גבורת ארי/תענית/כב/ב

גבורת ארי תענית כב ב

דף כ"ב ע"ב

מעשה ובלעו זאבים וכו' פרש"י כשהן שלימים בפרק ו' דמנחות (דף ס"ט) בעי רמי בר חמא פיל שבלע כפיפה מצרית וכו' מי הוי עיכול או לא הוי עיכול ורצה לפשוט מהאי עובדא שטימאו את העצמות ודחי שאני עצמות דאקושי טפי והא דטיהרו את הבשר דחי שאני בשר דרכיך ופירשו שם התוס' אע"ג דנקט שבלע מסתברא שלא היו שלמים משום דקשיא ליה אמאי טהרו הבשר הא תנן בפרק קמא דבכורות (דף ג') דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה אלמא לא הוי עיכול לפיכך פירשו כל דבר שהוא שלם שניכר בשלימתו שלא נתעכל ולא לעס בפיו בין לענין טומאה בין לענין איסור לא הוי עיכול לפיכך דג טהור שבלע דג טמא אסור דלהכי נקט שבלע דלא הוי עיכול וזאבים שבלעו תינוקות אע"ג דנקט שבלע מסתברא שלא היו שלימים משום הכי הוי עיכול לבשר ולפי זה תקשה לפירוש רש"י שבלעו כשהן שלימים מההיא דפרק קמא דבכורות דדג טהור שבלע אלא שהתוס' פירשו שם בשם רב האי דשאני טומאה דאפושי טומאה לא מפשינן:

עוד תירצו התוס' שם דהיכא דיצא דרך בית הרעי הוי עיכול טפי מהתם שנמצא במעיו וקשה לי דבפרק ד' דחולין (דף עא) מוכיח רבה דטומאה בלועה אינה מטמאה מדכתיב והאוכל יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה פירוש ואכתי לא נתעכל עד הלילה ואמר רחמנא טהור ופריך דילמא שאני התם דלא חזיא לגר הניחא לר' יוחנן דאמר אחד זו ואחד זו עד לכלב שפיר אלא לבר פדא דאמר טומאה חמורה עד לגר טומאה קלה עד לכלב מאי איכא למימר ומשני נהי דלא חזיא בפניו שלא בפניו מחזי חזיא ופרש"י שלא בפניו חזיא אם בלע חתיכה קטנה ולא לעסה חזיא למי שאינו יודע שבלע ובודאי הכי הוא דמיירי שלא לעסה דאילו בדבר הנלעס אפילו מי שלא ידע שבלע על ידי לעיסה נמאס ולא חזיא לגר והא כיון דלבר פדא טומאה חמורה עד לגר אין להוכיח מוהאוכל יכבס בגדיו דטומאה בלועה אינו מטמא דאם לא כן היה טמא דאע"ג דלא חזי לגר בפניו שלא בפניו חזי והיינו בבלע ולא לעס דכיון דקרא סתמא כתיב מי לא עסקינן דמיירי נמי בבלע בלא לעיסה וכדדייק מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ועדיין לא נתעכל והשתא למה לי למימר מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה אפילו אי אכל בתחילת היום דשהה כשיעור עיכול כיון דקרא מיירי נמי בלא לעסה אין כאן עיכול וע"כ מדאמר רחמנא טהור הוא בעל כרחו שמע מינה דטומאה בלועה אינה מטמאה ומהאי טעמא כ"ש דמוכח נמי אדרבי יוחנן דאמר אחד זה ואחד זה עד לכלב והוה ליה לרבה למימר הכי דהוי מוכח אליבא דכולי עלמא ולמה ליה להוכיח מאכילת סמוך לשקיעת החמה כיון דמכל מקום אי אפשר להוכיח מהא לחוד אלא מטעמא דמי לא עסקינן דבלע ולא לעסה והא בהא טעמא לחוד סגי להוכיח אליבא דכולי עלמא דטומאה בלועה אינה מטמאה. אלא ודאי שמע מינה דאפילו בלע ולא לעסה הוי עיכול משום הכי אי אפשר לרבה להוכיח דטומאה בלועה אינה מטמאה אלא מאכילה סמוך לשקיעת החמה דאי אכלה קודם בכל ענין הוי עיכול אפילו בלע ולא לעסה:

והכי נמי קשה לי על מה שתירצו דהיכא דנמצא במעיו לא הוי עיכול דא"כ למה ליה לרבה להוכיח מהאי טעמא דמי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה הא אפילו אכל קודם נמי שפיר שמע מינה דטומאה בלועה אינה מטמאה דהא כיון דעדיין במעיו לא הוי עיכול ומכל מקום לא תקשה לך למאי דפירשו התוס' דההיא מעשה דזאבים שבלעו היה על ידי לעיסה איך רצה לפשוט שם בפרק ו' דמנחות מדטיהרו את הבשר דשמע מינה דהוי עיכול דשאני התם דלא חזיא לגר אפילו שלא בפניו דנמאס על ידי לעיסה ודילמא ס"ל כבר פדא דטומאה חמורה עד לגר ואע"ג דמת טמא במגע ומשא הא בין מגע בין משא הוי בכלל טומאה חמורה דעד לגר לבר פדא כדפירש רש"י שם בחולין משום הכי טיהרו הבשר סתמא דמשמע בין ממגע בין ממשא ודלא כפירוש רש"י בפרק שלישי דבכורות (דף כ"ג) דטומאה חמורה היינו משא וטומאה קלה היינו מגע ואפילו לבר פדא עד לכלב דליתא כמו שכתוב בשה"מ דלא קשה מידי דטומאת מת שאני דאפילו לא חזיא לגר מטמא כדמוכח בפרק ז' דנזיר (דף נ) דתנן התם דנזיר מגלח על כזית נצל מן המת ומבעיא לן יש נצל לבהמה פירוש לטמא משום נבילה או אין נצל לבהמה וקאמר הניחא למאן דאמר טומאה חמורה עד לגר כו' שפיר פירוש וכיון דנצל לא חזיא לגר הא ודאי אין נצל לבהמה ואפילו הכי למת יש נצל לכ"ע אע"ג דלא חזיא לגר ועוד הא מלא תרווד רקב של מת טמא אע"ג דעפרא בעלמא הוא ואפילו לכלב לא חזיא ומהשתא הא דטהרו את הבשר בהא עובדא דבלעו זאבים משום עיכול הוא:

מיהו קשה לי מדטהרו את הבשר דרכיך שמע מינה דבבשר יש עיכול ובסוף פרק ז' דחולין (דף ק"ג) אמר בלע חצי זית והקיאו וחזר ואכלו חייב ואמר שמע מינה תרתי שמע מינה דהרי נהנה גרונו בכזית וש"מ דלא הוי עיכול אלמא אפילו בשר דרכיך נמי לא הוי עיכול ודוחק לחלק בין בשר שאר בעלי חיים לבשר אדם דבשר אדם רכיך יותר משאר בעלי חיים משום הכי הוי עיכול אבל בעלי חיים אקושי טפי ולא הוי עיכול ועוד דא"כ תקשה מאי קמבעיא ליה פיל שבלע כפיפה מצרית אי הוי עיכול או לא השתא בשר בעלי חיים דודאי רכיך יותר ויותר מכפיפה מצרית לא הוי עיכול כפיפה מצרית דאקושי טפי לא כל שכן דלא הוי עיכול:

מיהו למאי דפירשו התוס' דהיכא דיצא דרך בית הרעי הוי עיכול טפי מנמצא במעיו אפשר לומר דהיכא דלא יצא דרך בית הרעי אלא הקיאו דרך פיו דמי לנמצא במעיו ולא הוי עיכול משום הכי בלע חצי זית והקיאו וחזר ואכלו חייב ולא הוי עיכול. אבל למאי דתירצו בשם רב האי דשאני טומאה דאפושי טומאה לא מפשינן הא לפי דבריו בעל כרחך הא דמחלק בין איסור לטומאה אינו אלא מדרבנן ומן התורה אפילו לענין איסור הוי עיכול וכה"ג אמרי' בפרק קמא דביצה גבי האוכל מנבילת עוף הטהור מן השלל של ביצים אפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן דודאי אין לחלק בשל תורה בין איסור לטומאה ומדחייב מלקות בבלע חצי זית והקיאו וחזר ואכלו שמע מינה מן התורה לא הוי עיכול וא"כ תקשה ההיא עובדא דזאבים אמאי טיהרו את הבשר:

והכי נמי למאי דפירש רש"י דעובדא דזאבים דבלעו כשהן שלימים ואפילו הכי הוי עיכול משום הכי טהרו את הבשר תקשה מהאי דבלע חצי זית דסוף פ"ז דחולין דשמע מינה דלא הוה עיכול ולפירוש התוס' דמחלקין בין בלע ללעסה וההיא דזאבים בלעסה הוי נמי ניחא דההיא דסוף פרק ז' דחולין מיירי בבלע ולא לעסה אבל לפירש"י דההיא דזאבים בבלע ולא לעסה איירי תקשה מההיא דסוף פרק ז' דחולין:

ובלעו זאבים שני תינוקו' כו' וטיהרו כו' הבאתי ההיא דפרק ד' דחולין דיליף בזה דטומאה בלועה אינה מטמא' מדכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ואמר רחמנא טהור ופריך ודילמא שאני התם דלא חזי לגר הניחא לר' יוחנן דאמר אחד זו ואחד זו עד לכלב שפיר אלא לבר פדא דאמר טומאה חמורה עד לגר טומאה קלה עד לכלב משום דלא חזיא לגר הוא ומשני נהי דלא חזיא בפניו שלא בפניו מחזי חזיא ליה פירש"י טומאה חמורה לטמא אדם הוא קרוי נבלה וכ"ז שראוי לגר למאכל אדם אבל מכאן ואילך אין שם נבילה עליו להיות אב הטומאה אלא אוכלין ומשקין הוא דמטמא עד לכלב דלא גרע ממגע נבילה שהוא ראשון לטומאה ומטמא אוכלין ומשקין ומדפירש טומאה חמורה לטמא אדם משמע בין מגע נבילה ובין משאה שניהן שוין לבר פדא ועד לגר ואני תמה דבפרק ג' דבכורות (דף כ"ג) אמר והא דתנן ר' אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ופטורה מן הבכורה ותני ר' חייא אינו מטמא לא במגע ולא במשא ואמאי נהי דבמגע לא מטמא תטמא במשא ודחי שאני הכא דהוה ליה טומאה סרוחה ופריך הניחא לבר פדא דאמר טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב הא לא חזיא לגר אלא לר"י דאמר אחד זו ואחד זו עד לכלב הא חזיא לכלב ופירש"י טומאה חמורה היינו משא עד לגר אבל אם סרחה ואינה ראויה לגר שוב אינו מטמא במשא אבל טומאה קלה של מגע מטמא עד שתפסול מאכילת כלב והרי שפירש לטומאה קלה דבר פדא היינו טומאת מגע וזה סותר למאי דפירש בפרק ד' דחולין:

מיהו בההיא דפרק ב' דבכורות יש לפרש נמי דאינו קרוי טומאה קלה אלא טומאת אוכלין ומשקין אבל מגע בכלל טומאה חמורה הוא והכי נמי בההיא דפרק ד' דחולין יש לפרש דמגע טומאה קלה הוא מכל מקום פריך לבר פדא משום דלא חזיא לגר אף על גב דטומאה קלה דמגע אפילו לבר פדא עד לכלב אפילו הכי אם אכלה סמוך לשקיעת החמה טהור משום דמגע בית הסתרים אינו מטמא והוכחת רבה אינו אלא מטומאת משא דאפילו בבית הסתרים מטמא וכדפירש רש"י התם:. מ"מ פירש"י דבפרק ד' דחולין נראה לי עיקר דגם טומאת מגע לבר פדא בכלל טומאה חמורה דעד לגר ואינו קרוי טומאה קלה אלא טומאת אוכלין ומשקין דהא בפרק ז' דנזיר (דף נ') בעי אביי מרבה יש נצל לבהמה פירוש לענין טומאת נבילה או אין נצל לבהמה וקאמר הניחא למאן דאמר טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב שפיר פירוש דלהאי מאן דאמר ליכא למיבעיא אי יש נצל דודאי אין נצל דהא לא חזיא לגר אבל למאן דאמר כו' ואי טומאה חמורה היינו משא וטומאה קלה דעד לכלב היינו מגע אם כן להאי מ"ד איכא נמי למיבעי' אי יש נצל לענין טומאת מגע אלא ודאי טומאת מגע נמי בכלל טומאה חמורה דאינו אלא עד לגר דהשתא לבר פדא ליכא למיבעיא כלל אי יש נצל לבהמה כיון דבין מגע נבילה בין משא אינו אלא עד לגר והא ודאי נצל אינו ראוי לגר כלל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף