ברכת רצ"ה/עט
|
< הקודם · הבא > |
ב"ה. בריסק יום ג' ט' תמוז תרכ"ח לפ"ק.
- אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאה"ג וכו' מו"ה משה יהודא נ"י מ"ץ דק' אליק.
זה כירח וחצי הגיע עדי מכתבו ה' עם דברי שאלתו שאלת חכם וגם העתק ממ"ש הג' מהרש"ק נ"י מבראדי ועתה באתי להשיבהו כיד ה' הטובה עלי.
תוכן השאלה בשכ"מ אשר נחלה בעיר אחרת וזיכה גט לאשתו במקום יבם כפי השמיעה המיר דתו אצל אנשי חיל אשר הוא שם ואך נתן וזיכה לה גט מתם שלא על תנאי דאם מתי רק גט בהחלט וטרם שהגיע ליד האשה מת וחל"ש. וכת"ר רצונו לדעת חות דעי בזה והנה טרם כל אומר ראיתי להעיר כי יש סתירה בגוף השאל' אשר כ' כ"ת ובין ההעתק שהעתיק הרב הגאון מהרש"ק נ"י כי לפי אשר כ' כ"ת אינו ידוע בבירור שהיבם מומר ורק עפ"י השמועה אולם בדברי הרב נ"י כתוב מפורש שהיבם מומר ויש נ"מ טובא בזה לענין השאל' דמזכה גט לאשתו במקום יבם שאינו מומר היא איבעי' דלא איפשטא אי מועיל דהוי זכות או די"ל דרחמא לי' ורק במקום יבם מומר הקילו הפוסקים ז"ל ואח אם נבוא לסמוך ע"ד הט"ז ז"ל דלדידן דאין נוהגין ליבם פשיטא דחשוב הגט זכות דליכא חשש דרחמא ליה [ואף דלא שייך ג"כ דסניא לי' מ"מ יש זכות שלא תהי' חגוד ביה ואילו לא ירצה לחלוץ] ובצירוף דעת המהרי"ק ז"ל שכ' דכל שהיבם במקום רחוק בודאי חשוב זכות ואף אם לא הי' א"כ מומר מהני הגט מ"מ יש נ"מ בזה בנ"ד שיש עדיין לדבר הרבה בענין הזיכוי וכאשר יבואר להלן דאם ידוע בודאי שהוא מומר יש לנו סעד להקל שיטת הגאונים הסוברים דמומר אינו זוקק וכשאינו ידוע אין עוזר וסומך עוד. ונתחיל לבאר איפוא אם הי' ידוע שהוא מומר הל בזה החליטו הפוסקים ז"ל דביבם מומר הגט חשוב בודאי זכות דלא שייך לחוש דרחמא לי' ואף שיש קצת המחמירים גם בזה לחוש דשמא רחמא לי' ומצפת שישוב מדרכו בטלים המה במיעוטסם. אולם עכ"ז הרמ"א ז"ל בסי' ק"מ כ' והביא דגם בנאסרת על בעלה דהוי ודאי זכות יש מחמירים דמ"מ אינה מגורשת משעת הזכי' מעכשיו ואם מת לח יתנו לאחר מיתה והיש מחמירים הוא המהרי"ק ז"ל שכ' לחוש לדעת הרי"ף ז"ל שכ' בגיטין דף י"ב דהא דאמרינן לרבנן דתן שחרור זה לעבדי אינו יכול לחזור בו משום דזכות הוא לעבד היינו רק לענין חזרה אבל גיטא לא הוי עד דמטא לידי' ומה"ט תנן דלא יתנו לאחר מיתה ועיין באחרונים ז"ל שנטו קו להקל משום דהרי"ף ז"ל יחידאי הוא בדבר הזה וכל הקדמונים ז"ל חלקו עליו. וגם סברתו קשה להבין וכאשר תמהו בזה רבותינו בעלי התוס' על רש"י ז"ל שרצה לפרש כן עי' בדבריהם בש"ס דגיטין דף ט' ורש"י ז"ל בעצמו חזר בו וכ' שם במשנה דף י"ג דל"ג תן ורק תנו עייש"ה. וביחוד בגוף הדבר אני תמה דמנ"ל לומר דהרי"ף ז"ל פוסק כן גם בזכו אחרי שלא נמצא לו שכ' דלא הוי גיטא עד דמטא לידי' רק בתן דאף דתן כזכו מ"מ יש לחלק ביניהם לענין זה ועיין ברמב"ם ז"ל פ"ה מה' עבדים שפסק כן להדיא דבזכו הוי גיטא מעכשיו ולא בעינן מטא ליד העבד ובתן לא מהני רק לענין חזרה אבל גיטא לא הוי עד דמטא לידי' ואי מת לא יתנו לאחר מיתה ומהכ"ת בלי שום עילה נעשה פלוגתא חדשה בין הרי"ף והרמב"ם ז"ל אשר ידוע כי אך במקומות מעטים אשר נטה מדברי הרי"ף רבו ז"ל ולא אבה הלוך בדרכיו אחרי שלא נמצא גם להרי"ף ז"ל שיאמר כן רק בתן:
עוד אמרתי בחידושי אופן אחר בביאור דעת הרי"ף ז"ל ופרקת מעליו תמיהתם של רבותינו בעלי התוס' דכיון דאינו יכול לחזור ע"כ שחל מעכשיו והוא דדוקא בשחרור ס"ל להרי"ף ז"ל לחלק בהכי ומשום דבשטר שיחרור ע"י אחרים יש שני ענינים השחרור ע"י הגט שחרור וגם בל"ז מתורת שטר שכיון שכותב הרי את קנוי לעצמך קונה עצמו בשטר דמה לי הוא ומה לי אחר שאם כותב עבדי קנוי לך קנה והנה אנן קיי"ל דבמפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שיחרור לענין איסור ומעתה לפמ"ש התוס' בגיטין שם דרבנן ג"כ ס"ל דעבדא בהפקירא ניחא ליה ורק דס"ל דזכות חירות מהשיעבוד גדול יותר אצלו מהך דניחא לי' בהפקירא עיין בדבריהם שהוכיחו כן מהא דאמרינן בכתובות דף י"א עבדא ודאי בהפקירא ניחא לי' שפיר ס"ל להרי"ף דיש לנו לומר דלא ניחא לי' להעבד רק שיזכה לו בתורת שטר ויהי' חפשי משיעבוד וגם יהי' מותר בשפחה ועיין רש"י ותוס' גיטין דף מ"א בהך דהמפקיר עבדו עייש"ה. ואף שיהי' אסור בבת חורין בהפקירא ניחא לי' וכיון שכן לא מהני מתורת שחרור עד דמטא לידי' דכיון דאין עליו שיעבוד הזכי' מתורת גט שחרור חוב הוא לו גם לרבנן והארכתי בזה בחידושי לבאר כל נעלם בדברי רבינו הרי"ף ז"ל ואכמ"ל. ולפי הנ"ל לשני הטעמים אלו בגט וזכו גם הרי"ף ז"ל יודה דחל מעכשיו וכיון דבל"ז רוב הפוסקים ז"ל חולקים על הרי"ף ז"ל וגם לדעתי יראה דמודה במזכה גט בתורת זכו וכנ"ל יש להקל לדעתי ביחוד במקום עיגון ודחק ואף מי שירצה להחמיר ולחוש לדעת הרמ"א ומהרי"ק ז"ל מ"מ ביבם מומר דיש מקילין לגמרי שאינו זוקק כלל פשיטא דיש להקל לסמוך על הגט וז"ב לדינא:
והנה באמת הרב"י ז"ל תקע יתד במקום נאמן בשלחנו הטהור אה"ע סי' קנ"ז דאין לסמוך כלל להתיר הזיקה ביבם מומר. אולם האחרונים ז"ל אף שלא מלאם לבם לסמוך לגמרי על המקילים עכ"ז סמכו על זה במקום שיש עוד צדדים אחרים להקל לצרף דעת המקילים אלו עיין עליהם. ובגוף טעם המקילים לגמרי ביבם מומר האריכו הפוסקים ז"ל יש כתבו דס"ל דמומר אינו נקרא אח ודחו זה דמקרא מלא כתיב הלא אח עשו וגו' ונדחקו לומר דמ"מ לא מיקרי ישבו אחים יחדיו וגם משום דיקום על נחלתו כתיב וכ"ז אין בו כדי שביעה כאשר האריכו האחרונים ז"ל. אולם המהר"מ ז"ל כתב דעיקר טעמם מהא דאיתא בב"ק דף ק"י דפריך הש"ס התם דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין נימא אדעתא דהכי לא קידשה נפשה ומשני טב למיתב טן דו וס"ל להנך פוסקים דמומר גרע ולא שייך גבי' כלל הך דטב למיתב ט"ד ואמרי' אם כן אדעתא דהכי לא קידשה נפשה:
ועיין באחרונים ז"ל שרצו לומר ולחלק לפי טעם זה בין המיר האח מקודם שנשאה זה להמיר אח"כ דבהמיר מקודם לא שייך לומר אדעתא דהכי לא קידשה שהרי ידעה מקודם ולא התנית. אולם לדעתי זה ליתא דמ"מ כיון דלא ידעה אם לא יהי' לו בנים ואם ימות מקודם פשיטא דהו"ל עכ"פ שכיח ולא שכיח דל"א דאבעי' לי' לאתנוי עיין ריש כתובות בסוגיא דיש אונס כו' ובתוס' שם. והנה כבר הרגישו בזה האחרונים ז"ל דסברת הש"ס בהך דטב למיתב טן דו אבעל קאי דמשום זה נכנסת לספק יבום אף במוכש"ח ולא איבם וכמו שפירש"י ז"ל שם להדיא. ולכאורה עלה על לבי דע"כ צריך לפרש כן דאי נימא איבם קאי יקשה דהרי מוכ"ש הוא מהכופין להוציא ואפי' אמרה דיירנא כו' ואיך שייך לומר טב למיתב טן דו. אולם זה אינו דבל"ז עכצ"ל דהך דמוכ"ש דב"ק אינו בגדר זה שכופין להוציא דאל"כ מה גילוי דעת ואומדנא איכא כיון שכופין לחלוץ ושלא ליבם. ואין לדחוק דהגילוי דעת הוא משום שלא תצטרך לדון ע"ד החליצה דמלבד שאין הדעת נותן כן יקשה דלמה לא פריך מכל אלו שחולצות ואינו מתיבמות הבן:
עוד הקשו דהא תינח ביבמה מהארוסין אבל ביבמה מהנשואין לא שייך זה וכמ"ש התוס' בב"ק שם דמשום חיבת נשואין גמרה ומקנא נפשה ואף אי נימא דס"ל להנך פוסקים דנ"ז במוכ"ש אבל לא במומר מ"מ הא מצד אחר לא שייך זה בנשואין לפמ"ש התוס' והקדמונים ז"ל בכתובות דף ל"ז דבדבר התלוי בדעת שניהם לא שייך לומר הכי דאל"כ בקנה בהמה ונטרפה נימא דאדעתא דהכי לא קנאה ורק דבהך דיבמה לא איכפת לי' מה שיהי' לאחר מיתתו וכ"ז לא שייך רק בארוסה אבל לא בנשיאה דודאי איכפת לי' שלא יהי' בעילותיו בעילת זנות וכמבואר בהך דכנסה סתם ועכצ"ל דס"ל לפוסקים אלו דמומר כל כך נמאס בעיני' דגם לספק אינה מכנסת את עצמה ואף משום טן דו של הבעל וא"כ אף בתלוי בדעת שניהם שייך לומר אדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכמ"ש התוס' בכתובות שם. דהיכי שודאי לא היתה מסכמת לכנוס בספק זה בשום פנים אף אם עי"ז הי' מתבטל הענין מצד השני גם בתלוי גם בדעת השני שייך למימר הכי עייש"ה:
לפ"ז יש ליישב ג"כ מה שנתחבטו האחרונים ז"ל דלפי טעם זה ביבם מומר למה חילק רב יהודאי גאון ז"ל ראש המקילין בין נשתמד האח מקודם שנשאה זה ובין נשתמד לאחרי כן דדוקא בנשתמד מקודם אינו זוקק דבשלמא לטעם הראשון ניחא די"ל דס"ל דנשואין מפילין וכמו שביאר כ"ז הא"ז ז"ל אבל לטעם זה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה מ"ט לחלק. ולפי הנ"ל יש לומר דספק זה דשמא ישתמד היבם הוא דבר רחוק ולא שכיח כלל והיתה מכנסת עצמה לספק כזה אם היתה רואה שהבעל אינו מסכים שלא ירצה שיהי' בעילתו בעילת זנות וא"כ לא שייך לומר אדעתא דהכי כו' כיון שתלוי בדעת שניהם וכנ"ל. שוב ראיתי דע"כ אנו צריכין לומר כן לדעתם ז"ל דאל"כ אשה שנשתמד בעלה תיפוק בלא גט לדעתם ז"ל דבמומר גם על הספק אינה מכנסת את עצמה אלא ודאי דכ"ז לא שייך בספק דלא שכיחא כזה ועיין בתוס' כתובות שם ודו"ק כי קצרתי. ולפי הנ"ל כשנשתמד אח"כ אין לנו מפאת זה רק סניף קל להקל היינו אם נאמר דהטעם היא משום שאינו נקרא אח ולדעת הי"ח ודעמם ז"ל דרק מיתה מפלת וכמובן. אולם כבר כתבתי דלדעתם די בזיכוי הגט בלבד אחרי שרוב הפוסקים ז"ל חולקים על הרי"ף בזה וכבר כתבתי משום דבגט ובזכי גם הוא אינו חולק וכאמור למעלה ופשיטא דיש להקל בצירוף סניף אחר אף כ"ד וביחוד במקום עיגון ודחק וכנ"ל ודו"ק.
ובעברי בין בתרי ענינים אלו ראיתי להפוסקים ז"ל שנתחבטו דאמאי פסקינן להלכה דביבם מומר פשיטא דהגט הוי לה זכות ודאי וברור ואפ"ה פסקינן להחמיר דיבם מומר זוקק דכיון דהו"ל זכות מה שנפטרה מזקוקתו א"כ למה לא נימא דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ולחנם נתחבטו דלא מבעי' אם נפרש כפירש"י ז"ל דטב למיתב כו' אבעל קאי דאין ראי' מזה דחשיב הגט זכות שנאמר בשביל זה דדוחה אצלה הטן דו של הבעל. אלא אף אם נפרש דאיבם קאי אין ראי' דבשביל דחשיב הגט זכות שיחשב בשביל זה כ"כ החוב ההיפוך עד שנאמר משום זה שחשיב אומדנא דמוכח שאין רצונה להכנס בספק כזה בשום פנים. ומלבד דזה פשוט וברור אמינא דע"כ אנו צריכין לומר כן דאל"כ לצד האיבעי' דמהני זיכוי גט במקום יבם דודאי מיסני סני לי' והוי זכות לא יהי' משכחת להיבום כלל דכיון דהוי לה זכות גמור שתפטור מזיקיקותו של יבם נימא דאדעתא שתפול ליבום לא קדשה נפשה א"ו כנ"ל דמ"מ אין ההיפוך לה חוב כ"כ שנאמר אדעתא דהכי כו' וכנ"ל והבן:
אמנם דא עקתא בנ"ד שנתן וזיכה לה גט סתם. וא"כ י"ל והדעת נותן כן דלא חשיב זכות דבשעת הזיכוי ספק הי' אם יחי' או ימות ואם יחי' הגט ודאי חוב לה ורק אם ימות חשיב זכות וא"כ עתה אין הזכות ברור ולא מהני הזיכוי רק היכי דהוי גט ע"ת דלא הוי גיטא רק אם ימות וחשיב א"כ זכות גמור וברור. ועלה על לבי לכאורה להביא ראי' לזה מדברי הר"ן ז"ל גיטין פ' התקבל שכ' דמזכה גט לאשתו במקום יבם וכ"כ במקום קטטא. ומת חולצת ולא מתיבמת דשני אבעיות אלו לא נפשטו ועיין ב"י ז"ל סי' ק"מ מ"ש בביאור דעתו ז"ל ואי נימא דאין חילוק בין גט תנאי לגט סתם לענין זכות א"כ יקשה דמה בא להשמיענו דגם במקום קטטה אינה מתיבמת ורק חולצת מספיקא דכיון דבת יבום היא א"כ בלא זה אינה מתיבמת מטעם ספיקא דמזכה גט במקום יבם ומה צורך לקטטה א"ו דרק בגט על תנאי קמבעי' לן אי הוי זכות במקום יבם.
אולם אחר שהתבוננתי מעט ראיתי דזה אינו דפשיטא דאף אי נימא דגם בגט סתם הוי זכות מ"מ ז"א רק היכי שהוא חולה ושכ"מ והכף מכריע לחיים או להיפוך שהחיים והמות המה עכ"פ בגדר ספק אבל לא בכל אשה שאין לו בנים ונותן ומזכה לה גט וא"כ שפיר פריך לקטטה דאל"ה היתה מתיבמת בכה"ג וז"פ וברור:
אולם אמינא להביא ראיה דהנה אנכי הקשיתי לשאול בדברי התוס' והקדמונים ז"ל כתובות שהבאתי למעלה דבדבר התלוי בדעת שניהם לא שייך לומר דאדעתא דהכי לא קנה או לא הקנה. והא דמקשה הש"ס דיבמה שנפלה לפני מוכ"ש תיכף בלי חליצה היינו משום דזה חשיב כתלוי רק בדעתה דאיהו לא איכפת לי' בזה מה שיהי' אחר מיתתו ועמש"ל דלפ"ז צריך לומר דקושיות הש"ס היא רק ביבמה מהאירוסין דמן הנשואין בודאי איכפת לי' שלא יהי' בעילתו בעילת זנות עמש"ל דא"כ יקשה דמה משני טב למיתב טן דו דהיינו לפירש"י ורוב הקדמונים ז"ל וכן היא העיקר וכמו שביארו המפורשים ז"ל דאבעל קאי דנהי דנימא דבשביל הטן דו של הבעל גם אם היתה יודעת בודאי שלבסוף יהי' כן לא היתה חוששת מלהתקדש לו ול"ש א"כ כלל לומר דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה מ"מ למה לא נאמר דאם היתה יודעת כן היתה מתנית בפי' שלא יהי' קידושיו קדושין בכה"ג דכיון דזה לא יהי' איכפת לי' לבעל מה שיהי' אחרי מותו. תהי' יושבת תחתיו ולא תפול ג"כ לפני יבם כזה. ואמרתי דעכצ"ל דאף שאנו אומרים דמה שתלוי גם בדעתו לא מיקרי הגילוי דעת והאומדנא דידה דלא איכפת לי' וכנ"ל מ"מ היא יריאה להתנות תנאי בזה. דשמא לא ירצה הוא ויתבטלו הקידושין וטב למיתב טן דו. ומוכח א"כ מזה דגם בשביל ספק שתתרחק מאת הבעל אינה חוששת מה שתפול ליבם כזה וזה ראי' מושכלת:
ולפמ"ש בחידושי לבאר הא דמהני אומדנא וג"ד ובתנאי מפורש בעינן שיתנה תנאי בכל משפטיו שנתקשו בזה הקדמונים ז"ל. דבתנאי המעשה חלה ורק שמתבטלת בביטול התנאי ואף שהמעשה מתבטלת למפרע מ"מ מיחל חיילה ובטלה ואין כח בתנאי שלא נעשה כהלכתו לבטל המעשה משא"כ בג"ד שאין כאן התחלת חלות המעשה דאלו הי' ידע שהיא כן לא הי' עושה המעשה כלל אין אנו צריכין כלל לכל מ"ש בביאורי מה דמשני טב למיתב כו' ורק דכיון דגם אם היתה יודעת בודאי שיהי' כן היתה מתקדשת לו ודטב למיתב כו' ואין הג"ד א"כ רק שהיתה מתנית אולי היתה יודעת שיהי' כן וכנ"ל דלזה יסכים גם הוא דלא איכפת לי' ל"מ דכיון שיש כאן חלות המעשה ל"מ רק תנאי גמור בכל משפטיו ואין א"כ מזה ראי' לנ"ד וכמובן. אולם יען שבגוף הדבר והחילוק הנ"ל שבין ג"ד לתנאי יש עוד לדבר הרבה וכמבואר אצלי בחידושי באריכות לכן לא ארבה מילין ואשים מחסום לעטי בזה והבן כ"ז כי קצרתי וסמכתי על המעיין המשכיל. והנה לדעת הסוברים דיבם מומר אינו זוקק לחליצה ולפי הטעם דהיינו משום דבמומר אמרי' אדעתא דהכי כו' ואף ביבמה מהנשואין וכנ"ל דיבם מומר כ"כ יריאה ממנו שאף לספק אינה מכנסת עצמה ואף לא מחשש ביטול ט"ד של הבעל באמת הי' מועיל גם זיכוי גט סתם במקום יבם מומר דגם בספק זכות היא לה שתפטור ממנו לדעתם ז"ל ונ"מ בנעשה האח מומר אחרי כן דבלי הגט היתה זקוקה דל"ש אדעתא דהכי כו' דלספק כזה דלא שכיחא כלל היתה מכנסת עצמה משום טב למיתב כו' וכנ"ל ועתה הגט הוא לה זכות דעתה הוא ספק השקול אולם אנן לא פסקינן הכי להלכה. ול"מ א"כ זיכוי גט סתם כיון שאין הזכות ברור ומשום הט"ד של הבעל מעיילא נפשה לספיקא וכנ"ל ואין מקום להקל לדעתי בזה:
ועתה נבוא לדברי הרב הגאון מהרש"ק נ"י אשר כ' להתיר ואערכה דברי לנגדו ראשון תחלה יצא לדון להתיר דבייאוש שלא מדעת פליגי אביי ורבא אי אמרינן מדהשתא ניחא לי' למפרע נמי ניחא לי' והביא דברי הש"ך ז"ל סי' שנ"ח לענין אי מותר לאכול של חבירו בדבר שיודע שחבירו לא יקפוד ויתרצה לו דאף דקיי"ל דייאוש שלא מדעתו לא הוי ייאוש י"ל דהיינו רק משום דייאוש הוא בע"כ אבל לא כשהוא ברצון וגם דברי התוס' ב"מ דף כ"ב בהך דכלך אצל יפות דאמרי' שפיר מדהשתא ניחא לי' כו' דס"ל דמצוה הוא וא"כ כ"ש במידי דהוי זכות בעצם כעת שמת אמרי' איגלאי מלתא למפרע. ובמחכ"ת כמה הגדילו התערובות בדבריו וערבם דברים שאינם ענין זה לזה ואף גם לנדון שלפנינו דענין איגלאי מלתא למפרע עיקרא הוא רק בדבר שהוא בעצמו שאנו רואין עתה בבירור שהוא כן והי' למפרע וכגון הך דחולץ למעוברת והפילה דר"פ החולץ ביבמות דף ל"ה והך דאכל חלב מבן י"ב עד י"ח ואח"כ נולדו בו סימני סריס שם דף פ' ובזה אי הוי ידעינן בבירור שהוא כן לכ"ע אמרינן אגמלמ"פ ורק דר"ל פליג בהך דמעוברת דשמא נתקלקל אח"כ ומעיקרא הי' ולד מעליא והכי קיי"ל וכמ"ש המפורשים ז"ל ולכך בהך דנולדו בו סימני סריס באמת קיי"ל דחייב דנעשה סריס למפרע דכיון דאין מקום לומר שנשתנה שפיר אגמלמ"פ. אמנם היכי שתלוי בדעת אדם והוא מסור ללב ל"ש איגלאי מלתא למפרע ורק הוא מסוג הוכיח סופו על תחלתו המוזכר בש"ס בכמה מקומות ויש בזה חילוקים רבים למעיין היטב בש"ס ופוסקים ז"ל:
אולם פלוגתא דאביי ורבא בייאוש שלא מדעת אינו ענין כלל גם להך דהוכיח סופו על תחלתו דרבא דס"ל דהוי ייאוש בדבר שאין בו סימן ס"ל באמת דאף היכי שלא נתייאש כלל אף לבסוף וכגון שלא נודע לו מהאבדה קודם שנודע לו שזה מצאו הרי הוא של מוצאו כיון דאילו ידע הי' מתייאש והיינו משום דזה הדבר אבודה ממנו משעה שאבדו. ואביי ס"ל דלא הוי יאוש דמה בכך שאלו הוי ידע הי' מתייאש ממנו מ"מ הא לא אייאש ואף אי נתייאש אח"כ דבין כך ובין כך אין לו ענין להוכיח סופו על תחילתו דלמ"ל להוכיח מסופו אחרי שיודעין אנו בלא זה דאלו הי' ידע הי' מייאש ורק בדבר שיש סימן לרבא הי' מקום לדון מטעם הוכיח סופו כו' היכי דשמעינן דאייאש לבסוף ורק דמסיק דל"ש לדון מסופו כיון דאינו עומד ליאוש ואקראי בעלמא הוא עתה ואין לומר ולדון שגם מעיקרא הי' מייאש עיי' בש"ס ותוס' שם. [ומה שיש לעורר בזה מהך דשחטה ואח"כ חושב עלי' חולין דף ל"ט אכ"מ הביאור] אבל עיקר פלוגתייהו דאביי ורבא דיאוש של"מ אין לו ענין כלל להוכיח סופו על תחילתו וכנ"ל.
וי"ל דזהו כוונת הראב"ד ז"ל שכ' דלכאור' י"ל דייאוש של"מ תליא בברירה אלא שיש למבין לחלקו מענין ברירה והיינו כנ"ל דבזה לא שייך הוברר למפרע דהרי עתה יודעין אנו דאילו הוה ידע הי' מייאש ודו"ק. ועתה נבוא לדברי הש"ך ז"ל אשר לדעתי נכונים דבריו ז"ל לדינא דבאמת סברת רבא נכונה היא דכיון דאלו ידע מייאש מהשתא מותר בה משום שהוא אבודה ממנו והיינו דאף דפשיטא דעדיין לא יצא מרשות הבעלים כיון דמ"מ עדיין לא נתייאש מ"מ כיון שהדבר אבוד ממנו מותר לכל אדם ליטול כיון שאין לבעליו שום נ"מ בזה ואבודה הוא ממנו ודמי לכל דבר שאין הבעלים מקפידים בו דמותר דכיון שאין להבעלים נ"מ ואינו שוה אצלו אין בו משום גזל והא דפסקינן דלא הוי יאוש היינו משום דכיון דאם לא יקנה זה לא יועיל הייאוש אף אח"כ כיון שהוא בע"כ ול"מ היכי דבאיסורא אתי' לדידי' דאילו ידע שכבר נמצא אצל זה לא הי' מתייאש ויש א"כ שיווי להבעלים אסור לו ליקח לעצמו דע"ז אנו דנין וא"כ בהך דאוכל של חברו ויודע שלא יקפוד ע"ז דל"ש כ"ז שפיר מותר והבן כי נכון הוא:
ועדיין נשאר לבאר לפ"ז הא דפריך הש"ס לאביי מהך דתרומה דכלך אצל יפות ולא אבין מה שתירץ הש"ך ז"ל דבתרומה ידיעה בעינן דזה אינו רק לפי המסקנא דקאמר ה"נ מסתברא כו' אף שלוחכם לדעתכם. ומיירי ע"כ בשוי' שלוח אבל לפי הס"ד לא אסיק אדעתי' הך דבתרומה בעינן ידיעה. אולם לדידי נראה דבאמת אביי גופי' לא ס"ל כלל הך סברא דאבודה ממנו ולא נחית כלל להך חילוקא וכדקאמר בהדיא רק טעמא דלא ידע דנפל מיני' ולדידי' שפיר פריך מהך דתרומה להס"ד אולם אנן לדידן דעיקר הא דקיי"ל כאביי הוא משום דאתותיב רבא מהך דמנין לאבידה ששטפה נהר כו' ואיסורא דומיא דהתירא וכמבואר בסוגיא שם שפיר י"ל דס"ל באמת כסברת רבא דכל שאין נ"מ להבעלים מותר לקחתו ורק מ"מ באבידה יאוש של"מ לא הוי יאוש וכנ"ל ודו"ק:
ועתה נבוא לבאר הך דכלך אצל יפות ודברי התוס' שם שהביא הגאון מהרש"ק נ"י ולמען ברר הדברים מוכרח אני להעתיק בקיצור דברי הש"ס והתוס' שם דפריך התם לאביי מהך דהרי שירד לתוך שדה חברו וליקט ותרם כו' ומאין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו הרי שבא כו' ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות תרומתו תרומה כו' אמאי בעידנא דתרם לא הוי ידע תרגמה רבא כו' דשוי' שליח ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שויה שליח מי הוי תרומה והא אתם כו' אף שלוחכם לדעתכם אלא הב"ע דשויא שליח ולא אמר ליה תרום מהני וסתמא דבעה"ב מבינונית תרם כו' ותרם מיפות ובא וא"ל כלך אצל יפות אם נמצא יפות כו' וע"ז הקשו התוס' דמ"מ נימא דמתחלה אי הוי ידע ל"ה ניחא לי' דכיון דאין דרך לתרום מהיפות דמי לדבר שיש בו סימן לרבא דאמרינן דהשתא הוא דאייאש ותירצו דהכא שפיר אמרינן דניחא לי' מעיקרא משום דאיכא מצוה ע"כ. ואנכי הקשיתי דהרי אנן קיי"ל בכ"מ דזכין לאדם שלא בפניו דזכי' מטעם שליחות ואמאי א"כ פשיטא להש"ס כאן דע"כ מיירי דשויא שליח דאל"ה אין תרומתו תרומה ואמאי דכיון דגלי דעתי' דניחא ליה ואמרינן דמדהשתא ניחא לי' מעיקרא ג"כ ניחא לי' א"כ למה לא יהי' תרומה מטעם זכי' דהוי כשליחות. ולכאורה אמרתי לפשוט מזה מה שנסתפקתי בהא דאמרינן בכ"מ בש"ס זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין שלא בפניו אי הך דזכין דוקא ובעינן דוקא שיהי' לו זכות גמור אבל היכא שאינו לא זכות ולא חוב אינו יכול להעשות עצמו שליח שלא בפניו או הך דאין חבין דוקא דמדברי הש"ס כאן מוכח לפ"ז דזכות דוקא בעינן ולכך שפיר קאמר דמיירי ע"כ דשויה שליח דאל"כ ל"מ מה דקאמר לי' כלך אצל יפות ונמצאו יפות דמזה אין ראיה רק דניחא לי' היינו דלא איכפת לי' אבל מ"מ אין בזה לא זכות שיועיל מטעם זכי' דזכי' דוקא בעינן ול"מ רק היכי דשוי' שליח דלא יחשב שינוי בשליחות דכיון דחזינן דלא קפיד אין כאן שינוי אבל מ"מ גם זכי' אין כאן. אולם אחרי בינותי מצאתי לרבותינו בעלי התוס' דברים מבואר מהם להיפוך שכתבו בגיטין דף י"ב ד"ה וכ"ת אי בעי זריק לי' גיטא וז"ל וא"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השחרור כו' וי"ל דקסבר דל"ח לי' חובא מה שמקבלו זה דאפי' אם לא יקבלנו יכול הרב לפסלו מהתרומה בע"א. מדבריהם אלו למדנו דדעתם ז"ל דל"ב שיהי' זכות דוקא ורק כל שאינו חוב יכול אחר לזכות לו שלא מדעתו דאל"כ מה הועילו בתירוצם דנהי דלא חשוב חוב מ"מ הרי גם זכות לא הוה דאם יזרוק לו גט לא יפסיד עכ"פ יותר מכעת. ואין א"כ הזכי' שזכה לו זה זכות [א] ועיין מהרש"א ז"ל שם והדרא א"כ קושיא לדוכתא דמאי פשיטא לן הכא בתרומה דמיירי דוקא בשוי' שליח:
ואשר ע"כ אמרתי ליישב הדבר באופן אחר והוא לפמ"ש במק"א לישב מה שנתקשיתי לפי המבואר בש"ס דגיטין דף כ"ה בהך דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא דהא דרצה האב מקודשת תליא בברירה דאי אין ברירה אף כשירצה אח"כ אינה מקודשת דלא הוברר הדבר למפרע שרצה מקודם א"כ לדידן דקיי"ל אין ברירה איך אמרינן בכ"מ הוכיח סופו על תחילתו וכ"כ מה שנתקשו דמ"ש הך תנאי דע"מ שירצה אבא משאר תנאים דעלמא. ואמרתי בביאור הענין דכל ענין ברירה זו היא רק כשאנו דנין על ענין מעשה ופעולה דאי אין ברירה היינו משום דכל מעשה ופעולה צריכה להיות מבוררת בשעתה וכל שבשעת מעשה אינו מבורר אף שאח"כ נתברר למפרע לא מהני ולא משום דאולי לא הי' כן דעתי' למפרע קאתינן עלה דזה הוא ענין הוכיח סופו על תחילתו ורק דאף דאמרינן כן ל"מ משום שלא נתברר בשעתו. אולם כשאין אנו דנין על חלות המעשה ל"ש ברירה לתלי' רק אי נימא הוכיח סופו כו' ולכך בכל התנאים לא שייך ברירה דהמעשה באמת חלה ורק דהתנאי מלתא אחריתא הוא שעם בטולו המעשה מתבטלת. והא דהוכיח בש"ס דגיטין שם מהך דע"מ שירצה אבא דבתולה בדעת אחרים יש ברירה נראה דהתם כל הסוגיא אליבא דר' יהודה ואיהו ס"ל דעל מנת לאו כאומר מעכשיו דמי ולדידי' צ"ל דהא דבהריני בועלך על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת אף דפשיטא דאינו יכול לקדשה בביאה על לאח"ז דכלתה ביאתו ודמי לקנין סודר דאמרינן הא הדרא סודרא למרא היינו משום דאמרי' דעיקר כוונתו שיתרצה האב ואם הי' נודע לו שעתה מתרצה הי' מקדשה מעכשיו עיי' בריטב"א וברשב"א ז"ל וכיון שמטעם הוכיח סופו על תחילתו אמרינן שגם מעיקרא הי' נתרצה שפיר חלו הקידושין מעכשיו בשעת הביאה:
ומעתה כיון דבאמת הוא אמר ע"מ דלרב יהודה היינו שיחול לאחר כך ורק דאנו אומרים מתורת אומדנא דאם הי' יודע שהריצוי הוא כעת דעתו הי' שיחול גם מקודם אבל כשבאמת לא נתרצה אין להמעשה חלות כלל מעכשיו ולא שנתבטל בביטול התנאי ורק שלא חלה כלל וא"נ א"כ דאין ברירה דבעינן שיהי' המעשה מבוררת בשעתה אין כאן קידושין כלל מעכשיו וממילא בטלה לגמרי דכלתה ביאתו.
ובזה מיושב הא דאנן פסקינן כהך מתניתין דהריני בועלך כו' אף דקיי"ל דאין ברירה דלדידן דעל מנת כאומר מעכשיו דמי א"צ בזה לברירה וכנ"ל והבן זה. והארכתי בזה ג"כ לבאר מה דפריך מגט שכ"מ דס"ד דהש"ס דבגט שכ"מ כיון שעיקר נתינת הגט אדעתא דמיתה הוא כשלא מת אין המעשה חל כלל מתחילתו ותליא בברירה. אולם אנן לפי האמת לא ס"ל הכי דכיון שהטיל תנאי הוא כשאר תנאים דעלמא וא"צ לבריר' ומה"ט התקין שמואל בגט שכ"מ כו' והארכתי בזה הדבר ואכ"מ הביאור ולפי הנ"ל א"ש דברי הש"ס כאן בהך דכלך אצל יפות דמיירי ע"כ דשוי' שליח דאל"ה אף דהוכיח סופו דניחא לי' מ"מ כיון דבשעת מעשה שתרם לא הי' מבורר ל"ה תרומ' משום דאין ברירה דכיון שאנו דנין על גוף מעשה השליחות אם נעשה שליחו שלא מדעתו לא מהני כיון שלא נתבררה בשעתה ורק היכא דשוי' שליח ואנו באים לדון אם נתבטל ע"י השינוי מועיל שפיר מה שנתברר אח"כ וכנ"ל ודו"ק:
ובזה יש להמתיק יותר דברי הראב"ד ז"ל שהבאתי למעלה שכ' בהך דיאוש שלא מדעת דיש למבין לחלק מענין בריר' דלאו אגוף פלוגתייהו דאביי ורבא קאי דזה פשוט דאינו ענין לברירה וא"צ למבין וכנ"ל דאין דנין כלל מעתה על העבר דידענו עתה דאלו ידע הוי מייאש ורק אהך דדבר שיש בו סימן לרבא דאי לאו הך סברא דאין דרך כלל ליאש מזה ואקראי בעלמא הוא הוי אמרי' דאי שמעי' אח"כ דאיאש הוכיח סופו על תחילתו ודמי לדבר שאין בו סימן לדידי' דלכאורה זה תלי בברירה ואנן קיי"ל דאין ברירה וע"ז כתב הראב"ד ז"ל שיש למבין לחלקו והיינו כנ"ל דעיקר ענין ברירה הוא רק במעשה שצריכה להיות מבוררת בשעתה לא זולת וא"כ בהך דיאוש לרבא דעיקר הטעם דמהני שלא מדעת לא משום קנין היאוש דהרי לא נתיאשו ורק דמשעה שאבדו הוא אבודה ממנו ואין שוה לו עוד וממילא מותר לכל וכנ"ל לא שייך ענין ברירה שאין אנו דנין על ענין חלות מעשה ורק דכיון דהוכיח סופו על תחלתו לדידי' הי' חשוב כאבוד והבן זה:
ולפ"ז בנידון שלפנינו ל"מ שאין דברי התוס' ב"מ שם ענין כלל לכאן דעיקר דבריהם הוא דכיון דהוי מצוה ל"ח בהוספה זו יוצא מהדרך כהך דיאוש בדבר שיש בו סימן דאמרינן דכיון דאקראי בעלמא ומקרה רחוקה הוא תלינן באיחור הזמן רק דאדרבה יש מזה ראי' להיפוך דלענין שיועיל מטעם זכי' ל"מ מה שנתברר אח"ז דניחא לי' דמה"ט מוקא לה להך דכלך אצל יפות דוקא בשויה שליח וכנ"ל דכיון שאנו דנין על גוף חלות מעשה השליחות ל"מ אף מה שנתברר אח"כ והוכיח סופו כו' דאין ברירה וצריך להיות חלות המעשה מבוררת בשעתה וכנ"ל ודו"ק:
והנה לדעת הרבה מהקדמונים ז"ל. דלפי המסקנא לא שייך לומר אין ברירה בדבר שעתיד להתברר [ולדידהו צ"ל דהא דאמרינן בהך דתרומה דע"כ מיירי שעשאו שליח היינו משום דלענין זכי' שלא בפניו זכי' גמורה בעינן ומה דניחא לי' עתה אין ראי' רק שאינו מקפיד אבל מ"מ אינו זכות והך דאי בעי זריק לי' גיטא מפרשי בתירוץ הב' של התוס' שם עייש"ה] גם בנ"ד לא שייך לומר אין ברירה כיון שעתיד הוא להתברר. אולם בלא"ה ל"ש כלל לדון בנ"ד משום הוכיח סופו כו' דזה לא שייך רק היכא שלא נשתנה הענין בידים דאז שפיר אמרינן דכמו שדעתו עתה כן היה גם מקודם משא"כ היכי שנשתנה הדבר ויש סבה ועילה לרצונו עתה מה שלא הי' מקודם וכנ"ד. דמעיקרא בשעת זכות הגט היה הדבר בספק דאולי יחי' ויהי' הגט חוב לה בודאי ורק שאם ימות יהי' לה זכות ומשום ט"ד של הבעל י"ל דלא מעיילא נפשא לספיקא ועתה שכבר מת הנה הגט לה זכות ברור. ואיך נדון איפוא מסופו על תחילתו:
ולכאורה אמרתי לפ"ז לעורר דהיכי שיש סיבה שבשבילה י"ל שנשתנה דעתו לא אמרינן הוכיח סופו כו' א"כ גם בהך דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא איך אמרינן מדנתרצה עכשיו הוכיח על תחילתו דהרי י"ל דנתרצה עכשיו כדי שלא יהי' הבעילה בעילת זנות ומתחלה לא הי' נתרצה כלל. אולם דמלבד דאין לזה דמיון לנ"ד דהכא גם מתחילתו הי' ידעינן דאם ימות הוא זכות לה שתתגרש. דמה"ט בגט תנאי באמת פסקינן דחשוב זכות ודאי בכה"ג ורק דעתה כיון שעדיין דבר בספק ל"ח זכות ול"ש א"כ לדון מסופו על תחילתו משא"כ בהך דהריני בועלך דאין הסיבה ברורה וכמובן. הנה אף אם נאמר וכן דעתי נוטה באמת דכל שיש לתלות באיזה סיבה שנשתנה דעתו לא אמרינן שוב הוכיח סופו כו' מ"מ שפיר ניחא הך דהריני בועלך כו' לפי מה דקיי"ל דסוף ביאה קונה ולענין זנות יש איסור תיכף בהעראה וא"כ אם תאמר דלא נתרצה האב רק בשביל שלא הי' בעילת זנות שפיר מקודשת והבן:
עוד הביא הרב הגאון מהרש"ק נ"י ראי' דגם היכי דהוי ספק חשוב זכות ממ"ש הב"י ז"ל בסי' ק"מ אהך דאחים מומרים שהורה מהר"י בירב ז"ל לזכות גט ויש לדקדק אי איגלאי אח"כ דבעת הזיכוי כבר שבו בתשו' אי אמרינן כיון דשבו חוב הוא לה או דמ"מ כיון דבאותו שעה לא ידעה ודעתה הי' להתגרש מהני. וזו נראה יותר הרי דאף שהי' הדבר בספק חשוב זכות. וראי' זו איני מכיר דמלבד דאין כל הספיקות שוות וצד הספק הזה דשמא שבו היא חשש רחוק אצלה הרבה דרובא דרובא כל באיה לא ישובון אין לדמות ספק הזה דהיא רק משום הט"ד של היבם דאינו רק חששא דדלמא רחמא לי' ויסכים ליבמה לנ"ד דהספק היא על ט"ד של הבעל דאולי יחי' ותתרחק ממנו וז"ב:
והנה מלבד כי ראיתו אינו ראי' הנה במחכ"ת הביא נורא לקיני' דבזה נסתר כל מ"ש מענין הוכיח סופו על תחילתו בקוראי שמו אגלאי מילתא למפרע דמדברי הרב ב"י ז"ל אלו נראה בעליל דרק בתר שעת הזכי' אזלינן ולא על אח"כ והוא הוסיף עוד דגם ידיעה בעינן בשעת הזכי' ואף להחמיר ומכ"ש להקל:
ומ"ש עוד דאם נעשה גוסס וזכה לה הגט כ"ש דמהני דרוב גוססין למיתה דבריו סתומים ואם בעת זכות הגט הי' גוסס יש לצדד להקל ולומר דכיון דרובא דרובא הם למיתה חשוב לה הגט זכות מדלא חיישה לספק רחוק כזה אף לענין טן דו של הבעל ולסמוך על דעת רוב הפוסקים שהחליטו דגוסס ביחוד כשהוא מדבר יכול לגרש. אולם כאשר אנכי הרואה דעת הרב מהרש"ק נ"י דגם אם בעת הזכי' לא הי' גוסס ולא הי' אז זכות חל הגט אח"כ בעת הגסיסה מדהוסיף לומר דגם לדעת המחמירים לומר בגוסס דאינו יכול לגרש היינו בשליח להולכה משום דכיון דאיהו ל"מ עבוד כו' אבל לא בשליח לקבלה דע"כ כוונתו בנעשה גוסס אחר הנתינה מהבעל דג"כ ל"מ בשליח להולכה לדעת הפוסקים אלו משום דאיהו לא מצי עביד עיין ג"פ סי' קכ"א ובא לחלק בין שליח לקבלה להולכה וכנ"ל. אולם באמת זה ליתא דכיון דבעת קבלת הגט לא נעשה שליח איך יכול לזכות לה אח"כ הא הו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע ואף אם נדחק לומר מתורת אומדנא שרצונו של הבעל שיהי' שליח להולכה עד הזמן שיוכל לזכות ולהעשות אח"ז שליחה לקבלה דהיינו בעת הגסיסה הנה לא מבעי' דלא מהני לדעת המחמירים שבטלה שליחותו השליחות של הולכה בעת ההוא משום דאיהו לא מצי עביד אלא אף לדעת המקילים דגוסס יכול לגרש אינו מועיל משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל וכמבואר בש"ס ופוסקים דאין השליח להולכה יוכל להיות אח"כ שליח לקבלה וז"פ וברור בלי פקפוק. זו"ז מה שהאריך לדקדק מפירש"י ז"ל בהך דמזכה במקום יבם שכתב שתתגרש מעכשיו וכן מלשון הש"ע שלא תפול ליבם המה דקדוקים של מה בכך שאין להוציא ממנו אף חומרא ואף גם קולא וביחוד הוצרך רש"י להשמיענו דמגורשת ע"י זיכוי מעכשיו שלא נאמר דל"מ רק לענין חזרה וכדעת המפורשים ז"ל בדעת הרי"ף ז"ל ואין מהצורך להרבות באמרים בדקדוקים כאלה:
ומ"ש בסוף דבריו עוד דמה חוב הוא לה הרי אם יחי' הבעל בידה לומר אינה רוצית בגט ורק אם ימות יכולה לומר שרוצית וא"כ הוא רק לזכות ולא לחוב לא ידעתי היאך יפרנס הך איבעי' דמזכה גט לאשתו במקום יבם דמספקא לן אי סניא או רחמא לי' ליבם וחולצת ולא מתיבמת ולמה לא נשאלה עתה אי זכות או חוב הוא לה. שוב מצאתי להריטב"א ז"ל הובא ביש"ש יבמות שם שכתב כן להדיא דלא מהני אמירתה אח"כ דלא כל הימנה לברר הדבר למפרע איך הי' דעתה אז בעת הזיכוי וגם הוא עצמה אינה יודעת ואם אמרינן כן בהך דמקום יבם שלא נשתנה הענין מכמות שהי' מכ"ש דאמרינן הכי בנ"ד שעכשיו בודאי הוא זכות ואך בעת הזיכוי הי' חוב לדעת' מחמת הספק וזה פשוט. ורציתי להעמיס בדבריו דכוונתו דאמרינן אשעת הזיכוי דדעתה מסכמת שיהי' שלוחה על תנאי דאם ימות ואם יקום מחוליו לא יהי' שליח ויתבטל הגט אולם באמת גם זה ליתא דכיון דאין כאן תנאי מפורש ורק אומדנא גם אם יקום יהי' גט משום גזירה דשמא יאמרו יש גט לאחר מיתה דמה"ט לגבי דידי' אם עמד אינו חוזר בגט עיין ש"ס דגיטין דף ע"ג ובפוסקים ושוב הו"ל חוב וכנ"ל. ויש לי בכל זה הרהורי דברים רבים אולם ליראת האריכות בשגם לא הבאתים עוד במצרף הבחינה פה תהי' שביתת קולמסי. אחר כל הדברים האלה והחזיון הזה אף אם הי' נודע בברור שהיבם מומר אין בידי להסכים להקל להתירה לשוק ע"י הגט וביחוד אם אינו ידוע כלל שהוא מומר וכאשר כתב כ"ת בשאלתו והנלפע"ד כתבתי.
- ↑ הנה התוס' בגיטין לא כתבו רק לפרש מאי דקאמר ר"מ וכ"ת אי בעי' זריק לי' גיטא אבל באמת לא קיימי בהאי סברא שהרי ר"מ דחי לה שבק לי' וערק לעלמא. והש"ס פריך שפיר קאמר ר"מ ומשני אי בעי שקול ד' זוזי מישראל ופסיל לי'. והפי' בזה שיהי' עבד ולא יאכל בתרומה ולכן חשיב תו השחרור זכות וא"כ לפי המסקנא אין ראי' מסוגיא הנ"ל דכל היכי שאינו חוב יכול לזכות לו ע"י אחר. אך אנכי בספרי מצ"א סי' ל"ו הערותי מתוס' עריכין ל"ב ד"ה מדאיצטריך שכתבו בסוף דבריהם דאי איתא דבפניו נתינה בע"כ הוי נתינה לא הוי צריך הלל לתקוני להיות חולש מעותיו ללשכה דהא אפשר לו ע"י אחר ע"ש. אלמא מבואר דהיכי דיכול ליתן בע"כ יכול ג"כ לזכות ע"י אחר. אמנם דבריהם באמת תמוהין לכאורה ואנכי כתבתי שם לפרש בטוב טעם וגם הארכתי שם לישב דברי הרי"ף שמביא מו"ח ז"ל למעלה ע"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |