ברכת רצ"ה/נא
|
< הקודם · הבא > |
שנית על הענין הנ"ל.
- לכבוד הרב המאה"ג ידיו רב לו במלחמתה של תורה כ"ש מו"ה זכרי' יוסף רויזינפעלד נ"י ראבד"ק ומו"ץ דק' קוואלא.
ראשון תחלה העיר כ"ת עמ"ש בתשובתי אליו אחרי שדחיתי דברי הגאון מליסא ז"ל דגם לדעת הטור ז"ל בנשתטה רק בעת הכתיבה כיון דל"ב שליחות בכתיבה כלל לדעת רוב הקדמונים ז"ל לא הוי רק פסול מדרבנן משום גזירה ועכצ"ל כן אחרי דבש"ס אמרינן להדיא דאין כותבין ג"כ רק לכשישתפה וכתבתי לבאר בזה דברי הטור ז"ל דמתחלה כתב דאין כותבין בעודו בחליו ואח"כ כתב דאם כתבוהו ונתנוהו בחליו אינו כלום דמדרבנן פסול גם לכתוב ורק לענין שלא יהי' כלום דהיינו שיהא בטל מה"ת בעינן שיהי' גם הנתינה בעת שטותו עכת"ד וכ"ת הביא דברי הפרישה ז"ל שפי' דברי הטור ז"ל דכתבו ונתנו היינו או נתנו אולם באמת מיקר דקדוקי הוא מהא דמתחלה לא הזכיר הטור כלל מהנתינה ורק דאין כותבין ורק אח"כ לענין שלא יהי' כלום כתב ונתנוהו וזה דקדוק יפה לדעתי.
ומ"ש כ"ת להביא ראיה דלדעת הפוסקים ז"ל החולקים על הרמב"ם ז"ל גם בכתיבה כשכתבו בעת שטותו הגט בטל מה"ת מהא דכתב הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל מ"ה סי' י"ח בגט שכ"מ שאפי' הי' בשעת הנתינה שפוי מ"מ כיון שהי' בעת הכתיבה מטורף אינו גט וזקוקה ליבם באמת כי דברי הרא"ש ז"ל אלו לא הי' בהעלם עין ממני בעת אשר כתבתי ורק דלדעתי הא דכתב הרא"ש ז"ל דהיא זקוקה ליבם היינו דחולצת ואינה מתיבמת וגם מ"ש דאינו גט לאו היינו דאינו גט כלל ורק שהגט פסול ובלא"ה עכצל"כ בכוונתו דהרא"ש ז"ל באמת לא ברירא לי' הך מלתא דשכ"מ שנתקלקל דעתו חשוב כשוטה עיין בדבריו ז"ל שם שכ' דאפי' לר"ל שמדמה קורדייקוס לישן היינו משום דסמי' בידן או שמא אפי' לר"י כישן דמי משום דלא מחוסר מעשה דרגיל הוא שתתישב דעתו ממילא עיין בדבריו ז"ל היטב ולא תטעה לומר במה שכתב אח"כ וזה השכ"מ יראה שתקף עליו החולי הרבה והי' נטוי למות דכוונתו דבכה"ג ודאי חשוב כשוטה דזה ל"ש רק היכי שמת מתוך הטירוף שלא נשתפה אח"כ דבכה"ג באמת י"ל דחשוב ודאי כשוטה אחרי דראינו שלא נתיישב דעתו והי' נטוי למות אבל היכי שהי' אח"כ שפוי בשעת הנתינה וראינו א"כ שנשתפה פשיטא דל"ש לומר כן וי"ל א"כ דדמי לישן וכיון שכן פשיטא דאינה מתיבמת וגם ל"ש לומר דאין הגט כלום אף א"ת בשוטה דגם שכתבו בעת שטותו והנתינה הי' בכת שפויותו הגט בטל לגמרי מ"מ ז"א רק בשוטה אבל לא בשכ"מ די"ל דכישן דמי כמובן וידעתי גם אני דמ"מ יותר נוח לומר אינו גט היכי שעכ"פ יש חשש ספק ביטול מה"ת מהיכי דל"ה רק פסולו מדרבנן ומה"ת הוי גיטא מעלי' ואך מ"מ טוב לדעתי לדחוק קצת יותר בלשון הרא"ש ז"ל מלומר חדשות ונצורות כמ"ש הפ"י ז"ל דברים אשר לא שערום רבותינו ומאורינו הקדמונים ז"ל וכאשר הביא כת"ר מאחד מבעלי התשובות שכ' על הפ"י ז"ל יושב ודורש כמשה מפי הגבורה.
ולכאורה עלה על לבי לומר דאין אנו צריכין לדחוק כלל יותר בלשון דאינו גט שכתב הרא"ש ז"ל ומתחלה אמינא לבאר דברי שכתבתי בתשובתי הקודמת דגם הטור ז"ל בעצמו הוא מלהקת רוב הפוסקים ז"ל דס"ל דל"ב כלל שליחות בכתיבה דכוונתי היה ממה שפסק ז"ל בסי' קכ"ג דחש"ו יכולין לכתוב התופס כשגדול עומד ע"ג ורק שיניחו מקום התורף ואם נימא דבעינן שליחות בכתיבה וכשכתבו א"כ חש"ו התורף הגט בטל מה"ת דלאו בני שליחות נינהו ומה בצע במה שגדול עע"ג גם בטופס הי' לנו לאסור משום גזירה דטופס אטו תורף דמה"ט באין עע"ג ג"כ טופס לא יכתבו ועיין בכלבו בשם הר"ץ ז"ל שפוסל באמת מה"ט גם בחש"ו וגדול עע"ג גם בטופס משום דקאי בשיטת הר"י ז"ל דבעינן שליחות וכיון דבתורף הגט בטל מה"ת יש לגזור תופס אטו תורף ועכצ"ל דדעתו ז"ל דל"ב שליחות כלל בכתיבה ומה"ת יכולין א"כ חש"ו בגדול עע"ג לכתוב גם תורף ורק מדרבנן גזרו בתורף אטו אין עע"ג ובטופס הוי א"כ גזירה לגזירה כן הי' כוונתי אז.
אולם עתה התבוננתי וראיתי בטור ז"ל שכ' דברים המראים בהיפוך דס"ל דבעינן שליחות בכתיבה שכ' בסי' ק"ך ז"ל צריך שיכתבנו הבעל דכתיב וכתב לה או שלוחו בציוויו ועיין בב"י ז"ל שפי' באמת דבריו ז"ל דמטעם שליחות קאתינן עלה אולם לא הרגישו כי זה נסתר מהך דחש"ו דמתיר רבינו הגדול הטור ז"ל לכתוב טופס כשגדול עע"ג דז"א אלא א"נ דל"ב שליחות כלל בכתיבה וליישב זה צ"ל דרבינו הטור ז"ל לא הכריע בפלוגתא זו ורפויי רפיא בידי' אי בעינן בכתיבה שליחות ואשר ע"כ לענין גוף הדבר שצריך צוואת הבעל כתב ג"כ טעמא דשליחות דאולי באמת בעינן שליחות דוקא ושכל את ידיו במ"ש או שלוחו בציווי והיינו או משום שליחות או משום דבעינן ציווי של בעל משום לשמה ומ"מ שפיר פסק בחש"ו דיכולין לכתוב טופס בגעע"ג דכיון דלכל היותר אין בזה רק גזירה דרבנן הלך אחר המיקל ודו"ק. ולפ"ז אמינא דזהו היא ג"כ דעת אביו הרא"ש ז"ל אשר הטור ז"ל כבן נשא בחיק האומן אשר כל מעשהו על דעתו וכל דבריו ומשפטיו חתומים בטבעתו כנודע ומפורסם עיין בדבריו ז"ל בפסקיו גיטין דף כ"ב שהביא דברי התוס' דל"ב שליחות בכתיבה ואח"כ דעת הר"י ז"ל החולק וס"ל דלר"א ולדידן דקיי"ל כוותי' בעינן שליחות דוקא בכתיבה ולא הכריע ואח"כ הביא להלכה דברי הרי"ף ז"ל דבחש"ו אף שגדול עע"ג דוקא טופס כתבינן אבל לא תורף וכשאין עע"ג אף טופס א"י לכתוב משום דגזרינן טופס אטו תורף וזה ממש לפי מה שבררתי שיטת דעת הטור ז"ל וכנ"ל:
ומעתה א"כ א"ש דברי הרא"ש ז"ל הנ"ל בהך דשכ"מ שהי' מטורף בשעת כתיבה בפשיטות דאינו גט מספיקא דשמא האמת בעינן שליחות גם בכתיבה וכיון שהי' מטורף נגרע השליחות ובטיל גיטא כמו בנתינה לדעתו ז"ל ואינו גט דנקט היינו מספיקא דבלא"ה צ"ל כן בשכ"מ לדעתו ז"ל די"ל דכישן דמי וכנ"ל כן עלה על לבי:
אולם אחר העיון ז"א רק א"נ כמ"ש בראשונה דלדעת הר"י ז"ל בכתבו בעת שטותו הגט בטל מה"ת כמו בנתינה אולם לפמ"ש אח"כ והעליתי דגם לדעתו ז"ל י"ל דל"ד לנתינה דעיקר הביטול מה"ת אף שהי' הציווי ועשיית השליח בעת חלימותו הוא משום חסרון עצמות פעולת הגירושין דלא נמסר לשליח כלל רק פעולת הנתינה מה דל"ש בכתיבה וכאשר בררתי שם נסתר כ"ז וכמובן וצריך לפ"ז ע"כ לפרש דברי הרא"ש ז"ל דבאמת ל"ה רק פסול מדרבנן אינו גט דנקט לאו בדוקא היא דבלא"ה ע"כ הוא קצת שלא בדקדוק דלישנא דאינו גט משמעותו שאינו גט בודאי וזה אינו בהך דשכ"מ די"ל דכישן דמי וכנ"ל לדעתו ז"ל ודו"ק:
וראיתי לכ"ת שרוצה לקרב דברי הב"י ז"ל אשר רחקנו בזרוע מש"ס דיבמות דף נ"ב חמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסה אגרשנה ה"ז גט כו' ולאשה בעלמא בכה"ג אינו גט ופירש"י ז"ל הואיל כשנכתב ל"ה ראוי לגירושין והביא בשם התוס' והרא"ש ז"ל שכתבו משום דכל מידי דאיהו ל"מ עביד ל"מ משוי שליח ולכאור' הא ס"ל דל"ב שליחות בכתיבה ועכצ"ל דכוונתם משום דלא מצי משוי שליח נתינה אין א"כ הגט ראוי בשעת כתיבה לנתינה ואנכי לא ידעתי אנה מצא כת"ר דברים אלו בתוס' והרא"ש ז"ל שהם לא כתבו רק דאף שכתב הזמן של אחר הנשואין מ"מ אינו ראוי לגרשה בשעה שעשאו שליח והיינו בשעת השליחות וכתיבת הגט ובאו לשלול דל"א דניזיל בתר זמן חלותו שהוא אחר הנשואין ורק דאזלינן בתר זמן השליחות והכתיבה ודבריהם ז"ל מוסבים על מ"ש בסמוך בשם ר"ת ז"ל דכתוב גט לארוסתי מיירי דוקא בכתב זמן שאחר הנשואין דאל"ה הו"ל גט ישן ועוד גרע כיון שכנסה ובא עליה ודאי אינו גט. דעכצ"ל דבאשה דעלמא גם בכה"ג ל"ה גט ולא נאדו איפוא כלום מפירש"י ז"ל.
אולם באמת גם לפירש"י ז"ל הטעם הוא משום שאין ראוי הגט לנתינה ולגירושין. ולדעת כ"ת דמדמי נ"ד להך דהתם שפיר י"ל דבטיל גיטא כיון שא"י לגרשה עתה ול"ה צריך כ"ת כלל לכל האריכות הנ"ל. אמנם לדעתי א"א לומר כן דא"ת דעיקר הטעם משום דכיון דנשתטה עתה א"י לכתוב משום שאינו ראוי ליתן א"כ היכי דסמי' בידן אמאי א"י לכתוב לר"י הרי בידו לרפאות עצמו משטותו וליתן הגט ואי"ל דמ"מ כיון דמחוסר מעשה חשוב אין ראוי לנתינה דא"כ יקשה דמה מבעי' לרמב"ח ביבמות שם באמר כתוב גט ליבמת' א"נ דכיון דאגידה בי' כארוסתו דמיא דפירשו דהיינו משום דיכול לבוא עלי' וליבמה בע"כ וא"צ דעתה עיין בהרא"ש ז"ל דהרי מ"מ מחוסר מעשה הוא דחשוב לפ"ז לר"י ולדידן דקיי"ל כוותי' אינו ראוי לגירושין.
ויקשה עוד יותר בהך דשכ"מ דרגיל הוא שתתישב דעתו דאמאי א"י לכתוב הרי רגיל הוא שיהי' ראוי לנתינה וא"ת דבעינן שיהי' ראוי ודאי לנתינה א"כ לא מצינו ידינו ורגלינו בגט שכ"מ שרגיל היא שתתבלבל דעתו גם בעת שפיותו איך יכלו לכתוב דבעת הכתיבה לא הי' ודאי ראוי לנתינה דשמא תתבלבל דעתו.
והאמת יורה דרכו דאין לזה ענין כלל להך דיבמות דהתם כ"ז שלא ישאנה אין הגט גט בעצמותו והוא חספא בעלמא. משא"כ בנ"ד הגט הוא גט גם עתה והחסרון היא רק מפאת הנותן והנתינה וז"ב בסברא:
עוד הביא כ"ת דברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו ליבמות שם שכתב זה"ל כיון שאין בידו לגרשה אין בידו לעשות שליח לגרש ונעשה כמי שלא אמר לסופר כתוב כו' וע"ז כתב כ"ת דכיון דלדעת הפוסקים ז"ל שוה כל זמן מעשה השליחות כמו עת מינוי השליחות הו"ל ג"כ כמו שלא נכתב בציווי המגרש עכת"ד ובמחכ"ת לא קלע בזה אל המטרה דאף לדעתו בכוונת הרמב"ן ז"ל דכל דל"מ עביד שליח לא חשיב ציווי אין הנדון דומה דבתחילתו אי ל"מ עביד שליח אין כאן שליחות משא"כ אח"כ באמת השליחות לא נתבטל כלל דאל"כ הי' צריך לעשותו ביחוד בנתינה בנשתטה בנתיים שליח מחדש ובש"ס אמרינן להדיא דא"צ לאימלוכי בי' ורק דבעינן לדעת הפוסקים ז"ל אלו שיהי' כח המשלח בתקפו גם בשעת עשית השליחות ואל"ה אין ביד השליח לעשות המעשה וכאשר בררתי בדברי הקודמין טעמם ונימוקם ומה זה ענין א"כ שנאמר דלא חשיב ציווי הרי הציווי וגם השליחות לא נתבטל ובשליחות מצד אחר קאתינן עלה מה שאין לו ענין לגבי ציווי בלי שליחות וכמובן:
אמנם לדעתי אין זה כוונת הרמב"ן ז"ל דמה סברא לתלות ציווי בשליחות דנאמר דכיון שא"י לעשות שליח ל"ח ציווי כלל וגם לישנא דהרמב"ן ז"ל דאין בידו לעשות שליח לגרש לא יתכן לפירושו דהול"ל דא"י לעשות שליח לכתוב והיינו א"נ דבעינן שליחות או לכ"ע היכי שאמר שרצונו בשליחו' דוק' ומה זה שכ' שליח לגרש דהכתיב' אינה עוד הגירושין:
ואשר אחזה בביאור דברי רבינו דכוונתו הוא דכיון שאין הגט ראוי בשעת כתיבה לגירושין הו"ל כאלו נכתב שלא לשמה וזהו שכתב ונעשה כמי שלא אמר לסופר לכתוב כו' דפסול דל"ה לשמה ול"מ מה שאמר הסופר שכותב לשם אשה זו ומ"ש שאין בידו לעשות שליח לגרש היינו שא"י עתה ליתן הגט ליד השליח שיתן לה להאשה אחרי שתהי' לו לאשה וכוונתו בזה הוא דאם הי' יכול למסור הגט ליד שליח שיתננו לה אחר הנישואין הו"ל באמת לשמה כיון דהגט ראוי לנתינה תיכף ליד השליח עכ"פ והגט יוצא מת"י הבעל ואף שהנתינה מיד השליח ליד האשה א"א להיות עתה זה אינו מצד הגט בעצמותו ורק מצדה דאל"כ ל"ה מועיל המסור' עתה להשליח ול"ח א"כ עי"ז אינו ראוי בעצמותו לגירושין שנאמר בשביל זה דל"ח לשמה ורק משום דא"י ליתן הגט להאשה שתתגרש בו אח"כ כשיכנסנה וגם א"י למסור לשליח שיתננו לה אח"כ וא"י א"כ להוציא הגט מת"י לשם נתינה חשוב אינו ראוי לנתינה ולגירושין כלל ול"ח א"כ לשמה כיון שאין הגט ראוי עתה לגירושין בעצמותו וכנ"ל [ומזה מוכח א"כ ג"כ כסברתי שחלקתי בין הך דהתם לנ"ד שהגט נכתב בעת שטותו דבנ"ד הגט ראוי בעצמותו והחסרון הוא רק מצד אחר שנפסק כח הבעל הנותן והמשלח עמש"ל] והבן זה:
ויותר נ"ל בביאור דברי רבינו הרמב"ן ז"ל ובזה יתישב ג"כ דהרי הרמב"ן ז"ל בעצמו שם כתב לפרש לדעת הסוברים דגט מאוחר פסול דא"א לפרש לדעתם ז"ל הך דכתוב גט לארוסתי כו' כמ"ש ר"ת ז"ל שכתב זמן שאחר הנשואין דמיירי שעשאו שליח וצוה להלבלר לכתוב גט וכתב הגט באמת אחר הנשואין דאין כאן לא גט ישן ולא חשש גט מאוחר עיין בדבריו ז"ל דלפ"ז יקשה דאמאי באשה דעלמא אינו גט דאחר שהכתיב' הי' אח"כ כשכבר נשאה ל"ש א"כ הטעם שכתבתי בסמוך דהרי כתבו בעת שכבר הי' ראוי לגירושין וחשוב א"כ כתיבה לשמה והוא לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו לגיטין דף ס"ו בסוגיא דאומר אמרו דמיירי שמינה הוא עצמו להסופר ולהערים ולאו דוקא באומר אמרו מדעתכם דהא פי' בהדיא סופר פלוני ועדים פלוני ופלוני והא דפסול אף דפשיטא בכל מקום דיכול אדם למנות שליח שלא בפניו שאני גט דבעי' לשמה ולכך א"י לכתוב ולחתום רק בשמעו מפי הבעל ממש ולא מפי אחרים בשם הבעל עכת"ד ע"ע.
מדבריו ז"ל למדנו דכל שלא שמעו הציווי מפי הבעל עצמו אשר בידו הגירושין אף שנודע להם הציווי מפיו מאחרים ל"ח ממש לשמה דכל שאינו שומע מפי המגרש ל"ח תכלית כוונת לשמה. ומעתה אמינא דזהו ג"כ סברת הרמב"ן ז"ל כאן דכיון דעתה עדיין לא נשאה והוא איש אחר לגמרי אף שמצוה לכתוב הגט אח"כ כשיהי' בעלה מ"מ לא עדיף מאלו אחר מצוה ואומר להסופר מפי הבעל דל"מ דל"ח לשמה כיון שאין הציווי מפורש יוצא מפי בעל הגירושין ממש ועוד גרע משם שאין עוד שם בעל מעולם וכמובן וז"ש דנעשה כמו שלא אמר היינו הבעל בעצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו דל"מ אף ששמעו כזאת מאחרים וכנ"ל ורק דדעתו ה' ז"ל דאילו הי' בידו ליתן לה גט על אחר הנשואין או שהי' יכול לעשות שליח ולמסור לו הגט שיתננו בידה אז ל"ה מדמינן לי' לאחר דאיתא מ"מ בתורת גירושין במקצת ורק דכיון שאין בידו לגרשה עתה כלל בשום פנים וגם א"י לעשות שליח לגרש כלל דהו"ל כאחר ממש נעשה כמו שלא אמר כו' וכנ"ל והבן זה היטב כי הוא ענין עמוק. ויומתק בזה יותר איבעיא דרמב"ח ביבמות דכיון דאגידה ביה ע"י הזיקה יש לומר דל"ד לאחר ודו"ק בכ"ז ולפי זה פשיטא דאין לזה ענין לנדון נשתטה בשעת כתיבה דבהך דיבמות מצד דעתה הוא אחר קאתינן עלה לומר דל"ח לשמה ואינו גט וכנ"ל לי וכמובן:
ועדיין נשאר לנו דברי הריטב"א ז"ל שהביא כ"ת אלא ששינה קצת בלשונו וטעה בזכרונו וז"ל דכיון דאין בידו לגרשה אין שליחותו של עכשיו שליחות כלל ולא קרינן ביה וכתב ונתן דא"נ דדעתו כשיטת רש"י ז"ל דלכך אינו גט משום דבשעת כתיבה אינו ראוי בעצמותו לגירושין מהו שכתב מענין השליחות היינו הציווי דאיהו ז"ל הוא ג"כ מהסוברים דל"ב כלל שליחות בכתיב' דאינו כלום ואי מטעמא דהרמב"ן קאתי עלה וכנ"ל דכיון שאין בידו לגרשה ואינו עוד בעלה ל"ח לשמה דבעינן לזה ציווי הבעל דוקא והוא אחר הוא ואין בצוותו כלום. למה הוצרך דלא קרינן בי' וכתב ונתן:
ואשר ע"כ נראה דהך דלא קרינן בי' וכתב ונתן הוא חלוק והוא טעם אחר נוסף על הראשון ויען כי לא הזכיר הריטב"א ז"ל בזה הטעם האחרון כלום מזה שאינו ראוי לגירושין ורק דלא קרינן בי' וכתב ונתן אעינא בכוונתו ז"ל מלתא חדתא דכוונתו הוא דכיון שא"י ליתנו לה עד אחר שיכנסנה ל"מ דאנן וכתב ונתן בעינן שלא יהי' מחוסר דבר בין כתיבה לנתינה דמה"ט פסלינן בכתבו במחובר לקרקע ותלשו ונתנו לה דקרא אמר וכתב ונתן יצא זה שמחוסר קציצה והכא כ"כ מחוסר עדיין הכניסה ולא קרינן בי' וכתב ונתן וראה זה חדש:
אולם לפ"ז יש לעורר בהך איבעי' דרמב"ח באמר לכתוב גט ליבמתו דנהי דא"צ דעתה ויכול ליבמה בע"כ מ"מ הרי מחוסר מעשה הייבום בין כתיבה לנתינה ומה בכך שהוא בידו הרי הקציצה מהמחובר בודאי הוא בידו ומ"מ ל"מ משום שמחוסרת היא בין כתיבה לנתינה. אמנם אחרי העיון הר"ז נכון דא"נ דזה חשוב בידו דהרי יכול ליתן לה הגט תיכף שתתגרש בו אחר שיבא עליה ויבמה ואינו מחוסר א"כ דבר בין כתיבה לנתינה ול"ד למחובר דקודם הקציצה א"י ליתנו לה כלל וז"פ וברור:
ועפ"ז עלה על לבי במה שדחה הרב"י ז"ל בשתי ידים לפרש דברי התוס' ז"ל שכתבו דצריך ליזהר בשכ"מ שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה כפשטן דכל שהי' שפוי בשעת הכתיב' וכ"כ אח"כ בעת הנתינה אף שנתבלבל בנתים אין טעם לפסול הגט עיין בדבריו ז"ל בסי' קכ"א דלפי הנ"ל יש מקום לקיים פי' זה עפ"י מה שנודע מחלוקת הרמ"ה והרשב"א ז"ל בכתבו וחתמו בתלוש ואח"כ חזר וחברו ואח"כ סלשו ונתנו לה דלדעת הרמ"ה ז"ל פסול כיון דמ"מ הי' מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה. והרשב"א ז"ל הכשיר כיון דבשעת הכו"ח ל"ה מחוסר דבר. ועיין פר"ח ז"ל שכתב דנראה לו עיקר כדעת הרמ"ה ז"ל ומעתה י"ל דגם בנשתטה ונתקלקל בין כתיבה לנתינה ל"מ משום שהי' מחוסר שישתפה בין כתיבה לנתינה וכנ"ל בהך דכתבו על התלוש וחברו ותלשו לדעת הרמ"ה ז"ל כן עלה ע"ד.
אמנם באמת כ"ז רק דרך מו"מ של הלכה אולם לדינא חלילה לבדות ולחדש דבר אף להחמיר מה דלא אישתמיט לשום אחד מהפוסקים הקדמונים ואף גם האחרונים ז"ל שיאמר כן. וטעם הדבר נראה דבעי' רק שלא יהי' מחוסר מעשה לענין עצמות הגט משא"כ בהך דנשתטה בנתים דגם מקודם שנשתפה ל"ה חסרון בעצם הגט ורק של"ה יכולין ליתן לה אז ואף דלדעת הרמ"ה ז"ל קיימינן דלדעתו עיקר הפסול מהנתינה שהי' צריך להקדים לה אחר הכתיב' מעשה והגט הנכתב הי' א"כ מקודם בהכשרו שהכתיבה היה בתלוש מ"מ יש לחלק בהכי דבהך דחיברו הי' עכ"פ פסול בעצמות הגט לגבי הנתינה משא"כ בהך דנשתטה גם לענין הנתינה ל"ה הפסול בעצם הגט ורק בהשליחות ובלי שליח בהנותן ודו"ק[א].
ויש לי הרהורי דברים לומר עוד דהחזרה לחלימותו ל"ח מחוסר מעשה דאתיא ממילא אך יען כי לפ"ז גם בכתבו על המחובר בכה"ג כגון שכתב על עלה מחוברת שדרכה ליפול ונפלה מעצמה יהי' כשר לגרש בו למה שלא מצאתי עדיין שום גילוי אשר ע"כ קצרתי ויהיו למועד שמורים.
בהא סלקינן דאין מקום לומר לדעתי בנכתב בעת שטותו שיהי' הגט בטל מה"ת לדעת רוב הקדמונים ז"ל דל"ב שליחות כלל בכתיבה ואולי אף לא לדעת הר"י ז"ל דס"ל דבעינן שליחות וכאשר מלתי אמורה בתשובתי הקודמת והא דאין כותבין רק לכשישתפה היא גם לדעת הטור ודעמי' ז"ל רק מדרבנן מטעם גזירה וכדכתיבנא.
והנני הד"ש כותב בנחץ לא ישוער לאפס הפנאי:
- ↑ לדעתי יש לעורר להביא ראי' דכל שלא מחוסר מעשה בעצמות הגט כשר מגיטין כ"ה דאיתא התם בעא מיני' ר"א מר"י אמר ללבלר כתוב לאיזו שתצא בפתח תחילה מהו ע"ש. ואי נימא דכל שמחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה פסול א"כ בלא"ה הגט פסול משום דמחוסר מעשה שתצא בפתח קודם הנתינה אלא מוכח כיון דאין חסרון המעשה בעצמות הגט לא איכפת לן. גם בלא"ה לא יתכן לומר כן דא"כ גם בנשתטית האשה בין כתיבה לנתינה וחזרה ונשתפית ג"כ צריך להיות פסול דהוי חסרון מעשה דאין לחלק כלל בין הבעל להאשה וזה בודאי ליתא וליכא מי שיאמר כן ודוק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |