ברכת רצ"ה/נ
|
< הקודם · הבא > |
ב"ה. בריסק יום ה' י"ד סיון תרל"ב לפ"ק:
- שלום אשיב למאן דמפרק ומותיב ה"ה כבוד הרב המאה"ג מופלג בתורה והוראה כו' מו"ה זכרי' יוסף רוזינפעלד ראב"ד ומו"ץ דק' קאוולא:
תוכן השאלה שסידרו גט לחולה במחלת הטיפוס ויען כי המחלה הזאת דרכה לבלבל המוח וגם נודע למכ"ת כי בימים הקודמין דיבר בשטות. שאל כ"ת את המסדר אם הי' המגרש שפוי בדעתו בכל הזמן כתיבת ונתינת הגט והשיב לו כי מתחלה בדקו והי' שפוי וכן בעת הנתינה הי' שפוי רק באמצע הכתיבה הי' משועמם וכאשר שאלוהו כ"ת אם הפסיק לכתוב בעת שנשתטה אמר שלא הפסיק ואח"כ כאשר הגיד לו כ"ת והורהו דעת כי עשה שלא כדת אמר ששום אדם לא בדקו ורק אביו אמר כן באמצע הכתיבה שהיו כותבין בחדר אחר והחולה קרא לאביו וכאשר שב אביו ושאלוהו למה קרא אותך השיב כי לא בדעת הי' והוא מדבר תהפוכות זה תוכן השאלה:
ולתשובתה ראיתי לירד לעומק הדין לבררו בשורשו וזה החלי בעזר הצור אשר ממנו אשאלה לבל ינטו אשורי מני הדרך. מקור הדברים בש"ס דגיטין דף ע' אמתניתין דקתני אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס וחזר ואמר אל תכתבו אין דבריו האחרונים כלום פליגי ר"י ור"ל דר"ל ס"ל דכותבין ונותנין גט לאלתר ור"י אמר דאין כותבין אלא לכשישתפה וקאמר הש"ס דפלוגתייהו דר"ל מדמי לי' לישן דל"ד לשוטה דשוטה לאו סמי' בידן וקורדייקוס סמי' בידן ור"י מדמי לשוטה ולא לישן דישן אינו מחוסר מעשה והאי מחוסר מעשה והנה כבר נודע מחלוקת הפוסקים דלהרמב"ם ודעמי' ז"ל בכתבו ונתנו קודם שנשתפה לא הוי רק גט פסול מדרבנן שלא יאמרו שהציווי הי' ג"כ בעת חוליו ושוטה מגרש והטור ודעמי' ז"ל ס"ל דהגט בטל מה"ת ועיין ב"י שרוצה לומר דגם להרמב"ם ז"ל היכי דאין סמיא בידן הגט בטל ורק היכא דסמי' בידן ס"ל דל"ה רק פסול דרבנן שלא יהי' פלוגתא רחוקה כל כך בין ר"י לר"ל אולם כל הפוסקים האחרונים דחו זה אי מדברי הרמב"ם ז"ל דלא חילק בהכי או מצד הסברא דכיון דלר"י אין בזה עדיפתא דסמי' בידן מאין הרגלים לחלק בהכי לענין הביטול מה"ת והעלו דלדעת הרמב"ם ז"ל בכ"מ אינו פסול רק מדרבנן ודבריהם ברורים למעיין. ועיקר מחלוקתן לפ"ז היא דידוע דקיי"ל דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי למיעבד שליח וס"ל להרמב"ם ודעמי' ז"ל דזה אינו רק לענין שעת הציווי ועשיית השליח אבל אחר שכבר נעשה שליח בעת דמצי עביד כבר עמד השליח במקום המשלח ולא איכפת לן מה דבשעת עשי' ל"מ המשלח עביד. אולם החולקים ס"ל דבעינן גם בשעת העשי' דיהיה עדיין כח ביד המשלח לעשות הדבר ההוא. ואי ל"מ עביד גם מעשה השליח לא מהני. וכבר הרגישו בזה האחרונים ז"ל דזולת זה אין טעם לבטל הגט בכה"ג מה"ת עיין בדבריהם ז"ל. ואנכי אמינא לבאר טעם כאו"א דהנה ענין שליחות הוא שהמשלח מוסר הכח שיש לו בעשיית הדבר לשליח וז"ב דבעינן שיהי' כח המשלח בהשליח בשעת עשיית השליחות דזה עיקר המבוקש בשליחות. והנה מצינו ברוב הקנינים דצריכין קנין ואינן נקנים כלל בדברים להשני ונשארים בלי קנין כמו שהי' ברשות הראשון ורק בהקדש וכדומה מהני דיבורו ואמירתו לבד וכמסירה דמי. ובענין השליחות א"כ יש לדון ולהתבונן האיך הוא דאם נאמר דנקנה הכח ההיא מהמשלח להשליח בדיבור בעלמא ואף שהוא רק כח בעלמא ולא שום ענין זכות להשליח נתפס בקנין דכן רבתה תורה וגזרה כשרבתה שליחות. יקשה דאמאי קיי"ל דיכול המשלח קודם שעשה השליח המעש' לבטל את השליח הרי כבר נקנה הכח להשליח ומה ענין אתי דיבור ומבטל דיבור לזה הרי הדיבור הראשון עשיתו לשליח הוא קנין. ואם נאמר דאין זה רק דיבור בעלמא א"כ הרי נשאר כמו שהיה ואין בזה מסירת כח להשליח כלל וכמו בכל דבר שצריך קנין דאין בדברים לבד ממש וכמבואר. ולישב זה צריך לומר אחת משתי אלה או דנימא דבאמת נקנה הכח בדיבור השליחות מצד חק התור' להשליח ורק דמ"מ נשאר להמשלח הכח לחזור בו ומצינו קנין כזה גבי כסף במטלטלין לשיטת הבעה"מ ז"ל דכל זמן שלא חזר בו ברשות הלוקח קאי ורק שיכול לחזור בו עייש"ה בדבריו היקרים ז"ל ותבין. אלא דשם הוא רק בדרבנן. אולם י"ל דמטעם אומדנא דמוכח קאתינן עלה שבודאי שייר המשלח כח החזרה לעצמו דמהכ"ת יעשה זאת שיתן כחו לאחר חנם ושלא יוכל לחזור בו או דנימא דבאמת בשעת עשיית השליחות שאומר לו שיהי' שלוחו עדן לא נקנה לו הכח להשליח דל"ה רק דיבור בעלמא ועיקר קנית השליח הוא בשעה שעושה המעש' דאז נקנה לו הכח בשעת מעשה דהוי מעשה לקנות וקניתו עם המעש' באים כאחד ועיין בקונטרס הנדפס בשמי בספרו של מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל חלק חו"מ סי' קנ"ו דהתחלת כל פעולה לתכלית הענין אשר רוצה לקנות במכר הפעולה שעושה כאדם העושה בשלו ובשאלה התחלת ההשתמשות זה קנינו. ובארתי בזה דברי הש"ס ב"מ דף צ"ט במשאיל קורדם דבקע בו קנאו שנדחק בו הריטב"א ז"ל דמה קנין הוא זה עייש"ה ועיין בש"ס שם דף ע"ד דסיטומתא רושם שעושין על החביות כ"א בשלו קני' ועיין בש"ס דסנהדרין דף נ"ח לענין ב"נ דקנין אישות שלהם הוא הבעילה דרק בעולת בעל יש להם ולא נכנסה לחופה וארוסה דזהו קנין הטבעי לכל עיין היטב בכל זה ותבין את אשר לפניך. וכיון שכן שפיר יכול לבטל השליחות וכמו בלאחר ל' יום דבתוך שלשים יכול לחזור בו כמבואר בש"ס ופוסקים. ומעתה אמינא דהטור ודעמי' ז"ל ס"ל כביאורי זה האחרון דהכח נקנה להשליח רק בשעת עשית המעשה ולכך דעתם דכמו דקיי"ל בהרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום בלי מעכשיו דבעינן שיהי' הגט אז בעת חלותו ברשותה או עכ"פ במקום הראוי לקנין לכל מר כדאית ליה כ"כ בעינן שיהי' המקנה בעת ההוא שפוי בדעתו וראוי להקנות דאז הוא עיקר חלות הקנין דמה"ט בעינן שיהי' ברשותה וכנ"ל וכיון שאז בשעת מעשה הוא בנדון זה חלות קנינו של השליח בהכח של המשלח ל"מ כשאין הבעל שפוי אז בדעתו והגט בטל אולם הרמב"ם ודעמי' ז"ל ס"ל כביאורי הראשון דהכא של המשלח נקנה באמת תיכף בשעת הציווי להשליח ורק שיכול לחזור בו. אבל כל זמן שלא חזר וביטל השליחות נקנה הכח להשליח משעה ראשונה ואין נ"מ א"כ אם הוא בשעת מעשה שפוי אם אין כיון דבעת שעשאו שליח הי' שפוי וכמובן ולהלן נדבר עוד בזה בעזה"י ועיין באחרונים ז"ל שנתקשו לדעת הטור ודעמי' ז"ל מהא דמבואר בירושלמי בהא דאמר הר"ז גיטך ולא תתגרשי בו עד למחר ובין כך אחזו קורדייקוס דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל דבשלמא לדעת הרמב"ם ודעימי' דעיקר הטעם הוא משום גזירה דיאמרו שוטה מגרש ניחא דגם בהך דלא תתגרשי בו י"ל גזירה זו דכיון שעיקר חלות הגט הוא לאחר למ"ד יאמרו דשוטה מגרש אולם לדעת הטור ודעימיה ז"ל דהגט בטל משום דבעינן שיהי' הבעל מצי לגרש בשעת מעשה ואל"ה נגרע השליחות א"כ בהך דהר"ז גיטך ולא תתגרשי בו כו' למה לא תהי' מגורשת בנשתטה אח"כ הרי בזה מסר הבעל הגט לידה ממש ומה איכפת לן במה שנשתטה אח"כ עיין בדבריהם ז"ל שנתחבטו הרבה בזה אמנם לפי שבררתי אנכי אתי שפיר דהיא היא וכמובן. ולפ"ז מיושב מה שהקשו דלדעת הטור ז"ל אמאי כשנשתפה א"צ לאימלוכי ביה דהשליחות לא נתבטל ורק שא"י לקנות הכח ע"י המעשה בעת שטותו של המשלח וכנ"ל ודו"ק בכל זה:
והנה בש"ס דקידושין דף נ"ט איתא פלוגתא דר"י ור"ל ואיכא תרי לישנא דללישנא קמא פלוגתייהו באמר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום דתנן התם ואם בא אחר וקדשה בתוך שלשים מקודשת לשני וס"ל לר"ל דזה רק בבא אחר וקדשה אבל בלא קדשה אחר וחזרה בה אינה חוזרת ור"י ס"ל דחוזרת וטעמא דר"ל משום דנתינת המעות ליד האשה כמעשה דמי ולא אתי דיבור ומבטל מעשה וללישנא בתרא פליגי בעשתה שליח לקדשה דגם בזה ס"ל לר"ל דא"י לחזור ומשום דלא אתי דיבור ומבטל דיבור עייש"ה והנה לל"ב עכצ"ל לר"ל דס"ל דתיכף בדיבורו נקנה כח המשלח להשליח מחק התורה דבזה נקנה בדיבור בעלמא ולכך לא מהני חזרה דלא אתי דיבור השני ומבטל הראשון דמהני לקנות להשליח כח המשלח דאל"כ פשיטא דמהני חזרה כיון שלא נקנה עוד הכח להשליח וז"ב. ולפ"ז לפי מה שבררתי לשיטת הטור ודעמי' ז"ל דהא דאין כותבין ונותנין בעת שטותו כשנשתטה אח"כ הוא משום דלא נקנה הכח מהמשלח להשליח רק בעת העשי' וכיון שאז הי' שוטה ל"מ והגט בטל וכנ"ל עכצ"ל דהא דקאמר הש"ס הכא הטעם לר"ל משום דסמי' בידן ואל"ה גם ר"ל מודה דאין כותבין ונותנין עד שישתפה היינו רק אי נימא כלישנא קמא בקידושין שם דבשליח גם ר"ל מודה דמהני חזרה דלל"ב גם בשוטה גמור דלאו סמי' בידן יכולין לכתוב וליתן לאלתר לר"ל דכיון דבריא הי' בעת הציווי ונקנה אז הכח תיכף להשליח לפ"ז לר"ל דמה"ט א"י לחזור בו וכנ"ל מה איכפת לן בזה שנשתטה אח"כ. ובזה מיושב מה שתמהו רבותינו בעלי התוס' בהא דפריך הש"ס בסוגין דגיטין שם לר"י מהך דשחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו דכיון דס"ל להס"ד דקודם שיכתוב ויתן יתקלקל דעתו א"כ אמאי פריך לר"י הרי גם לר"ל יקשה דבאין סמין בידן גם ר"ל מודה ולפי הנ"ל ניחא דלר"ל אין זה ברור עוד דבשוטה דאין סמי' בידן אין כותבין כו' דלל"ב בקידושין שם אין שום חשש לפ"ז לכתוב וליתן לאלתר גם בשוטה גמור דכבר נקנה כח המשלח להשליח בעת הציווי ולכך פריך לר"י דס"ל כן להדיא והבן זה:
והנה כבר נודע דעת התוס' ורוב הקדמונים ז"ל דלא בעינן כלל שליחות בכתיבה דוכתב לאו אבעל ורק אסופר קאי ורק דבעינן שיצוה לכתוב מטעם דאל"ה לא הוי לשמה וכבר נתקשו בזה האחרונים ז"ל דא"נ דהא דבעינן שיהי' שפוי אח"כ הוא משום דנתקלקל השליחות דלא מצי עביד בשעת מעשה א"כ הא תינח לענין הנתינה דבעינן שליחות אולם למה אין כותבין בשעת שטותו הרי לא בעינן לזה שליחות כלל. ולכאורה עלה על לבי לומר לפמ"ש התוס' שם דף ס"ו לענין מילי לא מימסרי לשליח דאף לר"מ דס"ל דאפילו מצאה באשפה כשר מ"מ כשצוה בשליחות בעינן שיעשה כציוויו וכיון דלא חשוב שליחות פסול גם לדידי' עיי"ש וא"כ כמו כן הכא כיון שעשאו שליח לכתוב והשליחות לא מהני הגט בטל כן עלה על לבי בראשית ההשקפה. ואח"כ מצאתי להגאון מליסא ז"ל שכ"כ. ולפ"ז עלה על דעתי לומר עוד דזה דוקא בצוה ועשאו שליח לכתוב בהיותו בריא דאז הי' אפשר בשליחות ורק שאח"כ נשתטה דבזה שפיר אמרינן דקפיד שיהי' הכתיבה בשליחותו אבל בשכ"מ ובחולי שדרכה שיתבלבל דעתו בכל עת וכגון חולי טיפוס כנ"ד אדרבה י"ל דכיון דחזינן שרוצה שיכתבו ויתנו לה גט מסתמא לא קפיד בשליחות ושאם לא יהי' שפוי בשעת הכתיבה דנגרע כח השליחות לא יכתבו כיון דלא בעינן באמת שליחות בכתיבה ואין לפסול א"כ הגט בנ"ד שהי' שפוי בשעת הנתינה ורק בתוך הכתיבה נתבלבל דעתו רק לדעת הרמב"ם ודעמי' ז"ל דמטעם גזירה שיאמרו שוטה מגרש קאתינן עלה שיאמרו שבשעת הציווי היה ג"כ מבולבל משא"כ לשיטת הטור ודעמי' ז"ל דלדעתם ז"ל מאין הרגלים לחוש כלל להך גזירה דבהך דנשחטה ואחזו קורדייקוס מטעם אחר קאתינן לומר דהגט בטל וכנ"ל וכיון שכן הי' מקום לדון להקל בנ"ד לסמוך על דעת הטור ודעמי' ז"ל אחרי דגם לדעת הרמב"ם אינו רק גזירה דרבנן ובדרבנן הלך אחר המיקל. אם לא דנימא לחוש לדעת הר"י ז"ל דבעינן שליחות בכתיבה דלפ"ז הוי אדרבה לסברת ודעת הטור ודעמי' אשת איש גמורה מה"ת ועכ"פ הי' מקום להקל לסמוך ע"ד רוב הפוסקים החולקים על הר"י ז"ל בזה במקום עיגון ודחק. כן אמרתי עם לבי בראשית העיון.
אולם אחר ההתבוננות ראיתי דכ"ז ליתא דהתוס' ז"ל לא כתבו כן דהיכי שצוה לכתוב צריך לשליחות דוקא רק אליבא דר"מ דס"ל דלא בעי כלל כתיבה לשמה וגם מצאו באשפה וחתמו כשר דלדידי' שפיר י"ל דכיון שצוה גם על הכתיבה מה שלא הי' צריך כלל ולא הי' לו לומר רק חתמו ותנו יקחו גט מאיזה מקום שיהי' קפיד שיהי' הכתיבה בשליחות דוקא משא"כ לדידן דקיי"ל דבעינן כתיבה לשמה ואף א"כ דל"ב שליחות בכתיבה מ"מ צריך לצוות לכתוב משום דבלי ציווי ל"ה לשמה מהכ"ת נימא דקפיד שיהי' בשליחות דוקא ועיין בתשו' פנ"י שהוסיף לומר בהך דעשו שליחותן וא"י בהולך גט זה לכתוב וליתן אחר דלפי מנהגינו שאומר הבעל כפי שמסדר ומצוה לאמר לו המסדר ל"א דגט זה שאמר הוא בדוקא וקפיד שיהי' זה ולא אחר אלא שבזה יש לדבר עוד הרבה אולם בנ"ד פשיטא לי שאין לנו לומר דקפיד בשליחות דוקא אחרי שע"כ הי' צריך לצות לכתוב משום לשמה לדידן וכנ"ל וז"ב ואני תמה על הגאון מליסא ז"ל שלא הרגיש בזה.
ועכנ"ל אחרי דבש"ס שם מבואר להדיא דגם הכתיבה צריך להיות כשישתפה דגם החולקים על הרמב"ם ז"ל הטור ודעמי' ז"ל ס"ל הך גזירה דיאמרו שוטה מגרש ולא פליג הטור על הרמב"ם ז"ל במה שכתב דגם בנתנוהו לה בעת שטותו הגט לא הוי רק פסול. דבנתינה כיון דבעינן שליחות הגט בטל בכה"ג מה"ת אבל היכי שלא הי' רק הכתיבה בעת שטותו ובשעת הנתינה הי' שפוי כיון דבכתיבה ל"ב שליחות לדעת כמעט כל הקדמונים [והטור ז"ל בעצמו הוא מלהקת הפוסקים הסוברין כן] שפיר הוי גט מה"ת ורק דמ"מ פסול מדרבנן עכ"פ מטעם גזירה וכנ"ל.
וכמה מדוקדקים בזה דברי הטור ז"ל שכתב זה"ל הי' בריא בשעה שצוה לכתבו ואח"כ אחזו החולי אין כותבין אותו בעודו בחליו ואם כתבו ונתנוהו בחליו אינו כלום דלענין לכתחלה גם בעת הכתיבה צריך להיות שפוי דאל"ה הגט פסול מטעם הגזירה ואך לענין שלא יהא כלום שלא יהא גט מה"ת כתב דרק אם גם הנתינה הי' בעת שטותו הגט בטל ומטעם גרעון בהשליחות משא"כ בהי' שפוי בעת הנתינה ורק בעת הכתיבה הי' מטורף אינו רק פסול ולא בטל דלכתיבה לא בעינן שליחות כנ"ל ודו"ק. ולפ"ז בכ"מ שהי' מטורף בשעת כתיבה לכ"ע הגט פסול עכ"פ מדרבנן אף לדעת הטור ודעמי' ז"ל ולדעת הר"י דבעינן שליחות בכתיבה לסברת הפוסקים אלו הגט בטל מה"ת וכמובן.
ובגוף מחלוקת הרמב"ם והטור ז"ל הנ"ל ראיתי להגאון בעל קצות החשן ז"ל חו"מ סי' קפ"ח שהקשה לדעת הרמב"ם ז"ל דלא איכפת לן זה שנשתטה הבעל בעת עשיית השליחות ומשום דכבר עמד השליח במקום המשלח ורק דבגט החמירו חז"ל בכה"ג משום גזירה מהא דתנן בפ"ק דגיטין האומר תנו גט זה לאשתי שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ואמאי לא נימא דכבר עמד השליח במקום המשלח וכדאמרינן בהך דנשתטה דג"כ אין במעשיו כלום דכבר נעשה כמותו ותירץ דשאני מת דאף דהשליח נעשה כמותו בשעת הציווי מ"מ כיון שמת פקע לי' רשותא ואין לו רשות כלל לא בעבר ולא באשה משא"כ בנשתטה דאכתי זה עבדו וזו אשתו אלא שמחוסר דעת ויד לגרש שפיר י"ל דכיון שעשה אותו בשעה שהי' שפוי שליח נעשה כמותו ויכול לגרש שהשליח בר דעת הוא עיין בדבריו ז"ל שהוכיח כן מפירש"י ז"ל שכתב וזה"ל לא יתנו לאחר מיתה דגיטא לא הוי עד דמטי לידה וכי מטי לידה הא מית ופקעה לי' רשותא ומבואר דרק משום הפקעת הרשות קאתינן עלה ומזה הוכיח דגם רש"י ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל ודעמי' קאי דהיכי דלא שייך הפקעת הרשות וכגון בנשתטה אין זה גרעון בהשליחות עכת"ד ז"ל אולם אם אמנם כי סברתו של הגאון קצה"ח ז"ל וחילוקו ברור למבין בלי גמגום עדיין לא העלה ארוכה ויש לי להביא עזר וראי' ברורה נגד דעת הרמב"ם ודעמי' ז"ל מש"ס דגיטין דף כ"ט והכי איתא התם אמר רב אשי אם מת שליח ראשון בטלו כולם אמר מר ברי' דר"א הא דאבא דקטנותא הוא אילו מת בעל מידי מששא אית בהו כולהו מכח מאן קאתו מכח בעל קאתו איתא לבעל איתנהו לכולהו ליתא לבעל ליתנהו לכולהו ע"כ והרי במת השליח ראשון ל"ש הך טעמא דהפקעת רשות דעדיין הבעל קיים וברשותי' קאי כמקדם ואפ"ה ס"ל לרב אשי דסובר דשליח השני מכחו של שליח הראשון קאתי דאם מת הראשון בטלו כולם ומר ברי' לא פליג עליו רק משום דכולם מכח בעל קאתי ושלוחי דבעל נינהו וכמבואר. ומוכח להדיא דגם בלי הפקעת רשות כל שבשעת עשיית השליחות המשלח ל"מ עביד נגרע כח השליחות וכדעת הטור ודעמי' ז"ל ודלא כהרמב"ם ז"ל וזהו לדעתי ראי' שאין עליה תשובה [א] אולם לפי הנ"ל עכצ"ל דמת הבעל דנקט מר בר בריה דר"א לאו בדוקא הוא ורק דכוונתו שעתה נפסק ונחלש כח הבעל דבמת הבעל אף אי לא הוי שליחו של הבעל והבאים מכחו הגט בטל דפקעה לי' רשותא וכנ"ל וז"פ. וע"פ הדברים האלה והחזיון הזה האיר ה' את עיני לבאר הסוגיא דף כ"ט שם אשר יפלא מאוד למעיין בעין חודרת ומשכיל על דבר להבינו לאשורו:
(א) דמה ענין זה דמייתי מר ברי' דר"א דמת היינו נפסק כח הבעל וכנ"ל בטלו כולם להך דמת השליח לא בטלו דאף דכולם מכח הבעל קאתי ע"י השתלשלות ממנו להשליח ומהשליח הראשון להשני וכן הלאה וכשנפסק א"כ הכח בהמקור נתבטל הכל מ"מ י"ל דכ"כ אם נפסק חבל ההשתלשלות באמצע נתבטל ונפסק ממקום שנפסק ולמטה. והרי ע"כ גם רב אשי בעצמו ס"ל הכי דהרי קאמר דאם מת השליח הראשון בטלו כולם ואף אם היו כמה שלוחים וע"כ דאף דס"ל דכל שליח בא מכח משלחו מ"מ ע"י השתלשלות בא עד הראשון וכאשר נפסק הכח בראשון נתבטל הכל וממילא כשנפסק כח הבעל המקור הראשון נתבטלו כל השלוחין ואף א"ת דמר ברי' פליג בזה על אביהו וס"ל דכולם נעשו שלוחי הבעל ממש ומיתת השליח הראשון לא מעלה ולא מוריד דנעשו לגמרי שלוחי הבעל הנה זהו רק מצד הסברא אבל אין לזה ענין להך דנפסק כח הבעל דבטלו כולם וכנ"ל.
(ב) יקשה דאם נאמר דלמר ברי' דר"א ולדידן דקיי"ל כותי' כולם אינם רק שלוחי הבעל ולא של השליח כלל וכנראה לכאורה מלשון הפוסקים ז"ל ומיתת והפסק כח השליח הראשון א"כ אינו מגרע כלל דכבר נעשה השני שליחו של הבעל דאיך יכול השליח לבטל את השליח השני שעשה דמה כחו יפה לבטל שלוחו של הבעל והמעיין בפוסקים ז"ל יראה דיכול לבטלו עיין בסה"ג של מהרמ"פ ז"ל שכתב שאם השליח עושה שליח אחר במקומו משביעין אותו שלא יבטלנו ובשאר פוסקין עיין עליהם. וגם גוף הדבר קשה להצטייר בלב דאיך נעשו שלוחי הבעל אחרי שהבעל לא מינה אותם להיות שלוחין וגם בממנה בפי' שליח שיברור פלוני ל"מ לדעת הרבה פוסקים משום דתלוי בברירה וקיי"ל דאין ברירה בדאורייתא אלא שזה יש לדחות ולומר שנתן לו להשליח כח ורשותו לעשות שליח עבורו אמנם גם זה יפלא דהרי לא אמר לו שמוסר לו הכח הזה לעשות שליח בעבורו ורק שנתן לו רשות לעשות שליח אחר והיינו מכחו של השליח שאמר לו שנותן לו רשות לזה ושאינו מקפיד שימסור הגט הוא דוקא ולא אחר ומהגם דבשליח עושה שליח משכחת לה שלא נתן לו רשות כלל ורק שאמר לו הולך סתם וחלה או אף שלא חלה לכל מר כדאית לי' דבכה"ג אמרינן דלא קפיד בעל אבל היאך נימא שנעשה ע"י שליח הבעל ועוד דאם כה נאמר שבנתינה רשות מסר לו כח השליחות לעשות שליח בעבורו א"כ לפי הנ"ל דבעינן שיהי' המשלח מצי עביד בשעת עשיית השליחות בנשתטה הבעל בעת שעשה שליחו שליח שני לא יהי' כח ביד שליח השני למסור הגט גם לאחר שנשתפה הבעל וכמובן. מה דלא אשתמיט לשום אחד מהפוסקים הראשונים ואף גם האחרונים ז"ל שיאמר כן וכל זה דברים ראוים לעורר ולהשתומם עליהם אחרי כתבי זאת מצאתי להגאון בעל משנה למלך ז"ל בפ"ו מהל' גירושין הי"ו שנסתפק בזה אם יכול השליח הא' לבטל השני כיון דכולם שלוחי דבעל נינהו והביא ג"כ דברי מהרמ"פ ז"ל בסה"ג ז"ל הנ"ל והעלה מ"מ בצ"ע. אולם לדעתי אם נתפוס הדברים כמשמעם דשלוחי הבעל ממש המה הדבר פשוט דאין הראשון יכול לבטל את השני דאף א"נ דעיקר המינוי הוא מן השליח הא' שהבעל מסר לו הכח לעשות שליח עבורו וכנ"ל מ"מ איך יוכל לבטל אחר שכבר עשה שליחותו שמינה את זה לשליח הבעל ואם עשאו הבעל שליח בהמינוי לבטולי' הא לא עשאו שליח וכמובן וזה ברור].
ואשר אחזה בזה לפי הנ"ל ותחלה אומר דבגוף הענין שכתבתי דלכך ס"ל להטור ודעמי' ז"ל דבנשתטה הבעל בשעת נתינת הגט הגט בטל דכיון דלדעתם ז"ל עיקר קנית הכח להשליח וחלותו הוא רק בשעת המעשה בעינן שיהי' אז הבעל המקנה ראוי להקנות והעליתי את המדומה מהך דלא תתגרשי בו אלא לאחר למ"ד יום דבעינן שיהי' הגט לאחר ל' ברשותה משום דאז הוא עיקר החלות עמש"ל באריכות קצת.
אחר העיון וההתבוננות יש לעורר טובא ולומר דאדרבה מהך דלא תתגרשי בו אלא לאחר ל' יש ראי' להיפך דהנה אנן קיי"ל דטלי גיטך מע"ג קרקע ל"מ ואינה מגורשת וה"ה היכי שהי' הגט אצל האשה קודם הגירושין ואח"כ אמר לה הר"ז גיטך וכמבואר כ"ז בש"ס ופוסקים וכיון דמתגרשת בהך דאמר לה ולא תתגרשי בו עד לאחר ל' יום היכי שהי' הגט בזמן חלותו בידה ורשותה עכצ"ל דלענין נתינת הבעל אזלינן בתר תחילתו שמסר הגט דנתן לה שתתגרש בו לאח"ז ונגמרה כבר הנתינה מצד הבעל דאל"כ הו"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע וכנ"ל ורק דלענין קבלת האשה ל"ח קבלה וקנין רק בעת חלות הגירושין ולכך בעינן שיהי' הגט בזמן ההוא ברשותה ומה"ט יכול הבעל לחזור בו בתוך הזמן כיון דלא חשובה הגיע לידה וכמובן וכיון שכן הו"ל למימר כ"כ דלא איכפת לן מה שנפסק כח הבעל אח"כ דזהו רק מפאת הנתינה.
וידעתי שיש מקום בראש לחלק ולומר דבהך דשליחות גרע טפי דקודם עשיית המעשה לא הי' רק דיבור בעלמא דמסירת הגט ליד השליח לא חשוב נתינה כלל שהוא רק שמוסר לו גט ליתן ליד האשה וקנית הכח להשליח עיקרו הוא א"כ אח"כ בשעת הנתינה ליד האשה משא"כ בהך דלא תתגרשי כו' נתן הגט לידה ואמר לה הרי זה גיטך ורק שהוא כעין שיור שלא תתגרש עד לאחר למ"ד יום. אמנם מלבד שזו סברא דקה מאוד אשר כמעט א"א לעמוד עלי' מה נעשה עדיין לדעת הפוסקים דס"ל דגם בשליח ל"מ כשאמר לשליח טלי גיטך מע"ג קרקע דלפי הנ"ל בכל שליחות בגט הו"ל כטלי גיטך מעל גבי קרקע כיון שהכח לא נקנה לו רק אח"כ כשכבר הגט בידו וכנ"ל וכמובן.
אשר על כן אמינא לדון בזה מצד אחר דכיון שהכח שמסר להשליח הוא שיהי' ידו כידו ועשייתו כעשייתו וכיון שקנית הכח להשליח הוא בשעת עשיית השליח ל"ה ידו ועשייתו רק כעשייתו של הבעל עתה וכיון שנפסק כח הבעל לא מהני דנהי דלענין נתינת הכח מהבעל אזלינן בתר תחילתו וכנ"ל והוי עדיין ידו כידו מ"מ לא עדיפא יד השליח מיד הבעל עצמו דלא מהני עתה ודו"ק:
ומעתה אמינא דזהו כוונת מר ברי' דר"א דבא להוכיח דהא דל"מ בנפסק בשעת מעשה כח המשלח אינו מטעם דכיון שעיקר קנית הכח לזה שעשאו שליח הוא בשעת עשית השליחות בעינן שיהי' המקנה אז בעת חלותו ראוי להקנות וכאשר כתבתי בראשונה דז"א דמצד הנותן חשוב כנגמרה הנתינה תיכף בתחילתו אף שאינו נקנה לזה רק לאח"כ וכאשר הוכחתי למעלה ולא איכפת לן א"כ מה שאין הנותן הכח ראוי להקנות אח"כ וכנ"ל. ואך יען דיש מקום לומר בשליח העושה שליח ונפסק אח"כ כח שליח הראשון דגרע טפי מהך דנתן לה גט ואמר שלא תתגרשי בו עד לאח"ז דאמרינן דלענין הנותן חשוב נגמרה הנתינה ולא חשוב כטלי גיטך מע"ג קרקע דהתם הבעל נתנו להאשה שהוא יש לו הכח ההוא בעצם ורק שאמר שלא יחול עד לאח"ז. ולכך אמרינן שפיר דעל לאח"ז חשוב נתינה משעה ראשונה משא"כ בשליח העושה שליח דגם השליח הראשון לא היה לו הכח רק מהבעל שמסר לו הכח ההיא וכיון שלא נקנה גם לו הכח רק בשעת מעשה ולא מקודם היה החסרון מצדו שלא הי' בכחו ליתן ולמסור להשני שיהי' לו הכח תיכף אחר שלא הי' לו בעצמו הכח ההוא אז ולא חשוב א"כ נגמר הנתינה תיכף מצד השליח הא' הנותן ורק בשעת הנתינה ליד האשה ובעינן א"כ שיהי' נותן הכח השליח הראשון בעת ההוא ראוי להקנות ואם כי יש לדחות זה מכמה אנפי וכמובן למבין מ"מ הי' קצת מקום לומר כן ולזה הקדים מר בר רב אשי ואמר אילו מת הבעל היינו שנפסק כחו דמת לאו דוקא וכמש"ל מידי מששא אית בהו ובזה בודאי אין לומר הכי וכנ"ל וע"כ רק מטעם האחרון קאתינן עלה דכיון דקנית הכח להשליח הוא רק בשעת מעשה לא הוי ידו רק כיד הנותן בעת ההיא והרי גם ידו ועשייתו בעצמו לא מהני אז דנפסק כחו וכנ"ל וכיון שכן לא נגרע השליחות דעדיין ידו כידו ורק דל"מ דלא עדיף מיד הנותן בעצמו עתה דל"מ וא"כ היכי דנפסק כח השליח הא' לא איכפת לן כלל דכולם מכח הבעל קאתו לא שנעשו שלוחי הבעל ממש ורק שמשתלשל משליח לשליח עד שיהי' כיד הבעל ולא בעינן א"כ שיהי' ידו של השליח השני כיד הראשון רק שעי"ז יוכל להשתלשל עד הבעל וכיון דלפ"ז גם עתה עדיין ידו כיד השליח הראשון וכנ"ל לא נפסק א"כ חבל ההשתלשלות עד הבעל ורק היכי דנפסק אז כח הבעל ל"מ דאף דהוי כיד הבעל מ"מ הרי גם ידו בעצמו ל"מ שוב דנפסק כחו וכנ"ל והבן כי בזה יתיישב כל מה שנתקשיתי בזה ודו"ק. אמנם לפי טעם הנ"ל זה אינו רק לענין שליח אולם עדיין יקשה הך דלא תתגרשי בו עד למחר ואחזו קורדייקוס דירושלמי דקאמר דתליא בדר"י ור"ל דהתם לא שייך טעם הנ"ל דנתן הגט לידה ממש ולפי מה שבררתי למעלה והוכחתי דגם לדעת הטור ודעמי' ז"ל ע"כ אנו צריכין לבוא להך גזירה דיאמרו שוטה מגרש דאל"כ הי' עכ"פ מותר הכתיב' בעת שטותו דלכתיבה ל"ב שליחות לדעת הקדמונים ז"ל רוב בנין ורוב מנין ובש"ס מבואר להדיא דאין כותבין ג"כ קודם שנשתפה עמש"ל לדחות דברי הגאון מליסא ז"ל ניחא דהירושלמי לא מיירי רק לענין פסול הגט מדרבנן ואתי שפיר ודו"ק:
ואחרי אשר התבוננתי יותר אמינא לבאר הדברים באופן מתקבל יותר והוא דאף דעשית השליח הוי כעשיתו של הבעל דשליחו כמותו וידו כידו מ"מ זה רק לענין פעולת הנתינה שצריך הבעל ליתן להאשה ספר כריתות בידה דוקא ולזה רבתה תורה דגם שליחו הוא כמותו לזה אבל מ"מ הגירושין המה נעשים ע"י הבעל דכח ופעולת הגירושין עצמם אינם נמסרים לשליח ורק העשיות המסתעפות והנצרכות לזה כגון הנתינה וכדומה שלזה נעשה ועמד השליח במקום הבעל שיהי' העשיות ההם כאילו נעשו מהבעל שיוכל להיות פעולת הגירושין ע"י הבעל ואשר ע"כ היכי שבשעת הנתינה נפסק הכח מהבעל שנשתטה וכדומה ל"מ דאין כאן כח הבעל לגרש היינו שיעשה פעולת הגירושין בעצם ע"י ולכך שפיר קאמר מר בר ר"א דאיתא לבעל איתא לכולהו דכיון שיש הבעל והעושה פעולת הגירושין לא איכפת לן מה שנפסק כח השליח הראשון דהשליחות באמת לא נפסק וכנ"ל דכבר עמד השליח במקום משלחו ומצד המשלח חשוב נגמרה תיכף הנתינה ורק דבבעל שאני דנפסק כח הגירושין וזה ענין כולם מכח הבעל קאתו דע"י השתלשלות נעשה כאילו ידו עשתה זאת ועי"ז יכול לחול פעולת עצמות הגירושין שרק מאת הבעל הוא שאינו נמסר כלל לשליח והבן זה ולפי"ז אין אנו צריכין לומר כלל כנ"ל דלא נקנה כח המשלח להשליח רק אח"כ עם עשיית המעשה ורק דאף אי נקנה תיכף בשעת הציווי מחק התורה דבזה די בדיבור ורק שנשאר להמשלח כח החזרה שבודאי שייר לעצמו זה שיהי' ביכולתו לחזור עמש"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל מ"מ י"ל שפיר דאם נשתטה הבעל ל"מ דמטעם אחר קאתינן דנחסר כח ופעולת עצמות הגירושין דתלוי רק בבעל דלא נמסר כלל להשליח וכנ"ל והרווחנו בזה דעל מ"ש בראשונה דלא נקנה הכח להשליח רק בשעת מעשה יש לעורר לפי מה שהעלה הגאון בעל קצה"ח ז"ל דלא שייך לומר גיטא וחצירה באים כאחד רק בגט אשה ועבד דלא בעינן זכי' שיזכו בהגט והשחרור דרך זכי' דהנהו איתא בע"כ ולא שייך זכי' בע"כ ורק דבעינן ונתן וכיון דבאים כאחד שפיר הוי נתינה אבל היכי דבעינן זכי' כגון במתנה שכתב שטר לאחד על חצירו ונתן בו השטר ל"מ דבעינן שיהי' הזכי' מקודם דוקא עיין בדבריו ה' ז"ל חו"מ סי' ר' שהאריך להביא ראי' לזה וגם אנכי בחידושי חזקתי זה במסמורות הראיות אם כי הדבר ברור מאוד בסברא אף בלי ראי' ואכמ"ל [ב]
ומעתה אי נימא דהכח שמוסר המשלח אינו נקנה לו להשליח רק עם עשיית המעשה ולא בשעת הציווי דרמי א"כ להך דגיטה וחצרה באים כאחד א"כ שליח דהולך במתנה דל"ה כזכי וביחוד שליח לקנות במכר היכי משכחת לה וזו הערה משכלת ראויה לעורר עליה א"ו דהכח נקנה באמת תיכף להשליח בעת הציווי ורק שנשאר להמשלח כח החזרה וכנ"ל והא דל"מ בנשתטה הבעל אח"כ הוא רק משום חסרון פעולת עצמות הגירושין דתלוי רק בו ולא בשליחו וכנ"ל ודו"ק היטב כי בזה יומחק עוד יותר סברת ודברי מר בריה דרב אשי והבן [ולכאורה עלה על לבי לומר לפ"ז דאין צ"ל דאלו מת הבעל דנקט מר ב"ר אשי לאו בדוקא הוא ורק דאם היה גם כח פעולת הגירושין בעצמו נמסר להשליח תיכף בשעת הציווי היה באמת יכול ליתן גם לאחר מיתה של הבעל דכבר עמד במקום הבעל בעצמות הגירושין ולא הוי איכפת לן גם במה שפקעה רשותא דבעל אולם אחר ההתבוננות נראה דז"א דגם אם היה כן מ"מ הרי לא מסר לו הכח רק לגרש את אשתו וכיון דפקעה ליה רשותא במותו אינה עוד אשתו וז"ב] והנה לפ"ז גם לר"ל לפי לישנא בתרא בקידושין שם דאינו יכול הבעל לחזור בו ולבטל את השליח מ"מ זה אינו רק כשביטל שליחותיה דשליח דבזה ס"ל לר"ל לל"ב דכיון שכבר נקנה הכח להשליח א"י המשלח לחזור בו ולבטלו דלא ס"ל הך אומדנא דשייר לעצמו הכח לחזור בו אבל היכא שביטל הגירושין גם לדידיה אינו יכול ליתנו לה דכח ופעולת הגירושין בעצמותן לא מימסר כלל להשליח וכמובן:
אמנם אם כה נאמר יש לעורר דבש"ס בקידושין שם פריך לר"ל אליבא דל"ב מהא דתנן השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל וסליק בקושיא.
והנה בש"ס דגיטין פרק השולח שם מסקינן דחוזר ומגרש בו ויש שם שני גרסאות, לחדא גרסינן דנהי דבטליה מתורת שליח גיטא גופיה מי קמבטל וזהו גירסת רבינו הרמב"ם ז"ל והיינו דאין כוונת ביטול זה רק לבטל השליח אבל לא הגט עצמו אבל היכי שביטל בפירוש גוף הגט אינו יכול לגרש בו לעולם. אולם רבים מהקדמונים ז"ל ומכללן הרשב"א והר"ן ז"ל העלו דגוף הגט א"י לבטל כלל כמו שאין אדם יכול לפסול ס"ת שנכתבה לשמה וגרסו איפוא דגיטא גופא מי קבטיל שא"י לבטלו כלל אחרי שכבר נכתב כהוגן ועיין בדבריהם ז"ל שכתבו נגד דעת הרמב"ם ז"ל דאדרבה לישני דכולי שמעתין שם לישני דביטול הגט עצמו הוא בטל הוא יהא חרס וכדומה ורק דכיון דא"א לקיומיה בביטול גוף הגט דל"מ כלל אמרינן דביטל השליחות עיין עליהם. ומעתה לפ"ז בשלמא לדעת הרמב"ם ז"ל דלישנא דגט שנתתי לך בטל הוא מורה רק שביטל השליחות ניחא דשפיר פריך לר"ל דאף דלפ"ז גם לר"ל יכול לבטל פעולת הגירושין דלא נמסר כלל לשליח וכנ"ל מ"מ הרי במתניתין דהשליח שם לא אמר הכי שאמר רק גט שנתתי לך בטל הוא וכמו דאין במשמעות לשון זה ביטולו של גט עצמו דמה"ט חוזר ומגרש בו לדעת הרמב"ם ז"ל דמהני באמת ביטול לגוף הגט וכמו שביארתי בחידושי טעמו ונימוקו של רבינו ז"ל בזה דכיון שאמר שנתתי לך מורה דרק שליחותיה דשליח קמבטל כמו כן אין במשמעותו ביטול פעולת הגירושין ורק השליחות בטל וקשיא לר"ל דס"ל דא"י לחזור ולבטל כלל השליחות אולם לדעת החולקים הרשב"א והר"ן ודעמם ז"ל דס"ל דאדרבה לישנא דבטל הוא משמעותו ביטול גופו של גט ורק דכיון דל"מ ביטול כלל לגופו של גט אמרינן דכיוון לבטל את השליחות א"כ כמו כן הול"ל לר"ל דס"ל דגם השליחות א"י לבטל דכוונתו היה לבטל פעולת הגירושין דמהני הביטול גם לר"ל וכנ"ל. אמנם באמת כבר בארתי במק"א דגם לדעתם ז"ל אין לומר דס"ל דגט שנתתי לך בטל הוא אין במשמעותיה כלל ביטול השליחות ורק ביטולו של גט עצמו ורק דכיון דחזינן שרוצה בביטול וכיון דהביטול לגט עצמו אינו מועיל אמרינן דמ"מ בטל השליחות דזה אינו רק אומדנא וגילוי דעת והרי אנן קיי"ל דגילוי דעת בגיטא לאו מילתא היא עד שיבטל בפירוש ורק דס"ל דבטל הוא עיקר משמעותיה ביטול גופו של גט ואך על צד הרחוק יש לפרשו על ביטול השליחות וא"כ אם היה מועיל הביטול לגופו של גט וכדעת הרמב"ם ז"ל היה לנו לילך בתר עיקר משמעות הביטול דהיינו גופו של גט ולא היה יכול לחזור ולגרש בו ורק דכיון דאינו מועיל אמרינן דמ"מ נתבטל השליחות מטעם האומדנא, והגילוי דעת דכיון שאין הגילוי־דעת סותר לגמרי מה שאמר בפיו דעל־צד הדוחק יש מקום לפרש דבריו על ביטול השליחות שפיר מועיל האומדנא והג"ד והארכתי בזה ואכ"מ הביאור ולפי זה א"כ שפיר י"ל דס"ל להש"ס דביטול פעולת הגירושין אין במשמעות כלל בלישנא דגט שנתתי לך בטל הוא דאין לפרשו רק או כמשמעותו העיקרי על ביטול גופו של גט או על צד הדוחק גם על ביטול השליחות כיון שאמר שנתתי לך וכנ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל וכיון דלר"ל תרווייהו ל"מ לא בטיל גיטא בהכי דביטול פעולת הגירושין כיון שאינו במשמעות לשון הביטול הזה שאמר כלל אין לדון בו גם משום גילוי דעתא דג"ד כה"ג לאו מילתא היא בגיטא וכנ"ל ודוק בזה:
עוד אמינא להביא ראיה לשיטת הטור ודעמיה ז"ל מסוגיא דשמעתין גופא דקאמרינן לר"ל דמחלק בין היכי דלא הויא סמיא בידן להיכי דסמיא בידן דא״נ דעיקר הטעם רק משום גזירה דשוטה מגרש והיינו שיאמרו דשוטה היה גם בעת הציווי א"כ מה בכך דסמא בידן הרי מ"מ כיון דזה פשוט לכ"ע דאם צוה לכתוב בעת אחיזת הקורדייקוס דלא מהני שאין בו דעת וכדתנן התם להדיא ואחזו קורדייקוס ואמר אל תכתבו אין בדבריו האחרונים כלום. א"כ עדיין יש בזה חשש גזירה זו שיאמרו דכבר אחזתו הקורדייקוס בשעת הציווי דאינו כלום ובשלמא לדעת ולשיטת הטור ז"ל א"ש דאף דגם לדעתו ז"ל צ"ל גזירה זו מהא דאין כותבין ג"כ בעת שטותו דלכתיבה לא בעינן שליחות וע"כ צריך לבוא מטעם הגזירה וכנ"ל מ"מ י"ל דר"ל לא ס"ל הך גזירה כלל. ואך כיון דס"ל דכותבין ונותנין לאלתר דגם הנתינה תוכל להיות בעת חוליו הוצרך הש"ס לומר דמחלק בין אין סמיא בידן לסמיא בידן דסמיא בידן כישן דמי. דאל"כ יקשה דמ"מ איך נותנין הא בנתינה בעינן שליחות. אולם לדעת הרמב"ם ז"ל דאין שום טעם אחר לפסול בזה רק משום הגזירה אין מקום וביאור לחילוק דסמיא בידן דמחלקינן לר"ל וזו קושיא גדולה.
ואחרי כל הראיות הברורות והצודקות האלו צריכין אנו למשכוני נפשין אדרב מרנן רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל ולומר דמיירי רק היכי דסמיא בידן ורוח רעה מבעתת אותו דנקט בדבריו היינו קורדייקוס הנאמר בש"ס דסמיא בידן ודעת רבינו ז"ל שלא לעשות פלוגתא כ"כ בין ר"י לר"ל דגם ר"י ס"ל דכה"ג מה"ת כישן דמי ורק דכיון דדמי מ"מ במקצת לשוטה דעכ"פ מחוסר מעשה פסלוהו חז"ל לגיטא שלא יאמרו שוטה מגרש ולאו היינו משום שיאמרו שהי' חונה בשעת הציווי דלזה אין ענין וצורך להא דקאמר דר"י מדמי לשוטה וכנ"ל ורק שיאמרו דגם בשוטה גמור בכה"ג שנשתטה אח"כ יכולין ליתן הגט בעת שטותו וזה לא מהני וכמ"ש הב"י ז"ל לדעתם ורק בתוספות ביאור בעז"ה. ולפ"ז אמנם צ"ל דהא דאין כותבין ג"כ רק לכשישתפה אף דלכתיבה לא בעינן שליחות כלל היינו דגזרו כתיבה אטו נתינה שלא ידעו לחלק בכך דבנתינה הציווי היא משום שליחות ובכתיבה לא הוי רק משום לשמה וכשנתיר להם הכתיבה בעת שטותו יבאו להתיר גם הנתינה בעת ההיא ודו"ק.
ואחר בירור הדבר כנ"ל צריך לדחוק ולומר הא דפירש"י ז"ל בהך דלא יתנו לאחר מיתה דהוא משום דפקעה לי' רשותא לאו דרצה לומר דבלא הך טעמא דהפקעת רשות הי' יכול ליתן לאחר מיתה דלפי הנ"ל זה אינו דהרי מ"מ נפקע כח המשלח במותו ורק דפירש דבמת גרע עוד יותר דפקעה לי' רשותא. ועלה על לבי לומר עוד דרש"י ז"ל לשיטתי' אזיל דפי' בגיטין דף ט' שם אהך דלא יתנו לאחר מיתה וז"ל ואפי' רבנן דאמרו שיחרורי עבדים זכות היא וזכין לאדם שלא בפניו נהי כו' דלא מצי למיהד מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטי גיטא לידי' לא הוי משוחרר כו' עכ"ל וביאור הדבר לדעתו ז"ל נראה לי דאף דתן כזכי מ"מ לזה חלוק דבתן כיון שאמר תן שחרור זה לעבדי אף דכוונתו שיזכה בו לו מ"מ כוונתו היה שיהיה מטי לידיה דעבד דוקא ורק שאם יבא לידו יזכה בו למפרע וכמשמעות לשון תן לעבדי שיתנו לידו ודמי להך דעדיו בחותמיו זכין לו לאביי דאף דזוכה למפרע מ"מ בעינן מטי לידי' דוקא ולכך אינו יכול לחזור בו אחר שכבר נתנו לזה שיזכה לו דלזה תן כזכי ורק דבעינן מטי לידי' דעבד והוא כעין תנאי דמעכשיו אבל מ"מ לא יתנו לאחר מיתה דפקעה לי' רשותי' ולא חשוב מטי לידי' וא"כ ז"א רק משום דנפקע רשותי' דאין זה עבדו והוא אמר תן לעבדי שיהי' מטי ליד עבדו אבל אל"ה זה שנפקע כחו לא איכפת לן דכבר זכה לו זה דתן כזכי ואחר שמטי לידיה שפיר שיחרורו שיחרור וכמובן [וראיתי להגאון בעל קצה"ח ז"ל שהעלה לענין עבחז"ל דיכולין ליתן לאחד מיתה והביא ראי' דהרי גם במכר בנתים לאחר ואח"כ נתן שטר שזמנו מוקדם לזה אי עבחז"ל זכה הוא ובטלה המכירה וכמבואר בש"ס ופוסקים אף דפקעה לי' רשותי' דנותן ע"י המכירה עיין בדבריו ז"ל סי' קפ"ח שהאריך בזה ונדחק לישב מקומות הסותרים לזה.
אולם לדעתי אין דמיונו עולה יפה דבמכירה אחרי שאנו אומרים דזכה הראשון למפרע ונתבטלה המכירה להאחר הדר הו"ל מרשותו דנותן משא"כ במת דפקעה לי' רשותי' לגמרי בכל גוונא והבן זה] אמנם צ"ל לפי זה דהא דכתב רש"י ז"ל במתני' דלא יתנו לאחר מיתה דמיירי שלא מסרם ליד שליח בחייו ורק שאמר תנו ולפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לא שחזר בו רבינו ז"ל לגמרי ורק דרפויי רפייא בידי' ולכך נקט גם הכא גם התם טעמא דהפקעת רשות דאיתא לכל הדיעות ויש לי עוד בכל זה הרהורי דברים הרבה ומושגים נשגבים אולם ליראת האריכות בשגם לא הובאו עוד אצלי בכור הדעת ומצרף הבחינה אשים מחסום לעטי ופה תהי' שביתת קולמסי.
המורם והיוצא מכללות דברינו אלה דהיכי שהיה הנתינה גם כן מהשליח בעת שטותו הגט בטל מה"ת וכאשר בררתי ת"ל בראיות מוצקות אולם היכי שנשתטה רק בשעת הכתיבה כנדון שלפנינו ובעת הנתינה היה שפוי כיון דלדעת כמעט כל הקדמונים ז"ל א"צ כלל שליחות בכתיבה הוי שפיר גט מה"ת ורק דמ"מ לכל הדיעות הגט פסול מדרבנן עכ"פ מטעם גזירה וכנ"ל.
[ולפמש"ל דעיקר הטעם הביטול מה"ת הוא משום שנחסר כח פעולת הגירושין בעצם דלא מימסר כלל להשליח וכנ"ל י"ל דזה אינו רק בנתינה דמלבד פעולת הנתינה שמסר לשליח שיהי' נתינתו כנתינתו צריך עוד פעולת וכח הגירושין בעצם משא"כ בכתיבה אף להסוברים הר"י ז"ל וקצת דעמי' דבעי שליחות מ"מ כיון שאין בו רק פעולת הכתיבה שהי' צריך הבעל לעשותה לדעתם ז"ל לא זולת הנה כח זה כבר נמסר לגמרי ונקנה להשליח דאינו רק פעולה מסתעפת להגירושין ולא איכפת לן א"כ במה שנפקע כח הבעל אח"כ והרי זה חדש והבן]:
ובענין נאמנות האב שאמר באמצע הכתיבה שהוא מטורף הנה מה שרצה הגאון מקאוונא נ"י לדון ולומר דחזקת אשת איש מסייע להעד ליתא לדעתי דמלבד דגם לדברי העד לא הוי רק פסול דרבנן וכאשר בררנו למעלה וא"כ גם לדבריו יצאתה מחזקתה חזקת אשת איש שהיתה מעיקרא א"א גמורה מה"ת ועכשיו לא הוי רק מדרבנן ועיין בר"ש ז"ל בטהרות שכ"כ להדיא דכל כה"ג חשוב יצא מחזקה הקודמת עיין עליו. הנה אחר שאמר האב כן עוד בעת הכתיבה שעדיין לא ניתן לה הגט לא ידעתי מה שיאטי' דחזקת א"א לזה דבין כך ובין כך היתה אז עדיין א"א שלא ניתן לה הגט עוד. ולדון מחמת החזקה הלזו שהגט לא יתיר לה לא מצינו חזקה על להבא לבד זה מצאתי וראיתי לרבותינו בעלי התוס' בגיטין דף ל"ג שכתבו דלכך לא הוי בנזיר שאמרו לו אל תשתה התראת ספק דשמא ישאל על נזירותו דמוקמינן הנדר אחזקתי' שלא ישאל אלא דגם לדעתם ז"א רק משום דכשישאל יעקר הנדר מעיקרו משא"כ היכי כשלא יעקר למפרע ורק לבד להבא וכהך דגט דנ"ד פשיט וברור לדעתי דאין לדון מחמת החזקת אשת איש שלא נתיר הגט להבא ומהגם שאין דנין שלא יתיר שום גט ורק על גט זה הנכתב עתה והרי יכול מ"מ לכתוב אח"כ לכשישתפה גט אחר וזה פשוט וברור באין ספק [ג] גם מה שכתב דל"ח מעיד נגד החזקה חזקת הגוף שמקודם הי' שפוי לפנינו יען שחולי הטיפוס דרכה שמשתנה הדעת בכל עת לו יהיבנא דגם זה חשוב חזקה המשתנית אף שאינה משתנית ודאי ורק עלולה להשתנות הנה גם זה דחזקה העשוי' להשתנות ודאי לא הוי חזקה לאו ד"ה הוא עיין במהרי"ט ז"ל ובאחרונים ז"ל שהאריכו בזה הרבה גם אנכי ת"ל בחידושי חזון הרביתי בפינה זו ואכמ"ל וזולת זה גם נאמנות ע"א בדבר שבערוה בדלא אתחזיק במחלוקת שנוי' וכאשר העיר כ"ת ג"כ והי' מקום לצדד להקל בנ"ד שאין כאן רק חשש פסול דרבנן:
אמנם באמת אין אנו צריכין לכל זה בנ"ד דפשיטא דנאמן ע"א במלתא דעבידא לגלויי כהאי שהיו יכולים לילך לראות אם אמת בפיהו ודמי להך דשלח ואחוי בבעל מום דנאמן לכ"ע עיין בש"ס בקידושין דף ס"ו ואין להתעקש ולומר דשאני דבר שבערוה דאין דבר שבערוה פחות משנים ול"מ שום חזקה ואומדנא בע"א שאינו משקר דבעינן שני עדים דוקא וכדמחלק רבא שם לענין זה שותק עייש"ה. דזה ליתא דחזקה כזו שלא יעיז אדם לשקר במדעל"ג שיוכל תיכף להתברר שקרו מהני גם בדבר שבערוה דמה"ט אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דחזקה א"א מעיזה בפני בעלה וה"ה וכ"ש בנ"ד ועיין ברמב"ם ז"ל דעד מיתה נאמן מה"ת משום דהוי מלתא דעל"ג ואף להחולקים עליו זה אינו רק משום דשם לא יהוי עבידא לגלויי כ"כ שיוכל היות שהרחיק נדוד ולא ישוב עיין באחרונים ז"ל משא"כ בעל"ג כנ"ד שיוכל להתברר תיכף ומיד וזה ברור ואין מקום איפוא להכשיר הגט מצד זה:
וע"ד השמות שכתבו עטיא פיגא שם העריסה דמתקריא עטיל והאשה לא נקראת בפ"כ רק עטל ואין מי שיקרא אותה עטיא פיגא ורק כשמצוית לכתוב קוויטל לצדיק להתפלל עבורה נכתב שמה עטיא פיגא הנה לחשוב זה כקריאה מה שהמתפלל מזכירה כך בתפילתו הוא באמת זר מאוד ואין הדעת סובל לומר כן ורק מצד אחר יש לדון דל"ח משום זה נשתקע דכיון שמצוות לכתוב בכ"פ שם זה בהקוויטל כנהוג מסתמא לא נשתקע שם הזה עכ"פ מידיעה ורק מהקריאה נשתקע דהאריכו האחרונים ז"ל בתשובותיהם דאין זה בכלל נשתקע שפסלו הקונטריסין. עיין בדבריהם ז"ל אלא שעדיין אני חוכך קצת לפי מה שבררתי במק"א דהשם שכותבין ראשון זהו השם דספירת דברים הצריך להיות בגט ומתקרי היא רק שמציינים ביותר את המגרש או המגורשת שמלבד השם הזה יש להם עוד שם אחר. והא דפסקינן דאם היפך וכתב הטפל עיקר והעיקר טפל כשר היינו משום דבאמת גם שם הטפל הוא שמו ויכול לכתבו לשם דספירת דברים ורק דלכתחלה צריך לכתוב שם העיקר תחלה ולפ"ז י"ל א"כ דכ"ז אינו רק בשם דקרי ליה עכ"פ מיעוטא אבל שם שנשתקע לגמרי מהקריאה אף שלא נשתקע מידיעה נהי דאין לפוסלו בכתבו שמתקרי דהיינו לסימן וציון מכל מקום אינו מהשם דספירת דברים לכותבו ראשון שאין זה שם אשר יקראו לו בו כלל. ובנ"ד הרי כתב שם זה ראשון והרבה יש לדבר עוד בזה אולם לא עיינתי עדן כל הצורך אחרי שאינו צריך באמת לנדון שאלתינו דבל"ז הגט פסול וכנ"ל וא"צ איפוא לדייק בשמא ולא באתי רק לעורר לב המעיין והנלפע"ד כתבתי:
- ↑ לדעתי יש ע"ז תשובה דעד כאן לא כתב הקצה"ח להוכיח מרש"י ז"ל דהא שאין ביד השליח ליתן הגט לאחר מיתת הבעל הוא רק מחמת שכבר נפקע רשותו דמוכח מזה דבלא"ה הי' השליח יכול ליתן הגט גם לאחר מיתת הבעל ז"א אלא בשליח ראשון שנעשה שליח מהבעל בעצמו. אשר התמנותו אינו תלוי רק מהבעל לא זולת אבל בשליח עושה שליח גם בלי הפקעת הרשות נתבטל השליחות השני עם מיתת הראשון לפי מאי דס"ל לרב אשי דכולהו מכח ראשון קאתו ומטעם דכיון דאי לא הי' הראשון עושה שליח שני הי' נתבטל שליחותו עם מיתתו א"כ מצד פעולת והזמנות של המשלח בשעתו לא הי' ראוי שיתמשך השליחות לאחר מיתת השליח. ואי אתה יכול לומר שע"י התמנות של הראשון לשליח שני תמשוך השליחות עוד גם לאחר מיתה דהא זה נעשה רק ע"י פעולת השליח ולא ע"י התמנות של הבעל. ומה יועיל אפי' אם נימא דחשוב כאלו עשאו בעצמו לאחר התבטלות השליחות הא ג"כ לא מהני כלל. דהלא אין בכח הראשון להמשיך עליו השליחות יותר מאשר ניתן לו מאת הבעל המשלחו ובשלמא כ"ז שהוא חיו שפיר עושה שליח שני דחשוב כאלו עשה מעשה השליחות בעצמו אבל לא לאחר מיתה והבן. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה מו"ח ז"ל דלמר בר ר"א דכולהו מכח בעל קאתו למה יש ביד הראשון לבטל השליח שני וכשמת לא נתבטל השליחות ולפי הנ"ל ניחא די"ל דהא דס"ל למר בר ר"א דכולהו מכח בעל קאתו היינו דמכח הבעל נמי קאתו. דחשוב כאלו הסכים הבעל בפירוש שיכול לעשות שליח במקומו ולהכי מה שמנה הראשון לשני חשוב כאלו מנוהו הבעל בשעת מסירת השליחות להראשון ומה שיתמשך השליחות הוא נמשך מכח הבעל ג"כ אבל מ"מ עיקר שליח הוא של הראשון. ומשו"ה שפיר יכול הראשון לבטלו ואם מת ביד השני ליתן הגט ליד האשה. והא דקאמר הגמרא מכח הבעל קאתו היינו מכח הבעל ג"כ. אבל פשיטא שהוא מכח הראשון. וכיוצא בזה כתבו התוס' בקדושין כ"ג ע"ב גבי הני כהני שלוחי דידן נינהו כו' דפרושו הוא אף שלוחי דידן ע"ש ודו"ק כי הדברים נכונים בעזהש"י:
- ↑ הנה הקצה"ח כתב להסתפק בראובן שנתן שטר מתנה לשמעון על ביתו ונתן השטר תוך ביתו כו' מי נימא בכה"ג חצירו ומתנתו באין כאחד כמו דאמרינן ר"פ הזורק גיטה וחצירה באין כאחד ולאחר העיון נראה פשוט דכה"ג אינו זוכה דכיון דהחצר והשטר עדיין לא יצא מרשותו איך יזכה בו המקבל וגט ושטר שחרור שאני דלא בעינן שתזכה האשה בגט או העבד בהשטר שחרור אלא סגי בקבלה לחודא משא"כ היכי דבעינן זכי' בשני הדברים ל"ש לומר דבאין כאחד זהו ת"ד ע"ש ולפע"ד יש להביא ראי' מפורשת נגד זה מגיטין ל"ט ע"ב בההיא אמתא דהוי מרה שכ"מ כו' שקל כומתי' שדא בה אמר לה זיל קני הא וקני נפשיך ואמר רב נחמן דלא עשה ולא כלום ומסיק הש"ס משום דהו"ל כליו של מקנה וכתב רש"י ז"ל וקיי"ל בפ' הזהב דהלכתא כרב דאמר בכליו של קונה וכן כתבו בתוס' דמכאן מוכח דבעינן דוקא כליו של קונה דהלכתא כרב ע"ש ולשיטת הקצה"ח אינו ראי' כלל די"ל דלעולם בעלמא מהני כליו של מקנה רק הכא לא מהני דהא אין לה יד לקנות כלל כדאמרינן התם בגיטין רבא יד עבד קא קשיא לי' מה שקנה עבד קנה רבו אלא גיטו וידו באין כאחד ולשיטת הקצה"ח זה ל"ש הכא דהא בעינן שתזכה בהכלי של מקנה וזה לא אפשר דמה שקנה עבד קנה רבו ולכאורה זהו סתירה גלויה לדבריו אך אולי י"ל דרב נחמן לשטתו דאמר בנדרים מ"ח ע"ב דקני ע"מ להקנות קני דהא סודר קני ע"מ להקנות הוא וכתב הר"ן ז"ל דכי יהיב קונה סודרא למקנה אינו מזכהו בו לשום דבר אלא שיהא בו קנין בכדי שיקנה לו קרקע שלו ע"ש א"כ לשיטתי' דלא בעינן קנין גמור הי' מהני גם בעבד אי נימא דבעלמא סתם חליפין הוא בכליו של מקנה דדמי לגט דהוי כגון קבלה בעלמא ואע"ג דעיקר ראייתו של הקצה"ח מהא דכתבו גט על איסורי הנאה כשר ובחליפין אמרינן בב"מ שם למעוטי איסורי הנאה מ"מ עכ"פ זכי' גמורה נמי לא הוי לרב נחמן ומ"מ ישוב זה הוא דוחק. אמנם גוף הספק של הקצה"ח לא ידעתי להבין שאם לא מסר ליד הקונה השטר מתנה רק הניח הנותן בחצירו והקונה לא עשה שום דבר במה יזכה והאיך עלה על שכלו הטהור ז"ל להסתפק בזה ואפילו אי אמרינן הך סברא דבאין כאחד גם היכי דבעינן זכי' בשני הדברים כמו שהבאתי ראי' מגמרא דגיטין הנ"ל מ"מ בעינן שיעשה הזוכה אחד מהקנינים אבל לא היכי שאינו עושה שום דבר וכן נראה בהדי' בגיטין כ"א ע"א דאמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו והיינו משום דגיטה וחצירה באין כאחד כמו שפי' רש"י ז"ל ומ"מ משמע שהשטר מתנה נתן בידה מדלא קאמר שגם השטר מתנה נתן בחצירו וכן מבואר באה"ע סי' קל"ט סעיף י"ח כיון שקנתה החצר בשטר או בכסף או בחזקה נתגרשה ע"ש הרי בהדי' דבעינן שתעשה קנין על החצר ודברי הגאון בעיני הם תמוהין מאוד. ובדבר מה שחקר מו"ח ז"ל אי שייך לומר בענין שליחות הך סברא דהשליחות עם המעשה באין כאחד לדעתי יש להביא ראיה מתוספות ריש פרק בן סורר ומורה בסנהדרין ס"ח ע"ב ד"ה קטן שכתבו וז"ל והאיך נתגייר כי אמרינן דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא ה"מ ישראל אבל נכרי הא אמרינן בבבא מציעא דכיון דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכייה מה"ת הא לאו קושיא היא דאם כן תיקשי לן כל גרים האיך מטבילין אותן אלא כיון דזכייתו וידו באין כאחד שאני עכ"ל, מבואר בהדיא דגם גבי שליחות איתא להך טעמא דבאין כאחד ודו"ק:
- ↑ לכאורה יש סתירה לזה בגיטין ב' ע"ב בהא דאמרינן התם אימור דאמרינן ע"א מהימן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א הוי דבר שבערוה ואין דשב"ע פחות משנים מבואר בזה דאע"פ שאנו דנין על גט זה חשוב ואיתחזק איסורא אמנם ראיתי להת"ג מהגאון מליסא שהרגיש בזה הסברא של מו"ח ז"ל וכתב לישב דמחמת זה הוצרך הש"ס לומר דהוי דבר שבערוה ע"ש והנה בנ"ד לדעתי פשיטא דאין ע"א מהימן להעיד על אדם שיצא מדעת דחשוב כמו שמעיד לפסול אדם דמה לי אם רוצה לפסלו מחמת עבירה או שפוסלו מחמת פסול שוטה דשוטה ג"כ פסול לעדות ולכל מילי כמבואר בש"ס ופוסקים והיכי דהוי עתים חלים שוטה ועתים מוכח מכתובות כ' ע"א גבי הך דבר שטיא זבין נכסי דלא אמרינן אוקי גברא בחזקת בר דעת ע"ש בשט"מ ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |