ברכת רצ"ה/נב
|
< הקודם · הבא > |
ב"ה לבוב יום א' ך"ח אדר ראשון תרל"ח לפ"ק.
- אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאה"ג חריף ובקי בחדרי תורה והוראה כ"ש מו"ה אהרן זעליג מרגליות נ"י אבד"ק ברייולב.
ע"ד שאלתו שאלת חכם בדבר שנהגו שמה באיזה מקומות שכל הכלים חמוצים של נחשת הן אותן שעיקר תשמישן הוא לבישול ולטיגון ורק לפעמים דהיינו לשבת ויו"ט אופין בהם פת והן אותן שעיקר תשמישן היא לאפות בתנור גרוף המה מכשירים אותן קודם הפסח שמצפים אותן בבדיל ואח"כ מגעילין אותן ורב אחד צעק על זה כי הכלים האלו צריכין ליבון גמור שיהי' ניצוצות נתזין ממנו וכ"ת האריך להצדיק מנהגם זה ורצונו לדעת חוו"ד בזה. ולתשובתו הנני בזה להודיע לכ"ת אשר עם לבבי כיד ה' הטובה עלי וזה החלי בעזרתו ית'. הנה ידוע מחלוקת הקדמונים ז"ל אי חמץ קודם הפסח חשוב התירא בלע ודמי לקדשים דגם שפודים ואסכלאות שתשמישן ע"י האור סגי להו בהגעלה או חשוב איסורא כיון דחמץ שמו עליו וצריך ליבון דוקא וכאשר נעמוד למנין רבו כמו רבו המחמירים ז"ל כמבואר למעיין ואין מקום לסמוך על המתירים ז"ל דס"ל דחמץ חשוב התירא בלע נגד רוב גדולי המורים ז"ל וכמובן. וענין גוף החילוק שבין חמץ לקדשים הוא לדעתי דעיקר החילוק בין היתירא בלע לאיסורא בלע לענין הגעלה כשבלע ע"י האור הוא דגם ההגעלה מוציא עיקר הטעם גם בכה"ג ורק שנשאר טעם קלוש. ולא נפקע האיסור שמקודם אבל מ"מ לא יוכל לחול עליו שם איסור אח"כ ולכך ס"ל לגדולי הקדמונים אלו ז"ל דחמץ לא דמי לקדשים שבשעת הבליעה לא הוי עליו שם איסור כלל שעדיין לא נעשה נותר ורק אח"כ אנו דנין שיחול עליו איסור נותר ולכך אמרי' דכל שהגעילו ולא נשאר רק טעם קלוש אינו יכול לחול עוד האיסור נותר שבא אח"כ משא"כ בחמץ דשמו עליו והיינו דאין שום שינוי בהחמץ בפסח ורק שהתורה לא אסרה איסור זה רק בפסח ול"ד לקדשים שהשינוי נעשה בקדשים שנעשו נותר אבל לא משום הזמן ורק משום שנעשה נותר דאסור בכ"ז וכל שכבר נעשה טעם קלוש א"י איסור חדש לחול מה דלא שייך בחמץ שגוף האיסור הוא עתה על ימי הפסח ולא נעשה איסור חדש. וזה חילוק יפה ומתקבל על הלב.
הארכתי קצת בביאור החילוק הנ"ל כי בזה יתישב לנכון מה שנתקשה מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל לדעת רוב הקדמונים ז"ל אלו דחמץ חשוב איסורא בלע מש"ס דפסחים דף ל' דאמר רב קדרות בפסח ישברו ופריך מתנור שטשו באליה יוסק כו' הא הוסק שרי אף דהוא של חרס ומאי קושיא נימא דע"י ההיסק בכ"ח אינו יוצא לגמרי ורק שנקלש הטעם וכמו בהגעיל דבר שבלע ע"י האור ולכך מהני בתנור שטשו באלי' דהתירא בלע אבל לא מהני בחמץ אף שנשתמש קודם הפסח דחמץ שמו עליו וחשוב איסורא בלע לדעתם ז"ל ולפ"מ שבארתי א"ש והתבונן דרב דקאמר דקדרות בפסח ישברו היינו דגם אחר הפסח אסור להשתמש בהם דרב ס"ל כר"י דחמץ שע"ע הפסח אסור מה"ת והנה אחר הפסח הוא באמת זמן ההיתר והא דאסור לר"י הוא דכיון שע"ע הפסח נאסר לעולם וזה שפיר דמי להך דקדשים דזה נאסר משום שע"ע הפסח יום או יומים ונעשה נותר וזה משום שעבר עליו הפסח דחשבינן לי' התירא בלע וניתר בהגעלה שלא יוכל האיסור לבא ע"י השינוי לחול עליו אחרי שנקלש טעמא ודוקא לענין תוך הפסח שהוא זמן האיסור לא חשוב חלות איסור מחדש שמקודם נאסר לזמן האיסור וכנ"ל משא"כ לענין שיאסר אחר הפסח דהוי זמן היתר וכל איסורו משום שע"ע הפסח דזה שפיר דמי להך דנותר בקדשים וזה ברור בסברא ושפיר פריך א"כ מהך דתנור דאם הוסק מותר דיועיל עכ"פ היסק בהך דקדרות להשתמש בהם אחר הפסח והבן זה [א] ואין לנו סעד איפוא להקל נגד דעת רוב הקדמונים ז"ל דחמץ הוי איסורא בלע וכל שבלע ע"י האור צריך ליבון דוקא ולא מהני הגעלה ונבא לענין היתר השני שרחש לבב כ"ת דהולכין אחר רוב תשמישן שהוא ע"י בישול וטיגון והאפי' היא רק לפעמים ל לשבת ויו"ט. ולבאר זה צריך אני להרחיב הדיבור קצת מקור הדבר בתוס' שילהי ע"ז דריב"א הצריך ליבון גם בסכינים קטנים לפי שפעמים מהפך בהם בשר ע"ג גחלים ור"ת אמר דזה לא חשוב תשמיש ע"י האור כיון דאין תשמיש קבוע ע"י האור ובאמת צריך להבין דמה יועיל זה שרוב תשמישו הי' שלא ע"י האור דהרי מ"מ בלע ע"י האור ג"כ וזה אינו יוצא ע"י ההגעלה ואילו בלע ע"י אור פעם אחת ולא יותר כלל הי' צריך ליבון ומה תועלת א"כ במה שבלע הרבה פעמים שלא ע"י האור ואין לומר דס"ל באמת לר"ת ז"ל ודעימי' דהיכי דבלע רק פעם א' ע"י האור א"צ ליבון וסגי בהגעלה דמלבד דמנ"ל חידוש דין וחילוק זה יקשה הרי בהך דכלי מדין דאמרה תורה תעבירו באש דהרי לא אסרה תורה רק כלי בת יומא דכל שאב"י הו"ל נוטל"פ וא"צ הכשר כלל מה"ת וכמבואר בש"ס בכ"מ וכיון דרק להבליע מתשמיש יום אחד הצריכה תורה ההכשר למה לא תיסגי גם לתשמיש ע"י האור בהגעלה לפ"ז וזה דבר שראוי לעורר עליו.
ואשר אחזה בזה דהנה בש"ס דע"ז לעיל שם אהא דפריך התם אמתני' דשפוד ואסכלא שניקח מן הנכרים מלבנן באור מהא דתנינן גבי קדשים דמגעילן ברותחין משני ר"פ האי קריד והאי לא קריד דהכלי נכרים כיון שצלו בהם תדיר נדבק הבלוע ביותר ואינו פולט ע"י הגעלה משא"כ בקדשים שמגעילין אחר הבליעה ע"י האור סגי בהגעלה והנה גם התם לאוקימתא דר"פ יש לעורר כנ"ל מכלי מדין דאמרה תורה תעבירו באש דכיון דעיקר ההכשר שהצריכה התורה היא מחמת הבליעה דיומא מדוע לא סגי גם בכלים אלו שבלעו ע"י האור הגעלה דבליעה זו לא קריד וצ"ל ע"כ דכיון ששמשו בו תדיר גם הבליעה החדשה קריד ונדבק ביותר ואינו יוצא רק ע"י ליבון ומעתה אמינא דדעת הפוסקים ז"ל אלו דאף דאנן נקטינן כאוקימתא דרב אשי דבקדשים סגי בהגעלה משום דהתירא בלע ובעידנא דפליט ליתא לאיסורא בעיניה מ"מ גם דינו דר"פ לא אידחי מהלכה דכל דלא קריד וכנ"ל סגי בהגעלה ורק דס"ל דהא דבשמשו בו תדיר קריד וצריך ליבון היינו רק היכא שכל תשמישו הי' ע"י האור שכיון שבלע ע"י האור בתדירא נדבק הבליעה ביותר אבל היכא שעיקר תשמישו הי' שלא ע"י האור ואך שקרה פעם אחת או שתים שבלע ע"י האור לא קריד וסגי בהגעלה וזה ביאור יפה בדעתם ז"ל ודו"ק.
ועלה על לבי להוסיף ולומר עוד לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דתעבירו באש שאמרה תורה אין הכוונה דוקא ליבון דגם על ההגעלה בחמין נופל לשון דתעבירו באש והא דתשמישו על האור צריך ליבון הוא דשערו חז"ל בחכמתם דכבליעתו הוא הכשירו ומה"ט היכי שבלע ע"י גחלים לא מהני גם ליבון רק פ"י גחלים דוקא וכמבואר בש"ס ופוסקים ז"ל ולפ"ז אינו צ"ל כנ"ל דכל ששמש ע"י האור תדיר גם הבליעה האחרונה נדבקת ביותר שלא יוצא רק בליבון ורק דבאמת מה"ת דאין לדון רק על הבליעה דיומא מהני גם כשבלע ע"י אור הגעלה וכנ"ל בשם הרמב"ן ז"ל דאין זכר בכתוב להכשר ליבון ומתני' דתנן דמלבנן באור הוא לדידן דאסור להשתמש גם באב"י דצריך ההכשר גם להבלוע שאב"י דזה קריד וצריך ליבון דוקא ודו"ק. ולכאורה יש לעורר בזה דכיון דהא דאסרו חז"ל להשתמש גם בכלי שאב"י הוא רק משום גזירה אטו ב"י וזה ל"ש לענין הכשר הגעלה דמדינא מועיל גם בכלי ב"י דהבליעות הראשונים המה נוטל"פ והאחרונה דיומא לא קריד וכנ"ל ולמה יצטרך ליבון גם לדידן וכמובן ובשלמא אי נימא כמ"ש בראשונה דכל ששמשו בו ע"י האור תדיר גם הבליעה האחרונה נדבקת ביותר ואינו יוצא רק ע"י ליבון ניחא דאף דאנן קיי"ל דסתם כלים של עכו"ם אינן ב"י מ"מ ל"מ בכה"ג הגעלה לדידן דגזרינן אטו ב"י דלפ"ז בב"י הי' צריך ליבון מדאורייתא ואין לומר דמ"מ ל"ש לגזור בזה אטו ב"י דכלי איסור אין להגעיל ב"י דחוזר ובולע ממי ההגעלה דז"א דמ"מ יש לגזור אטו ב"י כשיהי' ששים במי הגעלה וכמבואר אולם א"נ כנ"ל דמדינא דאורייתא סגי בהגעלה גם בשבלע ע"י האור דהבליעה דיומא לא קריד והבליעות שמקודם נפגמו הדק"ל וכנ"ל.
אולם אחר העיון ראיתי דגם זה נכון דהא דהוצרכו חז"ל לבא לידי גזירה שאב"י אטו ב"י הוא רק היכי שאינו רוצה להשתמש בהכלי דבר חריף אבל לענין דבר חריף באמת א"צ להגזירה דחורפא משוי לי' לשבח וכמבואר וא"כ שפיר י"ל דהא דצריך ליבון לדידן בבלע ע"י האור הוא בכה"ג שרוצה להשתמש בו ד"ח דגם הבליעות הראשונית אוסרין ואלו אינן יוצאין רק ע"י ליבון דקריד ודו"ק. ולכאורה עלה על לבי דא"א לישב כן רק לר"פ גופא דלא ס"ל לחלק בין איסורא בלע להתירא בלע אולם לדידן דקיי"ל כר"א דבהתירא בלע מהני הגעלה אין לדון להצטרך ליבון משום ד"ח כיון דעתה הוא נוטל"פ ורק שאחרי כן יאסר משום דהחורפא יהי' משוי לי' לשבח ועתה א"כ הבליעה היתירא הוא וא"צ ליבון אמנם אחרי ההתבוננות ראיתי דאין לדון בזה ולומר דחשוב היתירא בלע לפ"מ שביאר לנו הרשב"א ז"ל בתה"א ענין כלי שאב"י דחשוב נוטל"פ דאין הפירוש דהבליע' שבקדרה נפגמת כל כך עד שנעשה אינה ראוי' לגר ורק דכיון דאי לאו דגלתה תורה דטכ"ע לא הי' הטעם אוסר כלל וגם מין בשא"מ הי' בטל ברוב ולכן כשאב"י שנפגם טעמו מותר דל"א טעם כעיקר רק בטעם חשוב ומשובח אבל לא בטעם פגום וכיון שהטעם אינו אוסר הממש אף שראוי לגר בטיל ברוב ומה"ט העלה באמת דהיכי שההיתר מיעוט גם באב"י אסור משום ממשו של איסור עיין בדבריו הנכבדים ז"ל שהאריך בזה ולזה הסכימו כמעט כל הקדמונים ז"ל עיין כ"ז בפוסקים וכיון שהבליעה בעצמותה היא באמת איסור ורק דבאב"י בטיל ברוב שפיר הו"ל איסורא שלא נפקע האיסור שבו עי"ז שנעשה קלוש ע"י ההגעלה וממילא בדבר חריף אוסר דחורפא משויא לי' לשבח והבן זה.
וע"פ ביאור הדברים האלה אמינא דאין להתיר גם לדעת הפוסקים ז"ל אלו בהגעלה היכי שנשתמש הרבה פעמים ע"י האור ורק שבין כל בליעה ובליעה שמשו בו הרבה שלא ע"י האור רק היכי שהשימוש שבנתים הי' בישול דבזה לא קריד ונדבקו ביותר הבליעות שע"י האור דהבישול הו"ל כהגעלה וכדאמרי' בקדשים כל יום נעשה גיעול לחברו אבל כשהשימוש שבנתים הי' ע"י טיגון אף דלא חשוב ע"י האור מ"מ ל"מ לבטל שלא ידבקו ביותר הבליעות הרבים שהי' ע"י האור דטיגון ל"ח כהגעלה להוציא פליטת הכלי וכמובן וצ"ל לפ"ז דבסכינים לא הי' חשש שהפכו בהם בשר הרבה פעמים רק פעם או שתים דאל"כ גם לדעתם ז"ל היו צריכין ליבון דרוב תשמיש הסכינים הוא רק לחתוך בו רותח שאינו פולט הבליע' שמקודם ול"מ ההגעלה:
עוד עלה על לבי לומר מלתא חדתא לפמ"ש המרדכי ז"ל הובאו דבריו ז"ל הרמ"א ז"ל יו"ד סי' קכ"א להלכ' דהשחזה במשחזת והגעלה מהני כמו ליבון דגם ע"י ההשחזה במשחזת היטב מסיר הקליפ' החיצונה כמו בליבון מדבריו ז"ל למדנו דע"י האור אינו נדבק ביותר רק כדי קליפה ולכך כל שמסיר הקליפה החיצונה שוב מהני ההגעלה להפליט משאר הכלי ולפ"ז י"ל דשפיר מהני לדעת הפוסקים ז"ל הגעלה בסכינים אף אם היו מהפכין בהם בשר ע"ג גחלים הרבה פעמים ורק שבנתים שמשו בהם שלא ע"י האור רק כדרכם לחתוך בהם רותח דאף דזה ל"ה כהגעלה ע"י הבישול מ"מ כיון שמפליט עכ"פ מהקליפה שפיר מהני הגעלה דיותר מכדי קליפה אינו נדבק ביותר ע"י האור וכנ"ל ובהקליפה לא קריד כיון שחתך בנתים בהן רותח והבן זה. ולפ"ז כששמשו בו בהכלי בין אפייה לאפייה וכדומה ע"י טיגון יש חילוק לדעתם ז"ל בין היכי שהטיגון בנתים הי' במילואו של הכלי כמו שהי' בשעת שהי' ע"י האור ובין היכי שלא הי' במלואה וכמובן. ולדינא אמינא דאין לסמוך להתיר בשמש ע"י האור בהגעלה אף כשרוב תשמישו הוא שלא ע"י האור אחרי דרבים מהקדמונים ז"ל חולקים בזה הגלוים ולפי הנ"ל גם הסתומים שסתמו והשמיטו לגמרי אוקימתא דר"פ ועיין בתוס' בחולין דף ח' וברא"ש ז"ל בע"ז שם שהביאו דברי ר"ת ז"ל הנ"ל בלשון אחר דכיון שאין דרך תשמישו בכך ל"ח דילמא איתרמי ועביד הכי דלפ"ז גם איהו ז"ל מטעם אחר קאתי עלה דכיון שאין דרכו בכך לא מחזיקינן ריעותא ואין לזה ענין א"כ לילך בכלי אחר רוב תשמישו והתיר בהגעלה גם בידוע שנשתמש בו פעם ע"י האור וכמבואר:
והנה כ"ת הביא דברי הרמ"ע ז"ל שהעלה לעשות דרך פשרה דבכלי שאב"י סגי בהגעלה כשרוב תשמישו הוא שלא ע"י האור אבל לא כשהיא ב"י וצדד לפ"ז להתיר בנ"ד ההגעלה בכה"ג אחרי שאנן נוהגים שלא להגעיל כלי ב"י גם קודם זמן האיסור וכתב דאף דאנן נקטינן לאסור נוטל"פ בפסח מ"מ זה אינו רק מדרבנן ומ"ל הדרבנן שאב"י ומה לי הדרבנן דנוטל"פ בפסח. אולם מלבד דיש חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן וכמ"ש המפורשים ז"ל גבי שבות ביה"ש זה ליתא לדעתי דאי נימא דהרמ"ע ז"ל משוי לה להך דאזלינן בתר רוב תשמישו לספיקא דפלוגתא דרבוותא והיקל בכה"ג בשאב"י משום דהו"ל ספיקא דרבנן יקשה דמ"מ אמאי יהי' די בזה בתחלה הגעלה דהכי מותר לעשות ספק דרבנן לכתחלה ואם בדשיל"מ קיי"ל להחמיר כספיקא דרבנן כ"ש דאסור לעשות ספק דרבנן לכתחלה. ועכצ"ל בביאור הדבר לפי מה שהעליתי בחידושי דבגזירת חז"ל שחשו שיבא לידי איסור תורה אין לדון להקל בספיקו מטעם דספק דרבנן להקל דכיון דבעיקר הדבר שבשבילו גזרו ספיקא לחומרא דהו"ל ספיקא דאורייתא עדיין טעם הגזירה במקומה עומדת ורק שיש לדון אם גזרו חז"ל גם מחשש שלא יעבור גם על ספק תורה או דנימא דכיון דגם אם יבא לידי זה לא יעבור רק על ספק לא גזרו והבאתי ראי' ברורה לזה מהא דפליגי רבי ורבנן אי גזרו על שבות ביה"ש ובמאי פליגי דכי עד השתא לא ידעינן דספיקא דרבנן לקולא אלא ודאי דכל כה"ג יש לנו לדון על האיסור תורה שבשביל זה גזרו דספיקו להחמיר ולכך ס"ל לרבנן דגזרו גם ביה"ש ולרבי ולדידן דקיי"ל כוותי' לא גזרו רק שלא יבא לידי ודאי איסור תור' וכנ"ל והארכתי בזה ואכמ"ל. ולפ"ז שפיר י"ל דמותר לעשות כן אף לכתחלה שבעשיתו זאת אינו רק מבטל שלא תהי' חשש הגזירה והבן זה.
וכ"ז א"כ רק לענין גזירת חז"ל בשאב"י אבל לא לענין נותן טעם לפגם בפסח דאף דהוא רק איסור דרבנן וספיקו להקל מ"מ אסור לעשות ספק דרבנן לכתחלה וכנ"ל ודוק כי זה נכון וברור לדעתי ועיין בש"ך ז"ל בכללי הספיקות דהיכא דאתחזיק איסור גם ספק דרבנן להחמיר ולפ"ז בלא זה אין לדון להקל להתיר ע"י ההגעלה בכה"ג גם באיסור דרבנן מטעם דהוי ספק בדרבנן דהוי חזקה לאיסור דודאי בלע ורק שהספק היא אם יצא ע"י ההגעלה.
ועפ"ז נסתר ג"כ מה שרציתי לומר בראשית ההשקפה דבאיסור דרבנן מהני הגעלה גם בבלע ע"י האור דזה שאינו יוצא בבלע ע"י האור ע"י ההגעלה אינו דבר ברור. דאל"כ יקשה לפמ"ש בשם הרמ"ע ז"ל דכל שאין האמצעי המבליע היתר לא מהני הגעלה וצריך ליבון דהו"ל בלע ע"י האור דלמה יועיל הגעלה בכל כלי בישול הרי אנן קיי"ל דבכל איסורים חענ"נ וגם המים א"כ נעשו איסור ורק דכיון דחענ"נ היא רק מדרבנן מהני הגעלה אף דהוי ע"י האור דאף אי נימא דהוי ספק אין לדון ולהתיר מטעם ספק דרבנן דאין עושין ספק דרבנן לכתחילה וגם דהוי חזקה לאיסור וכנ"ל. והראי' מהא דמהני לדעת הרמ"ע ז"ל הגעלה בכלי בישול יש לדחות עפמ"ש התוס' והקדמונים ז"ל דהיכי שנסחט כל האיסור ולא נשאר אף משהו מותר וא"כ כיון דגוף האיסור שנבלע אמצעית המים יוצא ע"י ההגעלה ולא נשאר דבוק בהכלי רק המים מותר וכנ"ל ודו"ק:
והנה במ"ש דזה חשוב חזקה לאיסור נסתר מחמתו דברי הרמ"ע ז"ל דברוב תשמישו שלא ע"י האור די בהגעלה כשאב"י אף אי נימא כדעת קצת דגם במקום חזקה ספק דרבנן להקל דכיון דשאב"י מטעם גזירה אטו ב"י הוא. ולענין הדאורייתא הוי ודאי איסור מטעם החזקה הגזירה שבשבילו גזרו חכז"ל במקומה עומדת וכאשר בררתי למעל' והבן זה:
ומ"ש כ"ת לצדד דהחיפוי ע"י בדיל הוי עכ"פ ליבון קל ויש להצטרף א"כ דעת הסוברים דליבון כזה מועיל לדעתי זה אינו כדאי אחרי שכמעט כל הקדמונים ז"ל החליטו דבעינן שיהיו ניצוצות נתזין דוקא וכדאי' בירושלמי ורק היכא דדי בהגעלה מועיל ליבון כזה וכמ"ש הפוסקים ז"ל ובזה דבריהם נכונים וברורים דגם היכי שהיד סולדת בו מבחוץ כתבו התוס' ועוד מהקדמונים ז"ל דהוי כמו הגעל' וכ"ש ליבון כזה אבל שיועיל במקום ליבון לא חזי זה אף לאצטרופי וכנ"ל. ומלבד זה לא אדע מי הגיד לכ"ת דהחימום שבשעת החיפוי חשוב עכ"פ ליבון קל דממה שניתך הבדיל אין עוד ראיה שהוא בגדר שהקש נשרף עליו ומהגם כי הבדיל מניחין בקרקעית הכלי שנתחמם ביותר וגם נותנים בו סממנים לקרב ההיתוך ואח"כ מוליך הבדיל המהותך ע"י סמרטוט וכדומה בכל הכלי ומאין הרגלים שכל הכלי נתחמם כל כך שיהיה בגדר קש נשרף עליו. ולדעתי החימום שבשעת החיפוי גם כהגעל' לא הוי אף לדעת התוס' והקדמונים ז"ל דביד סולדת מצד השני הוי כהגעלה. דמי יודע אם היד סולדת בכל הכלי ובעיני ראיתי שציפו יורה גדולה והיה האומן מחזיק למעלה בידו וגם אם היד סולדת מבפנים ע"י האש שבחוץ אינו מועיל לדעתי דעיקר ההכשר צריך להיות במקום הבליעה. ועיין באחרונים ז"ל שכתבו דהיכא שבלע היורה מבחוץ לא מהני ההגעלה מבפנים ע"י גדפנא וצריך להגעילה ע"י שיכניסה לכלי ראשון עיין עליהם ודוק בכ"ז. זו"ז מ"ש כ"ת דהאפי' בתנור גרוף לא חשוב ע"י האור ניתן להאמר וכן עלה במחשבה לפני ועשיתי סמוכים לזה מדברי המרדכי ז"ל שהבאתי למעלה דהשחזה במשחזת היטב והגעלה הוי כמו ליבון וכמ"ש למעל' טעמו ונימוקו דהבליעה שע"י האור אינו נדבק ביותר רק בכדי קליפה וכיון שהסיר הקליפה מהני שוב ההגעל' עמש"ל ואי נימא דתולדת האור הוי כע"י האור למה לא יבליע הקליפ' שנתחמם ונתלבן ע"י האור להדביק הבליעה ביותר לבפנים. אולם עכ"ז לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ומאתי לא תצא הוראה זו להתיר גם בכה"ג שיהי' די בהגעלה לכתחל' סוף דבר צדקו דברי הרב המערער בערעורו ואפריון נמטי לי' וראוי לבטל מנהגם זה ולהכריז שילבנו כל הכלים הנזכרים ליבון גמור שיהיו ניצוצות נתזים כאשר נהגו בכל תפוצות ישראל והנלפע"ד כתבתי:
- ↑ ולפע"ד נראה די"ל בישוב קושיא זו באופן אחר דכיון דרב ס"ל כר"י דחמץ לאחר הפסח אסיר מה"ת א"כ על כרחך מוקי לסתם מתניתין דפסחים כ"ח דקתני חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה דאתיא כר"י וכמו דמשני לה ראב"י דמקיש ר"י שאור דאכילה לשאור דראיה דשלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה דאל"ה לא הוי פסק כר"י נגד סתם מתניתין ולדעתי מסתברא למימר דהא דס"ל להנך פוסקים דחמץ חשוב איסורא בלע מחמת דשמו עליו אינו אלא לדידן דקיי"ל כר"ש דחמץ של נכרי בתוך הפסח אסור כמו של ישראל. א"כ שם חמץ אסור בפסח. אבל לר"י אליבא דראב"י דחמץ של נכרי ושל גבוה מותר בתוך הפסח א"כ אין שם חמץ אסור בפסח כלל ולא שייך לומר דחשוב איסורא בלע משום ששמו עלי' דמי יימר שיהי' איסור חמץ חל על הבליעה הלזו ואף דעכשיו הוא של ישראל שמא ימכרם לנכרי ולא יאסר לעולם כלל ועכ"פ לא מקרי איסורא בלע. ולהכי הש"ס שפיר פריך לכם אמאי קדירות בפסח ישברו ודו"ק. עוד נראה לפע"ד מלתא חדתא ויהא רעוא דליתקבל בבי מדרשא. דהא דכתבו הפוסקים דשפודין ואסכלין שנשתמש בהם חמץ צריכים ליבון אם רוצים להשתמש בהם בפסח. ולא סגי בהגעלה משום דחשוב איסורא בלע מחמת ששמו עליו היינו דוקא כשלא הגעילן קודם הפסח רק רוצה להכשירם בפסח. אבל קודם הפסח סגי בהגעלה לבד. כי כל עיקר יסודם של הנך פוסקים הוא מחמת דהרי"ף והרא"ש ז"ל מביא הך דינא דשפודין ואסכלין מלבנן באור בפ' כל שעה גבי ענינא דפסחא ש"מ דבחמץ מיירי וא"כ אינו מוכח דס"ל דגם קודם פסח בעינן ליבון דוקא. אלא י"ל דבפסח גופא בעינן ליבון. אבל קודם פסח סגי בהגעלה וטעמא דידי מהא דאמרינן בע"ז ע"ו ע"א בהא דפרכינן התם תנן השפודין והאסכלין מלבנן באור והתנן גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן בחמין ומשני הכא התירא בלע התם איסורא בלע. אמר רבא סוף סוף כי קא פליט איסורא קא פליט כו' אלא אמר רבא קדשים היינו טעמייהו כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו כו' אח"כ פריך א"ה הגעלה למה לי. וע"ז משני ר"א לעולם כדאמרינן מעיקרא הכא התירא בלע הכא איסורא בלע ודקא קשיא לך בעידנא דקא פליט איסורא קא פליט בעידנא דקא פליט ליתא לאיסורא בעינא זהו סוגית הגמרא. מעתה חזינן דאפי' להס"ד דפריך דסוף סוף איסורא קא פליט ולא ס"ל החילוק בין היתרא בלע לאיסורא בלע. מ"מ מודי דמקמי דנעשה נותר מהני הגעלה אפי' בשפוד ואסכלא. ולבתר דנעשה נותר בעינן דוקא ליבון. דע"כ כי קא משני כדר"נ אמר רבה ב"א הוי פרושו דכי היכי דהקדירות נעשה גיעול לחבירו כן השפודין והאסכלין כיון שנשתמש בהם פולטין מה שבלעו מקודם ע"י הבישול דס"ל כבולעו כך פולטו. ואע"ג דזה ל"ח ליבון ואנן תנן הכא מלבנן באור וצריך לומר דשאני הכא בקדשים דהתירא בלע. וגם פלט מקמי דלהוי נותר ולהכי שפיר מהני דבשלמא בשאר אסורין שבלע איסורא בעינן דוקא ליבון שיפלוט לגמרי אבל כשבלע התירא וגם פלט מקמי דחל עליו שם איסור לא אכפת לן מה שנשאר טעם קלוש שאין האיסור נותר יכול לחול על טעם קלוש כזה. א"כ לפ"ז גם בחמץ אפי' אי נימא דחמץ שמו עליו מ"מ אם הגעילן קודם פסח לא נשאר אלא טעם קלוש אין האיסור חמץ יכול לחול על טעם קלוש כזה ואל תשיבני הא הש"ס דחי לה התם להך תרוצא דרבא דז"א די"ל דהש"ס לא דחי לה אלא משום דבשפוד ואסכלא לא הוי גיעול. דל"ס להו הא דרבה ב"א. או דרבה לא קאמר רק בקדירות דהוי הגעלה. משא"כ בשפוד ואסכלא דלא הי' הגעלה כלל. אבל מ"מ היכי דהוי הגעלה מקמי דחל שם איסור כמו בחמץ שפיר מהני ודו"ק ולפ"ז מיושב קושיא הישי"ע. דהש"ס שפיר פריך דאמאי קאמר רב דקדירות בפסח ישברו הא יש תקנה להסיק קודם הפסח וכנ"ל ודו"ק היטב בכ"ז:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |