ברכת רצ"ה/פ
|
< הקודם · הבא > |
ע"ד מכירת הבהמות לנכרי בפסח כדי להאכילם פסולת שעורים.
הנה ראש המדברים בזה הוא הגאון בעל תב"ש בחידושיו למס' פסחים והעלה להחמיר משום דל התירו הערמה ניכרת כזו רק באיסור דרבנן ולכך בשאר מכירת חמץ דאינו רק איסור דרבנן דמה"ת בביטול בעלמא סגי התירו ע"י מכירה לעכו"ם דאף שהוא הערמה נכרת שאינו רוצה למכור לזה שהוא עני וקונה חמץ עבור כמה אלפים מ"מ בדרבנן הם אמרו והם אמרו להתיר מכירה כזאת אבל באיסור תורה כגון להאכיל לבהמתו חמץ אין לנו להתיר ע"י מכירה כזו דמוכחא טובא דהערמה היא. וכתב דהא דמערימין על מעשר שני היינו משום דמיירי במע"ש דרבנן כדמוכח בש"ס דגיטין דף ס"ד ע"ב.
ולמען ברר הדבר כשמלה אציגה לפניך סוגית הש"ס. והנה בש"ס פליגי ר' יהודה ורב חסדא בקטן שיש בו דעת היינו חפץ ומחזירו לאחר שעה דר"י ס"ל דזוכה בין לעצמו בין לאחרים ורב חסדא ס"ל דאינו זוכה רק לעצמו ולא לאחרים ושקיל וטרי הרבה ואח"כ מותיב ר"א מהא דתנן מערימין על מעשר שני לפדותו בלי חומש כיצד אומר אדם לבנו כו' ולעבדו ושפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהן מע"ש זה האי שפחה ה"ד אי דאייתי שתי שערות מאי בעי' גביה אלא לאו דלא אייתי. ומסיק במע"ש דרבנן כגון בעציץ שאינו נקוב דבדרבנן יכול לזכות עייש"ה. הנה מש"ס הנ"ל נראה דהא דמוקי לה במע"ש דרבנן היא רק משום דקשי' לי' דאיך יכולה השפחה לפדות כיון דקטנה היא ולר"ח אינו זוכה לאחרים אבל אי לאו הכי הוי ניחא אף במע"ש דאוריתא מוכח דאף באיסור תורה מהני הערמה. וכבר הרגישו בזה האחרונים.
והנראה בזה דאין מכאן ראי' להתיר הערמה בדאוריתא ואדרבה יש ראי' להיפך דהנה הרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה דמה מקשה מהך דמע"ש והרי הכא לעצמו הוא פודה ולעצמו לכ"ע יכול לזכות ותירץ דכיון שאין זה אלא בהערמה וכוונתו לפדות אותו לצורך אביהם והמעשר חוזר לאביהם אי לאו דזוכין לאחרים אין פדיונם פדיון בכיוצא בזה עכ"ל והנה לכאור' נתקשיתי בדבריו דאי נימי דההערמה לא מהני א"כ למה יועיל כלל הרי גם המעות שנתן הוא רק כדי שיפדו המע"ש וגם זה היא רק הערמה ואי לא מהני הערמה א"כ חשיב פודה רבם לצורך רבם ולמה לא יוסיף חומש:
אמנם אחר בנותי נראה דבאמת מה שנותן להם המעות אף שאין כוונתו רק כדי שיפדו המע"ש מ"מ כיון שאין הערמה בעת הפדייה לא חשיב הערמה נכרת דמה לי עתה בעת הפדי' לחקור מאין בה להם המעות כיון שלפנינו פודין משלהם ועיין בש"מ ורק לענין גוף הפדי' שפודה עבור עצמו זה חשיב הערמה ניכרת דאנו רואין בחוש שפוד' עבור הבעלים כיון שחוזר להם וכמ"ש הרשב"א ז"ל והערמה כזו אינו מועיל. ומעתה אם נימא דיכול לזכות לאחרים אין שום חשש לענין החומש דגם אם פודה בפירוש עבור הבעלים אינו מוסיף חומש כיון שהמעות שלו דשלי בשלך או שלך בשלי אינו מוסיף חומש כמבואר בירושלמי וברמב"ם הל' מע"ש ורק אי נימא דאינו זוכה לאחרים אין כאן פדיון כלל דאף שפוד' לעצמו מ"מ כיון דכוונתם לצורך הבעלים לא מהני דחשיב כפוד' לאחרים דמה שפוד' לעצמו הוי הערמה ניכרת ואינו מועיל ולאחרים אינו יכול לזכות זה מה שנ"ל בביאור כוונתו. ומעתה מוכח מזה דבהערמה ניכרת לא מהני באיסור תורה דאל"כ לא מקשה מידי וכק' הרשב"א ז"ל ורק דא"נ דזוכה לאחרים מועיל משום דל"ח הערמה ניכרת כיון דאינו בשעת הפדי' רק קודם לזה בעת נתינת המעות וזה חשיב הערמה שאינה ניכרת וכנ"ל וכיון שהמעות שלו אין מוסיף חומש אף בפודה לשם הבעלים וכמש"ל:[א]
ובזה מיושב מה שקשה לדעת הסוברים דלר"ח אינו זוכה לאחרים כלל ואף מדרבנן דא"כ מה משני במע"ש דרבנן דמ"מ הרי אין לו זכי' לזכות כלל. ובזה א"ש דכיון דמיירי במע"ש דרבנן שפיר מועיל דכיון דפוד' לעצמו ולעצמו יכול לזכות דאף דחשיב הערמה ניכרת מ"מ מועיל בדרבנן דהערמה נכרת מותר בדרבנן:
והנה בגוף הך פלוגתא אי זוכה לאחרים או רק לעצמו נחלקו הקדמונים ז"ל. דעת התוס' דפלוגתייהו היא אי זוכה לאחרים מה"ת אבל מדרבנן כולי עלמא מודי דזוכה אף לאחרים ורש"י ז"ל כתב דהך דר"י דס"ל דזוכה אף לאחרים היינו רק מדרבנן ור"ח ס"ל דאף מדרבנן אינו זוכה לאחרים. אמנם נחלקו בביאור דבריו אי ס"ל דכל זכיות קטן הוא רק מדרבנן גם לעצמו ורק דפליגי אי זוכה גם לאחרים מדרבנן עכ"פ או דמה דזוכה לעצמו היא מן התור' ורק דס"ל לרש"י ז"ל דגם הך מ"ד דס"ל דזוכה גם לאחרים הוא רק מדרבנן וכן נראה מלשונו קצת. וכבר האריכו בזה הפוסקים עיין עליהם והנה אי נימא דהזכי' שזוכה הקטן לעצמו היא מן התור' עכצ"ל דס"ל להש"ס דהערמה לא מהני באיסור תור' דאל"כ לא מקשה מידי מהך דמערימין על מע"ש דהרי הכא לעצמו הם פודין ולעצמו זוכה מה"ת ומהני אף במע"ש שהיא מה"ת א"ו דהערמה לא מהני באיסור תור' וחשיב כפוד' לאחרים היינו לבעלים. וכמש"ל בשם הרשב"א ז"ל וכנ"ל. וע"ז משני במע"ש דרבנן ויכול לזכות לאחרים לדעת התוס' ודעמם דזוכה לאחרים לכ"ע מדרבנן. ולדעת רש"י ז"ל היינו דכיון דהיא מדרבנן מהני הערמה וכנ"ל. אמנם אי נימא דגם הזכי' שזוכה לעצמו היא רק מדרבנן הנה לכאור' אין ראי' דהערמה לא מהני באיסור תורה דאף דפוד' לעצמו מ"מ הרי גם זה היא רק מדרבנן. אמנם זה אינו דע"כ אנו צריכין לומר לדעת ולשיטה זו דגם אם הקנין היא רק מדרבנן מ"מ מהני גם לענין איסור תורה דהרי לא מקשה הש"ס רק לר"ח דס"ל דאינו זוכה כלל לאחרים אף מדרבנן ולרב יהודה דס"ל דזוכה מדרבנן לאחרים ניחא לי' וע"כ משום דס"ל דקנין זה מהני גם לענין איסור תורה. וא"כ א"נ דהערמה מותר גם באיסור תורה א"כ חשוב כפוד' לעצמו ולעצמו כ"ע מודי דזוכה מדרבנן עכ"פ וקנין דרבנן ס"ל דמהני גם לענין איסור תורה וא"כ לא קשה מידי א"ו דלא מהני הערמה באיסור תורה וחשיב כזוכה לאחרים ושפיר מקשה לר"ח דס"ל דאין לקטן זכי' כלל לאחרים אף מדרבנן וכנ"ל:
אמנם אחר העיון נראה דא"נ דגם הזכי' לעצמו הוא רק מדרבנן אין מכאן ראי' לאסור הערמה באיסור תורה לפמ"ש בחידושי ואח"כ מצאתי למ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל לחלק גבי קנין דרבנן דפעמים נראה דמהני גם לענין תורה ופעמים לא מהני והוא דהיכי דחז"ל תקנו הקנין שיחול בלי שום שיור בעולם והיינו שתקנו שזה הקנין יועיל בכ"מ מהני אף לענין איסור דיש כח ביד חז"ל לעשות כן דהפקר ב"ד הפקר. אבל היכי דגם לענין גוף הקנין עשו שיור כ"ש דלענין איסור תורה לא מהני עיין בדברי מ"ז הגאון זצ"ל בספרו לא"ח סי' תמ"ח שהאריך בזה גבי מכירת שטרות דא"נ דהא דיכול למחול הוא משום דחכמז"ל עשו שיור למחול לא מהני הקנין לענין איסור תורה והאריך בזה בדברים נחמדים גם אנכי חזקתי הדבר בראיות ברורות מש"ס ופוסקים ואכ"מ להאריך. ומעתה נאמר בנ"ד דא"נ דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים דחכמים לא תקנו לקטן זכי' רק לעצמו א"כ כיון דחז"ל עשו שיור בגוף הזכי' של הקטן שלא יועיל לאחרים שוב גם לעצמו לא מהני לענין איסור תורה וכמ"ש לעיל גבי מכירת שטרות ואדרבה כאן גרע טפי דבאמת בגוף הזכי' אין נ"מ אם הוא לעצמו או לאחרים ורק דכיון דמה"ת קטן אין זכי' כלל ורק דחז"ל תקנו לו לטובתו לא תקנו רק שיזכה לעצמו אבל לאחרים אוקמי' אדיני'. וכיון שכן עכצ"ל דלא תקנו לו זכי' היינו שיהא לו יד לזכות דאל"כ הי' מהני גם אם יזכה לאחרים ורק שתקנו שאם יזכה לעצמו יהי' שלו ולא יוכל אחר ליקח ממנו א"כ כיון דבגוף הקנין לא תקנו כלל היינו שיהי' לו יד לזכות שוב לא מהני לענין איסור תורה דאין כאן זכי' כלל רק שהוא שלו וזה ברור מאד.
ומעתה שפיר מקשה הש"ס לר"ח דס"ל דאינו זוכה לאחרים דאיך יוכל לפדות מע"ש דאוריתא דאף דלעצמו הוא פודה ולעצמו יכול לזכות מ"מ כיון דס"ל דאין זוכה לאחרים א"כ גם לעצמו ל"מ לענין איסור תורה דאין כאן זכי' גמורה כיון שעשו שיור ול"מ לענין תורה וכנ"ל אמנם לר"י א"ש דכיון שזוכה גם לאחרים וליכא שיור שפיר מהני גם לענין איסור תורה דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והפקר ב"ד הפקר ודו"ק היטב:
ועדיין יש לעורר דהנה התוס' הקשו דלמה יזכה לאחרים לר"י והרי זכי' מטעם שליחות ואין שליחות לקטן מאתם גם אתם ותירצו דאין למעט קטן משליחות מקרא דתרומה אלא במילתא דליתא כגון תרומה דליתי' בנפשי' אבל בזכי' כמו שזוכה לעצמו זוכה לאחרים ועיין בהפוסקים שהאריכו הרבה בזה וקצתם חולקים על התוס' וס"ל דאין שליחות כלל לקטן עיין בדבריהם ז"ל.
ומעתה אפשר לומר לדעת רש"י ז"ל דלענין דרבנן פליגי דס"ל לר"ח דאין שליחות לקטן כלל ומעתה בענין זכיית קטן לאחרים יש שתי ענינים שלא יועיל מטעם גוף הזכי' דאין לו כח לזכות וגם אין יכול להעשות שליח לאחרים וחז"ל תקנו שיהי' לו כח לזכות לעצמו שיהי' לו יד לזכות ומ"מ לאחרים אינו יכול לזכות מטעם מניעת השליחות ור"י ס"ל דגם שליחות תקנו בזכי' לקטן או דס"ל כמ"ש התוס' דבמה דאיתי' בנפשי' יכול להיות שליח. ומעתה אם כה נאמר עכצ"ל גם לדעת רש"י ז"ל דל"מ הערמה באיסור תורה דאל"כ לק"מ לר"ח דאף דאינו זוכה לאחרים כלל מ"מ בהך דמע"ש לעצמו הוא פודה מדרבנן וקנין דרבנן מהני לענין איסור תורה לשיטה זו וכנ"ל. ואי"ל דכיון דאינו זוכה לאחרים א"כ עשו חכז"ל שיור בקנין וזה לא מהני באיסור תורה וכמש"ל דזה אינו דכיון דהקנין לאחרים דהיינו מה שאינו זוכה לאחרים אינו מצד גוף הקנין רק מטעם מניעת השליחות א"כ גוף הקנין שתקנו חז"ל הוא בלי שום שיור ויד גמור תקנו לו. ושפיר מועיל גם לענין איסור תורה כמו לר"י וא"כ לק"מ א"ו דהערמה לא מהני וחשיב כפודה להבעלים דאין לו זכי' כלל לר"ח והבן ולקמן יבואר יותר:
והנה בגוף הדבר נראה לי דא"א לומר דלר"ח הא דאינו זוכה לאחרים הוא מטעם מניעת השליחות דאל"כ יקשה לפמ"ש התוס' לקמן בהך דמעשר לישב הא דקטן פודה והרי בת"כ ממעט קטן שאינו פודה וכ"מ במקומות הרבה דאתיא כמ"ד דהגיע לעונת נדרים כשם שנדרן נדר כן תרומתם תרומה וכשם שחל שם תרומה על פיו כמו כן מתחלל מעשר ע"י עיין בדבריהם. דא"כ מה מקשה הש"ס לר"ח מהך דמעשר דהרי כיון דעיקר דהא דממעטינן קטן משליחות הוא מאתם גם אתם דתרומה וכמ"ש התוס' א"כ התם כיון דמיירי בהגיע לעונת נדרים והאי תנא ס"ל דתרומתו תרומה א"כ מועיל גבי שליחות וכמובן ולכך זוכה לאחרים וזו קושיא אלימתא. א"ו דאין הטעם בשביל זה לר"ח ורק מצד עצם הזכי' דס"ל לדידי' דל"מ לגבי אחרים ופשיטא לי' להש"ס הכי משום דהכא לכ"ע מהני שליחות בקטן כיון דאיתא בנפשי' א"ו דזכי' לאו מטעם שליחות היא וכדעת רבים מהקדמונים ז"ל משו"ה מקשה לר"ח. ולפי הנ"ל אמינא להכריע כדעת הסוברים דזכי' דקטן הוא מדרבנן מצד הסברא והוא דאם נימא דמה"ת היא א"כ מה חילוק יש בין לעצמו ובין לאחרים דמדאוריתא אין לחלק דכיון דיש לו יד לזכות לעצמו מדוע לא יזכה לאחרינא ומ"ט דר"ח כיון דבררנו דלאו מטעם שליחות נגע דאל"כ לא מקשה הש"ס מידי מהך דמעשר ובגוף הזכי' מ"ל עצמו ומ"ל אחרים. א"ו דרק מדרבנן היא זכי' בקטן וס"ל לר"ח דלא תקינו לו זכי' רק לגבי עצמו שלא יוכל אחר ליקח ממנו אבל לא לזכות לאחרינא וזה ברור אצלי וכדעת רש"י ז"ל. ובזה אמינא עוד דאפשר לומר דזה פלוגתייהו דר"י ור"ח דר"י ס"ל דקטן זוכה מה"ת וכיון דמדאוריתא הוא אין חילוק בין לעצמו בין לאחרים אמנם ר"ח ס"ל דאינו רק מדרבנן ולכן מחלק בין לעצמו ובין לאחרים וכנ"ל. ולפ"ז נוכל לומר ביישוב קושית הרשב"א שהבאתי דהרי בהך דמעשר לעצמו הוא פודה בפשיטות דלאו מטעם הערמה קאתינן דבאמת גם לענין איסור תורה מהני הערמה ורק דקושית הש"ס היא דכיון דלר"ח דמחלק בין לעצמו ובין לאחרים ע"כ גם לעצמו אינו זוכה, רק מדרבנן א"כ למה יועיל במעשר שהוא מה"ת וכדעת הפוסקים דקנין דרבנן לא מהני בדאוריתא וביחוד כיון דיש שיור בקנין וכנ"ל וע"ז משני במע"ש דרבנן ושפיר יוכל לפדות לעצמו דיש לו זכי' מדרבנן ודו"ק. הנה לפי מה שבררתי אין ראי' מכאן דהערמה לא מהני בדאוריתא דבין לפי מה שאמרתי דפלוגתיהו דר"י ור"ח הוא בזה אי קטן זוכה מה"ת או מדרבנן ובין לפ"מ שבררתי בדעת רש"י דלכ"ע היא מדרבנן שפיר מקשה הש"ס לר"ח דס"ל דקטן זוכה לעצמו מדרבנן ולאחרים גם מדרבנן אין לו זכי' דאף שפודה לעצמו לא יועיל כיון שאינו רק מדרבנן ויש שיור בקנין דל"מ לגבי אחרים וקנין דרבנן בזה בודאי לא מהני באיסור תורה וכנ"ל בשם א"ז הגאון רשכ"י ז"ל ודו"ק היטב:
והנה אמינא להביא ראיה ברורה דהערמה מהני בדאוריתא מש"ס דב"מ מ"ה ע"ב דאייתי הא דתניא היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר הרי פירות הללו נתונים לך במתנה וחוזר ואומר הרי הם מחוללים על מעות שיש לי בתוך ביתי וקאמר התם טעמא דאין בידו מעות הא יש בידו מעות עדיף טפי שיתן להם המעות והם יפדו המעשר ועיין בש"מ שפי' דלכך הכי עדיף טפי משום שאין הערמה ניכרת משא"כ כשנותן הפירות חשיב הערמה ניכרת ומדלא מקשה הש"ס מידי מוכח דהיכי דא"א מותר הערמה אף במעשר דאוריתא דנתינת פירות הערמה נכרת הוא וכנ"ל ואפ"ה מותר היכי דא"א לעשות עצהיו"ט ע"י נתינת מעות וזה ראי' ברורה. וליישב שיטת התוס' כאן שכתבו דבדאוריתא פליגי אי מהני זכיה בקטן לאחרים דיקשה באמת לפ"ז דמה מקשה מהך דמע"ש על ר"ח הרי התם לעצמו פודה ולעצמו זוכה מה"ת גם לדידיה. ולמה לא יועיל גם במע"ש דאוריתא דאף דחשיב הערמה נכרת וכמ"ש הרשב"א דידעינן דפודה בשביל הבעלים מ"מ הרי גם הערמה ניכרת מותר גם בדאוריתא וכנ"ל מהך דהי' עומד בגורן. ועלה על לבי לכאורה דקושית הש"ס לר"י היא דכיון דגם זה חשיב הערמה ניכרת א"כ למה קתני דנותן להם המעות במתנה למה לא נתן להם הפירות במתנה דבשלמא לר"י ניחא דמעות לא חשיב הערמה ניכרת וכנ"ל אבל לר"ח מ"ש בין מעות לפירות כיון דבנתינת המעות יהי' הערמה ניכרת בעת הפדיון דאנו רואין שפודה בשביל הבעלים דל"מ לר"ח דאינו זוכה לאחרים. ואדרבה זה גרע טפי מנתינת פירות דהערמה הוא בעת הפדיון ממש. וע"ז משני דמיירי במע"ש דרבנן ול"ח הערמה ניכרת גם לר"ח דגם לדידי' זוכה לאחרים מדרבנן לשיטת התוס' ולכך זה עדיף מנתינת הפירות. אולם עדיין לא יתיישב לשיטת הפוסקים דלר"ח זוכה לעצמו מה"ת ולאחרים גם מדרבנן לית ליה זכיה דא"כ מה משני במע"ש דרבנן דמ"מ הרי גם בדאוריתא מועיל ורק דאתה אומר דיקשה למה לא נתן להם הפירות כיון דגם בנתינת המעות יהי' הערמה נכרת בעת הפדיון וא"כ גם במע"ש דרבנן יקשה כן. ואשר ע"כ נ"ל לחלק דאף אם נאמר דהערמה מותר אף בדאוריתא מ"מ יש לחלק בין הערמה להערמה. דבנתינת הפירות אף דחשיב הערמה ניכרת יותר מנתינת המעות מ"מ מותר אף בדאוריתא היכי דא"א בדעדיף מיניה וכמו בהך דעומד בגורן. אמנם היכי שההערמה היא בגוף הפדוים כגון בהך דמערימין על מע"ש א"נ דא"י לזכות לאחרים זה אסור בדאוריתא דזה הערמה ניכרת יותר מנתינת פירות. ומעתה שפיר יקשה לר"ח דאיך מערימין בכה"ג הרי חשיב הערמה ניכרת בעת הפדיון דאסור בדאוריתא וע"ז משני במע"ש דרבנן ומותר אף הערמה כזו ואף אי אין זכי' לקטן כלל לר"ח לאחרים מותר כיון דלעצמו הוא פודה והא דקתני דוקא שיתן להם המעות ולא קאמר שיתן להם הפירות רבותא אשמעונן דאף הערמה כזו שהוא בגוף הפדיון מותר בדרבנן ודו"ק. ומעתה לפי הנ"ל במכירות בהמות אף דחשוב הערמה ניכרת מ"מ כיון שאינו בשעת האיסור ממש דבמכירת הבהמות ליכא שום איסור ורק אח"כ בעת שנותן להם החמץ נ"ל דמותר אף שהוא בדאוריתא דדמי לנתינת פירות דמותר אף בדאוריתא אף דהוי הערמה וכנ"ל מהך דהי' עומד בגורן וכמש"ל כיון דאין ההערמה בשעת מעשה מותר אף בדאוריתא וזה ברור אצלי לדינא:
- ↑ לפע"ד נראה לפרש דברי הרשב"א ז"ל בדרך אחר דס"ל דרק לענין לפטור מן חומש מהני הערמה ובזה אין חילוק כלל בין הערמה נכרת להערמה שאינה נכרת דאנן קיי"ל דחומש לא מעכב כמו דמסיק הש"ס בב"מ נ"ד וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ה' מה' מע"ש ולהכי כיון דאין החומש מעכב עצם הפדיון לא חיישינן להערמה ומשו"ה אי קטן זוכה לאחרים אין נ"מ לענין עצם הפדיון אי פודה לעצמו או פודה להבעלים דבין כך ובין כך המע"ש פדוי רק אי הערמה לא מהני הי' הבעלים חייבין בחומש ובכה"ג לענין החומש אמרינן דלא חיישינן להערמה ופטורים מן החומש אבל אי קטן אינו זוכה לאחרים ואי הוי פודה להבעלים לא הי' תופס הפדיון כלל א"כ במה שמערים לפדות לעצמו נוגע לעצם הפדיון שפיר יש לנו לומר דבזה לא מהני הערמה בדאורייתא וחילוק גדול יש בין החשש שנוגע לעצם הפדיון ובין חשש שנוגע רק לענין החומש. שהרי שנינו התם הדמאי אין לו חומש ומזה פשיט הש"ס דחומש לא מעכב דכיון דלא מעכב הפדיון לא חששו חז"ל כל כך ע"ש. ומשו"ה דקדק הרשב"א ז"ל במ"ש ואי לאו שזוכין לאחרים אין פדיונן פדיון ולכאורה הוא שפת יתר ולפי הנ"ל ניחא. ואמינא להביא ראיה לזה דהנה לכאורה יש להקשות דלמה להש"ס לדחוק דמיירי במע"ש דרבנן דשינוי דחיקא הוא שהרי בבנו ובבתו הגדולים ובעבדו העברי מהני גם במע"ש דאורייתא וצ"ל דלצדדים קתני ועדיפא הו"ל לשנויי דמיירי שהוא מקנה לשפחתו המעות והפירות ובכה"ג בודאי מהני דהא היא פודית לעצמה ומ"מ היא פטורה מחומש אע"פ שהמעות והפירות שלה לפי שיטת ר"ת ז"ל בקדושין כ"ד ע"א בתוס' ד"ה אלא דאשה פטורה מחומש אפי' בזוזי דידה ומעשר דידה דאיש ממעשרו אמר רחמנא ולא אשה ממעשרה וכן כתב הרשב"א ז"ל בחי' ע"ש. והא דקתני במתניתין ואומר להם הא לכם מעות ופדו מע"ש זה ולא קתני שמקנה להם גם המע"ש משום דבבנו ועבדו העברי לא מצי עביד הכי דא"כ יהי' המה חייבין בחומש אם המעות והפירות יהיו שלהם אבל בבתו ושפחתו בודאי מצי למיעבד הכי לשיטת ר"ת הנ"ל. ולפמ"ש מו"ח ז"ל דהערמה שאינה נכרת לא איכפת לן קשה מאי פריך הא בכה"ג שנעשה המעות והפירות שלה קודם הפדיון הא הוי הערמה שאינה נכרת. וביותר קשה על הרמב"ם ז"ל שגם הוא פסק בפ' ה' מה' מע"ש הלכה ב' כשיטת ר"ת ז"ל דאשה פטורה מחומש ובהלכה ח' כתב מותר להערים על פדיון מעשרו כיצד אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים ולעבדו העברי כו' הא לכם המעות כו' נתן לשפחתו העבריה אם מע"ש של דבריהם כגון מעציץ שאינו נקוב דבריו קיימין שאמה העבריה קטנה היא ואין הקטן זוכה לאחרים אלא בדבר שהוא מדבריהם ע"כ ומשמע מדבריו דבמע"ש דאורייתא ליכא תקנתא כלל שיערים ע"י אמה העבריה וקשה הא שפיר איכא תקנת' ע"י שיקנה לה גם המע"ש אבל לפי מה שביארתי שפיר ניחא דכיון דבאמת כל הקנאת המעות והמע"ש לא הוי רק הערמה ואלו לא הקנה לה הבעלים המעות והמע"ש לא הי' יכולה לפדות דהוי זוכה לאחרים לא מהני הערמה בדאורייתא כלל. ובזה נרווח לנו לישב מה שמתמה הפ"י בהא דמשני הש"ס במע"ש דרבנן אמאי לא פריך כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקן כמו דפריך לעיל אהא דמשני הש"ס שאני שתופי מבואות דרבנן וכאן ליכא למידחי ה"מ היכי שיש לו עיקר מה"ת כמו דדחי התם אבל לפי הנ"ל ניחא דהא באמת לגבי החומש אע"ג דהוי מה"ת ג"כ מהני הערמה א"כ לא עדיף מע"ש דרבנן אפי' מה שנוגע לעצם הפדיון יותר ממע"ש דאורייתא במה שנוגע לענין החומש דהוי מה"ת ומ"מ לא החמירו חז"ל כל כך כ"ש דל"ש להחמיר בדרבנן מחמת הך טעמא דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקן והבן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |