שו"ת מהרי"ט/א/יא

שו"ת מהרי"ט ‏ א יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(שתי כתות מכחישי' זו את זו בעדות קטנה שמאנה)

שאלה לאה שנתקדש' לראובן ומאנה בו ועמדה ונתקדשה לשמעון וכת א' מעידה שהיתה קטנה בשעת קדושי ראובן וכת א' מעידה שהיתה גדולה בשעת קדושי ראובן יורינו המורה לצדקה אם הוא אסורה לשני מטעם ששתי כתות מכחישות זו את זו או אם נאמר יגרש ראובן וישא שמעון או אפי' איפכא.

תשובה ריש מסכת נדה שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן הלל או מפקידה לפקידה וכו' ומסוגיא דהתם משמע דבין לשמאי בין להלל היכא דליכא ריעותא מגופה אזלי' בתר חזקה קמייתא ודוקא התם בנדה משום דאית לה ריעות' מגופ' ואע"ג דהשת' הרי היא טמא' לפנינו אמרי' העמד דבר על חזקתו וכך הם דברי התוס' שם ומינה לנ"ד אע"ג דאשה זו הרי היא גדולה לפנינו אמרי' העמד דבר על חזקתו שהיתה קטנה בשעת קדושי ראובן בחזקתה קמייתא ודומיא דהך דנדה ולא שני לן בין טהרות לקדושין. (בכל מקום אמרי' העמד דבר על חזקתו הראשו' ואפי' בקדושין) דבפ"ב דקדושין מוכח מדברי התוס' דאמרי' העמד דבר על חזקתו אפי' בקדושין יעויין שם.

אלא מיהו ביבמות פ' אלמנה לכ"ג שנינו והעובר והיבם והארוסין והחרש ובן ט' שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין מסיים סיפא דמתניתין ספק בן ט' ספק אינו פי' דספק נמי הוי כמו ודאי בן ט' ופוסל ולא מאכיל והקשו התוספ' ולמה לא נעמידנו בחזקתו הראשונה שהיה פחות מבן ט' ונוקי אתתא בחזקת כשרות ותרצו כגון דהשת' דאתי קמן הוא ודאי בן ט' אע"פ שהי' ספק כשבא עליה לא מוקמינן אחזק' דחזק' קמייתא אתרע לה. (חילוק בין היכ' דמספק' לן מעיקר' ועכשיו הוא ודאי להיכא דלא באנו מעיקרא לכלל ספק עד השתא שבא לפנינו ודאי ויתורצו דברי התוס' הנראי' סותרי' אלו את אלו) ומיהו דברי התוס' הכא ביבמו' סותרים מה שכתבו שם בנד' והדברים פשוטים ומבוארים למבין דהתם בנד' לא הורע' החזק' כלל שהרי לא באנו לכלל ספק עד שראינו ודאי טמא' והך דיבמו' בשע' שבא עליה פסול זה היינו מסופקים אם היה בן ט' או לאו באות' שעה הורע' חזקתו הראשונ' אע"פ שאם היינו דנים אז על הדבר היינו מעמידין אותו בחזקתו הראשונה השתא שבא לפנינו כשהוא ודאי בן ט' לגבי השת' חזקתו הראשונ' הורע' ואין לטעות ולומר דהא דאמרינן דספק בן ט' פוסל היינו מספקא דאזלינן לחומרא דאי מספקא הו"ל לאוקמי אתתא בחזקת כשרות ולמ' נפסלו' וא"כ בנ"ד כיון דהשת' הכי היא גדולה לפנינו ובשעת הקדושין נפל ספק אם היתה קטנה או גדול' אזלי' בתר השתא שהיא גדול' ולא בתר מעיקרא דחזק' קמייתא אתרע לה כי ההיא דספק בן ט' דסתם מתני' היא וליכא מאן דפליג עלה.

אך בקדושין פרק האומר גבי ינאי דאמרי' ויבוקש הדבר ולא נמצא דמוקי לה בגמ' דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי והקשה רש"י ז"ל ונוקי תרי לבהדי תרי ונוקי אם דינאי בחזקת כשרות ופי' רש"י וכו' ופי' ר"ת תירוץ אחר וכו' אבל ר"י פי' דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא וביוחסין דאיכא איסורא דאורייתא מחמרי' מדרבנן וכן כתב בכתובות פ"ב ופ' חזקת וכיון שכן השת' בנ"ד נמי כיון דתרי ותרי נינהו לא אזלי' בתר השתא כיון דאיסור תורה הוא ונחוש לקידושי שניהם ואיפשר דבהא אזלי' בתר השתא אפי' בשל תור' ולא אמרי' דמחמרי' אלא דוקא היכא שספק בא אחר החזקה כי ההוא דהתם דחזקת כשרות קדמה ואח"כ נפל ספק ומרע לה לחזק' כשרות' אבל הכא שהספק קדם ועכשיו הרי היא גדול' לפנינו לא אתי הספק ומרע לה להא דהשתא הילכך אפי' בשל תור' אזלי' בתר השתא ע"כ תורף דברי מורי הרב זלה"ה שמצאתי כתוב בכתיבת ידו.

ואנן עלובייא מקשים על דרבינו שכשם שבין קדשי קדשי' לחולי חולין כן גבהו דרכיו מדרכינו אך תורה היא וללמוד אני צריך. (קושיא על החילוק שכתב רבו לעיל בין ההי' דנד' לההי' דאלמנה לכ"ג) ובעניותי קשיא מההיא דפ"ה דטהרו' דמייתי לה בריש נדה נגע בא' ואינו יודע אם חי אם מת ולמח' השכי' ומצא מת דתני עלה בתוספ' ומודים חכמים לר"מ בראוהו חי מבערב שהוא טהור משום דמוקמי' ליה אחזקתי' קמייתא ואמאי כיון שבאותה שעה נסתפק על הדבר שלא היה יודע אם חי אם מת נימא חזקה קמייתא אתרע לה דאין לומר שכיון שהיו יודעים שהיה חי בשעה שנגע בו לא נסתפ' כלל אלא היה מעמידו בחזקתו ולמחר שהשכים ומצא מת נולד לו הספק דא"כ למאי הילכתא תני ולא היה יודע אם חי אם מת דמשמע שהיה מסופק באותה שעה ועוד מדתני בתוספת' ומודים בראוהו חי מבערב ולא קתני בראוהו חי כלומר אותו האיש שנגע בו משמע דלא בעינן שהוא עצמו ידע שהיה חי מבערב אלא כל דידעינן אנן מוקמי' ליה אחזקתיה ועוד אמרי' בפרק בתרא דקדושין קדשה אבי' בדרך וקדש' עצמ' בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישי' לקידושי שניהם ומוקי לה בגמר' ביומא דמשלם להו שיתא והשת' גם בדברי הרב שכל שנסתפקנו על הדבר שוב לא נעמידנ' אחזקתה קמייתא אלא אדהשת' בין להקל בין להחמיר א"כ היכי אמר שמואל בהא חיישי' נימא דמצפר' בשעת הקידושי' נסתפקנו על הדבר אם היא גדול' או קטנ' דהא ביומא דמשלם בהוא שיתא מיירי והשתא הרי היא גדולה לפנינו נוקמא אדהשתא ולא תצטרך גט מספק ואפילו רב לא פליג אדשמואל אלא משום דליכ' למימר העמד הגוף על חזקתו דביומא דמשל' להו שיתא אזלא לה חזקת נערות כדאמרי' התם אמר לך רב אנא דאמרי אפי' כרבי יעקב ע"כ לא קאמר וכו' אבל הכא מי נימא העמד הגוף על חזקתו משמע דאי איכא למימר הכי אע"ג שהיינו מסופקים בשעת הקדושין אזלי' בתר חזקה קמייתא ולא בת' השתא ועוד מה סברא יש לחלק ולומר דמשום דנסתפקנו אז באותה שעה הורעה חזקתה הראשונה אדרבא נעמידנה אחזקתה ולא דמי לסוטה שכת' התוס' בפ"ק דחולין שאין לה חזקת טהרה משום דע"י קינוי וסתירה הורעה חזקתא דשאני התם שרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה ועברה על התראתו ובסתירה בלא קינוי לא מתסרה אע"ג דמ"מ באה לכלל ספק מוקמי' אחזקתא ולא מפני זה הורעא חזקתה וכיון שכן השתא אפי' היא גדולה לפנינו למה לא נעמידנה אחזק' קטנות כמו שהיינו מעמידין אותה בשעה שנפל הספק ודומי' דמקוה דאע"ג דחסר לפנינו היינו מעמידין אותו על חזקתו אי לאו משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו דהשתא הוו להו תרתי לריעות' ועוד אי חשבינן ליה לההוא ספק שנסתפקנו אז ריעותא כדי שלא נעמידנו על חזקתו הראשונה כ"ש שהיה לנו להחשיבו ריעותא לענין שלא נעמי' אדהשתא דאדרבא הזקה קמייתא עדיפא מחזק' דהשתא שהרי לבטל חזקה הראשונה בעי תרתי לריעותא וחזקה דהשתא כי איכא חזקה קמייתא דמבטל לה בת' מעיקרא אזלי' ואיני רואה טעם לחלק בין היכ' דחזק' קדמה לריעו' להיכא דריעות' קדמה לחזקה אוקמינן אחזקה דהשתא. (ישוב סוגיא דפ' אלמנה לכ"ג כי היכי דלא תקשי אכולהו סוגי')

ומעתה צריך לישב הך דיבמו' דלא תקשי אכולהו סוגיי דאמרי' בתלמודא דמוכח מינייהו דלעולם אזלי' בתר חזקה קמיית' אלא היכא דאית' תרתי לריעות' כדאמרי' בנדה ובפ' בתרא דקדושי' ובפ"ק דחולין ויליף לה מנגעי בתים דכתי' ויצא הכהן והסגיר וכו' ודילמא אדנפיק ואתי בצר ליה שיעוריה ופי' שם התוס' דנ"ל נמי מהתם דאפי' אתיליד רעותי כגון היכא דלאחר שבעה נמצא חסר מ"מ מוקמי' אחזקתי' והכא ביבמות עביד ספק בן ט' כודאי בן ט' וספק הביא שתי שערות כודאי הביא ונראה דהך דיבמות דמיא לנדה דמטמאה מעת לעת ולא אזלי' בתר חזקה כדמפ' טעמ' בגמ' דכיון דמגופא קא חזיא אתרע לה חזקתה ופי' רש"י כיון דמגופא קחזיא מועדת ועלולה היא לכך ואין לה חזקת טהרה ע"כ. (כל שהי' מועד' ומעותדת לכך כגון בן ט' לא הוי חזקה כיון דמעיקר' להכי קאי אבל בת שיתא בחזקת קטנה היא עומדת דאינ' ראויה להביא סימ' עד י"ג והך אם כשבא לפני' לא ידעי' אם בן ט' הוא מוקמינן לי' בחזקת קטן) אלמא כל שהיא מועדת ומעותד' לכך אין לה חזק' דמעיקרא נמי להכי קיימא והכא נמי בספק בן ט' אין זו חזק' מה שמתחיל' קטן דמעיקרא נמי להכי קאי ובכל יום גדל ואתאי וכן נמי ספק הביא ב' שערות כיון שאפי' שאין לו סופו להיות אין כאן חזקה ולהכי אזלי' בהו לחומר' ומיהו אי השתא דאתי קמן נמי לא ידעי' אם הוא בן ט' או לאו ודאי טפי הוה לן לאוקמי בחזקת קטן כמו שהיה מקודם ונוקי אתתא בחזקת כשרות להכי כתבו התוס' כגון דהשתא דאתי קמן הוא ודאי בן ט' וכיון שכן הורעה חזקתו הראשונה וחזקת כשרות נמי הורעה שנא' כמו שהוא עכשיו איפשר שהיה כן מקודם ונפסל' בביאתו והשתא ניחא מה שכתבו התוס' ומיהו לכהונה ניחא דלא אזלי' בתר חזקה כר' יהושע דאמר לא מפיה אנו חיין ולא חייש לחזק' כשרות דחזקת קטן דהכא לאו חזקה היא מטעמא דפי' רש"י דמעיקרא נמי להכ' קאי וההיא דקדושין דפריך בגמ' אההי' דרב ושמואל אלימא בתוך שיתא השתא היא דבגר' פי' דנוקמה אחזק' נער' באות' שעה והשתא הוא דבגרה התם היינו משום דבתוך שיתא בחזקת קטנ' היא עומד ואינה ראויה להביא סימנין עד י"ג והם סימני בגרות צמל וכו' אבל אי לא קים לן בשני הנערה אלא שבדקנו' עכשיו ונמצאת בוגרת בהא ודאי מודה רב דחיישינן לקידושי שניהם ולא אזלי' בתר מעיקר' כיון שסופ' להיו' גדול' וכן מצאתי להר"מבן ז"ל שכת' על נערה שנסתפקנו במספר שנותיה והביאה סימני' לא מצאנו דינה מפורש וי"א שמטילין אותה לחומר כדין כל הספקות כך הביאה המ"מ בפ"ב דאישות ואם איתא נוקמא אחזקתה דאין לומר כיון שמצאנו לה עכשיו סימני' איתרע לה חזקת' כדכת' התוס' ביבמות דימני' לאו מילתא נינהו דאי אכתי מספקי' בה דילמא קודם זמן הוא ושומא בעלמא נינהו ועוד מצאתי להרש"בא ז"ל בתשובת אלף ר"יו בכלל דבריו שם וז"ל הילכך אשה זו שנסתפקנו במספר שנותיה אנו חוששין שמא הגיעה לכלל שנים ומקודשת דבר תורה ואם נבדק' ולא מצאו לה סימני' אנו חוששי' שמא נשרו וכדרבה וכו'. (קטנ' שנסתפק' במספ' שנותי' והביאה סימני' מטילין אותה לחומרא ואפי' לא מצאו לה סימנים חיישי שמא נשרו) אלא שיש להתישב כאן לפי שיש בזה ס"ס וכו' וחתם דבריו להחמיר הרי שלא סמך הרב ז"ל על חזקת' הראשונה אעפ"י שבדקנוה עכשיו ולא מצאנו לה סימנים ואם הית' חזק' יפה היינו הולכים אחרי' אפי' לקולא כדמוכח בכולהו דוכתי שהבאתי דאזלי' בתר חזקה אפי' לקולא אלא שאין זה חזק' מטעם שכתב' דמעיקרא נמי להכי קאי. ובהא דכתב ניחא לי הא דאמרי' ריש פ' האשה רבה גבי הוחזקו משיאין את האשה עד מפי עד מפי אשה וכו' דסברא הוא מידי דהוה אחתיכת ספק של חלב ספק של שומן ואתא עד א' ואמר בריא לי דשומן הוא דמהימן ודחי תלמודא מי דמי התם לא אתחזק איסורא הכא אתחזק איסור' דאשת איש אלמא דעד א' לא מהימן באיסורין היכא דאתחזק איסורא (הגהה צ"ע בסוף קדושין ובפר' מי שמת אם בריא הו' עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה לעני' חזק' בתרייתא) והא עד א' נאמן באיסורין מנדה ילפי לה כדאמרי' בפ' המדיר אי דלא ידע נסמוך עלה דדרשינן וספרה לה לעצמה והת' אע"ג דאתחזק איסור' דנדה ודאית מהימנ' להתיר את עצמה א"כ נילף בכל דוכתי שיהא עד א' נאמן אפי' היכא דאתחזק איסורא אלא שיש עלינו לומר דהך חזקה דנדה לאו חזקה היא שיודעים אנו שלסוף ימים ישלמו לה ימי טומאתה הילכך כי אמרה נמי שלא ראתה עוד ולא סתר' מניינ' מהימנא. (חזקה דאיסורא דא"א אינה עשוי להתבטל דכל חזקה התלויה בשני' לאו חזקה מקרי') אבל חזק' דאיסור' דא"א אינה עשויה להתבטל וחזקה אלימתא היא ומינה לכל חזקה התלויה בזמן כגון זו שהשנים הם הגורמים לאו חזקה מקריא וכיון שהעלינו שאין כאן חזקה הויא לה הך אתתא דנ"ד ספיקא ואזלי' בה לחומרא דומיא דמעת לעת שבנדה דתולין לא אוכלין ולא שורפין הכי נמי תלינן בה וחיישי' לקידושי שניהם. (תרי ותרי ספיקא דרבנן ולא אזלי' בתר חזקה להקל באסו' דאורייתא)

ועוד אפי' אי הוה אזלי' בתר חזקה כי הך ספק בן תשעה הכא בנ"ד ע"כ לתלות בה לחומרא משום דתרי ותרי נינהו דלכל הפחות תרי ותרי ספיקא דרבנן ולא אזלי' בתר חזקה להקל באיסורא דאורייתא וכמו שכתבו התוס' בכמה דוכתי בשם ר"י ז"ל וכבר הביא דבריו הרב ז"ל לעיל ותמהני מאד מדברי הרב ז"ל שחלק בין נ"ד לדברי ר"י מה שחלק אפי' לפי שיטתו ז"ל שהעלה שבנ"ד אזלינן בתר השתא דחזקה קמייתא אתרע לה על זה אנו מצטערים והוא הוסיף ויפה כח השתא מחזקה דמעיקרא דאילו גבי חזקה קמייתא מחמרי' בתרי ותרי והשתא דאזלינן בתר השת' לא מחמרינן ואפי' יהיו הנושאים שוין אין טעם לחלק דטעמא מאי אחמור רבנן בתרי ותרי טפי מבשאר ספיקי היינו משום דלדברי הכת האחת אתרע לה חזקה וכן פירש רש"י בפ' בכל מערבין גבי תרומה ונטמאת דמוקי לה התם רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מתניתין בשני כתי עדים דלהכי אסר ר"מ משום דכיון דלדברי הכת הא' הרי היא טמאה אתרע לה חזקה וכיון שכן כי אזלת נמי בתר השתא ואמרת חזקה שכמו שהיא עכשיו היתה ג"כ מקודם לכן הא לדברי הכת המעידה שהיתה גדולה הרי אתרע לה חזקה זו ועוד דאין סברא שתהא חזקה זו דהשתא גדול' מחזקה דמעיקרא כמו שכתבתי לעי דבכל דוכתא בעינן תרתי לריעותא לסתור חזקה קמייתא וחזק' דהשתא כגון הרי חסר לפנינו גרידא לא מהנייא נגד חזקה ראשונה אי לאו חזק' דהעמד טמא על חזקתו דמסייעא לה ואם באותה חזקה מחמרינן מדרבנן בהא לא כ"ש סוף דבר דברי הר' ז"ל נפלאו ממני ובעניותנו צריכ' גט מספ'.

הגם הלום ראיתי אחרי רואי מה שכתב החכם השלם הרב כמה"ר שלמה הכהן נר"ו בפסקיו על אודות המעש' ההוא שאירע בכי"או והוא הענין שכתוב למעלה אלא שאח"כ נתגלגלו הדברי' כמו שכתוב שם. (קטנ' שנסתפקנו בה ומאנה ונתקדשה לאחר אם יגרשנה זה הב' אם יכול לישא אותה ראובן הבעל הא' או אי איכא למיחש שמא יאמרו מחזיר גרושתו הוא) ולענין אם יגרש שמעון המקדש השני שקדשה אחר מיאוני ספק כפי הכחשת העדי' המעידים על גדולתה ואח"כ ישא ראובן אי איכא למיחש לשמא יאמרו מחזיר גרושתו מן הארוסין השיב הוא יצ"ו בתשובה השנית שנרא' לו שמאחר שקידושי ראובן אינם קדושי תורה דהא איפסיקא הלכתא בפ"ד אחין דתרי ותרי ספיקא דרבנן אבל מדאוריית' מוקמי' לה אחזקת' השתא נמי מוקמינן לה בחזקת קטנה ומדרבנן הוא דמחמרינן בה וכיון שכן ליכא למיחש לשמא יאמרו מחזיר גרושתו מן הארוסין דומיא דחרש שקדש וחזר' ונתקדשה לפקח דיכול לגרש פקח וליש' חרש ולא חיישי' לשמא יאמרו כמו שכתב הר"מבם פ"ד דאישות ואיני רואה טעם זה צודק בשום ענין חדא כי מה שכתב שאין כאן אלא ספיקא דרבנן זה אינו דכיון דמספקי בה בקידושיה אם היתה גדולה וקדושיה קדושי תורה או אם היתה קטנה הו"ל ספיקא דאורייתא דאין לומר העמידנה בחזקת קטנה כמו שהית' מקודם שאין זו חזק' כמו שכתבתי למעלה. (תרי ותרי בקידושין הוי ספיק' דאוריי') וכמו שהבאתי משם הרמב"ם והרשב"א ז"ל על ענין אשה שנסתפקו במספר שנותיה שהלכו בה לחומרא כדין כל הספיקות ואילו חזקת קטנה היתה חזקה היינו מעמידין אותה בחזקתה ותהא מותרת לכתחילה דדוקא בתרי ותרי מחמרינן מדרבנן משום דלדברי הכת האחרת איכא איסורא דאורייתא אלא ודאי שאין זו חזקה כמו שכתבתי לעיל וספיקא דאורייתא היא ולא הוי דומיא דחרש שקדש. ועוד מה שלמד והעלה מתוך דברי הרמב"ם ז"ל שכל שאין כאן קדושי תורה לא חיישינן לשמא יאמרו וכו' (יוכיח שאפי' ליכא קדושי תורה יש לחוש שמא יאמרו מחזיר גרושתו הוא הפך דברי מהרש"ך ז"ל) לא נהירא לי דהא ודאי לאו כולי עלמא דינא גמירי שידעו שאין כאן קדושי תורה ומכיון שהם רואים שנתקדשה לאחר אחר שנתקדשה לו ומחזירה יאמרו מחזיר גרושתו תדע דהא קידושי קטנה דרבנן הוו וכתב הרמב"ם עצמו פרק י' מה' גירושין שאם נתקדשה לאחר אחר שגדלה מגרש ראשון וישא שני אבל איפכא לא משום שמא יאמרו וכו' ולא דמי לחרש שקדש דהתם הכל יודעים שאין בקידושי חרש כלום מן התורה ולא יבאו לטעות מחרש לפקח אבל בשאר בן דעת אף על גב דלא מקדשא אלא מדרבנן מ"מ איכא למיחש שיטעו לומר מחזיר גרושתו וכו' ולא יתנו לב לענין הקדושין אי תפסי דבר תורה או לא וגם קידושי יתומה קטנ' אע"ג דלעולם קידושי' מדרבנן הוו מ"מ אין הדבר כ"כ ברור כיון דאינה קטנה שיש בה קידושי תורה כגון ע"י אביה ועוד אע"פ שאין בה עכשיו יש בה לאחר זמן ולא מינכרא מילתא כ"כ ומ"ה אתו למטעי אבל גבי חרש שלעולם אין בו קידושי תור' ליכא למיחש. (פילפול בדברי הרש"ך בסוגיות אשת חרש שנתקדש' לפקח)

ואגב אורחין ראיתי לכתוב על מה שתמ' החכם השלם נר"ו בדברי הרמב"ם ז"ל בענין אשת חרש שנתקדשה לפקח שהבאתי לעיל ואני תמה על תמיהותיו כי מה שהקש' מלשון הירושלמי הוינא סברין מימר יוציא חרש ויקיים פקח דלא שייך טעמא דשמא יאמרו משום דאשתו של פקח היא ומשני עוד היא כאילין קנסיא משמע דרישא דאשתו של חרש שנתקדש' לפקח לא צריך טעמא דקנס אלא מטעם דשמא יאמרו אסרינן לה לחרש ויתמה הרב על עצמו כי דברי הרמב"ם ז"ל הם דברי הירושלמי בפי' למעלה בסמוך לזה מכיון דאת אמר אפי' אשם תלוי אין בה בא אחר וקדש' נתפסו בה קידושין גרש' מותרת לינשא לראשון הרי בפי' שלא חששו לשמא יאמרו באשת חרש א"כ תיקשי הירושלמי מדידיה אדידיה והא ליתא דאע"ג דמעיקרא סברין מימר הכי דטעמא שמא יאמרו הא מסיק דטעמ' משום קנסא הוא א"כ רישא נמי משום קנסא ולא מטעמא דשמא יאמרו והיינו דקאמר בירו' על הא דגרש מותר' להנשא לראשון דא היא דתני ר' חייא וכו' דמסיק עוד היא באילין קנסיא משמע דלא הוי טעמא משום שמא יאמרו ואתיא כי הא דרבי יוחנן דאפי' אשם תלוי אין בה ומותרת לראשון.

עוד הקשה שנראה מדברי (לשון הרמב"ם ז"ל לפ"י מהלכ' גרושין) הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות גירושין דטעמא דכששמע' שמת בעל' ונשאת דאסור' לראשון היינו מטע' דשמא יאמרו גירש וכו' ולא סבירא ליה טעמא דקנסא דאמרינן בגמ' התם דעבדא איסורא קנסוה רבנן הכא דלא עבדא איסורא לא קנסוה א"כ האיך פסק באשת פקח ששמעה בו שמת ונשאת לחרש דתצא מזה ומזה הא הכא לא שייך טעמא דשמא יאמרו כדמוכח בירושלמי דלעיל ואיני יודע היכן ראה בדברי הרב ז"ל דלא ס"ל טעמא דקנסא דמייתי תלמודא בהדיא הכא דעבדא איסורא קנסו' ובר"פ האש' אמרינן מתוך חומר שהחמרת עליה בסופ' נקל עליה וכו' ואמרינן לא לחמור ולא לקיל ומשני משום עגונא הקלו פי' וכיון שהקלו הוצרכו להחמיר כי היכי דתידוק שפיר והיאך לא יסבור הרב ז"ל טעמא דקנסא אך מה שהזכיר טעמא דשמא יאמרו היינו אמאי דקאמר דבנתקדשה אינה צריכה גט משני ואמאי לא חיישינן שיאמרו א"א יוצאה בלא גט לכך כתב שיאמרו תנאי היה בקידושין אבל לענין מה שמותרת לבעלה ודאי טעמא הוי משום דלא עבדא איסורא לא קנסוה רבנן ומה שהשוה הרב בין שמע' בו שמת לדין נשאת בגט בטל שכתב וכן הדין באשה שבאו עדים וכו' השו' אותם בגדר ולא בטעם דתרוייהו תצא מזה ומז' אלא דהתם טעמ' משום שמא יאמרו והכ' משו' תנאה.

עוד זכר החכם השלם נר"ו בסוף דבריו שיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל דבנתקדשה מותרת לראשון דלא חיישינן לשמא יאמרו וכו' שיתלו לומר תנאי הי' בקידושין א"כ בעלמא אמאי אמרינן בכל דוכתא אבל מגרש שני ונושא ראשון לא משום שמא יאמרו ולא תלו בקידושי תנאי אינה קושיא דבעלמא במגרש בגט פסול שצריכ' גט משני מדרבנן אסרינן לה אראשון מטעמא דשמא יאמרו דהא ליכא למיתלי בקידושי תנאי דמימר אמרי אם איתא דקדושי תנאי הוו לא היתה צריכה גט וכיון שהם רואין שהיא זקוקה לגט סברי דקידושין חיילי טפי ונמצא זה מחזיר גרושתו לאחר שנתקדשה ומה שהצריכו רבנן גט לשני מטעמא דלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט משום חומרא דא"א דבחנם החמירו אע"ג דאיכא למיתלי בקידושי תנאי אבל באיסור חזרה דבלאו כל היכא דאיכא למיתלי בקידושי תנאי לא חיישינן והנלע"ד כתבתי יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף