ברכת רצ"ה/קכב
|
< הקודם · הבא > |
לבוב יום ב' אלול תרל"ו לפ"ק
- לכבוד הרב המאה"ג וכו' מו"ה יוסף יצחק הכהן אבד"ק דאבריטאב נ"י וכעת אבד"ק יאנוב:
א[עריכה]
א) הקשה כ"ת עמ"ש התוס' ז"ל בעירובין דף ל"ו בהא דאמרינן שם אבל תרומה ספק טהורה וספק טמאה אין זה ספק עירוב כשר דהיינו שהי' לו שני ציבורין א' טהורה וא' טמאה ועירב מאחת מהם דליכא חזקה כלל ממ"ש התוס' ז"ל בנדה דף י"ח בהך דט' חניות מוכרות בשר שחוטה ואחד בשר נבילה דבנמצא הלך אחר הרוב דחשוב חזקה נגד הרוב דבהמ' בחיי' בחזקת איסור עומדת הרי דגם בכה"ג שהספק היא מאיזו מקום הוא חשיב חזקה והיינו דאנו דנין על חתיכה זו ואמרינן כיון דאף אם שחוטה הוא הי' לה מקודם חזקת איסור מוקמינן אחזקה דנביל' היא והיא אסור כמקדם וא"כ כמו כן בהך דתרומ' נימא להיפך דכיון דגם הטמאה הי' טהורה מקודם מוקמינן זה שאנו דנין עליו בחזקת טהור' שלא נטמאת. ולישב זה אומר דבש"ס דעירובין לפירוש התוס' ז"ל מיירי שלקח מהקבוע דלא מהני רובא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וה"ה וכ"ש דלא מהני חזקה דרוב עדיף מחזק' וכמ"ש האחרונים ז"ל ע"ע. ואנכי אמינא דא"נ כנ"ל דגם בכה"ג שאין הספק בגופו ורק שמסופק מאיז' מקום היא שייך חזקה עכצ"ל כן דבקבוע ל"מ חזקה דהרי גם בנותר אמרינן דעל לא הודע שלו חייב אשם תלוי עיין שם בכריתות דף ט"ו ע"ב וברמב"ם ז"ל פ"ח מהל' שגגות ה' ו' דאכל חלב ודם ונותר ופיגול בהעלם א' ונסתפק לו אם אכלן או לא אכל אלא חתיכות של היתר שהי' עמהם [דאנן קיי"ל דחתיכ' א' משתי חתיכות בעינן] מביא ד' אשמות תלוין ולמה יחשב ספק דהרי איכא חזקה שהיתר הית' ולא נותר דגם נותר הי' היתר מקודם שנעש' נותר וע"כ דבקבוע לא מהני חזקה והו"ל ספיקא וכנ"ל והבן:
ואוסיף לומר ולבאר דאף דבש"ס שם סתמא קאמר דבכה"ג אין זה ספק עירוב כשר והרי משכחת לה גם בכה"ג לפ"ז לאוקמי אחזקה היכי שפירש מהקבוע דהיכא דאיכא חזקה חזקת טהרה אין זה ספק עירוב ורק ודאי עירוב דהו"ל ודאי סעודה הראויה מבע"י שהי' מותר לאכלו משום דמוקמינן אחזקה שאין זה הטמאה ולא משכחת לה ספק ערוב שיהי' חזקה נגד חזקה חזקת טהרה של התרומ' נגד חזקת תחום ביתו של המערב רק בספק אם נטמאת מבע"י או משחשיכה דהנ"מ והעיקר מה שאנו דנין הוא רק לענין העירוב וכמובן ודו"ק:
ב[עריכה]
ב) הקשה על מה שהעלה הכו"פ ז"ל והחזיק אחריו הפמ"ג ז"ל דלר"ת ז"ל דטעם כעיקר היינו דכל שיש בו טעם איסור לוקה באכל מהחתיכה כזית בכל איסורים וחענ"נ מהתורה דכולו נעשה איסור דהרי הטור ז"ל כפי הנרא' מדעתו באו"ח סי' תמ"ב ס"ל כר"ת ז"ל ואפ"ה פסק דלא אמרינן חענ"נ רק בב"ח אבל לא בשאר איסורים אף מדרבנן ולדעתם ז"ל לר"ת הוא מה"ת. והוסיף דאף לפמ"ש הב"י ז"ל דהטור ס"ל כדעת הרח"כ ז"ל מ"מ בדאיכא כזית בכא"פ עכ"פ ההיתר נהפך לאיסור. ובמח"כ שגה בזה דדוקא לדעת ר"ת צ"ל דהיתר נהפך לאיסור דבכזית ליכא מהאיסור לבד כשיעור. אולם להרח"כ אין ההיתר נהפך כלל לאיסור ורק דכיון שנרגש הטעם אינו בטל בההיתר ושניהם נשארו כמו שהיו ואינו לוקה רק בדאיכא כזית בכא"פ ואכל כל התערובות שאכל א"כ כזית מהאיסור בצירוף פחות מא"פ וז"פ. ובגוף דברי הכו"פ ז"ל הנ"ל י"ל דהרי עיקר חילי' דרבינו אפרים ז"ל דלא אמרינן חענ"נ רק בבשר בחלב הוא דאל"כ היאך הגעילו בכלי מדין דלא אסרה תורה רק כלי ב"י יורה גדול' דהמים נעשו נבילה כמ"ש התוס' בחולין דף ק' שם. והנה התוס' בפסחים דף מ"ד הקשו אהא דאמרינן לר"ע דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור דטע"כ מגע"נ ילפינן דאיך ילפינן טע"כ בנזיר מגע"נ דנזיר קיל משאר איסורים דאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו. ותירצו דבמדין הי' ג"כ כלי יין שהצריכ' התורה הכשר משום שאסורים לנזיר עיי"ש ואי נימא דאי ההיתר נהפך לאיסור חענ"נ מה"ת הדק"ל גם לדעת רבינו אפרים ז"ל דהיאך הגעילו כלי גדולה בלועה מיין דבנזיר היתר מצטרף לאיסור והמים נעשו א"כ נבילה וחוזר ונאסר וע"כ דאין זה תלוי בזה:
והנה באמת צריך להבין דמה חילוק יש לענין חענ"נ בין בב"ח לאיסור אחר שההיתר מצטרף לאיסור הרי עיקר הטעם דבב"ח חענ"נ הוא משום דבהצטרפות נעשה האיסור כלוקה על חצי זית בשר וחצי חלב. ואשר אחזה בזה והתבונן דמזה דלוקה בהצטרפות אין ראי' רק דבעוד שיש בו נ"ט חשוב כולו איסור אבל מ"מ י"ל דאחר שנתערב יותר ואין בו כדי נ"ט ההיתר חוזר להיתרו והאיסור לבד אינו בנ"ט וא"צ א"כ ששים רק לבטל טעם האיסור. ובב"ח מטעם אחר קאתינן עלה דחענ"נ דהנה כבר נודע מה שהקשה הרא"ש ז"ל דבב"ח איך מהני ביטול הרי הו"ל היתר בהיתר דלא בטיל ותירץ דכיון שאין בו כדי נ"ט מותר דדרך בישול אסרה תורה ואין דרך לבשל רק כדי שיתן טעם. ומעתה כל זה היכא שמתחלה לא הי' כדי נ"ט. אבל היכי שמתחלה הי' נ"ט אף שסחטו ונפחת טעם הנבלע אסור דמעט החלב אינו יכול באמת להתבטל דהו"ל היתר בהיתר ומשום שאינו דרך בישול אין לדון דמתחלה הי' בו בנ"ט והי' א"כ דרך בישול ולפ"ז שפיר צריך ששים נגד כל החתיכה דכל הטעם היוצא מהחתיכ' שקבלה טעם מהחלב שהי' א"כ דרך בישול גם עתה שנתערב ואין בו כדי נ"ט מהחלב עדיין באיסורו עומד דהחלב א"י להתבטל ומתחלה הי' דרך בישול ואוסר א"כ עד ששים משא"כ בשאר איסורים דאף היכי שההיתר מצטרף לאיסור דמ"מ כיון שאין בו עתה כדי נ"ט חוזר להיתרו וא"צ ששים רק נגד האיסור הנבלע וכנ"ל. ובזה אמינא לקיים דברי הט"ז ז"ל שכתב דהיכא דאחד מהם אסור כגון בשר בהמה טמאה בחלב טהור' או בשר טהור בחלב טמאה לא אמרינן חענ"נ כיון דלא שייך לומר דכל חד באפי' נפשי' שרי וכבר תמהו עליו דמ"מ לענין איסור בב"ח רק בהצטרפות נעשה האיסור ולפי הנ"ל ניחא דכיון דאחד מהם איסור והו"ל איסור בהיתר שפיר דמי לשאר איסורים דאף אי ההיתר מצטרף לאיסור לא אמרינן בשביל זה דחענ"נ די"ל דאחר שנתבטל הטעם חוזר ההיתר להיתרו וכנ"ל והבן זה ויש לי עוד בזה הרהורי דברים אולם יען לא צרפתים עוד בכור הבחינ' אשים מחסום לעטי:
ג[עריכה]
ג) נתקשה בדברי הטור או"ח סימן תמ"ב דפלוגתייהו דר"א ורבנן בכותח הבבלי היינו בדליכא טעם חמץ וגם ליכא בכא"פ דהרי הוא ז"ל ביו"ד סימן ק"ג בשיטת הרשב"א ז"ל קאי דבנטל"פ כיון שאין הטעם ועיקר הממש אף שראוי לגר בטל ברוב ובהך דכותח כיון דליכא טעם יתבטל ברוב ואף שיש כזבא"פ למה ילקה. ולדעתי לק"מ דבהחתיכות חמץ שבהכותח באמת יש טעם ורק שאינו נו"ט בהכותח וא"כ לא מיבעי' היכי שהשאר הוא לח שיכול לבררם דלא בטיל ורק אף היכי שיש ג"כ חתיכות קטנות משאר מינים שאינם חמץ והמה רוב נגד החתיכות חמץ אינו בטל דע"י טעימה יכול להכיר החמץ ולא דמי להך דהרשב"א ז"ל שנתערב הכל ונבלל יפה וטעם הכל שוה וזה ברור:
ד[עריכה]
ד) נתקשה במ"ש הב"י ז"ל בקונם פירות אלו דנראה מדברי הר"ן ז"ל דאסור בחילופיהן וגידוליהן מה"ת כחלופי וגידולי הקדש דמשנה שלימה שנינו בפ"ט דתרומות גידולי הקדש ומע"ש חולין. ולבאר הדבר צריך אני להאריך קצת ולפרש שיחתי. הנה הרשב"א ז"ל בחידושיו לנדרים דף מ"ז כתב דבקונם פירות אלו עלי אין חילופיהן איסורין רק למחליף עצמו משום דאף דהקדש תופס דמיו ז"א רק בהקדש דמים דאית לי' פדיון משא"כ בקונמות דאין לו פדיון וגדולי' אסורים אפי' בזרעו כלה בקונמות דעשאן כגדולי תרומ' עיין בדבריו ז"ל. והנה לכאור' יש לעורר דהנה לפ"מ דאיתא בירושלמי ז"ל הטעם דמכרם לאיסורי הנאה וקידש בדמיהן מקודשות משום שאין זה דמיהן שאין להם שיווי ומבואר דאל"ה הי' חלופי איסורי הנאה ואסורים ועיין בפוסקים ז"ל שהביאו דברי הירושלמי הנ"ל באין חולק. ואנכי בחידושי אמרתי לישב ע"פ דברי הירושלמי הנ"ל מ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' בכורים ה"ד דאם מכר פטר חמור דמיו אסורים. ותמה הראב"ד ז"ל דכי מא"ה שתופסים דמים היא ולפ"ז ניחא דפטר חמור יש לו שיווי דמי בינו וביני שיכול לפדותו בשה בר דנקא וחשוב בשביל זה ממונו עיין ש"ס דבכורות דף י"א וכיון שיש לו שיווי הדמים אסורים שהר"ז דמיו וכנ"ל. ומעתה נהי דקונמות שאין לו פדיון אינו תופס דמי' מ"מ הגידולים שהמה ג"כ כחלופין שע"י האיסור באו למה לא יהי' אסורים מה"ת דל"ד לחילופי דמים שהחלופין ל"ח דמיהן משא"כ גידולים שע"כ המה דמיהם וחלופיהם וכ"ש דיקשה בהך דגידולי הקדש בדק הבית דמיהם אסורין מה"ת דהקדש ב"ה תופס דמיו וחלופין אסורים וה"ה הגידולים שבאו ע"י זרע ההקדש וזה דבר שראוי לעורר עליו:
ולכאורה עלה על לבי לישב ע"פ דאיתא בע"ז דף ס"ב דב"ר ינאי יזפו פירות שביעית מעכו"ם ופרע להם בשמינית וא"ר יוחנן יאות הן עבדין כו' דכיון דל"ה בהאי שעתא בעיני' לאו חלופין נינהו. עיין פירש"י ותוס' שם. וא"כ הגידולין כיון שאין האיסור בעין אין עליהם דין חלופין. אמנם אחר ההתבוננות זה לא יספוק רק לישב מה שהקשיתי בהך דגידולי הקדש ב"ה דתופס דמיו וחלופי' אסורים. דגידולים דמי לחלופי'. ולפ"ז. א"ש דלא דמי רק לחלופין שלקחם אחר שכבר אינו בעולם אבל אנן לפי דברי הירושלמי קיימינן דכל איסורי הנאה אף שאין איסורן חייל על החלופין שאינם תופסין דמיהן הי' לנו לאסור משום שעם הנאת הדמים הוא נהנה מאיסור ההנאה. ורק דהטעם דמותר הוא משום שאין זה דמיו שהא"ה אין לו שיווי והגדולים א"כ דע"כ המה דמיהם הי' לנו לאסור באמת. ולזה אין לדון משום שהאיסור אינו בעולם דזה ל"ש רק לענין שאנו דנין שיתפשט האיסור על החלופין באיסורין שתפסו דמיהן ולזה שפיר אמרינן דכיון שהאיסור אינו עוד בעולם אין ממה שיתפשט ולחול ע"ז משא"כ כשאנו דנין לאסור מטעם דאף שאינו תופס דמי' מ"מ הוא נהנה מאה"נ דלזה אין שום נ"מ במה שאינו בעולם. וז"ב בסברא וא"כ הקל"ד דלמה לא יאסרו הגידולים מה"ת משום זה וכנ"ל:
אשר ע"כ אמינא לדעת הרשב"א ודעמי' ז"ל דבשיטת רש"י ז"ל קאי שפי' בע"ז דף מ"ט דבנטע אגוז של ערלה אף שלא הרכיב אח"כ הפירות מותרים דהו"ל זוז"ג הזרע של איסור והקרקע של היתר עיי"ש וא"כ גם הכא הגידולים מותרים מדינא מטעם זוז"ג ולפ"ז אמינא דהסוברים בהך דקונמות דהגדולים אסורין מה"ת בשיטת התוס' אזלו דל"ח זוז"ג רק כששניהם מענין אחד אבל זרע והקרקע שהמה שני ענינים נפרדים ל"ח זוז"ג עיין בדבריהם ז"ל. וחלופיהן שכתבו שהוא מה"ת מטעם אחר קא אתי לה דס"ל דכיון דהקדש תופס דמי' קיל קונמות שהיא קדושת הגוף מקדושת בד"ה שתופס דמי'. וחילוקו של הרשב"א ז"ל דשאני קונמות שאין לו פדיון לא סבירא להו דהרי פירי שבועות אינם נתרים ע"י הפדיון ואפ"ה תופסים דמיהם שמה שנשארו באיסורן חומר הוא אצלם אבל מ"מ דמי להקדש שתופס הדמי' וה"ה א"כ בקונמות אין להקל בהם לענין הדמים. יותר מגבי הקדש דמים ורק משום דהוי קדושת הגוף חמירי ולא פקעו ע"י הפדיון ודו"ק כי זה נכון בביאור ענינים אלו:
ועדיין נשאר לנו לבאר הא דהצריך הרשב"א ז"ל להמציא טעם חדש באיסור הגידולים בקונמות דעשאם כגידולי תרומה דבלא"ה כיון דעיקר מה שאנו דנין להתיר הגידולין לדעתו ז"ל הוא משום דהוי זוז"ג והרי קונמות הו"ל דשיל"מ ובדשיל"מ דלא בטיל גם זוז"ג אסור דגם זוז"ג מטעם ביטול היא. דמהאי טעמא בהקדש גם זוז"ג אסור עיין ש"ס דפסחים דף כ"ז ע"ב ובמפורשים שם.[א]
ולישב זה אמינא מלתא חדתא עפ"מ דאמרינן בש"ס דנדרים דף נ"ט דקונמות הוי דשיל"מ ולא תרומה דקונמות מצוה לאיתשולי עליהן משום דר' נתן דהנודר כו' והמקיימו כאילו הקריב עלי' קרבן. תרומה ליכא מצוה לאיתשולי עלי' דלפ"ז משכחת לה בקונמות דיועיל ביטול כגון שנתערב כל הדבר הנדור דכיון שאין עוד מהדבר הנדור בעינא ליכא תו מצוה לשאול דכבר נתקיים הנדר ואין נ"מ עוד בהשאלה [וזה אין לומר דאיכא מצוה לשאול שלא יצטרך לסמוך על הביטול דא"כ גם בתרומה נמי יחשב דשיל"מ מה"ט וכמובן] וא"כ כיון דסתמא תנן דאסור בגידוליהן אף בכה"ג דל"ח דשיל"מ וזוז"ג א"כ מותר הוצרך הרשב"א ז"ל לומר הטעם דעשאן כגדולי תרומה והבן זה:
ולפ"ז לכאורה תתחזק הקושיא במשנתינו פ"ט דתרומות הנ"ל עוד ביותר דגם לדעת הרשב"א ז"ל יקשה דאף א"נ דהא דעשאן חז"ל כגדולי תרומה הוא רק בקונמות דהוי קדושת הגוף ולא בקדושת דמים מ"מ מצד אחר הגידולים אסורין מדרבנן עכ"פ בהקדש דכיון דרק מפאת זוז"ג אנו באים להתיר הגידולים וכנ"ל הנה בהקדש ב"ה דהו"ל דשיל"מ ע"י פדיון וכמו שביאר הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ט שם הטעם דכיון דלפדיון קיימי חשוב דשיל"מ אף דליכא מצוה זוז"ג אסור מדרבנן וכנ"ל ובמשנתינו תנן דגדולי הקדש חולין:
ואשר אחזה בזה דהא דתנן גדולי הקדש חולין לאו היינו דמותרים כחולין ורק שאין עליהם דין הקדש דאף דהקדש תופס דמים והגידולין המה כחליפין לא נתפסו בקדושה כיון שההקדש ליתא עוד בעינא וכאשר בררתי למעל' מהך דר' ינאי כו' אבל מ"מ אסורים בהנאה דחשיב נהנה מא"ה דגדולין ע"כ המה דמיהן ואסורים מה"ת או מדרבנן וכמש"ל. ויען שהיא פירוש חדש חפשתי ומצאתי ברמב"ם ז"ל פ"ה מהל' מעילה הי"א שכתב וזה"ל הרי הגידולי' חולין ואין מועלי' בהן ואין משלמי' מהן קרן וחומש והרי זה כמ"ש ונתתי שבח לה' שהנחני בדרך אמת. ובגוף דברי הב"י ז"ל הנ"ל שלדעת הר"ן ז"ל חלופי וגדולי קונמות אסורים מה"ת אני תמה מדברי הר"ן ז"ל נדרים דף מ"ז שכ' אאבעי' דרמב"ח שם באוסר פירותיו על חבירו דכיון דאבעיין ל"א הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ומבואר דס"ל דכל איסורו אינו רק מדרבנן וצע"ג:
מה שתמה על המקנה ז"ל שכתב שלא מצינו במכירה ומתנה שנתן לידו שיהי' בידו לחזור תוך כדי דיבור מחו"מ סימן קצ"ה דרק אחר כדי דיבור א"י לחזור. יעיין כ"ת בט"ז ז"ל אה"ע סימן ל"ח שכתב ג"כ כדעת המקנה ז"ל עייש"ה:
את זאת ראיתי להשיב לכ"ת על יקרת מדברותיו:
- ↑ ואין להקשות על מ"ש מו"ח ז"ל דהגידולים חשיבי דשיל"מ הא פסק הרמ"א ביו"ד סי' ק"ב דכשלא הי' ניכר קודם שנתערב גם דבר שיל"מ בטל. דז"א שהרי הכא הי' ניכר האיסור בהעיקר קודם שנזרע וגם אח"כ קודם שנצמח ממנו הגדולים ובכה"ג לא בטיל כמ"ש הט"ז שם דבמליחה חשוב ניכר האיסור מטעם זה ע"ש. אך לכאור' יש לעורר דאדרבה אפי' באין לו מתירין למה יהי' הגדולים מותרים אי נימא דמטעם דהוי זו"ז גורם ומשום ביטול ברוב קאתי עלה הא כבר נודע מ"ש המרדכי בשם רבינו משולם הובא במל"מ פ"א מה' משכב ומושב דכל דבר שתחילת ביאתו לעולם בתערובות לא בטל ועי' כו"פ שם שכתב דאין מדברי המרדכי האלו סתירה למ"ש הרמ"א הנ"ל דכשלא הי' ניכר קיל יותר ובטל גם בדשיל"מ שהוא ג"כ לקוח מהמרדכי וא"כ לכאור' דבריו סותרים זה את זה דהתם הקרי והזיבה באין כאחד משא"כ כאן היין מערב שבת ובשבת זב לתוכו יין דענבים ונתבטל תיכף דהיתר ניכר ולא האיסור ע"ש ועי' נו"ב מהד"ת יו"ד סי' נ"ד שהגאון נ"ב עמד ג"כ בסתירת דברי המרדכי אהדדי ואמר שיש חילוק אם המבטל לא הי' ניכר מעולם בפני עצמו הורע כחו לבטל דבר המעורב בתחילת ברייתו לא כן אם המבטל כבר קנה לו הויה לעצמו והמתבטל הוא הבא אחריו ונתערב כו' אז דין הוא שיתבטל ביותר אפי' אם הוא דבר שיל"מ ע"ש ולפ"ז גבי גדולי' שההיתר לא הי' ניכר בפני עצמו מעולם צריך להיות לכאור' לפ"ז דלא בטיל כלל. וראיתי שהרב הגאון מהר"ש ז"ל שם בנו"ב סי' נ"ה הקשה על המרדכי בשם ר"מ מהך דגדולי היתר מעלין את העיקר ע"ש והנה באמת יש לתמוה הרבה על הני רבוותא וכמדומ' לי שלא עיינו בגוף דברי המרדכי בפרק הזרוע מה שכתב שם עוד להלן וראו רק מה שהביא המ"ל הנ"ל. וע"כ הנני להעתיק בזה כל דבריו וז"ל ובבפרק ב' דב"ק אמר ר' יהושע דשכבת זרע של זב מטמא במשא לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה וכה"ג אמרינן בפ' מצות חליצה יבמה שרקקה דם חליצתה כשרה לפי שא"א בלי ציחצוחי רוק ותימא הא דתניא בזבחים פרק התערובות ר"י אומר בשם ר"ג אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק אבל משמע דדם מבטל רוק א"כ הכא נמי נימא הכי וי"ל בב"ק וביבמות איירי כגון שהיא בעין וניכר וכל דבר שהיא בעין וניכר לא בטיל אי נמי ליכא למימר בטל ברוב אלא בדבר שהי' ניכר בפני עצמו תחילה ואח"כ נתערב אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם מעורבת כגון בב"ק וביבמות ליכא למימר דבטיל. והא דתנן בפ' המפלת שליא בבית טמא ור"ש מטהר ומסיק טעמא דר"ש משום ביטול ברוב שנמחה ונימוח הולד ונתבטל ברוב וי"ל דהתם נמי הולד הי' ניכר קודם שנימוח עכ"ל. והנה לפי פרושם של הכו"פ והנו"ב דעיקר החסרון מה שהיתר לא הי' ניכר בפני עצמו א"כ איך כתב המרדכי לתרץ הך דשליא משום שהולד הי' ניכר הא אדרבה יותר גרע שהולד המתבטל הי' ניכר ואנן בעינן שדבר המבטל שהוא ההיתר יהי' ניכר ואי לאו הכי לא בטיל כלל וא"כ תירוץ זה של המרדכי אין לו פתרון כלל לשיטתם. אך לפע"ד נראה לפרש כונת המרדכי באופן אחר דמה שכתב בדבר שתחילת ביאתו לעולם מעורבת אין הפירוש כלל שתחילת יציאתו על פני תבל היא בתערובות אלא הפירוש של מלת לעולם כמו תמיד וכך הוא שיור דבריו דאחרי שתירץ מקודם דמיירי שהדם והרוק היה ניכר ומשו"ה לא בטל משום שכל דבר שהוא בעין וניכר לא בטל חזר וכתב דאפילו אם אינו ניכר נמי לא בטל דענין ביטול כשאין האיסור ניכר לא שייך אלא בדבר שהי' לו הויה בפני עצמו. אלא מחמת סיבה ומקרה נתערבו יחד. אבל דבר שתמיד בא בתערובות ואי אפשר לבוא באופן אחר כלל כמו דם יבמה שאי אפשר כלל לבוא בלי צחצוח רוק וכן שכבת זרע של זב שא"א בלי צחצוחי זיבה כלל חשוב ג"כ כמו ניכר האיסור אחרי שאנו יודעין בבירור שאי אפשר בתולדה להיות באופן אחר ומה לנו אם הדבר ניכר לעין רואה ומה לנו אם ניכר ע"י עין השכלי הידועה שא"א להיות באופן אחר ומשו"ה גם אם אינו ניכר חשיב כאלו הי' ניכר [אבל אין כונת המרדכי משום דכיון שבא בתערובות הורע כוחו. דאדרבה כל שבא בתערובות יותר נקל לבטל כמו שכתב בעצמו לענין דבר שיל"מ ולהכי שפיר תירץ הך דשליא בבית דהתם כיון דהי' אפשר להפרידם ומתחיל' הי' הולד ניכר ואין זה דבר בהכרח שיהי' בדם לידה מנימוק הולד ורק ע"י מקרה והזדמנות נימוק הולד ונתערב בתוך דםלידה ואלו לא הי' נימוק הי' הולד נפרד מהדם לידה להכי לא חשיב ניכר ובטל ברוב ולפ"ז אין זה ענין כלל לחלב העובר שהוציא ידו שכתבו חכמי אשכנז דבטל דהתם ג"כ אלו הי' חתכו את האבר היוצא מתחילה לא הי' שום תערובות איסור בהחלב רק ע"י מקרה נתערב האיסור בהיתר וכן הך דגיגת ענין אחר הוא שנעשה ע"י מקרה ויד אדם באמצע. ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |