ברכת רצ"ה/קטז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה קטז

סימן קטז

ב"ה. לבוב יום ג' י"א שבט תרכ"ד לפ"ק.

אשיב ואומר שלום לכבוד ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי בחדרי תורה חכמתו פניו תאירה חותם תבנית וכלי החפץ מפורסם לשם ולתפארת כ"ש מו"ה מנחם נחום גינצבורג נ"י האבד"ק סאכטשוב והגליל.

זה כירח ימים הגיע עדי מכתב יקרתו עם חידושי תורה כוננו ידיו הנחמדים ולאשר רבים המה עתה השואלים מאתי דבר ה' כי יקר מאתם ובענינים אשר להם משפט הבכור' מצד עצמותם לא יכולתי להשיבהו ואחר עד עתה וגם עתה לא אוכל להתהלך ברחבה יען כי הענינים אשר עליהם יסובבו דלתי מזימותיו המה ענינים עמוקים רחבים עד מאד ואם באתי לחקור על כל פרט ופרט תקצר היריעה מהכיל ואשר ע"כ אבא בקצרה ואך עכ"ז מובטחני כי כאשר ישים כת"ה עיונו להשכיל על כל רמיזות מכתבי כמשפט לחכם ומבין מדעתו יראה כי יותר מאשר יקרא לפני כתוב כאן וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

א

(א) נתקשה כ"ת בדברי מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל שהקשה בהך דמשכיר בית לחבירו בחזקת שאינו בדוק ואמרו נשים וקטנים אנו בדקנום דנאמנים משום דמדאורייתא בבישול בעלמא סגי. וכתבו הפוסקים דמ"מ צריך השוכר לבטל דכיון דנולד הספק על מלתא דאורייתא ודרבנן כאחד על הבדיק' ועל הביטול הול"ל דמחמירים בשניהם וכדקיי"ל הכי גבי בהמ"ז וק"ש דהרי הספק לענין בדיקה וביטול נולד אצל המשכיר והחומרא דמחמירין לגבי הביטול הוא רק לגבי השוכר ולא שייך לומר דכיון דנולד הספק בדאורייתא נחמיר גם לגבי הבדיקה שהוא מדרבנן דהרי אצל השוכר לא נולד הספק כלל עכ"ד. ולא אבין דהרי עתה אנו דנין על השוכר ואמרי' לי' דצריך לבטל ואי לאו הכי יצטרך לבדוק ורק אם יבטל ולא יהי' איפוא רק ספק לענין הבדיק' שאחר הביטול לא יצטרך לבדוק משום דנאמנים בדרבנן ואין לך זילותא לדרבנן יותר מזה. וגם מי הגיד לכ"ת דהספק נולד אצל המשכיר מי לא משכחת לה דאמרו שבדקו אחר שכבר הי' מושכר לזה וכוונתו בזה נעלמה ממני:

ב

(ב) כתב כתר"ה לישב קושיות מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל מאו"ח סי' תמ"ב דאמאי בהך דחצי זית בבית וחצי זית בעליה פסקינן דמבטלו וא"צ לבער ובהך דעכבר נכנס ועכבר יוצא קיי"ל דצריך לבער דכיון דנולד הספק בדאורייתא למה לא מהני מה שיבטלנו כעת דיש לחלק בין ספיקא דדינא לספק במציאות. דבהך דעכבר הוי ספק במציאות אם נשאר חמץ בבית דבזה שפיר י"ל דכיון דכבר הוחזקנו לענין הביטול שנשאר החמץ בבית א"א להקל לענין הבדיק' משא"כ בספיקא דדינא וכהך דחצי זית בבית כו' והביא מה שכתבו הפוסקים דבספק פלוגתא או איבעיא דלא אפשטא לא שייך חזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ולא נפשוט האיבעיא. ובמחכ"ת אין הנדון דומה לראי' דהא דמחמירין היכא שנולד הספק בדאורייתא ונתגלגל אח"כ שנעש' רק דרבנן אין הטעם משום שכבר החזקנו הדבר באיסור דבאמת אין זה חזקה דרק משום ספק החמרנו דספיקא דאורייתא לחומרא אבל לא שהחלטנו הדבר לודאי ואין מקום להחמיר משום זה כשנעשה אח"כ איסור דרבנן ורק דעיקר הטעם דמחמירין משום דהוי זילותא דרבנן שנחמיר באותו דבר בעצמו בדאורייתא ונקל בדרבנן ואין מקום איפוא לחלק בזה בין ספק במציאות לספיקא דדינא כיון שאין אנו דנין מטעם חזקה שהחזקנו הדבר באיסור וכנ"ל דרק משום הספק החמרנו בדאורייתא ואין זה חזקה להחליט הדבר כודאי וז"ב.

ובחידושי אמרתי בזה לישב דברי הרמב"ן ז"ל ריש מס' נדה שכ' בהך דטומאת מעל"ע דבחולין כיון דלא מכרעה מלתא דטומא' מוקמינן טהרות אחזקתיהו דהרי הוא בעצמו ז"ל כתב לקמן דף י"ח שם לענין הך דשליא בבית דאין לומר דרוב שליא בולד ומיעוט בלא ולד ובית זה בחזקת טהרה סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דכיון דהשליא בבית אין חזקתו של הבית כלום דאנו דנין על השליא והבית כשליא עצמה. וכמו כן כתבו כמעט כל הקדמונים עיין עליהם וא"כ כ"כ נימא בהך דמעל"ע איך דמוקמינן הטהרות אחזקתו כיון שהספק היא על האשה. ולפי הנ"ל ניחא דרק בהך דשליא דלגבי השליא עצמה שעיקר הספק נולד בה החזקנו לודאי שיש בה ולד מחמת הרוב דרוב שליא יש בה ולד לא מהני שוב חזקת הבית דכיון שכבר החזקנו השליא בולד הבית כשליא עצמה משא"כ בהך דמעל"ע דגם לגבי האשה בעצמה לא הו רק ספיקא ולא החלטנו אותה לודאי טמאה ורק דספיקא הוא דבזה שפיר יש לדון כעת ולאוקמי הטהרות אחזקתן ודוק בזה. ובחידושי הארכתי הרבה בכל זה ואכמ"ל:

והנה כ"ת האריך עפ"י דברי הפוסקים הנ"ל ליישב דברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכתבו בהך איבעי' אי יש יד לצדקה דאזלינן לחומרא משום דהוי ספק איסורא וירד להצילם מקושית הר"ן ז"ל שתמה ע"ז מחולין ומיומא דמבואר דספק ממון עניים הוי קולא לנתבע עייש"ה והעלה דבחזקת ממון יש שני ענינים דהוי חזקה כמו שאר החזקות חזקת מ"ק וזה מהני גם לגבי איסור וגם דכיון דהוא תפוס אינו יכול להוציא מידו בלי ראיה אמנם זה אינו רק כש אנו דנין לענין ממון אבל מ"מ לא מהני לענין איסור ולכך בהך דיש יד לצדקה כיון שהוא ספיקא דדינא איבעי' דלא איפשטא שפיר מחמירינן דאין יכולין לדון בזה מחמת החזק' וכנ"ל בשם הפוסקים ז"ל הנ"ל ומה שהוא תפוס לא מהני רק לענין ממון אבל לא לענין ספק איסור משא"כ בהך דחולין ויומא דשפיר יש לדון מצד החזק' חזקת מרה קמא דמהני גם לענין איסור עכת"ד. והנה אם אמנם כי דבריו דברי חכמה אולם כאשר נחפש' ונחקור' אין זה ברור עוד דחזקת מ"ק מהני גם לגבי איסור ועיין בפוסקים שכתבו בהך דהיו מוחזקים בעבד שהוא שלו וגט חקוק ע"י והיא יוצא מתחת ידה דפסק רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דהרי זו ספק מגורשת משום דהגודרות אין להם חזקה דאף לענין ממון קיי"ל דמוציאין מיד המחזיק דחשבינן לי' לודאי שאינו שלו משום חזקת מ"ק מ"מ לענין איסור מודו בספיקא לא נפקא דאינה חזקה לדון מחמתה ורק דבממון א"י להוציא מחזקת מ"ק אבל לענין איסור ל"מ ובחידושי הארכתי הרבה בביאור דבריהם ואמרתי להביא ראי' לזה מש"ס דב"מ דף י"ט בהך דמצא שובר דפריך וניחוש דלמא זבנה לכתובת' כו' דמאי ניחוש לזה והא אית לה להכתוב' חזקת מ"ק לומר שלא מכרה וכמ"ש הפוסקים ז"ל הובאו דבריהם בש"מ ב"מ דף כ"ז דלכך לא חיישי' בכל האבידות הנמצאות למכר' משום דמוקמינן אחזקת מ"ק עיין דבריהם ז"ל. אולם לפי הנ"ל ניחא דדוקא בשאר אבידות שאנו דנין על הדבר בעצמו להחזיר לזה שנתן סמנין שפיר אמרינן דכיון דע"כ הי' שלו מחמת שאומר סימנין מוקמינן בחזקת מ"ק וא"י לעכב החזר' משום חשש מכירה משא"כ בהך דשובר דאין החשש מכירה על השובר רק על הכתוב' שפיר פרכינן דניחוש דשמא זבנה לכתובת' דאין אנו באים לעכב דבר שהוא בחזקתו חזקת מ"ק ולדון מחמתה אין חזקה זו כשאר חזקות שנחליט שבודאי הדבר כן הוא דמה"ט ל"מ לענין איסור וכנ"ל והארכתי בזה הרבה אולם לא עת האסיף פה ולקמן נדבר בזה עוד:

ובדברי הרשב"א בתשו' תקס"ג שכ' דבמקדיש שדהו לבדק הבית מעכשיו ולאחר ל' יום דהמתנ' בטלה דלא שייך בהקדש לומר דגופא קני מהיום ופירות לאח"כ דהרי אוכל מפירות היונקים משדה הקדש והא דמבטלינן המתנה ולא השיור הוא משום דהו"ל להשד' חזקת מ"ק וכיון דלא ידעינן מה נבטל המתנ' בטיל' ואוקמי' אחזקתי' שנתקש' כ"ת לפ"ז דגם זה הוא ספק איך נדונין להך דינא ואיך תועיל חזקה להכריע כיון דאינו ספק במציאות וכנ"ל בשם האחרונים ז"ל דבאמת כי י"ל דזה הוי בספק דעלמא דרק עיקר הספק הוא אם רצונו בביטול המתנ' או בביטול השיור ואולם עדיין יוקשה לפמ"ש בשם הפוסקים דהך דגודרות דחזקת מ"ק אינה חזקה כלל לענין איסור וכמובן. אולם האמת יורה דרכו דלק"מ ודברי רבינו ז"ל נכונים וברורים בטעמן דבהך דמקדיש כיון ששייר לעצמו הפירות וא"א שיתקיים דיבורו לגמרי באמת לענין איסורא פשיטא דכיון שיש אומדנא שלא רצה רק באופן שישייר לעצמו הפירות אין כאן נדר הקדש דהו"ל פתחו עמו וגם דאף אי לא הוי אומדנא רק שיוכל לפרש דבריו נאמן דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ורק דלענין ממון אינו נאמן באמירתו וגם אומדנא כל שאינו מוכח טובא לא מהני ולזה כ' הרשב"א ז"ל דלענין צד הממון שיש בזה שהקדש תובע ממנו מוקמינן בחזקת מ"ק דכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי כל היכי דקיימא ארעא תיקום ולענין איסור הנדר שפיר מהני האומדנא ונאמן לפרש דבריו וכוונתו והרבה יש לי לדבר בסוגיא דתנאה אי חזרה הוי ואכ"מ הביאור. ובגוף סברת האחרונים ז"ל דבספק שאינו במציאות רק ספיקא דדינא לא שייך חזקה הארכתי הרבה בחידושי והעליתי דיש לחלק בין חזקה דמעיקרא לשאר החזקות דשאר החזקות אינם רק מכריעים את הספק לעשותו כודאי דבסברת החזק' מכריע לומר שהוא כן וזה לא שייך בספק שהוא ספיקא דדינא דבזה פשיטא דלא שייך ענין הכרעה מפאת החזק' דמשום זה לא נשתנ' הדין ולא אפשטא האבעי' והספק וכמ"ש ז"ל משא"כ בחזק' דמעיקרא דבלא הענין המכריע התור' גזרה להעמיד כל דבר בחזקתו הקודמת כל זמן שלא נתברר שיצא בודאי מחזקתו וכהך דנגע דילפינן מיני' דאזלינן בתר החזק' דכ"ז שאין יודעין בבירור מוקמינן הנגע בחזקת' כמו שהיתה עד עתה ואין אנו צריכין בזה לומר דהחזק' מכריע את הספק ומה"ט אמרינן דבתרי ותרי מדאורייתא מוקמינן אחזקה אף דלא שייך כאן לומר דהחזק' מכריע דלא יהא החזק' גדולה מאלו היו עוד שני עדים דל"מ להכריע דתרי כמאה וכמ"ש התוס' ב"ב דף ל"א לענין מגו דלכן אינם נאמנים האחרונים במגו דא"ב פסלו לקמאי בגזלונותא דאין המגו חשיבה יותר משני עדים ותרי כמאה עייש"ה וע"כ משום דבחזק' דמעיקרא בלא זה דמכריע אזלינן בתרה כל זמן שאינו מבורר בהיפוך וכיון דהו"ל תרי ותרי שעדיין הדבר ספק אצלינו מוקמינן שפיר אחזקה ולא דמי למגו שאינו רק סברא ואומדנא שהאמת אתו ולא עדיף אומדנא מב' עדים דל"מ להכריע דתרי כמאה וא"כ כמו כן י"ל דגם בספיקא דדינא דיש לאוקמי' אחזק' דמעיקרא דאף שאינו יכול להכריע הספק מ"מ כיון שהדבר בספק אצלינו שפיר מוקמינן אחזקתו וכנ"ל בהך דתרי ותרי דג"כ אין החזקה יכולה להכריע וזה ברור בבירור הענינים:

ובזה יבואר מ"ש הרבה פוסקים לחלק בהך דלא גזרו על שבות בין השמשות בין אפוקי לעיולי יומא דבאפוקי יומא שפיר אסור לעבור על השבותין ביה"ש דיש חזקת איסור עיין בדבריהם ז"ל דלכאור' יקשה דמה שייך כאן ענין חזקת היום שעבר וכי החזק' תוכל להכריע הספק שאנו מסופקים בכל ביה"ש. ולפי הנ"ל ניחא דבחזק' דמעיקרא אין צריך כלל להכרע' שיכריע את הספק ורק דכל שהוא ספק מוקמינן אחזקה כמו שהי' וכנ"ל ועיין בקונטרסו של מר אבא הגאון אמתי זצ"ל אבה"ע סי' קס"ט שתמה על הגאון בעל פ"י ז"ל שהביא ראי' דכל שנעש' מעשה לפנינו ליכא לאוקמי אחזק' מש"ס דיבמות דף קי"ג דלר"א אשת חרש ספיקא הוא שלא הכריעו בו חכמים אם דעתו מיושבת אם לא דאמאי לא מוקמינן לה אחזקת' חזקת פנוי' דאיך יכריע חזקת פנוי' של אשה זו שקידש חרש אחד הספק שנסתפקו החכמים בכל החרשין ועיין בדברי הגאון מה"ר יוזפא ז"ל מזאלקוויא השואל והמשיב שנית שם בתשו' הנ"ל שהסכים ג"כ לסברת מר אבא הגאון ז"ל ורק שיישב דברי הפ"י באופן אחר במועצות ודעת עיין בדבריהם ז"ל ולפי הנ"ל אין אנו צריכין לזה דבתר חזקה דמעיקרא שפיר אזלינן גם בכה"ג דאין אנו צריכין בזה לסברת המכריע ורק דכל שיש ספק יהי' מאיזה צד שיהי' ממילא מחזקינן הדבר בחזקתו שהי' עד עתה וכמ"ש והבן. ועפ"ז יש לבאר יותר דברי הפוסקים שהבאתי למעל' ראש שכתבו בהך דהיו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו דהוי ספק מגורשת משום דאף דגודרות אין להם חזקה כלל דמוקמינן אחזקת מ"ק מ"מ לענין איסורא דא"א מידי ספיקא לא נפקא דדעתם ז"ל דחזקת מ"ק אינה חזקה להכריע הספק להחשיבו כודאי כיון שאין הדבר נשתנה בעצמותו ורק דאין אנו יכולין להוציא מחזקת מ"ק בלי ראי' ברורה ודמיא לחזקה דמעיקרא היכא דלא שייך לומר שהוא מכריע הספק וכגון בתרי ותרי דאינו יכול להוציא מחזקתו וכנ"ל ומעתה בהך דעבד כיון דלענין הגט אין אנו דנין להוציא הדבר מחזקת מ"ק ורק שאתה באת להכריע מכח חזקת מ"ק הספק אי נתן לה העבד או דמעצמו עייל ל"מ דאין חזקת מ"ק חזקה להכריע הספק והוי שפיר ספק מגורשת ויש לי הרהורי דברים בזה מהך דהנייר שלו אולם עדן לא צרפתים בכור הבחינ' ולכן אשים מחסום לעטי] ולפי"ז גם לדעתם ז"ל היכי שאנו דנין להוציא מחזקת מ"ק אף היכא שנוגע לענין איסור מוקמינן שפיר אחזקת מ"ק וכמו בחזק' דמעיקרא היכי שא"י להכריע הספק מ"מ מוקמינן הדבר בחזקתו וכנ"ל בתרי ותרי דאין החזק' יכולה להכריע ומ"מ ודאי אוקמא אחזקה וא"ש הך דחולין ודיומא לענין ספק ממון עניים וגם בהך איבעי' דיש יד לצדק' נכונים לפ"ז דברי הר"ן ז"ל דאזלינן לקולא משום דמוקמינן אחזקה חזקת מ"ק דאף דהוי ספק אבעי' דלא איפשטא מ"מ כבר כתבתי דגם בכה"ג אזלינן בתר חזקה דמעיקרא דאף דמשום החזק' לא איפשטא האבעי' ואין החזק' יכולה להכריע ספק זה מ"מ אזלינן בתר חזקה דמעיקרא וכמו שבררנו וה"ה א"כ בתר חזקת מ"ק וכנ"ל. [ויש לדבר בזה הרבה בהך דאיני יודע אם נתחייבתי לך דחייב לצאת ידי שמים ובהך דטענו שניהם ספק דפטור אף לצי"ש אולם ליראת האריכות אשים קנצי למילין בזה ודי לחכימא ברמיזא]:

ועפ"י הדברים האלה והחזיון הזה אמינא לבאר דברי התוס' דהך אלמנה לכ"ג שכתבו בהך דספק בן ט' כו' דלכך לא מוקמינן בחזקתו הראשונ' שהי' פחות מבן ט' משום דכיון דהשתא דאתי קמן הוא ודאי בן ט' אף שהי' ספק כשבא עלי' לא מוקמינן אחזקה דחזקה קמייתא איתרע לה. דדבריהם ז"ל צ"ע באמת דהרי בכ"מ חזקה דמעיקרא עדיפא טפי מחזקה דהשתא וכל שהחזק' דהשתא סותר לחזקה דמעיקרא בתר חזקה דמעיקרא אזלינן וע' במהרי"ט בתשובותיו ח"א סי' י"א שהעלה משום זה דחזקת קטנות לא חשיב חזקה דהו"ל חזקה העשוי' להשתנות והשיב דברי התוס' הנ"ל שכתבו הטעם משום דהשתא הוא בן ט' לכוונה אחרת רחוקה מאוד מכוונתם ולשונם ז"ל עיי"ש וע' בפוסקים שחלקו עליו בזה והביאו ראיות הרבה דחזקת קטנות חשובה חזקה גמורה אף שעשוי' להשתנות. וביחוד מדברי רבותינו בעלי התוס' בעצמם שכתבו בפ' האומר דף ס"ד בהך דבני זה בן י"ג דנאמן לעדים משום דכיון דעשוי לגדל עשאוהו כדבר שבידו ולא כתבו בפשיטות דכיון דעשוי להשתנות ל"ה חזקה כלל והיכי דליכא חזקה ע"א נאמן אף כשאינו בידו. ואך שנדחקו מאוד ליישב דברי התוס' יבמות שהבאתי דמה בכך שהשתא גדול הוא הרי מ"מ קיי"ל בכ"מ דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא אף היכא שיש חזקה דהשתא כנגדה ולפי הנ"ל א"ש הכל והתבונן דבאמת הך סברא דכל שעשוי להשתנות לא חשיב חזקה הוא סברא אלימתא אולם עכ"ז אינו רק כשאנו באים להכריע מתורת החזקה את הספק ולומר דכיון שעד עתה הי' כך יש לומר דלא נשתנה מכמות שהי' דלזה שפיר אמרי' דכיון שמקודם הי' הדבר עשוי להשתנות לא שייך שוב לומר דהחזק' מכריע שלא נשתנה דהרי הדבר עשוי מאז להשתנות אבל כשאין אנו באין לדון מתורת זה שהחזקה מכריע ורק משום דכל שיש ספק אין אנו יכולין להוציא הדבר מחזקתו עד שיהי' בירור לפנינו וכנ"ל בהך דתרי ותרי דאין החזקה מכריע כלל הספק דלא עדיפא מעדים ואפ"ה מוקמינן אחזקה שפיר יש לדון בכה"ג אף שהי' הדבר עשוי להשתנות דמ"מ כל שלא נשתנה עתה בבירור אין אנו יכולין להוציא הדבר מחזקתו שהי' עד עתה והבן זה:

והנה בהא דבכ"מ כל שיש חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא אף ששניהם המה חזקות גמורות ומאי חזית דאזלת בתר חזקה דמעיקרא ולא בתר החזקה דהשתא שהוא ג"כ חזקה גמורה אמינא לפ"ז מלתא חדתא לא קדמני אדם דבאמת לענין שיכריע את הספק שני החזקות שוים המה ורק דכיון דמ"מ אין יתרון לענין הכרעת הספק לחזקה דהשתא על החזקה דמעיקרא ועדיין הדבר שקול ממילא אינו יכולין להוציא הדבר מחזקתו דמעיקרא ומשום דכל שהדבר ספק אצלינו א"י להוציא הדבר מחזקתו עד שיבורר לנו הדבר וכנ"ל דאין אנו צריכין לבוא לזה שהחזק' מכריע ורק דאף שהדבר שקול מעמידים בחזקתו הראשונ' וכנ"ל בהך דתרי ותרי ומעתה כ"ז היכי שיש כח ביד החזק' דמעיקרא ג"כ להכריע דבזה שפיר אמרי' דאף דיש חזקה דהשתא המכריע בהיפוך מ"מ כיון שעדיין הדבר שקול א"י להוציא הענין מחזקתו וכמו היכי שאין כאן הכרע' כלל מצד החזק' דמעיקרא דמ"מ מוקמינן אחזק'. אבל היכי שאין החזק' דמעיקרא מכריע כלל וכגון היכי שעשוי להשתנות דלא חשיב חזקה להכריע ורק דאמרי' דא"י להוציא מ"מ מחזקתו עד שיבורר וכנ"ל ל"מ רק היכי דליכא חזקה המכריע להיפך אבל היכא דיש חזקה דהשתא המנגד שפיר יש לנו למיזל בתר החזק' דהשתא דכיון דחזק' דהשתא מכריע את הספק דלזה אין החזק' דמעיקרא מועיל בכה"ג כיון שעשוי להשתנות וכנ"ל ממילא אין כאן ספק ורק בירור גמור ושפיר מוציאין מחזקתו הראשונ'. ומעתה דברי התוס' ביבמות שם נכונים ומאירים דכיון דהשתא הוא ודאי בן ט' לא מוקמינן אחזק' דמעיקרא ומשום דאף דבכ"מ כשיש חזקה דהשתא וחזקה דמעיקרא אזלינן בתר החזק' דמעיקרא מ"מ הכא כיון דעשוי להשתנות ואין כח א"כ ביד חזקה דמעיקרא להכריע שפיר אזלינן בתר חזקה דהשתא שהוא מכריע את הספק ול שייך שוב לומר שא"י להוציא הדבר מחזקתו בספק דהחזק' דהשתא הכריע את הספק ועשאו כודאי ושני הסברות א"כ יחדיו ידובקו ודוק היטב בכ"ז כי הוא סברה ברורה לכל משכיל דקה מהדק'. ועפ"ז נסתר מה שרציתי לישב מה שהקשיתי בחידושי על דברי הפוסקים ז"ל הנ"ל דביה"ש דאפוקי יומא חשוב חזקת איסור וגזרו ג"כ על השבותין דא"כ אמאי דוקא היכי דעשה מלאכ' בשני ביה"ש חייב חטאת עיין ש"ס דשבת דף ל"ה הרי גם בעשה מלאכ' בביה"ש דמוצ"ש לחוד הול"ל לפ"ז דחייב חטאת דמוקמינן בחזקת יום שעבר ואמרתי דבאמת לא הוי חזקה גמורה דהו"ל עשוי להשתנות ורק דלענין גזירת השבותין ס"ל להנך פוסקים לחלק בהכי ולהחמיר כיון שמ"מ יש חזקה דבהך דביה"ש לפ"ז בלא"ה אין החזק' יכולה להכריע הספק שאנו מסופקים בכל ביה"ש וכנ"ל ורק דמטעם שמ"מ אין אנו יכולין להוציא הדבר מחזקתו קאתינן עלה לדעתם ז"ל ולזה אין חילוק בין עשוי לאינו עשוי להשתנות וכנ"ל בהנך דחזקת קטנות:

ולכאורה עלה על לבי דלכך אין לחייבו חטאת בעשה מלאכה בביה"ש של מוצ"ש משום דיש לו חזקת פטור המכריע את הספק וממילא לא שייך לומר דמעמידין בחזקת יום שעבר ומשום שא"י להוציא מחזקתו בספק כיון שהחזקת פטור של העושה מלאכה הכריע' את הספק אמנם מלבד דיש לגמגם בזה טובא דהחזקת פטור של אדם זה יהא בכחו להכריע הספק שאנו מסופקים בכל ביה"ש וביחוד אחרי דבין כך ובין כך חייב בקרבן ורק שאנו דנין אי חייב חטאת או רק אשם תלוי הנה יקשה יותר הא דאמרי' דלא בעינן חתיכה א' משתי חתיכות דחייב אשם תלוי בעשה מלאכה ביה"ש דאף ביה"ש של ע"ש דאמאי לא נימא דמוקמינן אחזקת יום העבר שהוא חול דלזה אדרבה החזקת פטור מסייע לומר שאינו חייב באשם תלוי.

ובגוף הקושיא דאמאי לא נוקמי' כל ביה"ש אחזקת יום שעבר לחייבו חטאת בעשה מלאכה בביה"ש של מוצאי שבת ולפטרו אף מאשם תלוי לכ"ע בעשה מלאכה בביה"ש של ע"ש עלה על לבי עפ"י מה שכתב מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל אה"ע סי' ה' דאף אי נימא דיש שליחות לעכו"ם לחומרא מ"מ אמירה לנכרי לעשות לו מלאכה בשבת לא הוי רק שבות דעיקר איסור עשיית המלאכה בשבת הוא רק למען ינוח וכשאינו הישראל עושה בעצמו את המלאכה אף שהעכו"ם עושה בשליחותו ושליחו של אדם כמותו מ"מ ליכא איסור תורה כיון דמ"מ הוא שובת ונח עיין בדבריו הנחמדים ז"ל וא"כ אמינא אנא לפ"ז דלכן לגבי ביה"ש ל"ח חזקת היום שעבר חזקה גמורה דכיון דהמלאכה בעצמה אינה נאסרת בשבת שיהיה על המלאכה בשבת איסור חפצא ול"ש א"כ לאוקמי המלאכה בחזקתה שגם בשבת אין עלי' שום ענין איסור וליכא א"כ שום שינוי בהמלאכה עצמה בין שבת לחול דרק מחמת שביתת יום השביעי קאתינן עלה שהאדם יניח וישבות ואין לנו א"כ לדון מתורת חזקה רק על היום בעצמו וזה ל"ח חזקה דאין אנו באים להוציא הזמן הקודם מחזקתו ורק שאנו מסופקים דעתה הוא זמן אחר ומאי זו חזקה מזמן לזמן דבשלמא כשאנו דנין על החפץ הנאסר שפיר מוקמינן אחזקה לומר שלא נעשה שינוי בהחפץ ואף מזמן לזמן שפיר מחזקינן דמה לי אם הספק הוא מחמת ענין מעשה או מחמת חילוף הזמן אבל כשאתה בא לדון רק מכח חזקת היום והזמן אין כאן חזקה על הזמן האחר לומר שכיון שהי' הזמן הקודם כך כמו כן הוא גם עתה אחרי שעתה הוא זמן אחר ורק דלענין גזירת השבותין ס"ל להנך פוסקים דיש לומר ולחלק בכך דבאפוקי יומא י"ל דגזרו דהו"ל כעין חזקה לאיסור אבל באמת חזקה גמורה לדון מחמתה אין כאן כלל וכמ"ש וז"ב למבין:

ואף לפמ"ש בחידושי דהא דלא גזרי על שבות ביה"ש לדידן דקיי"ל כרבי אין הטעם משום דכיון דהשבותין אינם רק מדרבנן וביה"ש ספיקא הוי ספק דרבנן לקולא דבזה לא הוי פליגי רבנן וגם לישנא דלא גזרו אינו סובל זה ורק דכיון דגזירת השבותין הוא משום דשמא יבא לעבור עי"ז על איסור תורה וכגון אין רוכבין שמא יחתוך זמורה אין עולין באילן שמא יתלוש וכדומה לזה אין להתיר השבותין ביה"ש משום דספיקא דרבנן לקולא דאין אנו דנין בזה דשמא הוא שבת ונאסרו השבותין ורק דאנו באים לאסור השבותין ביה"ש עצמו משום הך גזירה גופא דמחמתו נאסרו השבותין דשמא יבוא לעבור על איסור תורה דגם בביה"ש יש לחוש לזה שיבא לעבור עכ"פ על ספק איסור תורה וספיקא דאורייתא לחומרא ורק דמ"מ י"ל דכיון דגם אם יעבור ביה"ש על איסור תורה לא יעשה רק ספק איסור לא גזרו חז"ל בשביל זה אבל אין זה ענין לספק דרבנן לקולא והארכתי בזה הרבה בקונטרוס הנדפס בשמי בספרו של מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל או"ח סי' שפ"ו יעוש"ה מ"מ יש לומר ולחלק לגבי שבות ביה"ש בין עיולי לאפוקי יומא דאף דלענין איסור מלאכה דאוריתא חזקת יום שעבר ל"ה חזקה ולא הוי א"כ ודאי איסור גם בביה"ש של מוצ"ש מ"מ נהי דחזקה לא הוי מ"מ מיקרי איקבע איסורא ויש לומר דבשביל חשש זה שיבא לעבור על ספק איסור תורה באיקבע איסורא שפיר גזרו ועיין תוס' כריתות דף י"ז שכתבו דאף לס"ד דבעינן לענין חיוב אשם תלוי חתיכה אחת משתי חתיכות מ"מ שפיר חייב אשם תלוי בעשה מלאכה ביה"ש של מוצ"ש דאיקבע איסורא והיינו כמו שבררתי דחזקה אין כאן לחייבו בכה"ג חטאת ורק דמ"מ חשוב איקבע איסורא ודוק היטב בכל זה:

ועיי' בקונטרוס של מר אבא הגאון האמתי זצ"ל או"ח סי' תצ"ח שכתב דדברי מ"ז רשכ"י זצ"ל הנ"ל צדקו רק לענין עשה דשבתון אבל לענין לאו דל"ת מלאכה יש לומר דהמלאכה בעצמותה נאסרה:

אולם לדעתי דברי מ"ז הגאון רשכ"י ז"ל נכונים דכל שהדבר תלוי בזמן י"ל יותר דיומא קא גרים ומשום קדושת הימים קאתינן עלה וביחוד בשבת דהתורה גלתה דהמ"ע הוא משום שינוח וישבות ביום השביעי די"ל לומר דגם הלאו רק משום השביתה הוא אבל אין על המלאכה איסור בעצמותה וכל שהוא א"כ אינו עושה המלאכה ליכא איסור מה"ת ועיין ישועות יעקב או"ח סי' תרמ"ח בתשובתי אשר השבתי שנית בענין אתרוג המורכב שהבאתי סעד וראי' לזה מהא דקיי"ל במלאכה שא"צ לגופה דפטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה דע"כ ה"ט דכיון שאין תכלית כוונתו למלאכה אף שנעשית המלאכה ממילא פטור דאין על המלאכה איסור חפצא ורק הוא מוזהר לשבות ואינו חייב רק במתכוין לעשות המלאכה ושלא ינוח ובארתי בזה החילוק בין מעשה שבת להך דחורש בשור וחמור דפריך בש"ס דחולין דף קט"ו דליתסרו מכל שתעבתי לך ולדעת התוס' ז"ל הקושיא הוא דליתסרו השו"ח גופייהו משום שנעבדה בהם עבירה דבשבת אין המלאכה בעצמה מתועבת בעיני הש"י ורק שאסור לעשות המלאכה כדי שינוח וישבות וכנ"ל עייש"ה:

ועתה בעברי בין בתרי ענינים אלו אמרתי להביא עוד ראיה לזה מהא דאיצטרך קרא מיוחד בעשה מלאכות הרבה בהעלם אחת לחייב על כל מלאכה ומלאכה וגם אחר דילפינן זאת מקרא לכל מר כדאית לי' אמרינן דרק למה דגלי קרא גלי והיינו לענין לחייבו חטאות הרבה על כל מלאכה בפ"ע בשבת אבל למה דלא גלי לא גלי ויש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט עיין ש"ס דמכות דף כ"א וברמב"ם ז"ל פ"א מה' יו"ט. ואי נימא דבשבת ויו"ט המלאכות נאסרו בעצמותן איסורא חפצא אמאי אין חילוק מלאכות ליו"ט וגם בשבת למה צריך קרא מיוחד לחייב על כל מלאכה ומלאכה הרי בכ"מ חייב על כאו"א בגופים מחולקים וכמבואר בש"ס ופוסקים ומה לי בין בא על עריות הרבה לעשה מלאכות הרבה דהא ג"כ איסורי חפצא מחולקים אלא ודאי דאין על המלאכות איסור חפצא בעצמותן שלא נאסרו רק משום שינוח וכולם א"כ מטעם אחד נאסרו ולא דמי א"כ לעריות דנאסרו הגופים והמה מחולקים משא"כ גבי מלאכות שאין אנו דנין על הגופין ורק משום שלא נח קאתינן לחייבו ואין נ"מ איפוא מצד הסברא החיצונה בין עשה מלאכה אחת הרבה פעמים בהעלם אחת לעשה מלאכות הרבה ודוק היטב כי הוא לדעתי ראי' ברורה שאין עליו תשובה ויש לי עפ"י הדברים הנאמרים בזה הרהורי דברים הרבה בהך דעירובין דף ל"ו ככר זה היום חול ולמחר קודש מספיקא לא נחתה לי' קדושה היום קודש ומחר חול מספיק' לא פקעא לי' קדושתי' מיני' ובהך דשבת דף ל"ד שנים שאמרו צא ועירב עלינו לאחד עירב מבעוד יום ולאחד עירב ביה"ש זה שעירב עליו מבע"י נאכל עירובו ביה"ש כו' עיין רש"י ותוס' ובמפורשים ז"ל שם. אולם כבר מצאתי הרבה מהענין שאנו בו בשגם לא הובאו עוד כל הדברים אצלי בכור הבחינה ואשר ע"כ פה תהי' שביתת קולמסי בזה ודי בזה למעיין המשכיל דידע מה דמחוי לי' במחוג:

ג

(ג) כתב כ"ת על מה שהביא מ"ז רשכ"י ז"ל ראי' כלפי דעת הב"ח ז"ל דפסק חמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה מש"ס דחולין דף ד' בהך דחמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין דקאמר התם סברוהו הא מני ר' יהודה הוא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מה"ת וסייעתא א"כ לרבא דמומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותנו לו דלא שביק התירא וכו' ורצה לדחות דדילמא ר"ש הוא דל"ה רק ספק דרבנן. והתוס' שם בשם ר"ת ז"ל פירשו דבבצק מיירי דאפי' באכילה מותר עיי"ש ומוכח א"כ דאף לענין אכילה מקילין בספק עכת"ד. די"ל לפי ההו"א דבאמת הך דמותר מיד היינו רק לענין הנאה אולם כאשר יעיין היטב בדברי מ"ז הגאון ז"ל דנשמר מזה וכ' דלישנא דמותר משמע להו לרבותינו בעלי התוס' ז"ל דמותר אף באכילה עיין בדבריו ז"ל ועיין שם לעיל סי' תמ"ח שהאריך בזה וכ' דר"ת ס"ל דבביטלו ועבר עליו הפסח שאינו אסור אלא באכילה וכמבואר ג"כ בפסקי תוס' במס' ביצה וא"כ לענין היתר הנאה אין צריכין לטעמא דמחליפים ורק דמסתמא בטלו דזה לא איכפת לי' עיי"ש דבריו הנחמדים. אולם אחר העיון אמינא דמ"מ אין מכאן ראי' ועזר כנגד דעת הב"ח ז"ל דע"כ גם לפי מה דמוקי כר"ש ושאני אומר החליפו צריכין אנו לומר דהטעם הוא משום חזקה דלא שביק התירא דאל"ה אין זה דשמא החליף נכנס בגדר ספק דמה"ת נאמר שהחליף דמה"ט באמת היכי שעובר עבירה גם שלא לתיאבון גם לדידן דקיי"ל כר"ש אסור וכמבואר בש"ס ופוסקים וע"כ דמטעם זה דלא שביק התירא קאתינן עלה ואמרינן שהחליף ורק דהש"ס ר"ל דדילמא ר"ש הוא ואין ראי' א"כ דמהני הך דלא שביק התירא גם לענין איסור תורה דיש לומר דרק בדרבנן סמכינן ע"ז דאף א"נ דבשאר ספק ע"ע הפסח אסור באכילה מ"מ י"ל דהך סברא ואומדנא דלא שביק התירא מכריע הספק בדרבנן מיהא ורק דלא הוי כודאי גמור דנסמוך על זה בדאורייתא אבל לר"ש דלא הי' רק חשש דרבנן שפיר סמכינן ע"ז ומותר אף באכילה וז"פ וברור:

ומעתה אמינא להביא מזה אדרבה ראי' לדעת הב"ח ז"ל דהנה אנכי הקשיתי לעיל לפמ"ש התוס' בנדה דף י"ח דגם גבי ט' חניות מוכרים בשר שחיטה ואחת בשר נבילה איכא חזקה לאיסור דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ומוכח איפוא מדבריהם דאף דידעינן בודאי כמה בהמות נשחטו כראוי וכמה נתנבלו וידעינן א"כ כמה יצאו מחזקת איסורן וכמה נשארו בחזקתן מ"מ כשאנו דנין על חתיכה אחת אם היא מהשחיטות או מהנבילות אמרי' דכיון דהיו כולם בחזקת איסור מוקמינן לה לאותו דבר שאנו דנין עליו אחזקתו דבכ"מ אין אנו דנין לענין חזקה רק על דבר זה שאנו מסופקים ואף א"כ היכי דבין כך ובין כך יצא בהמה אחת מחזקתה ואם זה הוא החתיכה הנבילה הנה האחרת יצאה מחזקתה לא איכפת לן בזה כיון שאין אנו דנין עליה כעת ולפ"ז עכצ"ל דגם לפי מה דמוקמינן לה להך דחמצן של עוברי עבירה כר"ש הך דמותר מיד היינו אחר שיעור שיעשה אחר הפסח וכדאמרי' הכי לפי מה דמוקי לה כר"י דס"ל דגם חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח אסור וכמו שכתבו התוס' ז"ל דאל"כ ורק דנימא דלר"ש דס"ל דחמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר באמת הך דמותר מיד היינו תיכף בעבור הפסח ומשום דתלינן שהחליף עם עכו"ם דאף שעשה בפסח מותר יקשה דכיון דעתה ס"ל דהך דלא שביק היתירא כו' אינו ודאי ורק דבדרבנן תלינן לומר כן ואי הוי איסור תורה באמת לא היינו סומכים על חזקה ואומדנא זו א"כ גם בדרבנן איך תלינן הא יש כאן חזקת איסור דבפסח גם של העכו"ם אסור וא"כ כשאנו דנין על חתיכה זו אם של עכו"ם הוא והותרה אחר הפסח או של ישראל ואסור שפיר יש לאוקמי אחזקה חזקת איסור שהי' בודאי על חתיכה זו בפסח וכנ"ל בהך דחניות וכמובן אלא ע"כ דמותר מיד היינו שכבר יוכל להעשות אחר הפסח ותלינן שהחליף עם עכו"ם שעשה ולש אחר הפסח ובזה לא שייך לאוקמא אחזקת איסור דאם נעשה אחר הפסח לא הי' על החמץ הזה שם חזקת איסור מעולם ומעתה יוקשה דאמאי הוצרך כלל לפ"ז להך דמחליפין ולמה לא נימא בפשיטות דכיון דיש שהות לחמץ וחמץ שע"ע הפסח אינו רק מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא ותלינן שאחר הפסח נעשה ונילוש וזה דבר שראוי לעורר עליו אולם אי נימא כדעת הב"ח ז"ל א"ש דשפיר י"ל דהך דמותר מיד מיירי בשיעור עשייה אחר הפסח ומטעם דלא שביק התירא תלינן שהחליף עם עכו"ם ולא שייך א"כ חזקת איסור די"ל דאחר הפסח נעשה ואין כאן חזקת איסור כלל ומ"מ ע"כ צריך לסברת מחליפין דאל"כ אף שיוכל להיות ג"כ שהוא בעצמו לש אחר הפסח מ"מ לא הוי רק ספק השקול ואסור עכ"פ באכילה וכדעת הב"ח ז"ל ודוק היטב:

[ולכאורה עלה על לבי דעיקר טעמו של הב"ח ז"ל לאסור בספק אם הוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח באכילה ולהתירו בהנאה אף ששניהם המה מדרבנן הוא משום דנודע דעת בעל העיטור ז"ל דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור באכילה ורק דאנן לא פסקינן כותי' וא"כ י"ל דדעת הב"ח ז"ל דהא דפסקינן להלכה דחמץ של נכרי שע"ע הפסח מותר אף באכילה הוא משום דאף לדעת הבעה"ע ז"ל אינו אסור באכילה רק מדרבנן ובדרבנן הולכים אחר המיקל וא"כ כשיש ספק אם הוא של עכו"ם או של ישראל יש כעין שני צדדים לאסור באכילה דשמא היא של ישראל ושמא הלכה כהעיטור ואף אם הוא של נכרי אסור עכ"פ באכילה אבל בשאר ספק באמת מותר אף באכילה דספיקא דרבנן לקולא וא"כ בהך דמחליפין א"ת דמותר היינו אף באכילה עכצ"ל שלא כדעת העיטור וא"כ שפיר אזלינן בספיקו להקל גם באכילה אמנם אחרי בינותי דברי הב"ח בעצמו ראיתי דזה ליתא דהא מדברי הש"ס בהך דחנות של עכו"ם כו' קאתי עלה לחלק בין אכילה להנאה ולא משום ספיקא דידן דחיישינן לדעת העיטור ז"ל עיין בדבריו ז"ל ולקמן נדבר עוד בזה] ולפמ"ש הר"ש ז"ל בפ"ו דמקוואות הובא דבריו ז"ל בספרו של מ"ז רשכ"י זצ"ל בכמה מקומות דהיכי דמעיקרא הוי טמא טומאה חמורה מדאוריית' ועכשיו יש ספק שבא במים שאובין דאינו רק טמא מדרבנן לא שייך לאוקמי אחזקה כיון דבין כך ובין כך יצא מחזקתו שהי' טמא מה"ת אין מכאן ראי' דשפיר י"ל דהך דמותר מיד היינו תיכף בעבור הפסח ומשום דתלינן שהחליף עם נכרי דאף דע"כ עבר עליו הפסח מ"מ אין כאן חזקה לאיסור כיון דבפסח הי' אסור מה"ת ועתה אף אם של ישראל הוא אין עליו לר"ש רק איסור דרבנן ודוק בזה:

[ויש לי בזה הרהורי דברים עפ"י שנסתפקו במק"א לדעת ולשיטת הר"ש ז"ל היכי שהי' טמא טומאה קלה ואח"כ נטמא בטומאה חמורה דטומאה חמורה שפיר חלה על טומאה קלה וכמבואר ואח"כ נולד ספק מים שאובים אי נוכל לאוקמי בזה אחזקת הקודמת שהי' טמא ג"כ רק טומאה קלה ומשום דאף דאח"כ נטמא טומאה חמורה מ"מ הרי טומאה קלה לא אזלה לה ורק שנטמא ג"כ טומאה חמורה וא"כ אף שיצא מ"מ מט"ח מ"מ עדיין י"ל דנעמידנו בחזקתו שמקודם שהי' טמא טומאה קלה דבשביל שיצא בדבר אחד מחזקתו היינו מהטומאה חמורה לא איתרע עדיין החזקה מטומאה קלה והנה אם כה נאמר יש לדון היכי שאנו מסופקים בחמץ שעבר עליו הפסח אי הוי של נכרי או של ישראל לאוקמי' אחזקה ומשום דקודם הפסח בשעות דרבנן לא הוו על החמץ הזה רק איסור דרבנן וא"כ אם הוא של ישראל שפיר נאסר אז לגמרי אף כשיעבור הפסח כיון שעבר על איסור דרבנן שלא בעתו בשעות דרבנן דגם היכי דלא עבר רק על איסור דרבנן קנסינן לי' לאסרו אף אחר הפסח וכמבואר בפוסקים לדעתם יוכל האיסור דרבנן הזה לחול כיון שכולל אף אחר הפסח וא"כ אף דבפסח עצמו נסתלק האיסור דרבנן שמקודם וכמובן מ"מ עדיין נשאר באיסור דרבנן מטעם קנס חכמים שנאסר לגמרי ושפיר יש לאוקמי א"כ אחזקה משא"כ היכי דהספק הוא אם עשאו עכו"ם או ישראל בפסח עצמו ועיי' בפוסקי' שדעת קצתם דבעבר על איסור דרבנן בביעור החמץ אינו אסור אחר הפסח רק באכילה ויש חילוק א"כ לדעתם ז"ל בספק אם הוא חמץ של נכרי או של ישראל מקודם הפסח בין אכילה להנאה וכמובן. אולם יען לא בחנתי עוד הדברים כמשפט אשים רסן לעטי בזה]:

והנה כבר הבאתי דעת העיטור ז"ל דגם חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור באכיל' ולדעתו ז"ל עכצ"ל בהך דחמצן של עוברי עבירה דמותר מיד היינו ביש שהות אחר הפסח ומחליף עם עכו"ם שלש אחר הפסח דאל"כ אסור באכיל' עכ"פ וא"כ יקשה כנ"ל דאמאי הוצרך כלל להך דמחליפין הא בלא"ה לא הוי רק ספק דשמא הוא בעצמו לש אחר הפסח ואני מוסיף לומר בזה עוד דאין לדחוק ולומר דמיירי שיודע בודאי שהעוברי עבירה לא לשו אחר הפסח וא"כ ע"כ צריכין אנו להיתר דמחליפים א"כ יקשה כנ"ל דכיון דהא דחמץ של עכו"ם שע"ע הפסח אסור באכילה להעיטור ז"ל הוא רק חומרא דרבנן א"כ מהכ"ת נימא שחפש אחרי עכו"ם שיודע בו שלש אחר הפסח הרי אף בספק מותר לדידיה דספיקא דרבנן לקולא וא"כ לדידן שפיר יש לאסור דהו"ל ס"ס לאיסור דשמא לא החליף כלל ואף את"ל שהחליף מ"מ שמא העכו"ם עשאו בפסח ואסור ג"כ באכילה עכ"פ והיכא דהו"ל ס"ס לאיסור גם בדרבנן אזלינן לחומרא וכמבואר בפוסקים עיין עליהם [ואף לפמש"ל דהך דמחליפין גם לפי הס"ד דר"ש הוא אינו ספק השקול ורק כעין חזקה דלא שביק התירא כו' מ"מ כיון לפי הס"ד לא הוי דבר ברור דמה"ט לא סמכי' ע"ז בדאורייתא הוי בכה"ג כעין ס"ס לאיסור עכ"פ] א"ו כדעת הב"ח ז"ל דבספק חמץ של ישראל שע"ע הפסח אסרינן באכיל' מספיקא ועכצ"ל דמחליפין בשל נכרי ואין לומר דמ"מ הוי ס"ס לאיסור וכנ"ל דשמא לא החליף ושמא העכו"ם לש בפסח ואסור באכיל' מדרבנן לדעת העיטור דגם אם ת"ל שלא החליף עדיין יש צד היתר שהוא בעצמו לש אחר הפסח דאף דמצד הספק הזה לבד א"י להתירו באכיל' מ"מ אחרי שאנו באים לסברת שמחליפים אין לאסור מטעם ס"ס (או כענין ס"ס) לאיסור דכמו כן לעומת זה יש שני צדדים להיתר ודוק בזה [כתבתי להתיר משום דהוי שני צדדים להתיר ולא כתבתי בפשיטות דכיון דלדעת הב"ח ז"ל לענין אכילה אין מתירין בספק אף שהוא רק מדרבנן א"כ כיון דלא שביק היתרא ואכיל איסורא דודאי דהחליף עם עכו"ם שידע בודאי שלש אחר הפסח דבא"י אסור לפ"ז עכ"פ באכיל' לדעת העיטור דלענין היתר אכילה אין מתירים בספק משום דלדעתי בחמץ של נכרי דאסור באכיל' לדעת העיטור כיון דלא הוי רק חומרא דרבנן בעלמא אזלינן בספיקא להקל דזה קיל יותר מחמץ של ישראל שע"ע הפסח דמחמירינן לענין אכילה בספק. ואמינא ראי' לזה מהך דחנות ומלאי של עכו"ם דמותר באכיל' וא"צ לומר בהנא' דעכצ"ל לדעת העיטור דמיירי שיש ג"כ ספק שהוא של אחר הפסח דאל"כ אף שהוא של עכו"ם אסור עכ"פ באכיל' ורק דכיון של"ה רק ספק מותר דבזה אזלינן בספיקא לקולא אף לענין היתר אכילה וכמ"ש ולפ"ז צ"ל לדעת העיטור דבחמץ של ישראל שיש ספק אי עבר עליו הפסח אסרינן אף בהנא' דהרי אמרי' התם דבחנות ומלאי של ישראל אסור בהנא' ואצ"ל באכיל' ובחי' הארכתי בזה הרבה ואכמ"ל] ועפ"י הדברים האלה אמינא דעכצ"ל כמ"ש הקדמונים ז"ל דלפי מה דסברוה דהא מני ר"י הוא ס"ל דחמץ של נכרי שע"ע הפסח מותר דאי נימא כתירוצן של רבותינו בעלי התוס' דמיירי ביש שהות ומחליף בבצק של עכו"ם שלש אחר הפסח יקשה עדיין דמאי ראי' וסייעתא מזה לרבא דאוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו דעדיין יש לחלק דבהך דחמצן של ע"ע ליכא לפ"ז חזקת איסור דאם הוא בצק שנילש אחר הפסח לא נאסר מעולם משא"כ בהך דשחיט' דיש חזקת איסור דבהמ' בחיי' בחזקת איסור עומדת ואפשר א"כ לומר דהך דלא שביק היתרא ל"מ להוציא מחזקת איסור א"ו דלפי הך דסברוה דר"י הוא חמץ של נכרי שע"ע הפסח מותר ומיירי בליכא שהות וא"כ גם בהך דחמץ יש חזקת איסור וכנ"ל בשם התוס' בהך דט' חנויות דבפסח גם של עכו"ם אסור ושפיר מוקמינן בחזקת איסור לומר דעדיין באיסורו עומד שהוא של ישראל דלר"י חמץ של ישראל שע"ע הפסח אסור מה"ת ושפיר חשוב א"כ חזקת איסור וכנ"ל. אמנם אחר העיון עדיין קשה דהרי הך מ"ד דגם לר"י חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר הוא ראב"י דיליף שאור דאכיל' משאור דראי' ולדידי' חמץ של נכרי מותר גם בפסח עצמו עיי' בש"ס דפסחים דף כ"ט וא"כ גם בכה"ג ליכא חזקת איסור דאם של עכו"ם הוא לא נאסר מעולם ומה ראי' א"כ לשחיט' דאיכא חזקת איסור וכנ"ל וצ"ע כעת:

---

מלחמות אריה

---

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף