ברכת רצ"ה/סג
|
< הקודם · הבא > |
ב"ה. רישא יום ה' ר"ח אלול תרל"ד לפ"ק
- אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאה"ג וכו' מו"ה אברהם אשכנזי נ"י אבד"ק קראקיוויץ.
תוכן השאלה איש אחד כבר הי' נשוי שתי נשים ולא הי' לו בנים מהם ולעת זקנתו לקח אשה בתולה וגם היא לא ילדה לו ז' שנים ואח"כ הי' אצלו איש אחד ריש דוכנא והשכנות ראו שהי' להאשה התקרבות עמו וגם יש עד אחד שמעיד בכיעור שבא פתאום לבית האשה בלילה ומצא שהיתה עם האיש הנ"ל בין תנור לכירים וכאשר בא קפץ הר"ד הנ"ל מאחורי התנור בבהלה וראה שנבעת מפניו ואחר ילדה בת וכפי עדות העד מנה ירחים ואיתרמי לי' שמלילה זו נתעברה ואח"כ מתה הילדה ותיכף נתעברה שנית וילדה בת שנית והי' תמהון גדול שאיש זקן ותש כח כמוהו שלא הוליד מימיו יוליד שתי בנות בזה אחר זה במשך שנה ומחמת כ"ז היו נו"נ בה מוזרות בלבנה וזו"ז הי' עליו קול שהוא חסר ביצה אחת ואינו יכול להוליד וכפי שהעיד זקן אחד צווחו עליו בנערותו שלא יניחוהו לישא אשה משום פ"ד וכנ"ל ומעולם הי' שימה בפי כל שא"א לו להוליד וכן אמרו עליו שתי נשיו הראשונות ועתה האשה הזאת מחזקת עצמה אחר מיתת בעלה בחזקת שאינה זקוקה לחליצה. ע"כ תוכן השאלה בקיצור.
ואבא היום להביע לכ"ת חות דעתי כיד ה' הטובה עלי וזה החלי בעזרתו ית'.
הנה כ"ת העיר בעצמו דבנ"ד ממ"נ אין לדון דאם הולד מהבעל הרי יש לו בנים ואם לאו הרי היא סוטה ופטורה מחליצה ויבום לדעת רוב הקדמונים ז"ל אמנם ידוע דיש חולקים בזה ה"ה הראב"ד ודעמי' ז"ל דפסקו דגם בודאי זינתה צריכה חליצה והרמ"א ז"ל הכריע לחוש לדעתם ז"ל ומקור הדברים בש"ס דיבמות דף י"א אר"י אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות ופריך ר"א מהך דנכנסה עמו לסתר ושהתה כדי טומאה כו' ואם מת חולצת ואינה מתיבמת א"ל רב אמינא לך סוטה ודאי ואמרת לי את סוטה ספק ע"כ. מסוגית הש"ס מוכח דבסוטה ודאי לרב א"צ חליצה ג"כ עיין פירש"י ותוס' שם אמנם הא דפשיטא לי' לר"א דלרב גם מחליצה פטורה דאיהו לא אמר רק דאסורה היינו מדאסר גם צרתה ע"כ דס"ל דדמיא לגמרי לעריות דבחייבי לאוין קיי"ל דצרתה מתיבמת ג"כ ובחנם נתחבטו בזה האחרונים ז"ל. והנה הראב"ד ז"ל דחה הך דרב מהלכה ופסק דצריכה חליצה דסוגיא דשמעתא דאף דכתיב בה טומאה צריכה חליצה וכוונתו אשמעתא דפ"ק דסוטה דקאמר התם אמתניתין דנכנסה עמו לסתר כו' דאם מת חולצת ולא מתיבמת ותתיבם יבומי א"ר יוסף אמר קרא ויצאה והיתה לאיש אחר ולא ליבם א"ל אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תבעי א"ל ר"י אילו איתא לבעל מי לא בעית גיטא השתא נמי בעי' חליצה והרא"ש ז"ל תמה על ראיתו דהרי התם סוטה ספק הוי' ובזה גם רב מודה דבת חליצה היא וכמבואר בש"ס דהכא עיין בדבריו. וראיתי לכ"ת שכ' דכונת הראב"ד ז"ל דסוגין דסוטה פליגי אסוגיא דהכא מהס"ד דפריך ותתיבם יבומי וא"נ דסוטה ודאי חשובה כערוה גמורה גם ספק סוטה הו"ל כספק ערוה דחולצת ולא מתיבמת ומה פריך א"כ דתתיבם יבומי וכאשר באמת הקשו קושיא זו התוס' ביבמות שם והניחו בקושיא עכת"ד וכמדומה לי שראיתי כזאת באחד מספרי האחרונים ז"ל שפי' כן דברי הראב"ד ז"ל ואיני זוכר כעת מקומו איה. אולם האמת יורה דרכו דדברי הרא"ש ז"ל נכונים וברורים דשני הסוגיות מתאימות המה דאי לאו הך טעמא דיליף ר"י מקרא דויצאה והיתה לאיש אחר ולא ליבם באמת גם ודאי סוטה היתה גם מתיבמת דמה בכך דטומא' כתיב בה כעריות מ"מ הרי זה לא נאמר רק לגבי הבעל שטמאה לבעלה כעריות אבל מ"מ אין זה ענין לגבי היבם דלדידי' מותרת היא ומה לנו בזה שהיא חשיבה כערוה לגבי הבעל הרי עיקר מה שאנו דנין בעריות לענין יבום היא דכל שהיא ערוה על היבם לאו בת יבום וחליצה היא ורק דאחר שלמדנו מקרא דלאיש אחר שנאסרה גם על היבם ס"ל לרב דיבם כבעל דמי והיא עליו כערוה דטומאה כתיב בה כעריות ובסוטה ודאי פטורה גם מחליצה כעריות ובספק צריכה חליצה מספיקא כמו בספק ערוה וא"כ לפי הס"ד בסוטה שם דלא ידע עדיין מאיסור זה דלאיש אחר שפיר הקשה דלמה לא תתיבם וכנ"ל וז"ב [א]:
עוד ראיתי להפוסקים ז"ל שכתבו בביאור דברי הראב"ד ז"ל דראיתו היא מהא דאמר ר"י דכיון דמבעלה בעי' גט מיבם בעי' חליצה וסברא זו היא שייך ג"כ בודאי סוטה דג"כ צריכה גט מבעלה אולם לדעתי גם זה ליתא דבאמת צריך להבין סברת ר"י דכיון דמבעלה צריכה גט בעי' חליצה דמה ענין זל"ז דהא דמבעלה צריכה גט הוא משום דהקידושין כבר חלו מקודם ובשביל שזנתה אח"כ לא פקעו דגם היכי דלא תפסי קידושין מ"מ לא פקעו הקידושין שמקודם וראי' ברורה לזה אמינא מש"ס דקידושין דף נ' המקדש אשה ובתה או אשה ואחות' כאחת אינו מקודשות ומסיק הש"ס הטעם דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ומוכח דאל"ה טעמא היו מקודשות ולא אמרינן דנפקעו הקידושין שוב נזכרתי דרש"י ז"ל בס"פ החולץ פירש דסוטה תפסי בה קידושין מהא דלא פקעו הקידושין כשזינתה אולם התוס' והקדמונים ז"ל הרחיקו פירושו זה ע"ע וכדבריהם עיקר וכנ"ל מהך דהמקדש אשה ובתה כו' שהבאתי מה דל"ש לגבי יבם שנעשית זקוקה לו אח"כ ועלה על לבי לומר דר"י ס"ל כמ"ד דנשואין מפילין ואם היתה ערוה בשעת נשואין לאו בת חליצה ויבום היא וא"כ כ"כ להיפוך אם היתה ראוי' בשעת נשואין ליבום אף שנאסרה אח"כ צריכה חליצה וזהו דקאמר דכיון דמבעלה צריכה גט דלא פקעו הקידושין צריכה חליצה ולכאורה עלה על לבי לדחות זה די"ל דאף אי נשואין מפילין לאו היינו דרק הנשואין מפילין ורק דההפלה מתחלת עם הנשואין ונגמרת עם מיתת הבעל וכשאינה ראויה בשעת נשואין חשובה אינה ראוי בשעת ההפלה דבתחלת ההפלה לא הוי' ראוי' אולם להיפוך ג"כ חשובה אינה ראוי' בשעת ההפלה דהיינו בגמר ההפלה בשעת מיתה דגומרת ההפלה וכ"מ מהא דלא מחלקינן בש"ס למ"ד נשואין מפילין בין נשא חי ואח"כ נשא מת ובין נשא מת ואח"כ נשא חי אולם אינו נראה כן מדברי הקדמונים ז"ל עיין במרדכי ז"ל שביאר דברי ר"י גאון ז"ל שכ' בנפלה לפני אח מומר שאינה זקוקה לו ומחלק בין שהי' מומר בשעת נשואי אחיו ובין היכי שהמיר אח"כ דאיהו ז"ל ס"ל דנשואין מפילין עייש"ה ולפ"ז אמנם לדעת כל הקדמונים ז"ל דמיתה מפלת ליתא לסברת רב יוסף וכמובן. והיותר נראה דר"י לא השמיענו סברא חדשה עפ"י מה דאמרינן בש"ס שם דף כ' דאלמנה לכה"ג כו' חולצת ולא מתיבמת ופריך דמן האירוסין ניתי עשה וידחה ל"ת כו' ומסיק דיבמתו יתירה ריבה דיש יבמה שאינה עולה ליבום ועולה לחליצה ואיזו זו חייבי לאוין ואימא חייבי כריתות כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה א"ה חייבי לאוין נמי הא כתיב יבמתו ומה ראית מסתברא חייבי לאוין תפסי בהן קידושין ח"כ לא תפסי קידושין ולא קרינן בי' לקחת את יבמתו ומעתה אמינא דזהו בעצם קושית אביי כאן דא"כ חליצה נמי לא תבעי דכיון דאסור' על היבם בלאו דלאחר ולא ליבם ואינה עולה ליבום מה"ת אינה עולה לחליצה [ואף דלפי המסקנא בש"ס שם דף כ' חייבי לאוין עולין ליבום מה"ת מ"מ בסוטה איכא עשה ול"ת ועיין תוס' כתובות דף מ' ד"ה ניתי עשה כו' עיי"ש וביחוד דהכא גלי קרא בהדיא ולא ליבם] ואף דהכא מיירי בספק סוטה וגם בעריות הספיקות חולצות היינו משום דרק מספק אינן מתייבמות ול"ש כל שאינה עולה ליבום כו' דלצד הספק הזה שאינה ערוה עולה ליבום באמת משא"כ בסוטה דשוותה התורה הספק כודאי ואינה מתיבמת ודאי שפיר הו"ל אינה עולה ליבום דאינה עולה לחליצה וע"ז משני ר"י דכיון דמבעלה בעיא גט והיינו היכא שגירשה והחזירה דתפסו בה קידושין משום דל"ה רק חייבי לאוין וגם לר"ע בפי' גלתה תורה דתפסי בה קדושין במחזיר סוטתו ועיין בש"ס בפ' החולץ ובתוס' שם מקרא דלהיות לו לאשה היא נתרבה א"כ מיבמתו יתירה דעולה לחליצה ועיין להגאון בעל מ"ל בספרו ה' דר"פ שנסתפק באלמנה לכ"ג מן הנשואין דמה"ת אינה עולה ליבום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אי הו"ל אשת אח שלא במקום מצוה או דנימא דכיון דרבתה תורה לחליצה פקע מיני' איסור אשת אח עכ"ד והניח בצ"ע ומדברי הריטב"א ז"ל משמע דס"ל דבכה"ג באיסור אשת אח קאי עיין בחידושיו ליבמות שם שכתב חייבי לאוין דתפסי בה קידושין בעלמא הוא בכלל לקחתו כו' מדקדק וכתב בעלמא משמע דלענין היבם לא חל כלל דלגבי דידיה הו"ל אשת אח שלא במקום מצוה והוי א"כ חייבי כריתות. ולפ"ז יש להוסיף תבלין בדברי רב יוסף דאף דלגבי היבם הו"ל ח"כ מ"מ כיון דבעלמא היינו לענין בעלה כשגירש' והחזירה תפסי קידושין עולה לחליצה וכנ"ל ולפ"ז שפיר יש לומר שפיר דבסוטה ודאי אינה חולצת דדמי לעריות דטומאה כתיב בה כעריות והתם שאני דסוטה ספק היא דלא כתיבא בה טומאה דכיון דתפסי בה קידושין ואינה בכלל כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ורק מטעם דדמי לעריות קאתינן עלה שאינה חולצת בסוטה ודאי אין לפוטרה בספק דשמא זינתה ופטורה מחליצה דלקולא לא שוותה תורה כודאי וכמ"ש התוס' ביבמות שם ודוק ולפ"ז אמינא לדחות מה שעלה על לבי לכאורה להביא ראי' דהך דרב לאו ד"ה הוא דאל"כ יקשה לר"ע אליבא דר' ישבב אי טעמא דנפשיה קאמר דכל שאין לו ביאה בישראל ואפי' חייבי עשה מלבד בעולה לכה"ג הולד ממזר ואין קידושין תופסין דקרא דיבמתו יתירא למאי אתא דלדידי' כל איסורי ביאה דמי לח"כ ובעולה לכ"ג ל"ש בזה דבלא"ה היא אלמנה ועכצ"ל דלא ס"ל כרב ואתי קרא דיבמתו דיש לך יבמה שעולה לחליצה אף שאינה עולה ליבום לסוטה דגם לר"ע קידושין תופסין במחזיר סוטתו מקרא דלהיות לו לאשה וכנ"ל אמנם לפי הנ"ל אין מכאן ראיה די"ל לדידיה דקרא דיבמתו אחא לספק סוטה דאף דכל הספיקות בעריות מצד הסברא חולצות מ"מ אי לאו קרא ל"ה חולצת בספק סוטה דעשתה התורה ספק כודאי ואף דלקולא לא עשאתו כודאי מ"מ כיון דאינה מתיבמת ודאי דזה הוי לחומרא שפיר היינו אוסרין דכיון שאינה עולה ליבום ודאי אינה עולה לחליצה וכנ"ל ולזה אתא יבמתו יתירה דכיון דתפסי בה קידושין אינה בכלל זה והבן:
עוד עלה על לבי ביישוב קושייתו הנ"ל לר"ע די"ל דקרא דיבמתו אתי לחייבי עשה דאף דאינה עולה ליבום מה"ת דאין עשה דוחה עשה מ"מ שפיר קרינן גם לר"ע לקחת את יבמתו דתפסו בה קידושי היבם דהא דאין עשה דוחה עשה הוא משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה אבל בדיעבד כשיבמה לענין שתהיה צריכה גט אמרינן להיפך דמאי אולמא האי עשה מעשה דיבום ודוק. ולפ"ז יש להביא ראיה דבחייבי לאוין אף כשאינן מתיבמות מה"ת כגון באלמנה לכה"ג מן הנשואין דאיכא עשה ול"ת וכדומה פקע מ"מ איסור אשת אח מיני' דאל"כ יקשה דמנ"ל דבכה"ג צריכה חליצה דבאמת זה נגד הסברא החיצונה דלגבי היבם באמת לא תפסי קידושין ואינו א"כ בכלל לקחת את יבמתו ומה נ"מ לנו במה שתפסו בה קידושין בעלמא נימא דקרא אתי לחייבי עשה דתפסי בה הקידושין גם לגבי היבם דאחר שכבר יבמה אמרינן מאי אולמא כו' להיפוך וכנ"ל. ומדברי הש"ס ביבמות שם דבאלמנה מהנשואין לכ"ע בעבר ויבם צריכה חליצה אין ראיה דבאיסור אשת אח קאי די"ל דבאמת צריכה גט מהיבם ורק דכיון דלאו בת יבום היא מה"ת לא קיים בה מצות יבום וצריכה ג"כ חליצה וכן משמע קצת מפירש"י ז"ל שם עיי"ש ולדעת הריב"א ז"ל דאף דעשה אינה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אין הל"ת חמור בעצמותה ונדחה מפני העשה ואינו לוקה אין נ"מ בלא"ה לפ"ז דגם באלמנה מהנשואין וכדומה דאיכא עשה ול"ת אין לחייבו משום אשת אח דלדידיה ע"כ הא דאינה דוחה ל"ת ועשה הוא משום דמאי אולמא האי פשה מהאי עשה דאין לומר דהטעם הוא משום דאין כח בעשה לדחות שניהם דהרי גם שני לאוין עשה דוחה וכמבואר בתוס' דנזיר עיי"ש וע"כ דרק משום דא"י לדחות העשה דמאי אולמא כו' וא"כ בדיעבד כשכבר יבם אמרינן מאי אולמא להיפך וכנ"ל ויש לי עוד הרהורי דברים בכ"ז אולם לא צרפתים עוד במצרף הדעת והבחינה ולכן קצרתי. היוצא לנו מכ"ז לדינא ראם אמנם דקשה להקל נגד דעת הראב"ד ודעמי' ז"ל שלא להצריך חליצה בסוטה ודאי ומה גם דיש להעמיד דעת הראב"ד ז"ל שלא מטעמי' ורק דכיון דלגבי יבם לא כתיב טומאה ורק לאו בעלמא שפיר צריכה חליצה ככל חייבי לאוין ורב י"ל דס"ל כשיטת הירושלמי הובא בתוס' סוטה דף כ"ט דחד ונטמאה אתיא ליבם וא"כ לפי הש"ס דילן צריכה חליצה עכ"ז היכי שיש עוד צדדים וכגון היכי שיש ספק אם יש להבעל בנים לדעתי יש לסמוך על דעת רוב הקדמונים ז"ל שהם רוב מנין ורוב בנין וכדבריהם נראה עיקר וכמו שבררנו:
אמנם בנדון השאלה אין אנו צריכין לכ"ז אחרי שיש רק ע"א בכיעור ואין כאן לא קינוי דקינוי הב"ד לא מהני היכי שיש הבעל וכאשר האריך בזה הנוב"י ז"ל וגם הב"ד לא קינו לה ורק להחשוד וגם לא הי' עידי סתירה וגם ע"ז שהי' בעלה חסר ביצה אחת ליכא בירור ומהכ"ת ניחוש להוציאה מחזקתה חזקת כשרות ולפסול בניה וז"פ אולם אם יתברר שבעלה הי' ניטל ביצה אחת בזה יש הרבה חילוקים דאם ניטלה בשלימות לדעת ר"ת ז"ל אינו פ"ד וגם מוליד וכאשר העיד שהרבה מולידים עד שאפשר לומר על כולם צא וחזור כו' וצ"ל לדעתו ז"ל דהא דאמרינן בירושלמי ברתי שרי' את לי' אלא הוי ידעת דאינו מוליד היינו דלא שכיח שיוליד אבל אינם בחזקת שאינו מוליד ודאי ובכה"ג בנ"ד לענין חליצה יש לנו סעד דלא תחלוץ ואף דבנ"ד יש עוד ריעותא דלא הוליד כל ימיו משתי נשיו הראשונות וגם מהשלישית ז' שנים ויש הוכחה דהוא מהרוב שאינם מולידים מ"מ י"ל דגם עם הוכחה זו אינו עוד רוב גמור להוציאה עי"ז מחזקתה ועיין ביש"ש ז"ל שכתב דהיכא דניטל ע"י רופאים גם הרמב"ם ז"ל מודה דלא חשוב פ"ד ומוליד דלא מקלקלו לי' אולם אם הי' נפצע מקודם ונטלה אח"כ יש חילוק דאם הניטלה היא השמאלית עדיין יש לצדד עפ"י גירסת הר"י ז"ל דלא גרס ובלבד שלימין תיבה אחת ורק שתי תיבות ובלבד של ימין ונאמר דר' ישמעאל לפלוגי את"ק קאתי אמנם היכי שנפצעה מקודם ונטלה אח"כ והיא של ימין אין לנו שום סעד עוד לסמוך להתירה בלי חליצה נגד דעת הראב"ד ודעמי' ז"ל וכאשר כתבתי למעלה דכיון דלכ"ע בכה"ג הוי פ"ד פשיטא שאינו מוליד ודאי [ב] וכ"ז לענין להתירה בלי חליצה אך לענין הולד כל שיתברר שהי' ניטל ביצה אחת מידי ספק ממזר עכ"פ לא יצא ופסול מדרבנן עכ"פ ואף היכי שניטלה שלימה ע"י רופאים והיא השמאלית דלדעת היש"ש ז"ל גם המחמירים יודו דלא הוי פ"ד ומוליד מ"מ בנ"ד י"ל דעכ"פ מיד ספיקא לא יצא דכיון שלא הוליד זמן רב כזה איתרע לה וחזקת הרופאים דלא קלקלו אותו וכמובן ויש לי בזה עוד הרהורי דברים וגם אי ספק פלוגתא דרבוותא בממזר הו"ל ספק תורה ואך יען שכפי הנדון שלפנינו לא נתברר כלל שהי' חסר ביצה אחת וגם לא נשאלתי רק לענין החליצה אשים מחסום לעטי בזה ופה תהי' שביתת קולמסי והנלפע"ד כתבתי.
- ↑ והנה לכאורה יש להקשות דמנ"ל להש"ס דרב קאי על סתם סוטה שזינתה עם איש אחר דעל היבם ליכא טומאה רק הטומאה היא על הבעל כקושי' מו"ח ז"ל דלמא באמת רב קאי היכי שהיא סוטה של היבם כגון שזינתה עמו בחיי בעלה דבכה"ג הטומאה היא על היבם כמו דדרשינן ונטמאה ונטמא' אחד לבעל אחד לבועל להכי צרתה אסורה אבל סתם סוטה היכי שזינתה עם איש אחר לא קאמר ומנ"ל להש"ס למיפרך אדרב מכל הני מתניתין אך י"ל דהא הש"ס פריך לעיל ג' ע"ב לרב ולר"א ליתנינהו במתניתין דשש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ומשני ליתא בצרת צרה ע"ש ולהכי א"א לומר דרב קאי רק אסוטה דידי' דא"כ שוב משכחת לה צרת צרה א"נ דלשאר אחים הצרה מותרת להתיבם. אלא מוכח דסתם סוטה נמי צרתה אסורה ומשו"ה לא משכחת לה צרת צרה. ומה מאוד נרוח בזה לישב דברי הראב"ד ז"ל דהנה הריטב"א בחי' שם כתב לישב שיטתו דהא דפריך רב אשי ממתניתין נכנסה עמו לסתר כו' אם מת חולצת ולא מתיבמת אין הפרכא מהא דקתני חולצת דזה שפיר קתני דהא לרב נמי בעי' חליצה כמ"ש הראב"ד רק דדייק מדלא קתני היא וצרתה חולצת ולא מתיבמת ש"מ דצרתה מותרת נמי להתיבם וקשה לרב. אך הקושיא על הראב"ד מהש"ס דלעיל דפריך לרב ולר"א ליתנינהו דמוכח דהיא וצרתה פטורה נמי מחליצה אינו מתרץ וכתב דאגב רב אסי נקט רב ועיקר הפרכא הוא לרב אסי ע"ש והנה זה דוחק גדול. אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא די"ל דהא דכתב הראב"ד דסוטה ודאי צריכה חליצה הוא רק בסתם סוטה דלגבי יבם ליכא שום טומאה רק היא אסורה מקרא דלאחר ולא ליבם כמ"ש מו"ח ז"ל אבל סוטה דידי' דאיכא טומאה לגבי יבם מודה הראב"ד ז"ל דהיא וצרתה פטורין מן החליצה. א"כ שפיר פריך הש"ס לרב משכחת לה שש עשרה נשים כגון שזינתה עם היבם בחיי הבעל וכנ"ל וע"ז משני דניחא בצרת צרה דהא לאחיו נמי צרתה אסורה להתיבם לרב ולא משכחת לה צרת צרה ודו"ק ועוד יש לי דברים בזה ואכמ"ל:
- ↑ ולפע"ד נראה דאפי' לשיטת הרא"ש והטור דסוטה ודאי פטורה גם מחליצה מ"מ ז"א רק כשנתברר בחיי בעלה שזינתה ברצון ונאסרה על בעלה דבכה"ג טומאה כתיב בה כעריות אבל כשלא נתברר בחיי הבעל רק לאחר מיתתו בא אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע שהיתה סוטה ואינה זקוקה ליבום ואינה צריכה חליצה וטעמא דידי מהא דקיי"ל דכל ספק ערוה צרותיהן חולצות ולא מתיבמות ובצרת ספק סוטה פסק הטור והמחבר באה"ע סי' קע"ג דצרתה או חולצת או מתיבמת ע"ש ולכאורה יש לתמוה מה נשתנה דין צרת סוטה ספק משאר צרת ספק ערוה כיון דבודאי שניהן פוטרין צרותיהן מן החליצה ומן היבום ומה שכתבו התוס' דספק סוטה אע"פ שעשאה הכתוב כודאי מ"מ טומאה לא כתיב רק על הודאי ולא על הספק ז"א רק דמשום זה לא נפטרה מחליצה אבל מ"מ איך מותרת להתיבם הא אפי' אי לא רבתה התורה כלל דספק סוטה כודאי ג"כ לא הי' גרע משאר ספיקות דצרותיהן חולצות ולא מתיבמות משום דחיישינן שמא היא ערוה וצרתה פטורה והוי א"א שלא במקום מצוה. א"כ ה"נ ניחוש שמא זנתה באמת וצרתה הוי צרת סוטה וזהו דבר שראוי לתמוה עליו לדעתי.
אבל לפמ"ש שפיר ניחא דיש לחלק דבשאר ספק צרת ערוה אם הי' נתברר עכשיו דהיא צרת ערוה ג"כ פטורה מן החליצה ומן היבום. והדבר תלוי בעצם המעשה איך הי' לכן חיישינן לחומרא שמא באמת המעשה היה שהיא צרת ערוה. אבל צרת סוטה ספק אפי' אי יתברר עכשיו שהיא סוטה ודאי מ"מ לא מהני כיון דכבר מת בעלה והיא לא נאסרה עליו מתורת ודאי רק מתורת ספק ולא הי' עלי' טומאה בחיי בעלה ועכשיו שכבר מת ל"ש לומר ונטמאה [ועיין בשט"מ כתובות ט' ע"א בסוגיא דפתח פתוח שכתב בשם הרבה מהקדמונים דכ"ז שלא נאסרה לבעל מחמת שלא נתברר עדיין ומת היא מותרת לבועל אע"פ שהוא יודע שהיא סוטה ודאי דחז"ל אמרו כשם שנאסרה לבעל כך אסורה לבועל. והיינו דוקא כשנאסרה לבעל אבל כשלא נאסרה לבעל אינה אסורה לבועל וכבר הארכתי בענין זה בתשובה אחת ואכמ"ל] ולהכי שפיר ניחא מה דצרתה מתיבמת כיון דאפי' אי יתברר עכשיו שהיא סוטה ודאי לא נפטרה מהחליצה. ולפ"ז בנידון הלז שלא נתברר בחיי בעלה שזינתה אפי' אי הי' נתברר עכשיו שזינתה ודאי ג"כ אין לפוטרה בלא חליצה לכ"ע ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |