ברכת רצ"ה/עה
|
< הקודם · הבא > |
- אשיב ואומר שלום לכבוד הרב וכו' מו"ה יעקב מענדיל פרידמאן נ"י מו"צ דק' נדבורנא.
תוכן השאלה שעיר נדבורנא נמכרה זה חמשה שנים להבאנק קרעדיט אנשטאלט בוויען הנעשה על אקצין אשר בתוכם רבים מבני ישראל והמתעסקים בעסקי העיר הזאת המה שלא מב"י אשר על פיהם ינהלו כל העסקים ויבואו בשכרם כמשפט ובברייא הויז יש כמה שכר ומאלצין ונפשו ה' איפוא בשאלתו האם יש חשש ע"ז משום חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ורצונו לדעת חוו"ד בזה ואבוא על ראשון ראשון וזה החלי בעזה"י:
כבוד תורתו יצא לדון דל"ה חמץ של ישראל כי הכל נעשה ע"י הממונים הנכרים ואין שליחות לעכו"ם ולא קנו הישראלים החמץ כלל אלא שאח"כ שדא נרגא בזה עפ"י שהעלה המח"א ז"ל דהיכי שהשליח העכו"ם הוא בא בשכרו הו"ל כפועל דידו כיד הבעלים וא"צ לדון משום ליחות וכמו דקיי"ל במגביה מציאה לחבירו דאף אי נימא דלא קנה חברו משום דחב לאחרינא מ"מ ע"י פועל קנה.
אולם לדעתי אי משום הא לא איריא דגוף דינו של המח"א ז"ל לא ברירא לי דהא דא"י לזכות לזה במקום שחב לאחרים הוא משום דמה לו לזה לחוב לאחרים בדבר שאינו נוגע לו ולכך אמרינן דהיכא שנשכר לזה ויש לו א"כ שייכות בהדבר שפיר יכול לזכות לחברו אבל אין מזה לומר דהני דלאו בני שליחות נינהו כלל יועיל מעשיהם לקנות להמשלח היכי שבאים בשכרם. ואם כי זה נכון בסברא אמינא להביא ראיה דאין לחלק בין שליח בחנם לבשכר מדברי רבותינו בעלי התוס' גיטין דף כ"ב שהקשו אהא דאמרינן דהכל כשרים לכתוב את הגט אפי' חש"ו דהרי לאו בני שליחות נינהו והוכיחו מזה דלא בעי שליחות כלל בכתיבה וא"נ דבשכר א"צ לבוא לשליחות הא נוכל לאוקמי' שכתבו בשכר וכסתמא דמילתא דהסופר לוקח שכר דמהני אף באותן שאינם בני שליחות[א].
עוד אמינא להביא ראיה דאי נימא דבשכר ופועל יש שליחות לעכו"ם הו"ל לומר דבשבת ע"י פועל אסור מה"ת דידו כיד בעה"ב מה דלא אשתמיט לשום אחד מהקדמונים ז"ל שיחלק בהכי. האמנם כי מ"ז רשכ"י זצ"ל העלה דבשבת אין לדון לחייב משום שליחות דעיקר איסור מלאכה בשבת היא למען ינוח וכשהוא אינו עושה מלאכה הרי הוא נח ומה בכך ששלוחו כמותו דאי הוי משכחת פתרא שיעשה בעצמו המלאכה שיהי' נייח הי' פטור וכנ"ל ועיין בקונטרסו של מר אבא הגאון האמיתי זצ"ל דשדא נרגא בזה דהך דלמען ינוח בהעשה כתיב ומנ"ל לחדש דגם הל"ת היא מה"ט שינוח. אולם אנכי בחי' אמרתי להביא ראיה לדברי מ"ז רשכ"י זצ"ל מהא דצריך לימוד מיוחד דיש חילוק מלאכות לשבת ואם עשה הרבה מלאכות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וא"נ דהתורה אסרה המלאכות בעצמותן פשיטא דיש לחייבו על כל אחת דכל מלאכה היא איסור בפ"ע ועדיף יותר מגופין מחולקים וע"כ דכל המלאכות המה למען ינוח ואי לאו ריבוי' ל"ה מחייבים אותו מצד הסברא רק אחת דמ"ל אם עבר על השביתה ע"י מלאכה זו או האחרת והבן זה. ולפ"ז נסתר ראיתי זאת האחרונה דאף א"נ דבפועל אין חילוק בין ישראל לעכו"ם מ"מ ליכא איסור תורה כיון דהוא נח.
אולם יש לקיים ראיתי לפמ"ש בחי' הוצאה מרה"י לרה"ר דבאמת היא מלאכה גרועה וכמ"ש התוס' דמ"ל מהרה"י לרה"י ומ"ל לרה"ר ואנכי המתקתי דבריהם ז"ל בטוב טעם ודעת ואין כאן מקום הביאור ורק דאסרה תורה מקרא דאל יוציא מגזה"כ וכיון שכן בהוצאה אין לומר דהאיסור שאסרה תורה הוא רק משום שינוח וכמובן והארכתי בזה ואכמ"ל וגם בהוצאה ע"י עכו"ם לא מצינו בפוסקים ז"ל שיחלקו בין פועל ושליח דבפועל יהי' איסור תורה וע"כ דגם בפועל אמרינן דאין שליחות לעכו"ם ודלא כמהח"א ז"ל וכנ"ל ודו"ק:
אמנם אחר ההתבוננות כ"ז לא תעלה ארוכה לנ"ד. דהרשות פשיטא דנקנה לכל בעלי האקציען כולם דאף שנקנה ע"י עכו"ם דלאו בני שליחות נינהו מ"מ כיון שהמעות הוא של בעלי האקציען והמוכר הקנה לבעלי המעות וגם השטר נכתב ע"ש האנשטאלט נקנה להאקצינערע בשותפות ואין נ"מ בזה שאנשי הבינים לאו בני שליחות נינהו וכיון שכן גם החמץ שייך לכולם בשותפות דאף שהקונים הי' עכו"ם דלא בני שליחות מ"מ אחר שנתן זה שקנה למקום השותפות ורשותם קנו הישראלים חלקם ע"י חצר דחצר השותפים קונה לכ"א מהשותפים דחצר המשתמר קונה שלא מדעתו כל דניחא ליה. ואיסורא לא ניחא ליה דליקניה ל"ש בנ"ד כיון שהעכו"ם קנה רק שעורים ורק אח"כ החמיצם שעשה מהם מאלץ ושכר וגם רובם היו קודם זמן האיסור וגם רבים מבעלי האקציען הישראלים בעו"ה אינם חוששין לאיסור חמץ ול"ש לומר אצלם גם אלו קנה חמץ דלא ניחא להו ויש א"כ בזה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. ומלבד זה יש לעורר כיון שהממונים הי' נמנו מן הפערוואלטונגס ראטהע ומעכו"ם לעכו"ם דעת רבים דיש שליחות והפארוואלטונגס רעטהע בעצמם י"ל דמהני מעשיהם כיון שהמה שותפים והיכא דאית ליה שותפות נראה בש"ס דקידושין ר"פ האיש מקדש דעדיף משליחות עיי"ש. ויען כי עדן יש לדבר עוד בזה בשגם איסתגר בקמייתא אשים מחסום לעטי בזה:
אולם אמינא לדון בזה מצד אחר דידוע שרוב בעלי האקציען המה נכרים והמיעוט המה ישראלים וכבר פסק המג"א ז"ל בסי' תמ"ז דאף שבש"ע פסק דבחמץ שע"ע הפסח בעינן ששים ואך בהנאה התיר הרמ"א ז"ל גם בפחות מששים ע"י הולכת הנאה מהחמץ לים מ"מ במקום הפסד יש לסמוך על דעת רוב הפוסקין ז"ל החולקים על הטור ז"ל דל"ב ששים ורק רובא עיין בדבריו ז"ל ויראה דאף דלענין הנאה הוצרך הרמ"א ז"ל הולכת הנאה ליה"מ היינו רק משום שהוא חשש לדעת הטור ז"ל דבעינן ששים ורק דבפחות מששים התיר בהנאה ע"י הולכת הנאה אבל כשאנו סומכים דקיל איסורו דחמץ שע"ע הפסח ובטל ברוב ל"ב גם הולכת הנאה כיון שנתבטל. וא"ל דמ"מ יצטרך הולכת הנאה מטעם דהוי דשיל"מ ע"י שיוליך הנאה דאף שיהי' לו הפסד כבר בארו האחרונים ז"ל דכל שלא יהי' לו הפסד מההיתר ורק שלא יהנה מהאיסור לא חשיב הפסד דמה"ט מע"ש חשוב יל"מ ע"י חילול. דז"א דבאמת לדעת רוב הקדמונים ז"ל הולכת הנאה לא מעלה ולא מוריד בשאר איסורי הנאה שאינם תופסין דמיהם ורק שרמ"א ז"ל צירף דעת קצת הסוברים דמהני בכל איסורי הנאה הולכת הנאה לדעת רוב הפוסקים ז"ל החולקים וסוברים דל"ב ששים אבל אין להחמיר בשביל זה להצריך הולכת הנאה גם היכי שנתבטל משום שיל"מ אחר דלדעת רוב הפוסקים אין זה היתר כלל:
שוב ראיתי ומצאתי משנה מפורשת הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים וא"צ להרים ולדעת קצת הסוברים דמהני הה"נ בכל איסורי הנאה דהו"ל א"כ דשיל"מ וכנ"ל צריך לדחוק הרבה בפי' משנה זו וכמובן. ועיין במג"א ז"ל שכתב על מ"ש הרמ"א ז"ל שישליך הנאה לים המלח דאח"כ מותר גם באכילה ומוכח שם שגם דעתו ה' ז"ל דלדעת רוב הפוסקים ז"ל דנתבטל ברוב ל"ב הה"נ דע"י הה"נ גם לדעת הטור ז"ל ניתר אף באכילה לדעתו ז"ל. ולכאורה עלה על לבי לעורר דבנ"ד חשיב דשיל"מ מצד אחר דכיון שכל התערובות הוא שחלק הישראל המעורב בחלק הנכרים נאסר א"כ הרי יש ביד הקונה לחלק דניתר חלק הנכרים מטעם ברירה וכמבואר מאחרונים ז"ל אולם ז"א דמלבד דבאמת אנן קיי"ל דאין ברירה ורק דכיון דחמץ שע"ע הפסח אינו רק קנס דרבנן מקלינן לסמוך אברירה. ואין זה א"כ היתר ברור שיחשב עי"ז דשיל"מ שלא לסמוך על הביטול. הנה כבר נודע דעת המרדכי ז"ל הובא ברמ"א ז"ל להלכה דכל שלא היה האיסור מבורר ומתחלתו היה מעורב בההיתר גם בדשיל"מ בטל ובנ"ד מתחילתו היה מעורב וז"ב. ושפיר א"כ יש להתיר בנ"ד ע"י הביטול ברוב אף באכילה וכנ"ל בשם המ"א ז"ל ואף שהמ"א ז"ל לא פסק כן רק בנתערב אחר הפסח ברוב אבל לא היכי שנתערב קודם הפסח וכמו שבארו האחרונים ז"ל ז"א רק בנתערב בהיתר ומטעם שכל התערובות הי' חייב לבערו ונעשה כולו איסור משא"כ בנ"ד שהרוב הוא של נכרים וז"פ וברור. ועיין במ"א ז"ל ריש סימן תמ"ב שהעלה דהיכי שנתערב ברוב מב"מ מותר לאחה"פ דלא עבר על ב"י דמה"ת נתבטל ברוב עייש"ה. ועדיין יש לחוכך בזה דכיון דאם הי' נאבד החמץ הי' מפסיד הו"ל על הכל כקיבל עליו אחריות וכמ"ש בישראל ועכו"ם שותפים שחלקו אח"כ דמותר חלק הנכרי משום דבדרבנן יש ברירה דהיכי שהי' הכל ברשות ישראל דהוי כקיבל אחריות וכנ"ל.
אולם מלבד שאני מסתפק היכי שמונח בחצר השותפות אי חשיב כמונח ברשות ישראל שיעבור עליו בק"א דכיון דבחצר השותפים אמרינן דזה כונס לתוך שלו וזה לתוך שלו דהו"ל כאילו החמץ של העכו"ם מונח תוך רשות הנכרי א"ד כיון דק"א נלמד מקרא דלא ימצא ובקרא בבתיכם כתיב דמרבינן בכ"מ שותפות דמה"ט חמץ של שותפים צריך ביעור וכמ"ש הפוסקים ז"ל. הנה לפמ"ש במק"א בביאור הך דכיון דאלו מיגנב או נאבד ברשותי' קאי דלכאורה מה זכות הוא זה ורק דהכוונה היא דכיון דאלו יאבד וישלם יקנה החמץ כדין שומר ששילם חשיב גם עתה ברשותי' וזה ל"ש בהך דנ"ד דלא יקנה החמץ וכמובן.
אולם עתה התבוננתי שבביאור הלזה יש לשדות נרגא דאם כה נאמר הנה היכא דקיבל עליו גם אחריות אונסין הול"ל שאינו עובר דבזה אינו קונה החפץ כששילם כיון דלא מצי מיפטר נפשי' ול"ד לשואל דהי' יכול למיפטר נפשי' במחמת מלאכה מה דלא שייך במתנה להיות כשואל וזה לא עלה על לב אדם מעולם. אמנם עכ"ז יש להתיר בנ"ד דזה פשוט דאם ישראל קע"א שאם יאבד ישלם שליש או רביעי דאינו עובר רק על חלק כזה דאין לו שייכות בשאר החלקים וא"כ לא דמי כלל להך דישראל ועכו"ם שחלקו אחר הפסח דהחליטו האחרונים ז"ל לאסור כשהחמץ הי' ברשות ישראל מטעם דהוי על חלק העכו"ם כק"א דהתם י"ל דכיון דהחלק הזה שאנו אומרין שהוברר הדבר שהוא של העכו"ם. אם הי' נאבד הי' לישראל הפסד הוי כק"א [וגם זה אינו ברור אצלי כ"כ דההפסד של הישראל ל"ה באמת מחלק העכו"ם רק דכיון שלא חלקו הפסיד חלקו] משא"כ בנ"ד שלא חלקו כלל וההפסד היא רק שמפסיד חלקו והרי זה בל"ז הוא שלו לגמרי וז"ב ויש לי בזה עוד הרהורי דברים הרבה וליראת האריכות בשגם לא צרפתים עוד במצרף וכור הבחינה קצרתי ופה תהי' שביתת קולמסי בזה ועיין בח"י שצדד להקל לגמרי בחמץ שקיבל עליו אחריות שמותר לאחה"פ מהלין טעמי אמינא להתיר החמץ הזה אף באכילה והנלפע"ד כתבתי:
- ↑ לדעתי יש לדחות ראי' זו די"ל דחש"ו לא דמי לעכו"ם דבעכו"ם שייך לומר כיון דהוא משועבד לעשות פעולתו מחמת השכירות כיד בעה"ב הוא אבל חש"ו לא הוי בני שעבוד כלל וגם השכירות לא מהני דמעשי חש"ו לאו כלום הוא ואע"ג דמעשי ידיהם הוי שלהם מה"ת כמ"ש התוס' סנהדרין ס"ח ע"ב ד"ה קטן ז"א רק אם כבר עשאו פעולתם הוי דמי השכירות שלהם מה"ת אבל ל"ש בהו שום ענין שעבוד עליהם לעשות פעולתם ובשלמא בקטן משכחת לה כגון בבתו קטנה דמעשי ידי' לאב או באמה עבריה דמעשי' ידיה לרבה אבל חרש ושוטה לא משכחת לה כלל ועוד דגם בתו קטנה לא מצי למהוי שליח של האב ממה שכתב הרא"ש ז"ל בקדושין י"ט ע"א גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מדר"י בר' יהודה וז"ל אע"ג דאין שליחות לקטן לטובתה לזכותה נעשית שליח ע"ש מבואר א"כ דבעלמא לא מצי האב משווי שליח את בתו קטנה ופשיטא דבתו קטנה לא גרע מפועל קטן. ואין לדחות ולפרש כוונת הרא"ש אהך דר"י בר' יהודה דהתם מעשי' ידי' בשעת היעוד הוא של רבה ומ"מ מהני משום דחשיב' שליח של האב חדא דמלשון הרא"ש לא משמע כן ועוד הא לר"י בר"י בעינן שיהא שהות ביום כדי לעשות עמה ש"פ א"כ בההיא שעתא חזרה להיות מעשי ידי' של האב. גם גוף הדין שהביא השואל בשם הגאון בעל מח"א [ואנכי לא מצאתי דבר זה בספר מחנה אפרים] לדידי קשה לי טובח ע"ז מב"מ צ"ו ע"א א"ל רב עיליש לרבא האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו תיבעי למ"ד שלוחו של אדם כמותו כו' ה"מ שליח דבר מצוה הוא אבל עבד דלאו בר מצוה לא כו' ע"ש ואי נימא דפועל עכו"ם מהני שליחות מאי קא מיבעי' לי' בעבד הא לא גרע עכ"פ מפועל ואפי' לפי מאי דמסיק דיד עבד כיד רבו דמי מ"מ משמע דלאו מטעם שליחות קאתי עלה דהא אמרינן אפי' למ"ד שלוחו של אדם אינו כמותו יד עבד כיד רבו דמי ע"ש אלא מוכח מזה דלא כמח"א ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |