מה ענין שאסור לאכול משלו לשלא יצטרף לי':
(לא) בא"י אמ"ה האל החי. ונוסח הרי"ף המלך החי ועוד כתב הב"י א"ח סי' קפ"ט לשון הרמב"ם והרד"א והכלבו שבכולם אינו מדלג הג' מלכיות הנזכרים בגמרא בפרקין וכך נוסחה בא"י אמ"ה האל אבינו מלכנו בוראנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק כו':
(לב) אז מכבדים אף בדרכים. וראבי"ה פירש דבדרך סכנה אין מכבדין. מרדכי:
(לג) בזמן שהן ה' מתחילין מן הגדול. וכתב הרשב"א דלאו דוקא גדול ממש אלא מן המזומן לברכה וכדאמרינן בסמוך ולמקום שמים אחרונים חוזרים שם ברכה חוזרת ואמרינן נמי א"ל ר' לרב קום משי ידך אלא משום דגדול מברך [אם לא] נתן רשות לאחר משום הכי קא פסיק מתחילין מן הגדול דכל עצמה של הקדמת נט"י אינה אלא מחמת כבוד הגדול דהא קי"ל כו' וכדי שיעיין בברכה בעוד שהאחרים נוטלים ידיהם וכדא"ל ר' חייא לרב עיין בברכת מזונא קאמר לך ושיערו חכמים שבשיעור נטילת הארבעה יש לעיין בד' ברכות של מזון וכן נמי בשיעור זה ליכא הפסק בין נטילה לברכה ושמעינן מינה דהא דאמרינן תכף לנט"י ברכה לאו דוקא תכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו אפשר למפסק ממש בכדי לא מפסיקא אלא תכף לנטילה ברכה עכ"ל ותו בגמרא שבזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל ה' וחוזרים ומתחילין מן הגדול ולמקום שמים אחרונים חוזרים לשם ברכה חוזרת ופירש"י ובזמן שהם ק' לאו דוקא דה"ה עשרה ולכל יותר מה' שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כולם לפיכך כשהם יותר מה' מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקים שלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לחמשה שאצלו וחוזרין ומתחילין מן הגדול ונוטלים שלחן מלפניו למקום שמים אחרונים חוזרים כשמגיעים לחמשה אם נטל הגדול הוא מברך ואם צוה לאחר ליטול קודם לו הוא מברך הנוטל ידיו באחרונה תחלה אותו שנוטל בתחלת הה' אחרונים קורא תחלה באחרונה ע"כ וז"ל הטור ואם הם יותר מה' מתחילין מן הקטן נוטלין דרך ישיבתן ואין מכבדין זה את זה ליטול גדול שבהן תחלה עד שמגיעים לה' וכו':
(לד) אבל לאחר שרחץ הגדול כו'. או כשנוטלין ידיהם בין תבשיל לתבשיל. תהר"י:
(לה) כשהיה כל אחד כוסו בידו. ואע"פ שנתן המברך לכוס ריקן שביד המסובים או שנתן לפניהם מככרו קודם שיטעום אין אחד מהם רשאי לטעום עד שיטעום המברך ואמרינן תו בירושלמי רב כד הוי קצי הוה טעים בשמאלי' ומפליג בימיני' ב"י סימן קס"ז בשם הרשב"א ועוד כתב כן בסימן ק"צ בשם א"ח ובסימן רע"א בשם תהר"י דפרקין וכתב הרמב"ם בפ"ז מה"ב הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד והא' נוטל פרוסה בידו ואין הבוצע נותן ביד האוכל אא"כ היה אבל וכתב הרד"א שאפשר שהטעם בזה משום שנא' פרשה ציון בידיה והוא רמז לפרוסת המוציא ע"כ ולא יזרוק הפרוסה כדת"ר ד' דברים נאמרו בפת כו' לקמן ס"ס ל"ב והוי טעמא משום ביזוו אוכלין ורמ"י כתב עוד טעם אחר שאין זה דרך כבוד לאותו שנותנין לו דרך זריקה וצריכא דאיכא דס"ל דהא דאין זורקין ליתא אלא היכא דממאיס וכתב האגור שכתב הר"ר אביגדור בשם הר"ר שמחה צריך אדם לאכול הפת שבצע בה מוציא קודם שיאכל פת אחר כדי שיאכלנה לתיאבון וכתב ב"י שאולי הטעם משום חבוב מצוה:
(לו) אבל אם היו פגומים צריך לשפוך וכו'. וכך מסיק בש"ע ס"ס רע"א וגם בריש סימן ק"ץ ויש לתמוה עליו דבסימן קפ"ב כתב ג"כ לדברי הא"ח שכתב שהרא"ה אומר שלא הצריכו כוס שאינו פגום אלא להמברך ע"כ ומ"מ כתב שם רמ"י ז"ל דנוהגים כסברא הראשונה:
(לז) מהיכא דבשיל שפיר. וזהו כלשון האחרון שבפירש"י והיינו טעמו של הטור ר"ס קס"ז שכ' במקום שנאפה היטב ואע"פ שרש"י הסכים לפירוש הראשון כתב הטור כלשון אחרון כיון שהרי"ף ורבינו כתבו כך ואשתמיטתיה להך להב"י ובמסכת דרך ארץ זוטא פ"ד תניא לא יפרוס אדם המוציא ממקום הרך אלא ממקום הקשה. והגה"מ כתב ובשס ספר המצות שיש לבצוע מצד התחתון של הפת ששם מתבשל תחלה כי שם נדבק תחלה וכן נוהגים בצרפת אבל באשכנז נוהגים לבצוע מצד העליון כי אמרי' ששם מתבשל תחלה. והר"ם היה חותך חתך אחד משני צדדים לצאת ידי שניהם ע"כ. ועיין בפרק דלעיל סימן י"ט:
(לח) עד שיכלה אמן כו'. וכן הדין בשאר ברכות כשמברכים שתים או יותר ימתין עד שיכלה כו' ואם יש קצת שמאריכים יותר מדאי א"צ להמתין להם כמ"ש בטור סימן קכ"ד וכתב רמ"א ז"ל בסימן קס"ז סעיף ב' בשם הא"ז וז"ל ואם רבים מסובים יכוונו לבם לשמוע ברכה ויענו אמן והמברך יכוין לאמן שאומרים ע"כ ויראה לי שהוא כדי שידע אימתי יבצע:
(לט) לא אמן חטופה כאילו האל"ף נקודה בחטף. וכתב רמ"י ז"ל דנראה לי דהוא הדין שלא יאמר אמן באחד משאר הנקודות שאין משמעות פירושו לשון האמנת דברים כגון בשור"ק או בחול"ם או במלאפו"ם וכהאי גוונא עד כאן. והערוך פירש חטופה שחטף ואמר אמן קודם שתכלה הברכה מפי המברך:
(מ) ולא אמן קטופה שאינו מזכיר כו'. והערוך פירוש קטופה שפסק אמן לשנים:
(מא) א"נ כבר התפללו ולא היו חייבים כו'. [אבל אם הי' חייב אפי'] יודע איזהו ברכה מברך אלא שלא שמע הקול [הוי אמן יתומה] ויש להחמיר ג"כ כסברא הראשונה דאפי' אינו מחויב באותה ברכה כגון ברכת התורה או ששמע ברכת הנהנין לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי ש"ץ ועיין בפ' דלקמן סי' ה' וכ' בא"ח תשובה לרבינו האי מי ששמע רבים מישראל שאומרים אמן וחזקתו שאין עונין אמן אלא אחר ששמעו הברכה כתקנה אין חוששין לאמן יתומה וכששומע מהם קדושה רשאי לענות עמהם וכן קדיש וברכו אבל ודאי אם שמע יחיד שאמר אמן ולא שמע הברכה יש חשש לאמן יתומה ואינו רשאי לענות אמן עמו ע"כ וכתב בכתבי מהרא"י סימן ק"ט מי שמתפלל בלחש בעת שהש"ץ חוזר ובעת שש"ץ סיים ברכה שיש לענות אחריה אמן באותו פעם לא סיים היחיד תפלתו אך טרם שסיימו הקהל לומר אמן סיים תפלתו אם לא כלתה עניית אמן מפי רוב הצבור יכול לענות אמן עמהם דעניית אמן נמי מן הברכה היא כדאי' פ' שלשה שאכלו דאין הבוצע כו' דלעיל וכתב הרד"א שי"מ אמן יתומה שלאחר זמן מרובה שסיים הברכה ענה אמן על דעת אותה ברכה:
(מב) ולא אמן קצרה. וכתבו הגהת מיי' פ"א מהלכות ברכות דשיעור עניית אמן כדי שיכול לומר אל מלך נאמן ועיין לעיל ס"ס ט':
(מג) קודם שאמרו שנים הב לן ונבריך. וכתב רמ"א סימן קצ"ו דנטילת ידים אחרונים כהב לן ונבריך דמי וכדלעיל פרק כיצד מברכין סימן ל"א:
(מד) מצטרף עמהם. ולעיל סימן ג' כתב רבינו שמצוה לחזר עליו שיאכל כדי שיצטרף ועיין מ"ש שם בספר מעי"ט:
(מה) והלכתא גדול מברך כו'. ועיין עוד מדינים אלו לעיל סימן י"א וכתב רמ"י ז"ל סימן ר"א דהאידנא אין מקפידין דלא ליתי לאנצויי עם בעה"ב ולומר לו זה הוא גדול או הגון והבעה"ב נותן לברך למי שירצה במקרה בעלמא בלי שום הקפדת גדול או קטן הגון או אינו הגון ע"כ:
(מו) כל ת"ח שמברך לפניו אפילו כה"ג ע"ה כו'. וז"ל המרדכי בפרק בני העיר נראה דבסעודה אם החכם ישראל מקדים את הכהן ע"ה לפניו דרך חק ומשפט כהונה ע"ז נאמר כל משנאי אהבו מות אבל אם החכם נתן רשות לכהן ע"ה לברך ברכת המוציא או בהמ"ז אין כאן בית מיחוש דהא חכם יכול ליתן רשות אפי' לישראל הפחות ממנו כדאיתא בברכות דר' א"ל לרב קום משי ידך כו' וכן בר קפרא נתן רשות לא' מתלמידיו לברך פרק כיצד מברכין:
(מז) אבל כהן ת"ח מצוה לאקדומיה. ואפי' הישראל ת"ח כמ"ש במעי"ט ומצינו נמי בפרק בני העיר שחכמים נהגו מדת חסידות בעצמם ואפילו אין הכהן ת"ח כמותו נתנו לו דין קדימה כדמוכחי התוס' דהתם ומכאן נ"ל סמך למנהג שלנו שנוטלין רשות מהכהנים בבהמ"ז ואפי' במקום שיש תלמידי חכמים גדולים:
(מח) ולברך ראשון. ואם ירצה ליתן רשות לישראל לברך רשאי טור סי' ר"א והכי איתא בהניזקין דף נט דבסעודה רשאי אבל בבית הכנסת לא דשכיחי רבים ואתי לאנצויי וז"ל הסמ"ג ואף כהן יכול ליתן רשות במקום שאין שם עם רב כדמוכח בהניזקין ע"ש ולפי זה בסעודה גדולה שיש בה עם רב אינו רשאי ליתן רשות ואין לומר דלא פלוג אלא כל בבית הכנסת מקרי עם רב וכל סעודה לא מקרי עם רב דהא בגמרא מפליג בבית הכנסת בין שבתות וימים טובים לשני וחמישי אלא שהתוס' כתבו דהאידנא אף בב' וה' שכיחי רבים ועי' סעיף מ"ה:
(מט) וליטול מנה יפה ראשון אסמכתא בעלמא הוא. דלאו דינא הוא לגבות בבית דין כך כתב רבינו בפ' כיסוי הדם סי' ח':
(נ) ולא נהירא דלא דמיא כו'. לא לחלוק על עיקר הדין הוא בא אלא על ראייתו של רבינו שמעון הוא בא לסתרו ובעיקר הדין סבירא ליה דמזמנין:
(נא) גרסינן בגמרא והעכו"ם אין מזמנין עליו פשיטא הב"ע בגר שמל ולא טבל דאמר ר' זירא אמר ר' יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וכמה דלא טביל עכו"ם הוא פירש רש"י עד שימול ויטבול ביבמות נפקא לן מויקח משה את הדם ויזרוק על העם אין הזאה בלא טבילה עד כאן ומסקי האחרונים בסימן קצ"ט בגר גמור שיכול לזמן ולברך ברכת המזון ולומר על שהנחלת לאבותינו כדעת ר"י לפי שנאמר כי אב המון גוים נתתיך ודרשינן מתחלה אב לארם מכאן ואילך לכל העולם ודין האונן מבואר בריש פרק מי שמתו:
(נב) כגון לקרות פרשת זכור שהיא מן התורה. שכן דרשו בספרי זכור בפה ואל תשכח בלב והתוס' בריש פ' היה קורא בתורה בד"ה בלשון הקודש נאמרה כתבו לתרץ מה שהקשו שם וז"ל וי"ל דמיירי בפרשיות המחויבים לקרות דאורייתא כמו פרשת זכור ופרשח פרה אדומה ע"כ. ולא ידעתי אנה מצאו זה שפרשת פרה אדומה מחויבים לקרותה דאורייתא וגם לא ידעתי כמו דקאמרי לאתויי מאי:
(נג) לא היה נוהג לעשות כן. ומש"ה נמי עבד אינו מצטרף אע"ג דפירש ר"ת לעיל דהלכה כריב"ל דעבד מצטרף ליו"ד כיון שלא נהג כן בקטן ה"נ בעבד וממילא אשה נמי אינה מצטרפת דבכל דוכתא אשה שוה לעבד ב"י סי' ר"ה:
(נד) עד שיביא שתי שערות. אחר שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד כדברי מהרי"ק שכתבתי במעי"ט ולענין יום א' דאמרן כתב הרב המובהק כמהור"ר פאלק כהן זלה"ה בספרו שחבר על הש"ע שנקרא סמ"ע בח"מ ריש סי' ל"ה דיום א' לאו דוקא אלא מיד אחר שהוא י"ג שנים שלימות מיקרי גדול אלא דלא אמרי' של' יום בשנה חשיב כשנה והארכתי בזה בפ' יוצא דופן סעיף ד' ע"ש. וכתב המרדכי בהגהות יבמות אין מצטרף לדבר שבקדושה עד שיהיה בן י"ג שנה וחדש העבור בכלל כדמשמע בפ' השואל גבי ההוא דמרחץ וגבי משכיר בית לחבירו וכדאמרי' בירושלמי דחזרת בתולים תוך ג' שנים לבתולה ואיחור סימנים תלויות בעבור השנה דכתיב אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי וכ' בספר האגור בחידותיו שאם נער אחד נולד בכ"ט לאדר הראשון משנה מעוברת ונער אחד נולד באדר השני א' בו ושנת י"ג איננה מעוברת אותו שנולד בכ"ט באדר הראשון צריך להמתין עד כ"ט ימים לחודש אדר בשנת י"ג ואותו שנולד אחריו בא' באדר השני יהיה בר מצוה בא' לאדר בשנת י"ג כי כבר השלים י"ג כי חדשים אתה מונה לשנים ואי אתה מונה ימים לשנים וא"כ זה השלים שנותיו י"ג בא' באדר ע"כ וכתב הב"י סימן נ"ה שיש ללמוד כן מהא דגרסי' בערכין פ' המוכר שדהו מכר שני בתי ערי חומה א' בט"ו באדר הא' ואח' בא' באדר השני זה שמכר לו בט"ו באדר הא' וכו' נולדו לו שני טלאים אחד בט"ו של אדר הראשון וכו' כמ"ש בבכורות פ"ד סעיף ה' וכתב רמ"א בשם תשובות מהר"י מינץ סימן ס' שהנולד באדר כשנעשה בר מצוה בשנת עיבור אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני וכתב הב"י סימן נ"ה שאפילו גדול כל כמה שלא הביא שתי שערות דינו כקטן עד שיצאו רוב שנותיו שאז יתברר שהוא סריס וכדאיתא בפרק יוצא דופן ואה נראו בו סימני סריס קודם לכן דינו כגדול כדאיתא בפרק הערל וכ' רמ"א ומיהו אין מדקדקים בשערות אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזיקינן אותו כגדול ואומרים לענין זה מסתמא הביא שתי שערות וכן נראה מדברי מהרי"ק שורש מ"ט ובסימן קצ"ט כתב רמ"א שכן נוהגים ואין לשנות ובסימן נ"ה סעיף ד' כתב רמ"א בהג"ה דיש נוהגין להקל בשעת הדחק לצרף קטן על ידי חומש שבידו ותלמידו רבי מרדכי יפה כתב שלא ראה נוהגים להקל אפילו בשעת הדחק וכתב בתשובות מהרי"ל חרש ששומע ואינו מדבר אם יש לצרפו לעשרה לא ידענא מאי קא מבעיא ליה למר הא קי"ל הרי הוא כפיקח לכל דבריו כדתניא בריש חגיגה ואי משום דבור הוא מאי נ"מ הואיל ובר דעת הוא ובר מצוה הוא אכל בי עשרה שכינתא שריא וכתב הב"י שמצא כ' בתשובות אפילו אלם חייב במצות והרי הוא כפקח לכל דבריו ומצטרף לי' אע"ג דלא עני בהדייהו עכ"ל וכמדומה לי שתשובה זו היא ממהר"ם ז"ל וצ"ל דבשומע מיירי דאילו אינו שומע ואינו מדבר זהו חרש שדברו בו חכמים בכל מקוה ודינו כדין שוטה וקטן לכל דבריו עכ"ל הב"י וכך מסיק בשלחן ערוך שלו סימן נ"ה וע"פ הדברים האלו צריך שיובנו ג"כ דברי רמ"א בסוף סימן קצ"ט שכתב חרש ושוטה אם מכוונים ומבינים מצטרפין לזימון אע"פ שאין החרש שומע הברכה ע"כ שא"א לפרשם אלא בחרש שמדבר ואינו שומע וכן שוטה צריכין לפרש שאינו שוטה שדברו בו חכמים בכל מקום שפירשו בפרק קמא דחגיגה היוצא יחידי בלילה כו' וכתבו רבינו בפ"ק דחולין סימן ד' אלא שאינו חכם והעם קורין ומחזיקין אותו לשוטה וכתב הרשב"א בתשובה מי שנדוהו על עבירה אינו מצטרף ליו"ד ולא מזמנים עליו בג' שהעבריינים אין מזמנים עליהם ואין מצטרפים ליו"ד ולא מחמת החרם שא"כ אפי' נדוהו על עסקי ממון כן אלא מחמת שנעשה עבריין בעבירה חמורה שהוחרם ע"כ ועוד יתבארו דיני החרם והנידוי בפרק ואלו מגלחין:
(נה) ואכל א' ירק כו'. או שתה כוס אחד מצטרף וכתב המרדכי שאם שותה להצטרף צריך שישתה רביעית ואם אוכל להצטרף צריך שיאכל כזית וכתב הב"י סימן קצ"ז דנראה שזה שאמרו אם שתה כוס אתד מצטרף היינו מאיזה משקה שיהיה חוץ מן המים משום דלא זייני כדאיתא בר"פ בכל מערבין:
(נו) מצטרף. לשון הטור כתב אחי הר"ר יחיאל ז"ל שאלתי לא"א הרא"ש ז"ל אם המצטרף נפטר מברכה אחרונה בברכת המזון של אלו והשיבני דלא וכ' הב"י דל"ל טעמא מידי דהוה כדברים הבאים לאחר הסעודה לאחר שמשכו ידיהם מן הפת דטעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם ואין בהמ"ז פוטרן כדלעיל פרק כיצד מברכין סי' כ"ז והרשב"א כתב טעמא דהוה דומיא דיוצא לשוק שקוראים לו ומזמנים עליו והולך לו וחוזר ומברך לעצמו אבל דשמעון בן שטח קשה לי ושמא שמעון בן שטח אף בזו לגרמיה הוא דעבד דס"ל דשלש פוטר מעין ג' וא"נ שאני יין דמיזן זיין וכענין שאמרו גבי תמרי בספ"ק דאפי' אמר הזן יצא דתמרי נמי מיזן זייני ע"כ:
(נז) דמשמע דלא בעינן שיאכל כזית דגן אלא להוציא כו'. ודעת הרמב"ם בפ"ה כדעת הרי"ף וכתב הכלבו ואפשר לומר שאם אכל תבשיל של דייסא או שאר מעשה קדירה יהיה נחשב כזית דגן אך הרמב"ם כתב בפירוש בג' צריך שיאכל כל אחד ואחד מהם כזית פת והגהות כתבו שהר"ם היה נזהר כשהיה אוכל ואחר עמו שלא היה נותן לאדם הבא אליהם לשתות אם לא שהיה יכול להזקיקו ליטול ידיו ולאכול עמהם כזית דגן לאפוקי נפשיה מפלוגתאי ואם אירע שנתן לאדם לשתות ולא רצה לאכול עמו כזית דגן ולא מצא אחר שיאכל עמו אז היה סומך על דברי התוספות והיה מזמן על השותה עכ"ל. וכתב הב"י דדברים נכונים הם:
(נח) שיברך אותו שאכל כדי שביעה. וכתב המרדכי בשם ספר יראים אחרי דקי"ל כר"מ דאמר כזית דאורייתא ע"כ דקי"ל ושבעת זו שתיה א"כ לא מחייב מדאורייתא אא"כ שתה אם הוא צריך לשתות אבל אם א"צ לא אמרה תורה שישתה אלא לתיאבון והלכך מי שאכל ולא שתי לא מצי להוציא אחרים י"ח שאכלו ושתו דלא אתי דרבנן ומפיק מדאורייתא ע"כ וכ"כ הכלבו ושבולי הלקט וכתב הב"י שאינו נכון שהרי כתבו התוספות בפרק שלשה שאכלו דקראי אסמכתא בעלמא והביאו כמה ראיות לדבר ועוד דאפילו למי שסובר דקרא לאו אסמכתא הוא אלא כזית דאורייתא ושבעת זו שתיה מנא ליה דברכת אכילה תליא בשתיה דלמא ה"ק קרא כשתאכל או כשתשתה תברך את ה' אלהיך וכן דעת כל הפוסקים שלא כתבו סברא זו והכא נקטינן דאכל ולא שתה אע"פ שהיה מתאוה לשתות מוציא את אחרים י"ח ע"כ ורמ"א ז"ל כתב דטוב ליזהר לכתחלה אם מקצתן שתו ומקצתן לא שתו שיברך מי ששתה:
(נט) או שמא ברכה אחת מעין שלש שפיר דמי. אבל הרמב"ם בפ"ה כתב שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת וכדבריו סתמו האחרונים:
(ס) ראשונה ברכת הזן. ויש שמוסיפין ואומרים ברוך משביע לרעבים ברוך משקה לצמאים בא"י אמ"ה הזן כו' ואין לאומרו שאינו ממטבע הברכה והמוסיף גורע טור סימן קפ"ז וע' בפרק כיצד מברכין סי' כ"ג סעיף ס"ט:
(סא) שניה ברכת הארץ. ובחנוכה ופורים אומר בה על הנסים כדאיתא בפרק ב"מ סי' ט"ו וע"ש:
(סב) רביעית הטוב והמטיב. ולא יאמר תתברך וכתב האבודרה"ם הטעם שכבר אמר ברוך ומפני כן כתב ג"כ שלא יאמר האל שכבר אמר אלהינו אבל בנוסח הרמב"ם כתוב האל ולא יאמר המלך החי כי אם בבית האבל טור סי' קפ"ט ועיין לעיל סי' י"ג:
(סג) ואומר קדושת היום באמצע. רצה והחליצנו פי' זרזינו כמו ועצמותינו יחליץ ובר"ח וחוש"מ אומרים בה יעלה ויבא ואם חל שבת בר"ח או בחוה"מ אומר רצה והחליצנו ואח"כ יעלה ויבא ואין מזכיר של שבת ביעלה ויבא ולא של חוה"מ ושל ר"ח ברצה והחליצנו טור סימן קפ"ח וכתב ב"י שכ"כ בסמ"ג ונתן טעם למה לא יזכיר של ר"ח ברצה והחליצנו מפני שיזכירנו ביעלה ויבא ושתי פעמים למה יזכיר ע"כ וכן הטעם ממילא למה לא יזכיר דשבת ביעלה ויבא שהרי כבר הזכירו וכתב הכלבו שמקדים של שבת לשל ר"ח מפני שהוא תדיר אבל ר"ח טבת שחל להיות בשבת מזכיר על הנסים בברכת הארץ ובברכא בונה ירושלים מזכיר שבת ור"ח ואין חוששין אע"פ שמקדימים שאינו תדיר משום דכיון דתיקנו על הניסים בהודאה אין לשנות מקומו ע"כ:
(סד) בין שיתחיל ברחם בין שיתחיל בנחמה. וכן דעת הרמב"ם שא"צ לשנות ברכה של חול אלא שהוא סובר שגם בחול אם רצה מתחיל נחמנו שהרי כתב בפ"ב ברכה ג' פותח בה רחם ה' אלהינו עלינו או נחמנו ה' אלהינו וחותם בה בונה ירושלים או מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים ולפיכך נקראת ברכה זו נחמה בשבתות ויו"ט מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע כיצד מתחיל נחמנו ה' אלהינו או רחם ה' אלהינו ומסיים מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים או בונה ירושלים ואומר באמצע של שבת ע"כ לשונו ונראה מלשונו דאין קפידא בחתימה שאף על פי שהתחיל רחם הוא חותם בנחם לפי ששניהם ענינים שוים וכן נראה לשון רש"י שכתב דבנין ירושלים קרויה נחמה בין שיתחיל דרחם כו' הרי דרחם נחמה הוא ולפיכך אומר אני שאין דברי רמ"י ז"ל מוכרחים במה שכתב וז"ל יכול לומר איזה שירצה בין בחול בין בשבת ובלבד שלא ישנה בין פתיחה לחתימה כגון שיתחיל ברחם ויסיים במנחם או איפכא שזה ודאי טעות ושטות הוא דפתיחה וחתימה צריכים להיות שוים או שניהם רחם או שניהם נחם עכ"ל ואין דבריו מוכרחים כמו שכתבתי:
(סה) צריך שיזכיר בה ברית וכו'. ונהגו לומר על שהנחלת את אבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה חיים ומזון וכו' (וכך היא נוסחת הרמב"ם) וא"א הרא"ש ז"ל לא היה אומר אלא על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ועל שהוצאתנו מארץ מצרים שהרי אומר אח"כ על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ודי בפעם אחת טור סימן קפ"ז וגם המרדכי כתב בסוף מכילתין שהאומר ברית ותורה לא חש לקמחיה שלא רצה הגמרא לומר שיזכור התיבות ממש אלא מענינה שעל בריתך היינו ברית ועל תורתך היינו תורה ע"כ וכתב רמ"א שכן עיקר וכתב הכלבו בשם הראב"ד דנשים לא לימרו לא ברית ולא תורה ועבדים לא לימרו תורה דלאו בני תורה נינהו וכתב רמ"י ז"ל ואי לאו דמסתפינא אמינא שהנשים א"צ לדלג רק על בריתך שחתמת בבשרנו מפני שאינם בני קיום ברית מילה אבל על תורתך שלמדתנו ועל חוקיך שהודעתנו למה ידלגו שאע"פ שאינם בנות לימוד התורה מ"מ הן בנות קיום התורה והמצות והחוקים שגם הן מצוות על הרבה מהם ולמה לא יאמרוה ויהיה להם פירוש שלמדתנו לקיימם כשישמעו אותם מפי האנשים שלמדום ולפי זה העבדים אינם צריכים לדלג כלום דהא גם הם מצווים לקיים כל מצות שהנשים מצוות עליהן נ"ל עכ"ל. ול"נ שאף הראב"ד לא אמר אלא כפי נוסחת הרמב"ם לומר התיבות ממש ברית ותורה ועל זה הוא שאמר שלא יאמרוה הנשים אבל הלשון ועל תורתך שלמדתנו וכו' אפשר שגם הראב"ד יודה שיכולות לאומרו:
(סו) וכל שלא אמר וכו' לא יצא י"ח. וכתב הטור שאחיו הר"ר יחיאל כתב מסופקני אי לעכובא קאמר או למצוה קאמר ושהדעת נוטה דלמצוה קאמר ונ"ל כיון דבהמ"ז דאורייתא לעכובא קאמר וצריך לחזור ואם סיים הברכות חוזר לראש ע"כ עיין בסי' דלקמן ואע"פ שיש לדחות שאע"פ שהברכה היא מן התורה מ"מ נוסחא ומטבע שלה אינה אלא מתיקון חכמים מ"מ כתב הב"י דבהדיא תניא בתוספתא ר' יוסי אומר אף מי שלא הזכיר ברית בשל ארץ מחזירין אותו וכתבו הרשב"א בפרק אין עומדין וכן הוא בהדיא בירושלמי ספ"ק דברכות אם לא הזכיר תורה בארץ מחזירין אותו אם לא הזכיר ברית בארץ או שלא הזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד מחזירין אותו:
(סז) מהו חותם בה בונה ירושלים. כתב המרדכי בסוף ברכות שמהר"ם היה אומר בונה ברחמיו והכלבו וא"ח כתבו שאינה נוסחה מדויקת לפי שלא תבנה ירושלים אלא במשפט שנאמר ציון במשפט תפדה ואם אומר ברחמיו נראה לי שאין מחזירין אותו שכבר מצינו על בנין הבית רחמים בזכריה ושבתי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה עכ"ל הב"י. וכתב רמ"א ז"ל שנוהגים כמהר"ם ומורי מהר"ר יעקב גינצבורג זלה"ה היה אומר בונה ירושלים ברחמים והיינו ע"ש הכתוב הזה דזכריה ונזכר הבית באמצע בין הבנין והרתמים וגם לישנא דגמרא ניחא טפי דאי איתא דקאמרי' כמהר"ם א"כ לא ה"ל לגמרא לאשתמוטי ברחמים והל"ל בונה ברחמיו ירושלים אבל אם מזכיר רחמים באחרונה איכא למימר דלא חש לסיים כולה מלתא ומיהו גם למהר"ם יש לתרץ דלא חש אלא לומר לאפוקי דלר"י בר יהודה שאמר אף מושיע ישראל:
(סח) אין לומר א"מ. וכ' האבודרה"ם דאף כשאומר יעלה ויבא לא יסיים מלך חנון ורחום אלא ידלג מלת מלך ע"כ וכתב רמ"א ז"ל דסברא נכונה היא אלא שלא ראה נוהגים כן:
(סט) צריכה שתי מלכיות לבר מדידה. וזהו הנוסח בא"י אמ"ה האל אבינו מלכנו אדירנו וכו' המלך הטוב:
(ע) ג' טובות וג' גמולות לשון הטור המלך הטוב והמטיב לכל הוא ייטיב לנו וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר בזה הסדר הוא הטיב לנו הוא מטיב לנו הוא ייטיב לנו כסדר שאומר הגמולות הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו וכתב עוד הטור וז"ל כתב אחי הר"ר יחיאל ז"ל נהגו להאריך בברכת הטוב והמטיב הרחמן בכמה גוונים ולא ידעתי מאין בא זה להרבות בבקשה בין בהמ"ז לברכת בפה"ג ואפשר שנהגו לעשות כן דאמר אורח מברך יר"מ כו' ע"כ ונ"ל שאין בזה משום הפסק וגדולה מזו מצאנו בברכת המילה שמתפללים על הילד באמצע הברכה אחר שבירך בורא פרי הגפן ומפסיק בין ברכה לשתיה עד כאן לשון הטור. ור' מרדכי יפה ז"ל כתב שהטעם הוא דלא חשבינן להו להרחמן להפסק כטעם שאומרים תחנונים בסוף י"ח קודם שפוסע לאחוריו עד כאן ואיתנהו להני תחנונים בגמרא פרק היה קורא (ברכות דף ט"ז:)
(עא) טעה ולא הזכיר של שבת. ואם התחיל לאכול בשבת וחשכה לו קודם גמר סעודתו כתב באורחות חיים בשם התוספות שמזכיר של שבת בבהמ"ז שהכל הולך אחר התחלת הסעודה וה"ה בר"ח ופורים כמו בתפלת נעילה אע"פ שהוא לילה מזכיר בה של שבת ע"כ. ואע"פ שרבינו הרא"ש כתב בתשו' כלל כ"ב שאין להזכיר כלל של שבת בחול מידי דהוה אתפלת מנחה של שבת שאם שכחה מתפלל למוצ"ש שתים של חול בתשובת אשכנזית כתוב דלא דמי דזמן תפלת מנחה עבר ואין מתפלל במוצ"ש אלא לתשלומין והיאך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה אבל בה"מ אתי על סעודה שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בבהמ"ז ע"כ אבל הראיה שנית שכתוב בתשובה לרבינו הרא"ש מבני חבורה שהיו מסובין וקידש עליהם דקאמר ר' יוסי גמרו סעודתן כוס ראשון אומרים עליו בהמ"ז שני אומרים עליו קידוש היום בתוס' דברכות שונה בדברי ר' יוסי ומזכיר של שבת בבהמ"ז אע"ג דסעודת חול היתה כיון דמברך בשבת צריך להזכיר של שבת ה"נ אע"ג דסעודת שבת היתה כיון דמברך בחול לא יזכיר של שבת ע"כ על זה לא השיב בתשובה ההיא ונ"ל דלא חש להשיב לפי שגם על זה נחלקו התוספות וכתבו שלא יזכיר כמ"ש ב"י בסימן רע"א בשם הא"ח אלא דהתוספתא שהביא רבינו הרא"ש לראיה תקשה גם לדברי התוס' דהיאך יהיו חולקים על התוספתא ובפ' ע"פ סימן ז' כתב רבינו הרא"ש דאפשר דהתוספתא לא אמרה שיזכיר אלא כשאכל משתחשך והכריע דאפילו לא אכל משתחשך שיזכיר מההיא דשכת להתפלל מנחה של שבת כו' ואפילו כי נאמר שאין הכרעתו הכרעה וכדדחי לה התשובה אשכנזית מ"מ כשאכל משתחשך מאין לנו לדחות אותה התוספתא שאמרה שיזכיר ובין שבת למוצ"ש אין לחלק שמי שסובר במוצ"ש שלא יזכיר סובר ג"כ בשבת שלא יזכיר והטעם בשניהם שהכל הולך אחר התחלת הסעודה ואם בשבת לא נלך אחר התחלת הסעודה אף במוצ"ש לא נלך אחריה והב"י בש"ע שלו סתם כאן להזכיר אע"פ שבסימן תרצ"ה סעיף ג' כתב ג"כ לסברא שאין להזכירו ושם הגיה רמ"א שנוהגין להזכיר ע"כ ומה אעשה שהמנהג עוקר הלכה כי היה נ"ל להכריע כדברי רבינו הרא"ש מכח התוספתא ולילך עכ"פ אחר סוף הסעודה כשאכל אח"כ גם צריך לי עיון טובא מ"ש בהגה"מ פ"ה מהלכות מגילה בשם הר"ם שצריך לברך על הנסים כשמושכים סעודת פורים בלילה כדאשכחן רב צלי של שבת במו"ש ע"כ ולא אשכחית ליה דבפ' תפלת השחר (ברכות דף כ"ז) איתא דרב צלי של שבת בע"ש ואיתא נמי דר' מיאשיא וכן ר"א בר יוסי צלי של מוצ"ש בשבת ותו לא מידי וצ"ע:
(עב) אומר ברוך שנתן כו'. מסתבר דכל הני בשם נינהו וכן נמי חתימתן בשם ואע"פ שאם היה מזכירן במקומם לא היה בשם היינו משוה דכל שהוא מזכיר בברכה הסמוכה הרי הן נכללות בברכה שיש בה מלכות בפתיחתה וחתימתה דכל שסמוכה הרי היא כאלו פותחת בברוך שפתיחתה הראשונה כוללת את כולן וכן נראה דעת רבותינו הצרפתים עכ"ל הרשב"א. אבל אני תמה על לשון תהר"י שכתבו שחותם בהם בשם ומלכות ואומר בא"י אמ"ה מקדש השבת וכן חותם בי"ט וזה תימה דהיכן מצינו מלכות בחתימה ועל לשון הנוסח של ברכות אלו שנתן ולא הנותן כדאשכחן במוציא בפרק כיצד מברכין דף נ"ח ובורא בגמרא בפרק אלו דברים (ברכות דף נ"ב) משום דמשמע נמי לשעבר וכן היה לנו לומר הנותן דמסתמא נמי לשעבר משמע כיון שאין ביניהם במשקלם שכולם במשקל פעל ההווה ויש לומר דהתם כיון שהם נמצאים כן בכתוב נקטינן לישנא דקרא ובהמוציא בה"א כתב רבינו טעם אחר שלא לערב האותיות ועוד שכל נוסחי הברכות של שבת ויו"ט אינם מיוסדים במשקל פעל הווה כי אם בלשון פעל עבר אתה קדשת אתה בחרתנו וכו' וכן כולם ועיין בפ' דלעיל סעיף קט"ז:
(עג) לעמו ישראל לששון ולשמחה ולזכרון כבר כתבתי שינוי נוסחאות על מלת לזכרון וגם בלעמו ישראל כתב בטור לישראל ונמשכו האחרונים אחריו ולא כן בגמ' ורי"ף ורמב"ם וכתב הטור בשם הראב"ד שצ"ל לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה:
(עד) ור"י כתב שאין לשנות כו'. ויש לחתום בה ודעת הרמב"ם בפ"ב כהרי"ף שלא לחתום והכי נקטינן:
(עה) לעמו ישראל לששון ולשמחה ולזכרון. כבר כתבתי לעל דיש שאין אומר לזכרון וגם כתבתי שצ"ל את יום חג פלוני הזה ובשלחן ערוך השמיט בכאן לעמו ישראל אבל גם הטור כתבו:
(עו) וכן שבת ור"ח. אך שאינו חותם בר"ח כ"כ הגהות מיימוני ורמ"י ז"ל כתב דנ"ל שאף על פי שבחול אינו חותם בשבת כיון שבלאו הכי צריך לחתום משום שבת ואינו מזכיר משום ראש חודש שום שם ומלכות אינה אלא הוספה על הברכה ואינה הפסקה ג"כ בברכה כיון דמ"מ הוא מעין המאורע עד כאן ואע"פ שיש לפקפק עליו מפרק במה מדליקין סי' ט"ז מ"מ בנדון הזה כיון שהרבה הסוברים שאף בחול חותמים דהיינו ר"י שבדברי רבינו והגהות מיימ' כתבו ג"כ כך בשם בה"ג ור"ח ותלמוד ירושלמי הלכך בשבת נסמוך עליהם:
(עז) וצריך לחזור לראש. פירוש לברכת הזן כמו שכתב בתחלת דבריו וכתב הכלבו שלשה שאכלו בשבתות וימים טובים וזימנו ושכחו להזכיר מעין המאורע והם צריכים לחזור לראש בהמ"ז יברכו כל אחד לעצמו כי מידי זימון יצאו ואינם צריכים לחזור ולזמן:
(עח) בבהמ"ז אין מחזירין אותו. כשפתח בהטוב והמטיב כמ"ש במעדני יו"ט וכתב רמ"א ז"ל ואפשר דמ"מ יש לאומרו בתוך שאר הרחמן כמו שנתבאר בעל הנסים סימן קפ"ז ואולי יש לחלק כי ביעלה ויבא יש בו הזכרות שמות ואין לאמרו לבטלה כן נ"ל וכן נוהגים עד כאן וכתב הטור בשם הר"ר יוסף שאם נזכר קודם שפתח הטוב והמטיב אומר ברוך שנתן אפילו בלילה אע"ג דגבי תפלה אין מחזירין אותו על שכחת החדש בלילה ה"מ להחזיר אבל להוסיף ברכה אפילו בלילה נמי וכתב עוד הטור אם חל ראש חדש בשבת והזכיר של שבת ולא של ר"ח היה אומר הר"ר יוסף שאין מחזירין אם פתח בהטוב והמטיב אע"ג דהשתא לא סגי דלא אכיל מ"מ משום האי מיעוטא (דרובן של ר"ח אינן חלין בשבת) לא תקנו להחזיר וגם חיוב אכילה דהאי יומא משום שבת הוא וכתב אחי הר"ר יחיאל ז"ל ויש חולקים בזה ולזה דעתי נוטה וראיה משום יום שנתחייב בד' תפלות (בפרק ב"מ דף כ"ד) ה"נ כיון דסוף סוף לא סגי דלא אכיל צריך לחזור ולברך ע"כ וכתב הב"י דדעת הרשב"א כדעת הר"ר יחיאל דכיון דע"כ אכיל אפילו טעה בשל ר"ח מחזירין אותו ע"כ ומעתה לא ידענא למה פסק בש"ע שלו דאינו חוזר דהא הוה הר"ר יוסף יחידאה לגבי הר"ר יחיאל והטור והרשב"א כ"ש דעמוד ההוראה הוא הרשב"א ורמ"י ז"ל כתב לחלק דלא דמי ליום שנתחייב בד' תפלות דאותו היום אפילו בא בחול נתחייב בד' ברכות מה שא"כ ר"ח שבא בחול אפשר וסגי ליה דלא אכיל פת ולא יתחייב בבהמ"ז ועוד קדושת השבת לא בטילה לגביה יוה"כ כמו ר"ח שבטל לגבי שבת ע"כ ופשיטא שיפה עשה לחלק לפי שנמשך אחר פסק הש"ע שפסק שאינו חוזר ומפני כן הוצרך למצוא טוב טעם לדחות ראייתו של הר"ר יחיאל אבל אני אומר דלהלכה ולמעשה יש לנו לסמוך על הרוב האומרים שמחזירין אותו וכתב עוד הטור ולכ"ע אם שכח גם של שבת ונזכר קודם שפתח בהטוב והמטיב כוללו כו' כדלעיל ואם פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש ומזכיר של שבת ור"ח כבתחלה:
(עט) אלא מעתה שבתות וי"ט דלא סגי ליה דלא אכיל פת. לשון הטור וכתב אחי הר"ר יחיאל ז"ל ובסעודה שלישית של שבת צ"ע אם מחזירין אותו לר"ת דאמר שיוצא במיני תרגימא בלא פת ודאי אין מחזירין אותו אפילו אם אכל פת דדמי לר"ח. ולדברי המפרשים שצריך פת דילפינן מג' פעמים דכתיב היום גבי מן שהוא במקום פת לדידהו מחזירין אותו ע"כ וכתב הב"י דהגהות מיימוני כתבו בפ"ב בשם ראבי"ה דכיון דנהוג עלמא להזכיר וגם בירך ע"ד להזכיר שוויה עליה כחובה וכה"ג פסק בה"ג גבי תפלת ערבית בפ' תפלת השחר ומדברי תרומת הדשן סי' ל"ח יתבאר לך דלא קיי"ל הכי ע"כ וכך סתם בש"ע דדין סעודה ג' כר"ח ואכתוב בזה בפרק כל כתבי בסימן ה' ובפרק הישן ס"ס צ' שצ"ע עליו מס"ס רצ"א ולענין חולו של מועד כתב ב"י דדינו כר"ח ושכ"כ הסמ"ג והכלבו בהל' י"ט וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב ח' חלק ב' דנראה מדברי הרמב"ם ורש"י שאע"פ שחייב לאכול בז' ימי החג י"ד סעודות אחת ביום ואחת בלילה יכול להשלימן בפירות:
(פ) ונראה דהלכה כר"מ דאמר בכזית. וכבר כתבתי בריש הפ' דאע"ג דתנן עד כמה מזמנין ה"ה לבהמ"ז דיחיד והש"ע שכתב בס"ס קצ"ו שאין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית לאו לכ"ע כ"כ דהא יש מחלוקת בצירוף לזימון ג' כמו שהזכיר הוא בסי' שאחריו סעיף ג' וכמ"ש ג"כ לעיל סעיף נ"ז:
(פא) או רביעית. כבר כתבתי במי"ט שבעיני הנכון להגיה או רוב רביעית אלא שקשה עלי ממה שנמצא כמו כן בתשובה לרבינו הלשון הזה רביעית והנני יוסיף בכאן להשיב על דברי רמ"י ז"ל שבס"ס ק"ץ פי' דנראה לו שהספק בשתיה הוא משום דדרשינן ושבעת זו שתיה ומדהוקש לאכילה קי"ל כמ"ד בכזית אלא דאכתי דלמא שיעור שתיה בלח משערינן וכזית קרוש הוי רביעית בלח כדאמר בהמוציא יין או נימא דשיעור שתיה בלח היא ובכזית עד כאן דבריו והרי הדבר ברור שאין הספק שנסתפקו בו התוס' ורבינו בענין שיעור כזית עצמו אלא בענין שביעה שאפשר שהיא בכביצה ומעתה אם נעשה ספק בין לח וקרוש א"כ אפילו רביעית לא תספיק מכיון שכזית קרוש הוא בלח רביעית והיאך לא החמירו להצריך יותר מרביעית ועוד שא"א להיות ספק על הביצה אם הוא בקרוש שא"כ יהיה יותר מרביעית והכוס של ברכה כולו אינו ביותר מרביעית כדאי' התם בפ' המוציא יין אלא ודאי דאין ספק בין לח וקרוש דודאי דשיעור השתיה כמות שהיא דהיינו בלח אלא שהספק אם צריך שיעור כביצה והוא רוב רביעית דביצה ומחצה הוא רביעית הלוג ובמקומי אני עומד דדי לצאת מידי הספק כשישתה רוב רביעית אך איני כדאי לומר קבלו את דעתי:
(פב) בעשרה אומר נברך אלהינו. כתב ב"י סי' קצ"ב בשם ארחות חיים שאם טעו המזמן בעשרה והעונים ולא ברכו בשם אין יכולים לחזור דאין זימון למפרע מיהו אם לא ענו אחריו הם ודאיי מזמנין עליו ומסתבר דאף הוא מזמן דאין זה כמו שבירך עד שיענו אחריו עד כאן:
(פג) וליברכו עשרה עשרה. מכאן יש להוכיח דמצוה לחזר אחר עשרה והגהות מיימוני כתבו בשם מהר"ה שמצוה לחזר אחר עשרה מדגרסינן בגמרא רבינא ורב חמא בר בוזי איקלעו לבי ריש גלותא קם רב חמא וקא מהדר אבי מאה א"ל רבינא לא צריכת הכי אמר רבא הלכה כר"ע ע"כ ויראה לי דרבינו לא הוצרך להביא ההוא עובדא לאשמעינן הא דמצוה לחזר אחר עשרה לפי שנשמע מהך דהכא שהוצרך לכתבו בלאו הכי וכתב רמ"י ז"ל בסימן קצ"ג וז"ל כשם שמצוה לחזר אחר ג' כשהם שנים משום ברוב עם הדרת מלך כן כשהם תשעה מצוה להם לחזר אחר עשירי כדי שיברכו בשם משום ברוב עם הדרת מלך אבל בפחות אפשר לומר דלא אטרחו רבנן לחזר אחר עשרה מיהו נ"ל להסתפק ולומר דאפילו מז' ואילך חייבים לחזר אחר עשרה כיון דג' אוכלי ירק מצטרפין ע"כ ועיין לעיל סעיף ט':
(פד) ובריך לדעתיה. ולא זימן עם שנים אחרים שאם זימן עם שנים כיון דנפיק ידי זימון פרח זימון מינייהו כמו שאכתוב לקמן סעיף פ"ח בשם רשב"א:
(פה) ששה נחלקים עד שיהיו עשרה. פירש רש"י אז יחלקו אם רצו וכתב רמ"א דנראה לי דה"ה בששה אינם מחויבים ליחלק רק אם ירצו נחלקים:
(פו) פירוש שישבו לאכול וכו'. עיין לעיל סעיף ב' דאפילו לא הוקבע מתחלה כו' וכתב הב"י ס"ס קצ"ג שמצא כתוב שנים שאכלו בקרן זוית ואחד אכל בקרן זוית אבל לא בסדר אחד שאלתי הלכה למעשה למורי אם יש להם לזמן יחד אם לא והשיב לי כן כי מאחר שלא נתכונו להסב יחד אינה חייבים בזימון ורשות בידם ליחלק וגם אם רצונם יכולין לזמן ושאלתי לו איזה מהם עדיף והשיב לי טוב שיזמנו משום ברוב עם הדרת מלך יצחק בר אברהם ע"כ. כתב רמ"א ז"ל המנהג שלא לזמן בבית העכו"ם ונ"ל הטעם משום דלא יוכלו לקבוע עצמן בבית עכו"ם משום יראת עכו"ם והוי כאילו אכלו בלא קבע ועוד דיש לחוש לסכנה אם ישנו בנוסח הברכה ולא יאמרו הרחמן הוא יברך בעה"ב הזה ולכן מתחלה לא קבעו עצמן רק לברך כל אחד לבדו ולכן אין לשנות המנהג אף אם לא היו טעמים אלו מספיקים מ"מ מאחר דכבר נהגו כך הוי כאילו לא קבעו עצמם יחד ע"כ ורמ"י ז"ל קרא תגר על זה ושהמשנה המנהג לא הפסיד לפי שנראה לו שהוא מנהג בטעות שהרי מרגלא בפומייהו דאינשי כשאוכלים בבית עכו"ם לומר אין מזמנין בבית עכו"ם ולא איתמר בשום דוכתי אלא ודאי שהוא בטעות מאמר דריב"ל בפ"ב דביצה שאמר אין מזמנין את העכו"ם בי"ט שמא ירבה בשבילו והם טעו לומר אין מזמנין בבית העכו"ם ע"כ ולי אפשר לומר שאין כאן מקום טעות אלא מאחר שנהגו כן מהני טעמא דכתב רמ"א ז"ל ונתפשט בין העולם על צד הלצה לומר אין מזמנין בבית העכו"ם ונלקח הלשון מהך לישנא דריב"ל כמו שכתב רמ"י ז"ל אבל לא בטעות כ"א על צד הלצת הלשון:
(פז) אבל לשון הירושלמי לא משמע כפירושו. והטור כ' שצריך לחוש לשתי הגרסאות אפילו כל אחד אוכל מככרו ואפילו לא אכל עדיין כזית פת אין רשאין ליחלק:
(פח) אפ"ה אינם יכולים לזמן דפרח זימון מינייהו כו'. ואם לא זימנו עליהן במקומן חייבין לזמן ואינם רשאים ליחלק ואפילו לא אכלי אלו הג' ביחד משנתחברו כדפירש"י וכתב הב"י וזה לשונו ויש לדקדק א"כ היאך מצטרפים שהרי ברכת הזימון ליתא אלא על הפת והוא טעון ברכה לאחריו במקומו וצ"ל שכשאכלו ג' חבורות בבית אחד עסקינן שהחבורה זו אכלו בזוית זו וזו בזוית זו דהשתא אע"פ שאח"כ מתקבצים בזוית הג' להצטרף זה לזה ולזמן אע"פ שלא הסבו ביחד ולא אכלו ביחד כיון שנתועדו לזמן אינם רשאים ליחלק עוד על כן צריכים לאכול ביחד דחל עלייהו זימון ושוב אינם רשאים ליחלק ע"כ. וכשאוכלים ביחד אח"כ א"צ חזרה למקום הראשון כדמסקינן בפרק ע"פ סי' ו' ועמ"ש בפרק דלקמן סעיף ל"ד ורמ"י ז"ל כתב דנ"ל דמיירי אפילו אכלו בשני בתים וה"ק אינן רשאים ליחלק ואפילו לא אכלו ביחד משנתחברו וגם א"צ לאכול כאן כלום ומיירי ששנים הראשונים שאכלו עמהם עם כל אחד מהם גם הם נתפרדו ואם היו חוזרין למקומן לא היו יכולים לקיים ברכת הזימון שם לפיכך טוב יותר שיברכו כאן ויקיימו מצות זימון משיחזרו לברך במקומן ולא יוכלו לקיים מצות זימון במקומן וסיים בדבריו שאפשר לומר שכל הפירושים אמתיות אליבא דהלכתא ע"כ והר"ר יונה כתב שלענין מעשה נראין דברי רבינו יהודה וכתב דלפי זה ה"ה אם היו ג' בכל חבורה והלך אחד קודם הזימון ובא אחר ואכל כזית ונצטרף עם אלו השנים הראשונים וזימנו שלשתן כיון שכבר זימנו חבורתם אע"פ שלא זימנו עמהם פרח זימון מינייהו והרשב"א כתב שרבינו האי פירש ג' שבאו מג' חבורות אינם רשאים ליחלק מחבורתם הראשונה כי היכי דלא לפקע תורת זימון מחבורתם והיינו דאמר רב חסדא והוא שבאו מג' חבורות של ג' ג' בני אדם כלומר הא אילו באו מחבורה של ד' רשאים ליחלק משום דאכתי איכא תלתא בחבורה הראשונה דיכולים לזמן לעצמן ולפי פי' זה מתני' ה"ק ג' שישבו לאכול אין אחד מהם רשאי ליחלק מהם אע"פ שמצטרף הוא עם אחרים מפני שהוא מפסיד זימון מחבורתו הראשונה ואמר רבא ל"ש כו' כלומר ואם מיהרו אליו ג' שבאו מג' חבורות וזימנו לעצמן פרח זימון מן החבורות הראשונות ונראה לפי פי' זה שהוא ז"ל גורס גירסא אחרת שאינה בספרים שלנו וכך הוא גורס אמר רבא ואי אזמין פרח זימון מינייהו והא קא משמע לן רבא דאע"ג דאמרינן לעיל הני תלתא דכרכי ריפתא בהדי הדדי וקם חד מינייהו ובריך לדעתיה אינהו נפקי בזימון דידיה התם הוא דוקא כשלא יצא זה השלישי ידי זימון אבל הכא דנפיק ידי זימון פרח זימון מינייהו ע"כ ויש לחוש לכל הפירושים ומשום הכי כתב רמ"י ז"ל דגם לפי הפירוש הזה דאם הם ד' דרשאים ליחלק דוקא כשיזמנו אלו הנפרדים קודם שיזמנו הנשארים במקומן שאם יזמנו ג' הנשארים קודם להם יפרח מהם הזימון מאלו הג' כפי הפירוש של רבינו יהודה:
(פט) הרי אלו מצטרפין. ובלבד שישמעו בהמ"ז מפי המברך כ"כ התוס' וכבר כתבתי במעדני י"ט בשם הב"י דבהמ"ז לאו דוקא אלא ברכת הזמון בלבד ועיין עוד בסוף פירקין:
(צ) אלא אפי' בשני בתים וכו'. ובין ברואין אלו את אלו ובין על ידי שמש מצטרפין ומיהו כתב ה"ר יונה שאם רה"ר מפסקת ביניהם נראה שאינם מצטרפים בשום ענין ובפ' הישן סימן מ"ה יתבאר דין בני החופה האוכלים בכמה בתים:
(צא) ושמא יש לחלק דמים שנשתנו מראיתם גרועין ממי פירות כו'. והש"ע בסימן ק"ס כשהזכיר סברת המכשיר במי פירות כתב דדוקא בשעה הדחק ונ"ל משום דדימהו למ"ש בהגהות לעיל בפ"ב דשכר ודבש נוטלים מהם בשעת הדחק וכתב הב"י על הג"ה זו שאין דבריו נראין בדבש ואפי' בשעת הדחק שהרי אינם מנוקים ע"כ אבל נראה דלפום ריהטיה לא דק שהדבש הוא דומיא דשכר שהוא מבושל במים ומשנה שלימה שנינו בפ"ב דקדושין דף מ"ח התקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש של דבש ונמצא של יין והדברים פשוטים דדבש בכוס היינו שהוא משקה ודומיא דיין נמי וז"ל רמ"א וכ"ש דמותר ליטול ידיה בשעת הדחק בשכר או במי דבש המבושלים דעיקרן מים ע"כ והמרדכי בפרק דלקמן תירץ דהכא מיירי דוקא ביין לבן:
(צב) אלא נטילה לנקיות בעלמא קאמר. והרשב"א בת"ה הארוך כתב אחר הדברים האלה של כראב"ד בלשון הזה ובהל' נט"י שחיבר הוא ז"ל פירשה לנט"י המכשירים לאכילה וכן ודאי נראה דאי לא לימא אין רוחצין בו את הידים שאין נטילה אלא ע"ש אנטל ע"ש שצריך ליטול בכלי ע"כ וכן פסק בת"ה הקצר וז"ל היין כשר לנט"י בין נתן לתוכו מים בין לא נתן לתוכו מים אלא שאסור לעשות כן לכתחלה כדי שלא יהא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעילוי שקובע ברכה לעצמו לברך בפה"ג ע"כ ס"ל דחכמים האוסרים ע"כ לא קאסרי אלא לכתחלה לפי שסובר ג"כ כדעת המכשירין במי פירות וא"כ יין נמי אלא ודאי דמשום חשיבתו נאסר וא"כ לא נאסר אלא לכתחלה אבל בדיעבד מכיון שלפי הדין כשר כשאר מי פירות ודאי דעלתה לו הנטילה כך נ"ל מ"מ אע"פ שהראב"ד חזר מפירושו כמו שהעיד הרשב"א מ"מ הדין דין אמת דהא כ"ש הוא שאם נאסרהו לצורך אכילה שמקיים מצות נטילה כ"ש לנקיון בעלמא ואע"פ שיש לצדד דמים אחרונים שהם חובה חמירי כדמשמע בפרק כל הבשר ובדברי רבינו בסוף פרק דלקמן מ"מ לענין בזיון נראה ודאי דלא שנא ולשון הטור בסימן קע"א אפילו נטילה שא"צ אכילה ונתכוין לדברי הראב"ד הראשונים ואע"פ שהוא סובר שלא נדחו דבריו מ"מ למדנו מלשונו דכ"ש הוא מנטילה שהיא לצורך אכילה:
(צג) ומותר לסמוך הקערה בפת אי לא ממאיס. כבר כתבתי במי"ט הפי' בשם הב"י ושנסתפק בקערה מליאה מרק או דייסא ורמ"י ז"ל כתב כסברא האוסרת דשאני לאכול דייסא עם פת דשרינן לקמן דלא מאיס ליה לעצמו ולא דמי ליה הך דהכא שעל ידי נפילת המרק והדייסא נמאס אפילו לעצמו:
(צד) כגון אמגוזי כו'. כבר כתבתי במעי"ט דאפילו שלא בקליפתן שרי שאינן מתמעכים וכתב רמ"י ז"ל דדוקא חיים אבל מבושלים מתמעכים ע"י זריקה ונמאסין ואסור:
(צה) בר מאין סומכין כו'. כבר כתבתי במי"ט דזריקה אפילו אי לא מאיס אסור מהטעמים שכתבתי שם בשם הב"י וכתב עוד הב"י דמדברי הרשב"א בשם רבינו האי וכן מדברי הר"ר יונה נראה שאין חילוק בין פת לשאר דברים ואפילו בפת כשלא נמאס זורקים אותו וכן נראה מדברי רש"י שפי' על אבל לא גלוסקאות לא בימות החמה כו' שהרי אף בימות החמה הם נמאסות בזריקה נראה מדבריו שאם לא היו נמאסות היה מותר לזורקן אף על פי שגלוסקאות פת הן ע"כ ואע"פ שבספרו הש"ע לא הזכיר דעת אלו המתירין וגם רמ"א לא הגיהם אבל רמ"י ז"ל כתב גם לסברתם:
(צו) וזורקין לפניהם קליות ואגוזים כו'. וכתבו התוספות דעכשיו שדרכן לזרוק חטים בבית חתנים צריך ליזהר שלא יזרקם אלא במקום נקי וכ"כ הר"ר יונה והגהות מיי' פ"ז מה"ב וכתב עוד שם שמהר"ם צוה לכבדם משם כדי שלא ידרסו עליהם:
(צז) וכן פי' הראב"ד ז"ל. וכן עיקר רמ"א ז"ל:
(צח) ומסיק שחוזר ומברך כו'. כיון ששכח ולא בירך בודאי אבל אם הוא מסופק אם בירך אם לאו לא יחזור ויברך כמ"ש רבינו בשם השאלתות לעיל בפ"ג סי' ט"ו:
(צט) ולאחר שגמר סעודתו כו'. וז"ל הב"י סימן קס"ז כתב הכלבו אי גמר סעודתיה ולא יכיל למיכל טפי לא ליברך משמע מדבריו שאם יכול לאכול יותר יחזור ויאכל ויברך עליו תחלה וזה אפשר לדעת הראב"ד בשכח והכניס משקים לתוך פיו אבל אין הפוסקים מודים לו כמו שיתבאר בסי' קע"ב הלכך אפילו יכול לחזור ולאכול אינו צריך עכ"ל הב"י ולכן אני תמה על רמ"י ז"ל שכתב וז"ל אבל אם לא נזכר עד שגמר סעודתו והוא שבע א"צ לברך ולאכול עוד כזית אחריו על השובע שאין הברכה חובה אלא כשרוצה לאכול ע"כ וגם דברי עצמו סותרין שבסוף דבריו כתב אלא כשרוצה לאכול והרי לדידיה לא ברצונו תליא מלתא אלא ביכלתו אם יכול לאכול שאינו שבע לגמרי וה"ל לכתוב בסוף דבריו אלא כשיכול לאכול:
(ק) לא נשתנה המנהג. ואע"פ שבסוף מס' נדה לא כתב כן וכמו שכתבתי במי"ט כתב הב"י טי"ד סי' ר' שכמו שכתב שם הוא עיקר לענין דינא והכי אורויי מורינן ולכך גם בפ"ק דפסחים לא כתב בשם ר"י אלא דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה והיינו שלא למחות ביד הנוהגין כן לפי שיש להם על מה שיסמוכו אבל לענין דינא מורינן כמ"ש בה' נדה שכשפושטת מלבושיה כשהיא עומדת בחלוקה תברך וכתב הטור בשם הראב"ד שאם לא ברכה קודם שפשטה תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים ואם הם צלולים עוכרתן ברגליה ומברכת וכתב ב"י דטעמו משום שלא יהא לבה רואה את הערוה וכדאיתא בסוף פרק מי שמתו אמתני' דאם ירד לטבול אם יכול לעלות כו' ואני כבר כתבתי בס"ד בפרק מי שמתו סעיף קי"ג דבאשה לא שייך לבה רואה את הערוה דא"כ לבישת חלוק מאי מהני לה אלא טעמה משום שכשהיא ערומה הוי בכלל ולא יראה בך ערות דבר ולא שלא יהא לבה רואה שכיון שערותה למטה מאד לא שייך לבה רואה הערוה אלא כשהיא ערומה הוי בכלל ולא יראה ומש"ה בחלוקה סגי לה וא"צ לחגורה וה"נ דכותיה במים עכורים דהוי כמו לבישת חלוק ועדיפא נמי דהא אפילו באיש שצריך לחגורה ג"כ סגי בעכורים כדמפרש התם בגמ' דדמו כארעא סמיכתא ורמ"י ז"ל כתב שהמנהג שלאחר הטבילה בעודה עומדת בתוך המים מכסת עצמה בבגדה או בחלוקה ומברכת:
(קא) כל זמן שלא נגב. ורבינו ירוחם כתב שראה לרבותיו נוהגים אחר שפשוף ידים מברכים קודם שיטלו עליהם מים שניים כיון שהם נקיות כבר ולדברי כולם צריך לברך קודם ניגוב עכ"ל וכ"כ המרדכי שיש מברכים בין שפיכה ראשונה לשפיכה שניה והמברך אחר נטילה קודם ניגוב חשיב לפני עשייתן כו' וכתב רמ"א ז"ל ואם שכח לברך עד אחר ניגוב מברך אח"כ ע"כ וטעמו נ"ל משום דבלאו הך טעמא דניגוב הוא מכלל הנטילה א"כ מדמינן ליה לטבילה לגמרי וראיתי בהגהת אשר"י לעיל פ"ב בסוף ההג"ה המתחלת טיט הנרוק כתוב שם אין לברך אלא אחר ניגוב ע"כ וזה ודאי שצ"ע ורמ"י ז"ל השמיט דברי רבו בזה:
(קב) כל האוכל בלא ניגוב ידים כו'. וכתב המרדכי פרק אלו דברים והסמ"ג במ"ע כ"ז דתניא בתוספתא דפ"ב דידים המטביל את ידיו אין צריך לנגב ידיו וכתב הב"י סימן קנ"ח דנ"ל שהטעם מפני שאין שם מים טמאים כלל ומטעם זה נראה דה"ה לשופך על שתי ידיו רביעית בבת אחת שאינו צריך ניגוב כיון שלא נטמאו המים כלל (כמו שיתבאר בפרק כל הבשר) ואם נטל כל יד בפני עצמה צריך שישפוך על כל יד רביעית בבת אחת כדי שלא יהיו שם מים טמאים כלל ולא יצטרך ניגוב ע"כ והקשה רמ"י ז"ל דאע"ג שאין כאן מים טמאים מ"מ מאוסים הידים כשאינם נגובים ולכך כתב דאה"נ דלטעמא דהאוכל בלא ניגוב כו' הוא משום דמאיס לעולם צריך ניגוב ואפי' הטביל ידיו או שפך רביעית כאחת כו' והך ברייתא ורבי אבהו פליגי והלכתא כרבי אבהו וא"נ לא פליגי והברייתא שאמרה שא"צ לנגב היינו במטפחת אבל לעולם צריך שיתנגבו מאליהן עכ"ד והוא דוחק וגם אין דברי הב"י נראין כן וגם דברי המרדכי והסמ"ג וכן בר"פ דלקמן גבי מוזגים את הכוס תחלה ולכן נ"ל לתרץ קושייתו בענין אחר דהא דאמרינן דהאוכל בלא ניגוב כו' הוא משום דמאיס לא אמרן אלא בשיש כאן צד טומאה ומש"ה הוא דמאיס אבל כשאין כאן צד טומאה אע"פ שהידים טפוחים ואפי' ע"מ להטפיח אין כאן דבר מאוס כיון שהמים שעליהם אינם טמאים אבל הם נקיים:
(קג) עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה. ובגמ' דפרק אלו נאמרין דף ל' אריב"ל אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל אל תקרי יבורך אלא יברך:
(קד) ומלא. כפשטיה שיהא מלא על כל גדותיו טור סימן קפ"ג:
(קה) ונותנו לימינו. כשמתחיל לברך טור וכתב בשבולי הלקט שאם היה המברך איטר אוחז הכוס בימינו שהיא שמאל כל אדם כדאמרינן גבי תפילין:
(קו) ונותן עיניו בו. שלא יסיח דעתו מן הברכה כדלקמן וכתב רמ"א ז"ל שעל כן אין לוקחים כוס שפיו צר שקורין גלו"ק גלא"ז לברך עליו:
(קז) ומשגרו לאנשי ביתו. שתשתה ממנו. הש"ע:
(קח) ואז מוזגו להודיע שבח א"י כו'. ויין שלנו א"צ מזיגה כ"כ הטור וכתב רמ"א ז"ל שכן נוהגים באלו המדינות:
(קט) א"נ מוציאו מן החביות לשם ברכה. וכתב רמ"א ז"ל דנראה דלדידן שאין לנו הרבה יין א"צ רק לשפכו מן הקנקן ששומרים בו היין לשם ברכה וחבית לאו דוקא וכן נוהגים במדינות אלו ע"כ:
(קי) הדחה בפנים כו'. פי' ר"י דוקא שאין הכוס יפה שיש בו שיורי כוסות אבל אם הוא יפה בלאו הכי שפיר דמי. תוס':
(קיא) אנן נעביד לחומרא. וכתוב בשבולי הלקט שכתב הר"ר בנימין דדוקא למנקט ליה כוליה בשמאל אסור אבל לסיועי ליה בשמאליה תחות ידא ימיניה מותר דקי"ל מסייע אין בו ממש וכתב ב"י שהוא מפרש דלא אבעיא לן אלא כשתופס הכוס גם ביד שמאל אבל כשאין נוגעת בכוס אלא יד ימין אם הניח יד שמאל תחתיה לסייע אין בכך כלום:
(קיב) ונראה דה"ה המסובין אין להם להסיח כו'. ולענין לשאול בבה"מ מפני היראה או מפני הכבוד כתוב בארחות חיים שדינו כמו בתפלה. כתוב בשבולי הלקט בשם הר"ר אביגדור שכל אחד מהמסובים חייב לומר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפי' החתימה וכן יש ללמוד מתשובה של רבינו שכתבו הטור בסימן נ"ט וז"ל ברכות יוצר וערבית אנו אומרים עם הצבור בנחת כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם ש"ץ בשתיקה וגם אם היה מכוין לדברי ש"ץ ובאמצע הברכה היה פונה לדברים אחרים הרי הפסיד הכונה כי הפסיק כאמצעיתה אבל כשאדם קורא בפיו ואף אם קורא מקצתה בלא כונה יצא ע"כ ועיין בפ"ב סעיף ל"ב שיקדים לסיים קצת קודם המברך כדי שיענה אמן:
(קיג) ושלא יסיח בינתים. ומיהו נראה דהיינו דוקא בשעה שהמברך שותק מעט בין ברכה לברכה אבל בשעה שהוא מברך אם היה מדבר אפילו בדיעבד לא יצא תוספות וכתב רמ"א ז"ל דאפילו המברך עצמו אם סח בין ברכה לברכה יצא ונ"ל דאפי' בתוך הברכה דדוקא השומעים אינם יוצאים לפי שכשדברו הפסיקו ודילגו כל מה שברך המברך משא"כ כשהמברך מסיח שאז אינו מדלג כלום ולפיכך אפילו אם באותו פעם סחו גם השומעים יצאו ועיין בפ"ג סעיף ט"ז:
(קיד) והלכתא בכולהו יושב במקומו ומברך וכו'. וגם לא יהא מיסב שהוא דרך גאוה אלא ישב באימה טור סי' קפ"ג וכתב רמ"א ז"ל דר"ל דלאו דוקא המברך אלא ה"ה כל המסובים לא ישבו בקלות ראש אלא באימה וכתב הרמב"ם בפ"ד מה"ב דבדיעבד אם בירך כשהוא עומד או כשהוא מהלך יצא וכתב הב"י שנראה מדבריו שם דברכה מעין ג' נמי צריך לאומרה מיושב לכתחלה וכ"כ המרדכי ע"כ:
(קטו) אבל המהלך בדרך לא הזקיקו לעמוד כו'. וגרסינן בירושלמי לעיל פרק היה קורא אהא דתניא פועלים העושים מלאכה אצל בעה"ב כו'. א"ר מונא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה עד שיברך: |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |