גבורת ארי/תענית/כא/א

גבורת ארי תענית כא א

דף כ"א ע"א

ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון פירש רש"י בך בעצמך ואני תמה למה פירש כן הא גרסינן פרק ארבע מיתות (דף ס"ד) העביר עצמו פירוש למולך פטור ר' אלעזר ברבי שמעון מחייב מאי טעמא דר"א דכתיב לא ימצא בך בך בעצמך ופריך ורבנן לא דרשי בך והתנן אבידתו ואבידת אביו שלו קודמת ואמרינן מאי טעמא ואמר רב יהודה אמר קרא אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודמת לשל כל אדם ומשני התם מאפס פירש אפס וכלה ממך עניות הרי במסקנא לרבנן בך לא דרשי ומאפס נפקא ליה הא אע"ג דלרבי אלעזר ברבי שמעון בך משמע ליה ולדידיה בע"כ אפס לא דריש ליה להכי מכל מקום לא היה לו לרש"י לפרש כר"א דיחידאה הוא ודלא כרבנן דרבים נינהו:

אותבי תותי גודא רעיעה. ואע"ג דאמר לעיל אל יעמוד אדם במקום סכנה ורב ושמואל לא הוי חלפי תותי אשישא רעוע מהאי טעמא כל שכן להתעכב ולכרוך ריפתא תותה. צריך לומר דלא אסקי אדעתייהו דההוא גודא רעועה היתה:

נותנין להם סלע. פירש רש"י והא דאמר תנו להם שקל ולא סלע משום דבעי לזרזינהו כדאמרי' בכתובות (דף ע') כדי לזרזן במשא ומתן כדי שיטרחו וילמדו דרך ארץ וירויחו וקשה לי הא האי דלזרזינהו לא קאמר התם אלא אליבא דמאן דלית ליה סיפא דההיא אם אמר לא תתנו אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל דהכי אמר התם אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכתא בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנין להם כל צרכם. ופריך והא קיימא לן כרבי מאיר דאמר מצוה לקיים דברי המת ומשני הני מילי במילי אחרנייתא אבל בהא מינח ניחא ליה והא דאמר הכי לזרוזינהו הוא דאתא מכלל דלהאי תנא דס"ל אם אמר אל תתנו אין נותנין לית ליה להאי טעמא לזרזינהו:

מיהו יש לומר דתנא דברייתא נמי אית ליה להאי טעמא לזרזינהו והיינו טעמא דרישא דנותנין להם סלע דהאי דאמר שקל לא נתכווין אלא לזרז ולאו דוקא הוא מיהו באומר אל תתנו ס"ל דדוקא הוא ולא משום זירוז אלא קפיד מכל מקום איני יודע מי דחקו לפרש כן ופשטא דשמעתא לא משמע הכי ובכתובות (דף ס"ט) פירש רש"י נותנין להם סלע דאי הוי ידע שיתייקרו המזונות ויצטרכו לסלע לא הוי אמר ומהאי טעמא קשה לי גם על מה שפירש רש"י כאן בסמוך אהא דהא מני ר' מאיר היא דאי לאו מצוה מן הדין נותנין להן כל הראוי להן שהרי כל הממון שלהן הוא ואין בו לאותן אחרים כלום אלא לאחר מיתתן אם יש מותר יש להן ואם לאו לא יטלו כלום ומתוך שאנו רוצים לקיים דבריו שירשו אחרים תחתיהם אנו מקמצין את הממון כדי שיהיה מותר משמע אבל באומר אל תתנו אלא שקל אתיא ככ"ע אפילו מאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת וכו'. וקשה לי הרי התם פריך אהא דמר עוקבא דאמר הלכתא אפילו אמר אל תתנו נותנין והא קיי"ל כר"מ משמע מאן דלית ליה כר"מ אפילו אמר אל תתנו נותנין להם כל צרכם וכן פירש רש"י גופה התם ד"ה הא מני היכא דא"ל אל תתנו כו' אין נותנין אע"ג דסוף סוף כולהו נכסי דידהו נינהו וכו' ואין לומר דרש"י מפרש הא דקאמר הא מני ר"מ אבבי דמצעיתא וסיפא קאי אבל מאן דלית ליה מצוה דר"מ בין באל תתנו בין בירשו אחרים תחתיהן נותנין להן כל צרכן איני יודע מנלן דמאן דלית ליה מצוה דר"מ דבאחרים ירשו תחתיהן דנותנין כל צרכן דודאי בהא מודי דאין נותנין להן אלא שקל דאין כל הממון שלהם אלא כמו שציוה וזיכה להן לחוד ולא יותר ותדע דהא הקשו קמאי אהא דאם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם אין נותנין להם אלא שקל אלמא דבריו קיימין ואם מתו אחרים יורשים אותן והא אמר בפ"ח דבבא בתרא (דף קכ"ט) נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו לדברי ר' יוחנן בן ברוקה דאמר התם דבלשון ירושה אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קיימין ואין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק ואם כן זה שאמר תנו שקל לבני ואם מתו ירשו אחרים תחתיהם אמאי אין נותנין להם אלא שקל הא אין לשני כלום הואיל והראשון בנו וראוי ליורשו ותירצו דשאני התם שלא אמר נכסי לבני ותנו לו שקל בשבת ואם מת ירשו אחרים אלא אמר תנו שקל לבני ועוד לא נתן להם מנכסים אלא כדי שקל בשבת לחוד כל ימי חייו והשאר נתן לאחרים אלו דבריהם וא"כ כיון דלא זיכה לבנו מנכסיו אלא כדי שקל בשבת אפילו מאן דלית ליה מצוה דר"מ אין נותנין אלא שקל דאין לבנו בנכסים שום זכות ביותר משקל לשבת והכל לשלאחריו והא דאמר ואם מתו ירשו אחרים לאו משום דבחיי בנו אין לאחרים זכייה בנכסים דודאי יש להם זכות אלא דאינו יודע כמה ימי חיי בנו משום הכי תלה ירושת אחרים במיתת בנו לומר שאין להם אלא מה שנשאר לאחר שיקח בנו שקל בכל שבת כל ימי חייו ומ"מ הן זוכין במותר מנכסיו ולא דמי להאומר נכסי לך ואחריך לפלוני דאין לשני אלא מה ששייר ראשון כדאמרי' בפרק ח' דב"ב דשאני התם דאמר נכסי לך שזיכה לו כל הנכסים ולא נתן לשני אלא מה שישייר הראשון אבל הכא לא נתן לבניו כל נכסיו אדרבה עיקר נתינתו לאחרים אלא ששייר בהן זכות לבנו כדי שקל לשבת ואין להאריך כאן יותר בזה:

פנו את הכלים ואחר כך פנו מטתי שמובטח לכם וכו' ואע"ג דאמר אל יעמוד במקום סכנה ואם עושין לו נס מנכים לו מזכיותיו ונפקא לי' מיעקב דאמר קטנתי מכל החסדים והא אין לך צדיק גדול מיעקב בחיר שבאבות ואיך הוא סמך על הנס לפנות הכלים תחילה ואחר כך מטתו ורב אדא בר אהבה קפיד לעיל על רב הונא שעשה לו כיוצא בזה ואפילו במקום פסידא יתירה י"ל דודאי לכתחילה אין לעמוד במקום סכנה אפילו צדיק גמור ולסמוך על צדקתו דשמא אין עושין לו נס או מנכין לו מזכיותיו דאין לטרוח כלפי שמיא לכתחילה אבל אם נזדמן לצדיק גמור מקום סכנה ממילא בלי מתכוון כההיא דנחום שהיה מוטל מיטתו כבר בבית רעוע בודאי עושין לו נס ואין מנכין לו כלום הואיל ולא נתכוון לכך ואפילו אם מאריך ומרחיב לזמן הנס יותר מן ההכרח כמו שאמר פנו כלים ואחר כך מיטתו לית לן בה כיון דמוכרח להתחלת הנס שלא יפול הבית עד שיפנו מטתו כי מאריך ומרחיב לזמן הנס יותר קצת משום פניית הכלים קודם למטתו לית לן בה כיון דאי אפשר כאן בלא איתרחש ניסא עכ"פ. אין זה מילתא יתירא כולה האי אם ממשיך בידים משך זמן הנס יותר קצת כנ"ל:

למחר כי חזינהו אמר גם זו לטובה כי מטא התם וכו'. גירסא זו ברור לי דמשובשת היא דמשמע למחר מיד ראה אותם שהוא עפרא בעודו בדרך ואפילו הכי אמטינהו לבי קיסר ודבר תימה היא איך מילא לבו לעשות כן אבל בפרק חלק (דף ק"ט) מייתי להא עובדא ושם הגירסא מתוקנת והכי גרסינן התם כי מטי להתם פירוש לבי קיסר ונתן להם הדורון אשתכח עפרא ועוד אישתני קצת התם הגירסא בעובדא זו משמעתין מכל מקום המכוון אחד אלא שיש שם קיצור בהא דגרסינן התם שקלו אינהו אמטו להתם קטלינהו להני דיורי משמע מיד קטלינהו בלא בדיקה והכא הגי' בדקו ולא אשכחו קטלינהו והתם קיצר בדבר דודאי לא קטלינהו עד לאחר שבדקו ולא אשתכח

בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר. קשה לי מדנקט ג' ימים זה אחר זה אלמא סתים לן תנא כרשב"ג דאמר בתלת זימני הוי חזקה דתניא בסוף פ"ו דיבמות (דף ס"ו) נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דברי רבי דס"ל בתרי זימנא הוי חזקה רשב"ג אומר לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא דאילו לרבי ביצאו ב' מתים בג' ימים זה אחר זה הוי דבר והא אמר התם נישואין ומלקיות סתם לן תנא כרבי נישואין דתנן נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל גירשה מותרת לינשא לאחר ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים ודייק הגמרא שני אין שלישי לא מלקיות מי שלקה ושנה בית דין כונסין אותו לכיפה. ווסתות ושור המועד סתם לן כרשב"ג דתנן אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענו שלשה פעמים והיינו משום דנשואין מילתא דאיסורא הוא ובשל תורה הלך אחר המחמיר אבל ווסתות דרבנן לקולא והשתא אמאי לא חשיב לההיא דאיזהו דבר בהדי ווסתות ושור המועד דסתם לן כרשב"ג מדתנן שלשה מתים בשלשה ימים דאילו לרבי בשני מתים בשלשה ימים סגי:

עוד קשה לי דמן הסברא ראוי לדמות ההיא דדבר לההיא דנשאת לראשון ומת כו' דקי"ל כרבי להחמיר ולשלישי לא תנשא משום דחמירא סכנתא מאיסורא והכא נמי בשני מתים חשוב ביה ראוי להתרעה מספק סכנה:

והא ליכא למימר דהא דתנן שלשה מתים בשלשה ימים דוקא לאו משום דבתלת זימני הוי חזקה דבתרי זימנא הוי חזקה ומיתה שאני שהכל למיתה עומדין ודרך כל הארץ היא הלכך מת הראשון אינו מן המנין שזה דרך של עולם הילודים למות ואין השינוי מדרך העולם מתחיל אלא מן המת השני הלכך שלשה מתים לענין חשבון חזקה אינו אלא תרי זימני ולא דמי לכל הני דחשיב בפרק ו' דיבמות דפעם ראשון נמנה לחשבון חזקה דשאני התם דגם פעם הראשון אינו בא מחמת שהוא דרכו של עולם דנשאת לראשון ומת אין זה מחמת דרכו של עולם שמת בעלה של זו דוקא וכן כולן דהא אפילו הכי תקשה מדנקט שלשה מתים בשלשה ימים בשלמא הא דבעי שלשה מתים ניחא מטעמא דפירשתי אלא הא דנקט שלשה ימים דמשמע בשלשה מתים בשני ימים לא וכדתני' בברייתא בגמרא ואמאי כיון דבאחד בשני ימים הללו יצאו ב' מתים המת השני יהיה מן החשבון לצרף אותו להמת של יום האחר ובתרי זימני יהא חזקה דהא המת השני הוי שינוי מדרך העולם:

ועיר המוציאה ה' מאות רגלי כו' משמע שהולכין בזה אחר חשבון אנשים דבה' מאות שלשה מתים בשלשה ימים הוי דבר לפי חשבון זה אלף ות"ק דהוי שלשה מתים נגד ת"ק בעי ג' פעמים כזה שהן ט' מתים וה"ה ב' אלפים י"ב מתים בג' ימים ואלף ששה מתים בשלשה ימים וכן לעולם לפי חשבון הרגלי חשבון המתים. וקשה לי אמאי מדלג דלוגי מאלף ותני לה' מאות הא אלף הוא חשבון ממוצע ביניהם והוה ליה למתני או אלף עם אלף ות"ק או אלף עם ה' מאות והא מהא נמי שמע מינה ממילא דלפי חשבון הרגלי חשבון המתים ויש לומר דנקט הני תרתי משום דמצא להו דוגמא כפר עכו ועמיקי אבל אלף דלא מצא עיר של אלף רגלי להביא לדוגמא משום הכי לא נקט לה:

ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר קשה לי הא דבארבעה ימים משנה שאינה צריכה היא בשלמא הא דביום אחד קמשמע לן לאפוקי דר' מאיר דאמר ריחק נגיחותיו חייב כו' כדאמר בסמוך אבל בארבעה ימים דנקט למה לי פשיטא כיון דאמר ברישא בשלשה ימים ממילא שמע מינה בארבעה לא דמה לי ארבעה ימים או מאה ימים הא ממילא שמע מינה מרישא דלא ויש לומר דמשום סיפא דעיר של חמש מאות ג' מתים בשלשה ימים הוי דבר נקט לה דבארבעה ימים לא הוי דבר והתם טובא קא משמע לן דהא כיון דמדמינן הא מילתא דדבר לההיא נגיחות דשור המועד כדאמר בסמוך והא גבי שור המועד פליגי תנאי בפרק ב' דבבא קמא (דף כ"ד) דלר"מ הוי מועד בג' נגיחות אפילו ביום אחד ולר"י בין לנגיחה ובין לחזרה ג' ימים דוקא ולר' יוסי להעדאה בג' ימים ולחזרה ביום א' סגי ולר"ש איפכא להעדאה ג' פעמים ביום אחד סגי ולחזרה ג' ימים דווקא והשתא האי תנא דלחזקה של דבר בעי ג' ימים דווקא מכל מקום לחזרת דבר להוציא מחזקת דבר לאחר שהוחזק אי בעי נמי שלשה ימים וכר' יהודה דמשוי להו להעדה ולחזרה גבי נגיחות לשלשה ימים או להוציא מחזקת דבר לאחר שהוחזק בחד יומא סגי וכר' יוסי דבעי להעדאה שלשה ימים ולחזרה ביום אחד סגי ליה משום הכי תני סיפא גבי ה' מאות רגלי דהוי חזקת דבר בשלשה מתים בשלשה ימים דבארבעה ימים אין זה דבר שמע מינה דסבירא ליה להוציא מחזקת דבר בעינן שלשה ימים ולא סגי ביום א' דאי ביום א' סגי הא דשלשה מתים אילו היו בד' ימים יום א' בין שני ימים רצופים הפסק שלא מת בו שום אדם ואי לחזרת דבר ס"ל דסגי ביום א' לאשמועינן רבותא טפי דאפילו לאחר שהוחזק בחזרת חד יומא סגי לבטל החזקה כ"ש קודם שהוחזק דיום שלא מת א' מפסיק בין הג' ימים שלא יצטרפו לענין חזקת דבר אע"כ שמע מינה דס"ל להאי תנא דלהוציא מחזקת דבר שלשה ימים בעינן והא לא שמעת מינה מרישא דאלף ות"ק רגלי די"ל דבארבעה ימים מיירי שמתו ג"כ בכל יום אלא שבאחד בשני ימים מתו ג' ובשני ימים הנותרים מתו בכל יום שנים שנים ולעולם לחזרה לגמרי שלא מת שום אדם ביום א' נמי סגי אלא ודאי ברישא בכדי נקט לה להאי דבארבעה ימים אין זה דבר אלא אגב סיפא נקט לה ברישא ג"כ דדרך תנאי' למינקט נמי לרישא אגב סיפא כדאמר בסוף פ"ק דזבחים (דף טז):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף