ברכת רצ"ה/לח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה לח

סימן לח

אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאה"ג חו"ב משנתו לו סדורה ודובר בשפה ברורה כ"ש מו"ה מאיר סג"ל לאנדא נ"י אבד"ק בורשטין:

תוכן השאלה באיש אחד שזה איזה שנים שנטען מאשה אחת פנויה והרגיל קטטה עם אשתו עד שהיתה מוכרחת לקבל גט ונשא האשה שנטען עליה וזה מקרוב היה לו מהלכים בבית אשה אשת איש ובתה ונטען על שתיהן כי שתיהן היו חשודים ועי"ז הרגיל קטטה עם השנייה אשר לקח עד שהכריחה לקבל גט ורצה לישא הבתולה המדוברת הנ"ל וכ"ת מיחה על ידם ולא השגיחו על התראת כ"ת ונסעו למקום אחר ונשאו זה את זה ולקול הרעש בא הבעל לשאול אם עפ"י דתוה"ק צריך לגרשה עכת"ד השאלה ואבוא היום להשיב לכ"ת חוו"ד כיד ה' הטובה עלי וזה החלי בעזרתו ית'.

הנה בנטען על השפחה ונשתחררה או על הנכרית ונתגיירה דלא יכנוס ואם כנס אינו מוציא נחלקו הפוסקים ז"ל אם התרו בו מקודם שכנס אי מוציאין מידו דהט"ז והח"מ ז"ל דעתם דבכה"ג לא מקרי דיעבד והב"ח ז"ל חולק דגם בכה"ג אין מוציאין ממנו ומחלוקתן תליא בחילופי הגרסאות בירושלמי שם ועיין בריב"ש ז"ל שהכריע להקל דספיקא דרבנן להקל והב"ש ז"ל אם שהעלה דיפה דחה הראי' של הב"ח ז"ל [ולהלן נדבר מזה] למעשה סמך א"ע על הריב"ש ז"ל להקל והנה הרא"ש ז"ל ביבמות דף כ"ג כתב אהך דקידש אחת משתי אחיות ומת דתנן דהי' לו שני אחים אחד חולץ ואחד מייבם ואם קדמו שניהם וכנסו אין מוציאין מידם שיש לדקדק דדוקא קדמו וכנסו שלא נמלכו בב"ד אבל אם נמלכו ואמרו שיחלוץ אחד והלכו שניהם וייבמו מוציאין מידם אמנם לקמן שם בהך דהנטען משפחה ונכרית שתק ולא חילק בזה וכנרא' גם הוא ז"ל דעתו דגם בכה"ג בזה אין מוציאין והנה הנ"י ז"ל העלה דהא דקתני הך דקדמו וכנסו בשני אחים ולא באח אחד היינו משום דדוקא בשנים דעתה אחרי שייבם האח השני את השני' נפקע זקוקתה ואינה האחות עוד ספק אחות זקוקתו אין מוציאין אבל באח אחד דעתה היא ג"כ ספק אחות זקוקתו ואם יחלוץ לאחותה תהי' ספק אחות חלוצתו אף דלא הוי רק ספק מוציאין עכת"ד אולם באמת הוא ז"ל לטעמי' אזיל דכתב דבאחות חלוצתו החמירו חז"ל בספיקו אף דבכל מקום ספיקא דרבנן לקולא משום דחשבי לי' כאחות גרושתו דגם ספק אחות גרושתו לחומרא דלפ"ז הא דתנן דאם קדמו וכנסו אין מוציאין הוא רק בשני אחים דעתה ליכא עלי' שום חשש איסור דכבר נפקע הזיקה מאחותה וכנ"ל אמנם זה לאו ד"ה היא דדעת הרמב"ן ז"ל הובאו דבריו בהה"מ ז"ל פ"ח מה' יבום דגם בנשא ספק חלוצ' אינו מוציא דספק דרבנן להקל ורק דלכתחילה אסור לישא אותה משום דהוי דבר של פרסום בב"ד ולפי"ז יקשה דלמה לא נקט רבותא טפי דגם באח אחד דגם עתה איכא חשש איסור אינו מוציא ולכאור' עלה על לבי לומר דע"כ אנו צריכין לומר כטעמו של הרמב"ן ז"ל דלטעמו של הנ"י ז"ל יקשה לדעת התוס' ודעמם דהיכי דכנס לאחות זקוקתו לכ"ע נפקעה הזיקה היכי דקדשה דע"י הביאה שאח"כ נעשה נשואה או לרבנן דריב"ב דגם קידושי אחותה מפקיע הזיקה גם בלא קידשה מקודם דהביאה עכ"פ אירוסין עושה למה לא יהי' מותר לכנוס לכתחיל' דהרי באמר לה הרי זה גיטך ע"מ שתבעלי לפלוני דפסקינן עפ"י הירושלמי דלכתחיל' לא תבעל לו ומשום דקודם הביאה עדיין היא א"א כתבו האחרונים ז"ל דאינו רק איסור דרבנן וא"כ כיון דספיקא היא ספיקא דרבנן לקולא דזה אין ענין לספק חלוצה לטעמו של הנ"י ז"ל דעשאוהו חז"ל כספק אחות גרושתו וע"כ צ"ל כטעמו של הרמב"ן ז"ל דבמקום פרסום אין להקל בספק דרבנן וכיון שע"כ אנו צריכין לסברת הרמב"ן ז"ל מאין לנו איפוא עזר לחדש דבספק אחות חלוצ' עשאוהו חז"ל כספק אחות גרושתו להחמיר אף בדיעבד ואין לחלק ולומר דהתם בהך דע"מ שתבעלי לפלוני שאני דעם זה שנבעלה לפלוני נעשית גרושה למפרע משא"כ בהך דאחות זקוקתו שרק עתה עם הביאה נפקעה הזיקה דמה בכך דמ"מ כיון דבאים כאחד אין כאן איסור בעצם דוגמא לזה גיטה וחצרה באים כאחד ובזה אמינא לבאר דברי התוס' ז"ל אשר נפלאו בעיני שכתבו אהא דקדמו וכנסו אין מוציאין דדוקא משום דשמא לא פגע באחות זקוקתו אבל אי וודאי הוי זקוק להוציא אע"ג דבשומרת יבם שקידש את אחותה א"צ לרבנן אפי' להמתין היינו משום שקדש תחלה ולא בא עלי' באיסור כו' אבל הכא דקני לה בביאה דוקא במקום ספק כו' ודבריהם אינם מובנים דמה ענין הך דרבנן לזה דגם לריב"ב הרי הכא כבר עשה אחיו מעשה שייבם אחותה וגם לדידי' א"ל א"כ דכיון שעשה איסור ודאי מוציאין ממנו ולפי הנ"ל אמינא דכוונת התוס' ז"ל הוא דאף לרבנן דריב"ב דעם הביאה לבד נפקעה הזיקה ולא עשה איפוא איסור בעצם וכנ"ל מ"מ קנסו אותו להוציא בודאי אולם אחר העיון אין מזה ראי' לטעם הרמב"ן ז"ל די"ל דהא דאסור לכנוס לכתחלה במשנתינו היא משום ביטול מצות יבמין דאף דיש עוד אח אחר לקיים המצוה מ"מ חיישינן דלמא מיית וכמבואר בש"ס דף י"ח שם:

והנה לענין שנחמיר לומר דאחר שהתרו בו שלא יכנוס ועבר וכנס מוציאין ממנו יראה דהיכא שגם עתה לא נשתנה הדבר ממה שהי' ורק שמ"מ אם כנס אינו מוציא דע"כ דהטעם הוא משום שלא רצו חז"ל להחמיר עליו בדיעבד בזה בודאי הדעת נוטה לומר דאם עבר על התראת ב"ד לא חשוב כדיעבד שנקל עליו שלא להוציא וכ"פ במים שאין להם סוף דאף דאם נשאת לא תצא בעברה על התראת ב"ד תצא עיין בסי' י"ז אולם היכי שעתה ליכא עוד שום נדנוד איסור וכהך דמתניתין דאחר שיבם האחר השניה כבר נפקעה הזיקה לגמרי י"ל דגם בהתרו בו מקודם אינו מוציא דבשביל שעבר על ספק איסור דרבנן אין לקנסו ורק דהרא"ש ז"ל דקדק מלשון קדמו וכנסו דגם בזה דוקא בלא נמלכו בב"ד אבל נמלכו בב"ד ואסרו לכנוס גם בכנסו מוציאין. וא"כ שפיר י"ל דהא דנקט הדין בשני אחים לאשמועינן דגם בזה דוקא בקדמו וכנסו אין מוציאין אבל בהתרו בו ב"ד מקודם מוציאין ודוק. ולפי הנ"ל בהך דנטען על השפחה והנכרית בודאי הי' לנו לומר מצד הסברא דבהתרו בו ועבר וכנס מוציא דהתם גם עתה עדיין החשש שחשו חז"ל במקומה עומד ורק דהא דכנס אינו מוציא היא משום דלא החמירו חז"ל בדעבד וכיון שהתרו לא חשוב דיעבד וכנ"ל בהך דאח אחד ומשאל"ס. ואמינא לפרש שיחתי דהנה עיקר הלזות שפתים פירש"י ז"ל שע"י שישאנה מחזק הקול והלעז שבא עליה מקודם וקשורה בו. אמנם הרשב"א ז"ל לא נייח לו בזה ופי' דהלזות שפתים הוא שיאמרו דבשביל זה נתגיירה זו. וביאור דבריו ז"ל לדעתי הוא דאף דמדינא היא גיורת גמורה מ"מ איכא לזות שפתים כשיכנסה שאינה גיורת גמורה בלבה ולא תתנהג כפי דת יהדות וכענין יפת תואר. ומעתה לא מבעיא לפירושו של הרשב"א ז"ל דלא נגרע הלזות שפתים אחר הכניסה דבכל עת שיושבת תחתיו איכא הלזות שפתים הלזה. אולם גם לפירש"י ז"ל אין לומר דעיקר הלזות שפתים היא בשעת שכנסה ואח"כ מה שעבר אין ולא נתקן כלום במה שנוציא אותה ממנו דבאמת צריך להבין לפירושו ז"ל דהלזות שפתים היינו שמחזק הקול והלעז דא"כ בבא עלי' ודאי הי' מותר לכנוס לכתחלה דמה לזות שפתים איכא עי"ז דהרי כבר ידעינן שבא עלי' מקודם ובתוספתא איתא בהדיא הך דינא בבא עלי' ודאי ועכצ"ל דכוונת רש"י ז"ל היא ישבזה שיכנסנה יהי' לו מזכרת עון שבזו נכשל פלוני והחשש ההיא הוא כל זמן שיושבת תחתיו וא"כ יקשה לפ"ז מ"ש הריב"ש ז"ל דכיון דיש חלופי גרסאות בירושלמי ספיקא דרבנן להקל דגם אם נניח כגירסת הרמב"ן ז"ל דלא דן הירושלמי בהך דינא דהתרו בו ועבר על ההתראה מ"מ מצד הסברא הי' לומר כן וכנ"ל בהך דאח אחד ובנשאת אחר ההתראה במים שאין להם סוף ומפני זה כתב הב"ח ז"ל דאי לא גרסינן הכי בירושלמי מצד הסברא החיצונית יש לומר דהך דנטען על השפחה והנכרית שאני דאינו רק משום זלות שפתים ואינו אסור בעצם והוסיף לומר דהלזות שפתים אינו רק מזכרת עון דרבנן דבלי חיתון אינו עובר על איסור תורה. וכמבואר בש"ס ופוסקים ז"ל וגם לטעמו ופירושו של הרשב"א ז"ל ליכא לעז איסור תורה אף שהוא אחר החיתון דמדינא חשיבה גיורת גם בכה"ג והטעם הוא רק שהיא כעין יפ"ת וכנ"ל ומה גם דלפע"ד פירוש רש"י ז"ל נכון יותר ולא אבין דאיך יפרנס לפירושו של הרשב"א ז"ל הך דשפחה ונשתחררה וצ"ע גדול אצלי. ובחנם נתחבט בזה הט"ז ז"ל דגם אחות זקוקה אינו רק מדרבנן דעיקר סברתו והחילוקו של הב"ח ז"ל הוא דיש לחלק בין היכא שהוא איסור בעצם להיכי שאינו רק משום לזות שפתים ולכאורה עלה על לבי לומר דע"כ אנו צריכין לחלק בהכי דהרי בהך דאחות זקוקתו החליטו התוס' והקדמונים ז"ל דבודאי אם כנס מוציא ואילו בהך דנטען על השפחה והנכרית אם כנס אינו מוציא וע"כ דכיון דלא הוי רק לזות שפתים קיל וכנ"ל:

אמנם אין מזה ראי' די"ל ולחלק בין היכי שהאיסור הוא רק מטעם חששא ובין היכא שאסרוהו חז"ל דהיכי דהוא ודאי איסור דרבנן בעצם וכהך דודאי אחות זקוקתו הוי מזיד על הכניסה משא"כ היכי דהאיסור הוא רק מטעם חששא שחששו חז"ל קיל להו לאינשי והו"ל כעין שוגג ולא קנסוהו להוציא אבל אין לנו מזה עוד לומר דבכה"ג גם בכנס אחר ההתראה אין מוציאין ממנו דאחר ההתראה מזיד גמור הוא וקנסוהו וי"ל דדמי למשאל"ס דאם נשאת לא תצא ובהתרו בה מקודם תצא. והיינו ג"כ מה"ט דמשאל"ס הוי רק חששא דרבנן וחשובה כעין שוגג כל שלא התרו בה ורק אחר ההתראה דעשתה במרד ובמעל תצא ואין ראיה לחלק בין חשש איסור ובין חשש לעז ולומר דבזה גם בכנס אחר התראה אינו מוציא. ובגוף דעת הריב"ש ז"ל התבוננתי וראיתי דלפי גירסת הרמב"ן ז"ל בהירושלמי מוכח דבהך דנטען על השפחה ונכרית גם בהתרו בו מקודם אינו מוציא דגירסתו היא קדש אין אומרים לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין מידו. והנה הך דכנס אין מוציאין אין לפרש דאף דבקודש אומרין לו שלא יכנוס מ"מ בכנס אינו מוציא דזה א"צ להשמיענו דמשנתינו היא וע"כ דמוסב למעלה שאומרין לו שלא יכנוס דמ"מ אם עבר וכנס אין מוציאין מידו ואף שהתרו בו מקודם ושפיר כתב הרשב"א ז"ל דכיון דאיתא חילופי גרסאות ספיקא דרבנן לקולא ודוק ועפ"י הגירסא הלזו בירושלמי עלה על לבי לישב מה שהקשיתי למעלה לטעמו של הרמב"ן [דהא דלא מקלינן בספק חלוצתו או זקוקתו מטעם ספק דרבנן להקל הוא משום דלכתחילה יש להחמיר בדבר של פרסום דלפ"ז למה לא נקט הדין באח אחד דלא יכנוס ואם כנס אינו מוציא דהוי רבותא טפי דאף דגם עתה הספק איסור במקומו הוא אינו מוציא]. באופן אחר. דהנה הא דאמרינן לפי גירסא זו דאם קידש אסור לו לכנוס אין לומר דהטעם הוא דע"י הקידושין ליכא עוד לזות שפתים וכיון שהלזות והלעז מתחיל עם הכניסה הו"ל לכתחילה. דלפ"ז אם קידשה בביאה מותר לו לכנוס דז"א דכבר כתבתי דהלזות שפתים הוא כל זמן שיושבת תחתיו שהוא לו מזכרת עון דאל"כ בבא עלי' ודאי הי' מותר לכנוס לכתחלה וכנ"ל וכיון שכן אין לחלק מה"ט בין קידושין לנשואין וכמובן. והנה כבר כתבתי למעלה דעת התוס' והקדמונים ז"ל דאף לר' יהודה בן בתירא בכנס האחות אחר הקידושין נפקעה הזיקה וא"צ להמתין ולפ"ז אם קידש האחות ספק זקוקתו מקודם שבא עליה נפקעה הזיקה דביאה שאחר הקידושין נשואין עושה. וליכא רבותא א"כ באח אחד יותר מבשנים דגם באחד נפקע הזיקה ע"י מעשה של עצמו ואין להקשות רק היכי שלא קידש מקודם ורק דקני לה בביאה דל נפקעה הזיקה לריב"ב. אולם בכה"ג הו"ל למימר דיוציא באח אחד דכיון דאם אחות הזקוקה היא דע"ז אנו דנין לא הוי רק קידושין דלא חשוב ככנוסה לענין דאין מוציאין ממנו. ורק בשנים אינו מוציא דעתה כבר נפקעה הזיקה ומשום שעבר על הספק דרבנן לא קנסינן לי' כן עלה על לבי. אמנם יש לעורר ע"ז דבאמת נתקשה הרשב"א ז"ל דמה נ"מ בין קידש לכנס אולם י"ל דס"ל להירושלמי דהא דכנס אין מוציאין מידו לאו היינו משום דהוי דיעבד ורק דחז"ל לא החמירו רק בשב ואל תעשה אבל לא בקום ועשה ולכך בקידש לבד אומרין לו שלא יעשה מעשה לכנוס אבל כשכנס אין כופין אותו להוציא בקום ועשה וגם לאסור עלי' שלא ידור עמה לא החמירו חז"ל דיעבור על שכו"ע לא יגרע. ולפ"ז י"ל בהך דספק יבמה דגם בבא עליה לבד אין מקום להחמיר שלא יכנסנה לדור עמה דשמא זו היא היבמה דנקנה לו לגמרי ע"י הביאה ויעבור על לאו דלא יגרע ואף דספיקא הוא ספק דאורייתא לחומרא ודוק:

אחר הדברים האלה נחזור לנדון שלפנינו הנה אם בא על האם ודאי ונשא בתה הדבר ברור דאחרי שהתרו בו שלא לכנסה ועבר וכנס דמוציאין אותה מידו דזה דמי להך דאח אחד ומשאל"ס דמצד הסברא בכה"ג מוציאין ממנו. אולם בשלא בא עלי' ודאי רק שנטען עלי' וכנ"ד יש לדון ולחלק דהיכי שהי' דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהי' זנות די"ל שחז"ל חשו על הספק הזה ואסרו לישא בתה מפני שהאם רגילה אצלה ורק שבדיעבד הקילו היכי שהתרו בו ל"ח דיעבד ומוציאין ממנו מפני החשש הזה ואף שהוא טוען ברי שלא נכשל בהאם מ"מ כבר העליתי בחידושי דהרשב"א ז"ל לא כתב דברי מהני אף נגד החזקה רק בתרי ותרי דהוי שני וודאות ורק שהם סותרות זא"ז ויוכל לומר ברי ושהוא סומך על הודאי הזה משא"כ בשארי ספק והבאתי ראיות ברורות לדבר ואכמ"ל אולם כשהי' רק קול ולעז דהא דאסור לכנוס הוא רק משום לזות שפתים וכמבואר בפוסקים ז"ל דמי להך דנטען על השפחה והנכרית דתליא בחלופי הגרסאות שבירושלמי וכיון דספיקא היא ספק דרבנן להקל וכמ"ש הריב"ש ז"ל וכאשר בארתי דבריו ז"ל למעלה ואמינא להוסיף ולומר דגם לדעת הט"ז והח"מ ז"ל שהחמירו בכה"ג גם בשפחה ונכרית יש לדון להקל בכה"ג בנ"ד די"ל דבנ"ד אם לא הוי דבר מכוער ביותר י"ל דאף לכתחלה מותר לכנוס בתה דבנ"ד ליכא לזות שפתים דהיינו שהוא מחזיק הקול והלעז ושלתכלית זה נושא בתה שתהי' רגילה אצלה ושכיחא לי' דכיון שהי' נטען גם על הבת ההיא מהכ"ת נאמר שנתחזק הקול שנטען על האם דיותר יתחזק הקול שהי' נטען על הבת דבשביל זה נשאה וע"ז לא הוי לזות שפתים דפנוי' היתה וכמ"ש התוס' והקדמונים ז"ל וגם דאף מה שכתבו האחרונים ז"ל דגם בקול ולעז על האם אסור לישא בתה יש לעורר עפ"י מה דאיתא בש"ס דיבמות דף כו' דפריך אהא דתנן גבי מביא גט ועד המעיד דמותרים לבניהם ולאחיהם ומ"ש מהך דנטען על האשה דאסור בבתה ואחותה ומשני נשי לגבי נשי שכיחי גברי לגבי גברי לא שכיחי א"נ גברי דאסרו שכיבתם אהדדי קפדי נשי דלא אסרן שכיבתן אהדדי לא קפדי והנה לכאור' קשה לפמ"ש הש"ג ז"ל דהיכי דרגילה אצלה הרבה צריך לגרש את אשתו דלפ"ז כ"ש אם יתברר שבא על הקרובה אח"כ דנאסרה אשתו עליו דחזינן שהיתה רגילה כ"כ עד שזינה עמה והאי דעביד איסורא בחמתי' שאני דל"ה מחמת שהיתה רגילה אצלו וא"כ גם נשי אסרו אהדדי וקפדו וצ"ל דבאמת חז"ל לא סמכו ע"ז דקפדי ורק לענין לזות שפתים אמרינן דלא יאמרו שעצת זימה הי' דכיון דקפדי לא שכיח ולא עשה בשביל זה וא"כ כ"ז בדבר מכוער דחשו חז"ל אבל בלעז בעלמא אין לומר ולאסור לפ"ז משום לזות שפתים דכיון דלפ"ז אסרו אהדדי קפדי ודו"ק ויש לי צ"ע אחר חדרגמ"ה ז"ל בהתרו בו ולא בה אי נימא דכיון דהוא עבר על ההתראה דחייב להוציא גם היא צריכה לקבל הגט כיון דמצוה לגרשה או דנימא דכיון דמטעם קנס היא לא קנסוהו להפקיע זכותה שיש לה בתקנת חרגמ"ה ז"ל דהיא לא פשעה והדבר צריך עוד תלמוד אצלי. עוד אומר דהיכי שלא הי' רק קול ולעז דבררתי דאין מוציאין בכל גוונא מ"מ יש להזהיר האם שלא תבא לבתה דגם בלא דבר מכוער על פריצות בעלמא מחויבים הב"ד להזהיר' ולקנא לה וכמבואר בש"ס ופוסקים עיין עליהם ויש מקום אתי לכאורה לומר דגם בדבר מכוער ביותר ואף גם בא עליה ודאי אין מוציאין הבת ממנו גם בהתרו בו מקודם לפי הנ"ל דבנטען משפחה ונכרית גם בכה"ג אין מוציא די"ל דל"ד להך דאח אחד ומשאל"ס דשם האיסור דרבנן היא עלי' בעצם משא"כ בהך דנשא בתה דעלי' ליכא איסורא ורק שאסרו חז"ל לכתחלה לכנוס משום חשש זנות עם אמה אולם זה חילוק דק מאד וביחוד לפי מה דכייל לן מ"ז רשכ"י ז"ל דכל היכי שחשו חז"ל למיעוט אין המיעוט דחששו חז"ל על הענין שאנו דנין עליו שהוא מהמיעוט ורק שהיא תקנה כוללת שאם נלך אחר הרוב המיעוט יהי' נלכד בהאיסור וא"כ גם נטבע במשאל"ס אין האיסור בעצם האשה ואפ"ה אם עברה על התראת ב"ד תצא והבן זה והנלע"ד כתבתי:

---

מלחמות אריה

---

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף