ברכת רצ"ה/ד
|
< הקודם · הבא > |
בריסק, יום ד' כ"ח תמוז תרכ"ו לפ"ק
- לכבוד הרב המאה"ג וכו' מ' ישראל נ"י אבד"ק ווישניץ שלום.
מכתב כ"ת עם דברי שאלתו וגם תשובת ידידנו הגאון אבד"ק מעזריטש נ"י בדבר עגונה לנכון השגתי זה כשני ירחים. ולרוב טרדותי הא במילי דמתא והא במילי דשמיא כי רבים המה השואלים מאתי דבר ה' כי יקר מהם. לא יכולתי להשיב לכ"ת על אתר ואחר עד עתה ועתה באתי להשיב לכ"ת חות דעתי ומאת ה' אשאלה עזר לבל אכשל בדבר הלכה זו חומר איסור א"א וזה החלי בעזרתו ית':
והנה להעתיק כל לשון הגב"ע למותר הוא כי כבר נמצא נעתק בתשו' ידידנו הגאון הנ"ל ככתבו וכלשונו ואך תוכן הדברים היא כי ערל א' נקרא יאזעף אמר לפני עד אחד זה זמן מסל"ת עם קישור דבריו. כי האיש אבעלטיק גענשאר סוחר תמיד עם אווזות מווישניץ נהרג ביער נקרא דאנציגר וואלד מאת יושבי היער הידועים שראה שתלוהו על אילן אחד וקברוהו תחת האילן ההוא וסיפר הרבה פרטי דברים. שהי' בשעת הריגתו. כמבואר באר היטב בהגב"ע הנ"ל אשר נלאיתי להעתיקו שנית ללא תועלת. וגם כאשר הוצרך ערל אחד מטעם הממשלה יר"ה להראות ולגלות מקום הקבר הנ"ל נמצא קבורים תחת אילן אחד עצמות עם מעט עפר ע"ג כמו שסיפר הערל יאזעף במסל"ת וגם הערל השני אמר שעל אותו אילן בעצמו תלוהו לאבעלניק הנ"ל זהו תוכן השאלה:
והנה מפאת דין מסל"ת אין מקום לדבר כי יש בזה דין היתר עגונה ע"י עכו"ם מסל"ת לכל הדיעות אחרי שהי' קישור דברים וגם אמר שקברוהו ואך עיקר מה שיש לדון הוא משום שאמר שנדון בערכאות ונהרג ע"י וכאשר העיר בזה ידידי הרב המשיב ראשונה הנ"ל דאחר שנדון מהמורדים והקושרים עפ"י דיניהם אשר בדו מלבם. דין ערכאות יש להם בזה דמה לי ערכאות ממש או ערכאות מדומים ונסתרים. ואם כן אם היו הם בעצמם אומרים שהרגוהו עפ"י דינם המדומה פשיטא שאין להאמינם גם במסל"ת דערכאות מהימני דאמרינן דעבידי לאחזוקי שקרייהו. אולם אחר שהאומר והמספר הנ"ל אינו מהם רק עכו"ם אחר שאומר כזה ראיתי חזיתי ואספרה הדבר הזה במחלוקת שנוי'. וזה"ל הטור אה"ע סי' י"ז כתב הרמב"ם ז"ל שמע מערכאות של עכו"ם הרגנו לפלוני אינם נאמנים ויראה מדבריו שאם אמרו נהרג בדין ושלא על ידם נאמנים. ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה שאפי' אמרו נהרג שלא על ידם אינם נאמנים ובש"ע שם סי' הנ"ל סי"ד הביא מור"ם ז"ל דעת הרא"ש ז"ל בשם יש אומרים וכתב בשם מהרא"י ז"ל דכ"ז בערכאות אבל שאר עכו"ם מסל"ת שאומרים שנהרג בערכאותיהם נאמנים עיי"ש היטב. ולמען ברר הדברים צריך אני להעתיק לשון הש"ס גיטין דף כ"ח ע"ב אהא דתנן שם והיוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אמר רב יוסף לא שנו אלא בב"ד של ישראל אבל בב"ד של עכו"ם כו' מיקטל קטלי ליה א"ל אביי כו' מיתיבי כו' מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בב"ד כו' הר"ז יהרג דילמא בורח שאני. ת"ש שמע מב"ד של ישראל איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו מקומנטריסין של עכו"ם איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו כו' אילימא מת ממש ונהרג ממש דכוותי' גבי עכו"ם אמאי אל ישיאו כו' הא קיי"ל דכל מסל"ת הימוני מהמנינן לי' אלא לאו כו' יוצא ליהרג וקתני בב"ד של ישראל ישיאו את אשתו לעולם כו' נהרג ממש כו' ה"מ במלתא דלא שייכי בה אבל מלתא דשייכי בה עבדי לאחזוקי שיקרייהו. איכא דאמרי א"ר יוסף ל"ש אלא בב"ד של עכו"ם אבל בב"ד של ישראל כו' קטלי' ליה כו' לימא מסייעא לי' כו' ת"ש שמע מב"ד של ישראל כו' אלא לאו יוצא כו' לעולם מת ממש ונהרג ממש כו' ה"מ במילתא דלא שייכי בי' כו' העתקתי סוגית הש"ס בקוצר יען צריך הוא לדברינו להלן. והנה מדקתני בברייתא איש פלוני נהרג הוכיחו המחמירים דגם בשלא על ידם אינם נאמנים דנהרג משמע גם ע"י אחרים ואך מדקתני שמע מקומנטריסין כו' נראה דעכו"ם אחר שאינו ערכי נאמן במסל"ת שנהרג בערכאותיהן ועיין כ"ז בפוסקים ובדברי האחרונים ז"ל שהאריכו בזה והנה הרב ב"י ז"ל כתב על דברי הטור בשם הרא"ש ז"ל הנ"ל דכן נראה קצת מדברי רש"י ז"ל והאחרונים ז"ל ומכללן הט"ז ז"ל שם תמהו ע"ז דמאין הוציא הב"י ז"ל כן מפירש"י ז"ל ועיין ט"ז שכתב דאדרבה מלשון רבינו רש"י ז"ל נראה קצת כי דעתו נוטה לדעת הרמב"ם ז"ל דדוקא הם עצמם אינם נאמנים יעו"ש אמנם לדעתי נראה דהוכחת הב"י ז"ל הוא דהנה רש"י ז"ל פי' בהך דקומנטריסין ממונים ליהרג וידוע דהערכאות בעצמם אינם הורגים שהם רק הב"ד שפוסקים דינו והממונים להרוג הם אנשים אחרים. ומוכח איפכא דגם עכו"ם אחרים אינם נאמנים שנהרג בערכאות וכשיטת הטור לדעת אביו הרא"ש ז"ל ואך כתב מ"מ רק נראה קצת דיש לומר דגם בהממונים ליהרג שייך חשש התפארות שהרגו בדין אחרי שהם היו עכ"פ בעצמם ההורגים אבל עכו"ם אחר שאמר שנהרג בערכאותיהם ואף ערכאות אחרים שפיר י"ל דנאמנים ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דגרסתו הי' שמע מערכאות של עכו"ם לא מהממונים ליהרג היינו קומנטריסין ורק מהערכאות ויצדק לפ"ז לישנא דנהרג דרבותא שנהרג מהממונים עפ"י ד"דמ וכמובן. ולכאורה אמרתי להביא ראי' לגירסת ופירש"י ז"ל מהא דקאמר בש"ס בגיטין שם והא קיי"ל דעכו"ם מסל"ת מהימן דמשמע דעיקר הקושיא הוא דיהיו נאמנים מטעם מסל"ת והרי בלא"ה קיי"ל דערכאות נאמנים גם בלי מסל"ת דלא משקרי דמה"ט כל השטרות העולין בערכאות כשרים ומוציאין ממון על ידיהם וע"כ דלא מיירי בערכאות רק בממונים להרוג:
אמנם אחר העיון זה אינו דערכאות אינם נאמנים רק בדבר שהם ממונים עליו וכותבין בערכאות שלהם דבזה אמרינן דחזקה דלא מרעי נפשייהו אבל לא במה שאומרים בע"פ שנעשה בדיניהם וזה ברור. [בשגם בגוף הדבר אי נאמנים ערכאות לענין עדות אשה בלא מסל"ת יש לדבר הרבה ואכ"מ הביאור]. ועפ"י הדברים האלה אמינא ליישב מה שנתקשיתי בחידושי ללישנא בתרא דרב יוסף לפי מה דקאמרינן בש"ס לסייע מהך דשמע מב"ד של ישראל כו' דמיירי ביוצא ליהרג דכיון דאמרי' דהא דבקומנטריסין אל ישיאו כו' אינו מפאת חסרון הנאמנות הקומנטריסין ורק מצד דלא חשיב ודאי נהרג ביוצא ליהרג בערכאותיהם א"כ למה נקט בברייתא שמע מקונמטריסין הרי אף בעד ישראל ואף בשני עדים שהעידו שיצא ליהרג בערכאותיהם דינא הכי דאל ישיאו את אשתו:
אמנם הא לא קשיא די"ל דכיון דלפי הס"ד דברייתא זו מסייע ללישנא שני דרב יוסף לא אמרינן כלל הך חששא דעבידי לאחזוקי שיקרייהו וכדאמרי' אילימא נהרג ממש אמאי לא ישיאו את אשתו כו' אין חילוק בין קומנטריסין לעידי ישראל אמנם הא קשיא לי לפי המסקנא דגם בנהרג ממש אינם נאמנים במילתא דשייכים בה דעבידי להתפאר לאחזוקי שיקרייהו יקשה לל"ב דמיירי ברייתא ביוצא ליהרג דלמה נקט שמע מקומנטריסין דיש חסרון גם מפאת נאמנותם דעבידי לאחזוקי שיקרייהו הא גם בעידי ישראל א ישיאו את אשתו דיוצא ליהרג בערכאות אינו בחזקת ודאי נהרג:
ולכאורה רציתי לומר דלל"ב לא ס"ל כלל הך חששא דהתפארות ואין חילוק א"כ בין שמע מקומנטריסין לעדים כשרים מישראל אמנם יקשה לפ"ז דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שהביא להלכה דשמע מערכאות איש פלוני נהרג אינם נאמנים דעבידי לאחזוקי שיקרייהו והרי הוא בעצמו פסק בפ"ח מהל' תרומות כלישנא בתרא דרב יוסף עיי"ש ולפי הנ"ל לל"ב לא ס"ל כלל הך חששא דעבידי לאחזוקי שיקרייהו ואין לומר דלפי האמת והמסקנא מפרשינן גם לל"ב הך דנהרג כפשטא נהרג ממש ובשמע מקומנטריסין אל ישיאו את אשתו מפאת חסרון עדות דאינם נאמנים דעבידי כו' דז"א דדוקא לל"ק דביוצא ליהרג בב"ד של ישראל נותנים עליו חומרי חיים כו' נוכל לפרש הכי משא"כ לל"ב דמתניתין מיירי בב"ד של ישראל מקטל קטלי' כו' דא"כ יקשה דלמה נקט דוקא נהרג הא גם ביוצא ליהרג דינא הכי. ואין לדחוק ולומר דאיידי דנקט נהרג בסיפא דגם בנהרג אינם נאמנים נקט ברישא ג"כ נהרג. דעדיין יקשה דלמה נקט רישא כלל דזהו משנה שאינה צריכה דפשיטא דב"ד של ישראל נאמנים לומר שנהרג והו"ל למתני רק סיפא דשמע מקומנטריסין כו'. ובשלמא לל"ק ניחא דהיא גופא קמ"ל ברישא דדוקא נהרג ממש ישיאו את אשתו אבל ביוצא ליהרג אל ישיאו דשמא חזו לי' זכותא משא"כ לל"ב דבאמת בב"ד של ישראל גם ביוצא ליהרג הוא בחזקת נהרג ודאי וזה הוא באמת דבר שראוי לעורר עליו. אמנם לפי הנ"ל לפירש"י ז"ל ניחא דכיון דקומנטריסין שאינם הערכאות ורק הממונים ליהרג א"כ שפיר י"ל לל"ב דהך דנהרג היינו יוצא ליהרג ושמע מהקומנטריסין אל ישיאו את אשתו הוא רק משום דבערכאות לא מהני מה שיצא ליהרג דמקבלי שוחדא ומשום דאל"ה היו באמת לאמנים דכיון שאינם רק הממונים ליהרג הנה רק בנהרג ממש אינם נאמנים דיש גם אצלם חשש התפארות שהרגו בדין וכנ"ל משא"כ ביוצא ליהרג דהם עדן לא שייכי כלל בהך מילתא ודמי לעכו"ם אחר שאומר שנהרג זה בערכאותיהם דנאמן ואין חילוק בינם לעדים כשרים וכנ"ל ומוכח א"כ לפ"ז ג"כ דבעכו"ם אחר שאומר שנהרג בערכאותיהם דנאמן דל"ש כלל הך חששא דהתפארות וכנ"ל ודוק:
וע"ד חידוד עלה על לבי לומר ולהוסיף דרבותא אשמעינן שהך דשמע מקומנטריסין דהנה בהך דעד מיתה ביבמות דף פ"ח דמסיק דמשום עגונא אקולי בה רבנן ומתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה כו' כתבו התוס' ז"ל שם דמתקנת חכז"ל הוא דנאמן ואין זה עקירת דבר מה"ת בקום ועשה כיון שדומה הדבר הגון להאמין ובדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מה"ת ויש כח ביד חכמים לעשות כן:
אמנם רש"י ז"ל בשבת דף קמ"ה ע"ב כתב וז"ל לעדות אשה לומר לאשה מת בעלך דאקולי בה רבנן משום עגונא וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. וכבר תמהו ע"ז מהא דנשאת ואח"כ בא בעלה דתצא מזה ומזה וחייבת בקרבן ואי נימא דאפקעינהו לקידושי מיניה הרי היא פנוי' גמורה ומותרת היתה לשני.
ועלה על דעתי בביאור הדבר. דהנה כבר נודע דעת הרבה פוסקים הא דאין עד אחד נאמן בדבר שבערוה הוא רק היכי דאיתחזיק איסורא אבל היכי דלא איתחזיק איסורא גם בדבר שבערוה ע"א נאמן מדינא עיין כ"ז בפוסקים ואנכי בחידושי הבאתי ראיה לדבריהם מהך דקדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי' ובא אחר ואמר אני קדשתי' דנאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס ואם נאמר דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה אף היכי דלא איתחזיק איסורא א"כ נהי דבתו לא חשיב מעיד נגד החזקה שאינו רק מברר דבריו מי קדשה וכמ"ש הר"ן ז"ל שם מ"מ הא הו"ל דבר שבערוה א"ו דהיכי שאינו נגד החזקה ע"א נאמן אפילו בדבר שבערוה וכדעת הפוסקים ז"ל הנ"ל.
ומעתה אמינא דהפקעת קידושין דהכא לאו היינו שגם אם העד שקר העיד לא יהיה כאן איסור דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה דעיקר הטעם שתקנו חז"ל שיהי' נאמן הוא מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה ואם יפקיעו הקידושין לגמרי לא יהיה שוב חומר שהיא פנוי' למפרע ולמאי תחוש ורק דענין הפקעת הקידושין היתה שאם אמת כדברי העד המעיד תהי' פנוי' למפרע וממילא העד אחד מהימן מדינא אחרי שלפי דבריו לא היתה א"א מעיקרא ואין כאן אתחזיק איסורא ובמקום דליכא חזקה ע"א מהימן גם בדבר שבערוה ולכן כשנתברר שהעיד שקר שפיר אמרי' דתצא מזה ומזה דכיון שהעיד שקר ליכא כלל הפקעת קידושין וכנ"ל, ועפ"ז אמינא לדחות מה שהביאו ראי' דעד מיתה נאמן מה"ת מש"ס דשבועות דף ל"ב דהכל מודים בעד מיתה דחייב בשבועת העדות ואילו לעיל שם דף ל"א קאמרינן מ"ד מלך אין אבל משחק בקוביא לא דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו חזינן א"כ דבתר דאורייתא אזלינן לענין שבועת העדות ואי נימא דעד מיתה אינו נאמן רק מדרבנן למה יתחייב בשבועת העדות הא מה"ת אינו ראוי להעיד:
ובאמת שכבר הרגישו בזה רבותינו בעלי התוס' ז"ל דף ל"א שם ותירצו דבתר תרווייהו אזלינן דאי מדרבנן הו"ל ראוי להעיד חייב בשבועת העדות וכ"כ להיפוך אף אי מדרבנן לא הוי ראוי ומדאורייתא ראוי להעיד חייב. אמנם באמת דבריהם ז"ל אינם מובנים דכיון דאמרי' דאין לפטור מחמת זה דמדרבנן לא הי' ראוי א"כ איך נוכל לחייבו משום זה דמדרבנן הוי ראוי ומאין לנו לחלק בזה בין פטור לחיוב. ולכאורה לפמ"ש הרשב"א ז"ל ליישב דמה בכך דמדאורייתא מחזי חזי מ"מ כיון דרבנן פסלוהו אין הפסד ממון בכבישת העדות וכתב דמזה מוכח דבכל פסולי דרבנן אי תפס לא מפקינן מיניה ויש הפסד א"כ לענין זה א"ש די"ל שפיר דלכך בעד מיתה חייב בשבועת העדות כיון דמדרבנן הו"ל ראוי להעיד ובמשחק בקוביא כיון דמה"ת הו"ל ראוי להעיד שפיר ישנו בחיוב שבועת העדות דאף דרבנן פסלוהו מ"מ מועיל עדותו גם עתה לענין תפיסה. אמנם באמת כבר בארתי בחידושי דאין כוונת רבינו הרשב"א ז"ל דכיון דמהני תפיסה חשוב ראוי להעיד אף מדרבנן דפשיטא דזה לא עדיף מגורם לממון. דהרי גם היכא שאין יכול זה להוציא רק בשבועה אמרי' דפטור לדידן דגורם לממון לאו כממון דמי משום דא"ל מי יימר דישתבע וכ"כ יכול לומר לו מי יימר דתתפוס. וראי' ברורה לזה מהך דתבואו ותעידו לי שהדליק גדישי בשבת דפטורים אף דבקלב"מ מהני תפיסה. ורק דכוונתו ז"ל הואיל דבאמת דע"י מה שמועיל עדותו לענין תפיסה לא חשיב ראוי להעיד עדות ממון דאין כאן ממון ורק גורם לממון וכנ"ל ולכך בהדליק גדישי בשבת פטורים דאין כאן עדות ממון. ובהך דמשחק בקוביא חייב משום דחשיב ראוי להעיד דמדאורייתא מיחזי חזי ורק שלא יקשה דמ"מ נהי דהוי ראוי להעיד מ"מ יאמר לו מאי אפסדתיך ע"ז תירץ דיש לו הפסד לענין תפיסה דאף דזה לא חשיב רק גורם מ"מ לא יכול תו לומר מה אפסדתיך דהרי מ"מ יש כאן הפסד ושפיר חייב בשבועת העדות משום דמדאורייתא הו"ל ראוי להעיד עדות ממון גמור. וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתי' דכיון דבתר דאורייתא אזלינן דכיון דמה"ת ראוי להעיד אין לפטור מחמת דרבנן פסלוהו והו"ל מדרבנן אינו ראוי דמחמת זה דמהני עדות לענין תפיסה לא חשיב ראוי להעיד עדות ממון וכנ"ל א"כ כמו כן להיפוך איך נוכל לחייבו בשבועת העדות היכי דרק מדרבנן חשוב ראוי וכהך דעד מיתה אי נימא דלא מהני רק מדרבנן כיון דמה"ת לא חשיב ראוי להעיד וכנ"ל.
אולם אם נאמר כנ"ל לשיטת רש"י ז"ל דבאמת אין כח ביד חכמים לתקן בכה"ג שיהי' י' נאמן ע"א ולהתיר א"א בקום ועשה דאין כח לחכמים לעקור דבר מה"ת ורק דמטעם הפקעת קדושין קאתינן עלה דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והיינו כנ"ל דלא הפקיעו הקידושין לגמרי כשהעד העיד שקר דכיון דעיקר תקנת חז"ל הי' משום חומר שהחמירו עלי' בסופה אם היו חכז"ל הפקיעו הקידושין לגמרי תו ליכא חומר. ורק שהפקעת הקידושין הוא באופן זה שאם האמת בפי העדים תהי' מותרת למפרע והועילו חכז"ל איפוא בזה שיהי' העד נאמן שאין כאן איתחזיק איסורא ובמקום דלא אתחזיק איסורא ע"א נאמן מדינא אף בדבר שבערוה וכנ"ל בשם רוב הפוסקים ז"ל אתי שפיר דחייב העד בשכבש עדותו זאת בשבועת העדות דאחר שהפקיעו חז"ל הקידושין באופן זה הוא ראוי להעיד ועדותו מועיל מה"ת דתקנת חכז"ל לא היתה רק שע"י זה יועיל עדותו מה"ת ושפיר חשוב ראוי להעיד מה"ת אחרי שצריכים אנו גם אחר התקנה לעדותו שתועיל מדאוריתא והבן זה:[א]
והנה אף לדעת הרמב"ם ז"ל ודעמי' דעד מיתה נאמן מה"ת מ"מ ז"א רק בעד ישראל כשר אבל בעכו"ם מסל"ת ע"כ צריכים אנו לבוא לתקנת חז"ל שתקנו משום עגונא להאמינו מסל"ת שכיון שאינו מתכוין להעיד תלינן דבודאי קושטא קאמר. ולדעת רש"י ז"ל דאין כח ביד חכמים לעקור ד"ת בכה"ג עכצ"ל דמשום הפקעת קידושין קאתינן עלה וכמ"ש בביאור הדבר דלא הפקיעו הקידושין לגמרי ורק אם האמת הוא שמת. ונ"מ בזה שלא יחשב איתחזיק איסורא וכנ"ל מזה מוכח כדעת הסוברים דגם בשאר איסורי תורה עכו"ם מסל"ת נאמן כל דלא אתחזק איסורא ועיין טוש"ע יו"ד שי' צ"ח עייש"ה ובפוסקים:
והנה הגאון בעל פ"י ז"ל פלפל בחכמה ע"ד זה שהקשו התוס' ז"ל בהא דמסיק לל"ק דרב יוסף מהך ברייתא דשמע מב"ד של ישראל כו' משיאין את אשתו מאי לאו יוצא ליהרג קתני בב"ד של ישראל משיאין את אשתו ולא פריך מסיפא דקתני מקומנטריסין של עכו"ם אל ישיאו ולר"י בב"ד של עכו"ם הו"ל בחזקת שנהרג ודאי וכמ"ש הריב"ש ז"ל בתשובותיו סי' שע"ט לפרש הך דספינה שטבעה בים דמשנתינו דנותנים עליו גם חומרי חיים ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה דמיירי כשלא עמד עד שתצא נפשו דאל"ה מוקמינן לי' בחזקת מת לענין תרומה דדוקא לענין איסור א"א לבד מחמירינן במים שאין להם סוף משום חומר איסור א"א עיין בדבריו ז"ל וא"כ מהך דבקומנטריסין אל ישיאו את אשתו לק"מ לרב יוסף די"ל ולחלק בין תרומה להיתר נישואין. וגם בב"ד של עכו"ם ל"ח רק רוב וכמשאיל"ס דחשבינן לי' בחזקת מת לענין תרומה ומ"מ אסורה להנשא דהחמירו משום חומר איסור א"א עכת"ד ז"ל אמנם לפי הנ"ל ז"א דעיקר הא דמחמירין באיסור א"א הוא רק משום חזקת וחומר א"א דמשום חומר איסור א"א אמרי' דסמוך מיעוטא לחזקה וא"כ בהך דשמע מקומנטריסין דעכצ"ל לפ"ז דאפקיעו רבנן לקידושין אם אמת נכון הדבר שמת ושפיר נאמן עכו"ם מסל"ת דלא חשיב אתחזיק איסורא וכנ"ל אין מקום להחמיר יותר לענין א"א מלגבי אכילת תרומה כיון דעכ"פ רובן למיתה למה לא ישיאו את אשתו כיון דאין כאן חזקת איסור אשת איש דהפקיעו לקידושין מיני' דמה"ט מהימנינן לי' לעכו"ם מסל"ת וכנ"ל ודו"ק:
ומעתה לפי מה דמוקמינן לה לברייתא ולישנא בתרא דר"י ביוצא ליהרג דבב"ד ישראל מקטל קטלי לי' ולא בב"ד של עכו"ם דמקבלי שוחדא שפיר הוי רבותא שמע מקומנטריסין דבעד כשר י"ל דאף בב"ד של עכו"ם רובן למיתה ורק דמחמירינן מחמת חומר איסור א"א דסמוך מיעוטא לחזקה ולכך נקט שמע מקומנטריסין דע"כ מטעם הפקעת קידושין קאתינן עלה דל"ח איתחזיק איסורא דאם האמת כדבריהם אין כאן איסור א"א מעולם דאפקיעו לקידושין וכנ"ל ומ"מ אל ישיאו את אשתו דגם רוב גמור לא הוי וגם בתרומה א"כ אין להתירה בבת כהן לישראל וכהן לבת ישראל דבב"ד של עכו"ם נותנים עלי' חומרי חיים וחומרי מתים לענין תרומה והבן זה. אמנם כ"ז ע"ד חידוד אולם לפי האמת אחר ההתבוננות מ"ש בביאור דברי רש"י ז"ל הנ"ל ליתא חדא דבגוף הסברא דאם נאמר דהפקיעו חז"ל הקידושין אם האמת כדברי העד ל"ח מעיד נגד החזקה דלפי דבריו נפקעו הקידושין מעיקרן וכנ"ל יש לגמגם טובא מהא דאמרינן בש"ס דיבמות דף פ"ח שם דהיכא דע"א אמר בקונמות דאיתשל מרי' עליה דחשיב מעיד נגד החזקה אף דחכם עוקר הנדר מעיקרו וא"כ לפי דברי העד נעקר הנדר לגמרי מעיקרו ואפ"ה קאמרינן דחשיב איתחזק איסורא וע"כ משום דכיון שעד עתה הי' אסור אף שלפי דברי העד נעקר עתה למפרע חשיב אתחזיק איסורא. ואף אם נדחוק לומר דהך דאיתשל מרי' עליה היינו באופן שלא נעקר הנדר למפרע דהיינו בחרטה דהשתא שאינו ניתר רק מכאן ולהבא דמלבד שזה דוחק גדול והו"ל לפרושי הנה עדיין יקשה בהך דהקדש שם דאינו ניתר רק באופן שנעקר הנדר למפרע וכמ"ש בחי'. ואח"כ ראיתי למ"ז רשכ"י זצ"ל שהרגיש בזה דכבר נתקשה הרשב"א ז"ל דאיך יועיל שאלה בהקדש הרי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי והקדש ביד הגזבר לא מהני שאלה ותירץ דכיון שנשאל על הקדשו בטלה לה אמירתו וזה לא שייך רק היכי שנעקר למפרע משא"כ היכי שאינו ניתר רק מכאן ולהבא והארכתי בזה ואכמ"ל. ואפ"ה קאמרינן דבאמת איתשל מרי' עלי' הו"ל נגד החזקה. ומוכח דגם בכה"ג חשיב חזקת איסור. וידעתי כי יש מקום בראש לחלק בין הך דנדר דמיחל חל ורק שהחכם בהתרתו עוקרו מעיקרו ובין הך דהפקיעו קידושין דמטעם דעל דעת דרבנן מקדש היא דהו"ל כתנאי שלא נתקיים דאין כאן קידושין למפרע אולם זה סברא דקה מהדקה שכמעט א"א לעמוד עלי' והמבין יבין. [ויש לי בזה הרהורי דברים הרבה בדברי הרשב"א ז"ל בתשובה שכתב בראובן שמכר כרם ושנים אומרים שהי' תנאי ושנים אומרים שלא הי' תנאי דכיון דתרי ותרי ספיקא הוה מוקמינן לה בחזקת הלוקח דהמכירה ודאי והתנאי ספק וכדברי המ"ל ז"ל פט"ו מהלכות טוען ע"ש אולם עדן לא הובאו אצלי בכור הבחינה.] ועוד יקשה דכיון דיש הפקעת קידושין למה צריכה באין למת בנים חליצה ויבום. וגם למה לא מחלקינן לענין נטבע במים שאין להם סוף בין היכי דאיכא על הטביעה שני עדים או רק עד אחד אי נימא דאין ע"א נאמן מה"ת רק מצד דאפקועי לקידושין או עכ"פ בעכו"ם מסל"ת דהכל מודים שאינו נאמן מה"ת דליכא חזקת איסור דנימא סמוך מיעוטא הניצולים לחזקה וכנ"ל ודו"ק:
וליישב דעת רש"י ז"ל אמינא לפי מה שביארתי בחי' דבענין החזקות יש שני ענינים. האחד שהחזקה מכריע את הספק מצד אומדנא שכן הוא והשני מצד גזירת התורה דילפינן מנגע שמוקמינן כל דבר אחזקתו הראשונה. ולא מצד שהחזקה מכריע הספק קאתינן עלה ורק שהתורה אמרה שלא נוכל להוציא דבר מחזקתו רק בדבר ברור כהעדת עדים וכדומה ומה"ט גם בתרי ותרי אמרינן דמדאורייתא מוקמינן אחזקה דע"כ לאו משום הכרעת החזקה קאתינן דלא יהא חזקה גדולה מאילו הי' עוד שני עדים כשרים דל"מ דתרי כמאה ורק דכיון דאיכא תרי ותרי אין בידינו להוציא הדבר מחזקתו כיון שאין נגדה עדות ברורה. ועד אחד דאינו נאמן באתחזיק איסורא הוא ג"כ מה"ט דאין כח בעדותו להוציא הדבר מחזקתו דבעינן עדות ברורה ולא משום שהחזקה מכריע נגדו ולכך נאמן נגד הרוב דרוב אינו רק אומדנא ונאמן עד אחד נגדה לברר ולומר שזה מהמיעוט ולפי"ז הא דאינו נאמן עד מיתה מה"ת הוא רק מגזה"כ לא מבעיא אי נימא דמטעם דבר שבערוה קאתינן עלה דאין דבר שבערוה פחות משנים דפשיטא דאינו רק גזה"כ שגזרה תורה שבזה נצטרך שני עדים דוקא דמצד הסברא אין מקום לחלק בין דבר שבערוה לשאר איסורי תורה אלא אף א"נ דמצד דאיתחזק איסורא אינו נאמן ואל"ה גם בדבר שבערוה מהימן וכנ"ל בשם הפוסקים שהבאתי מ"מ אינו רק מצד גזירת התורה שאין בידינו להוציא מהחזקה הראשונה רק בשני עדים שהוא ודאי ועדות ברורה וכמ"ש בביאור הדבר. ומעתה אמינא דעיקר הפקעת הקידושין הי' שאם העיד העד שקר יופקעו הקידושין לגמרי אולם לא הפקיעו חז"ל הקידושין רק באופן שלא יתוודע לנו שקרותו של העד וישאר הדבר אצלינו כמו שהוא עתה וכדי שלא נפגע באיסור א"א שאין להעד נאמנות מה"ת לזה הועילו שפיר בהפקעת הקידושין דלא מטעם נאמנותו להוציא מחזקת א"א לבד קאתינן עלה להתירה ע"ד שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בכה"ג ורק שאנו אומרים דאף אם יקרה שהעיד שקר אין כאן איסור דאפקועי רבנן לקידושין מיניה ואין בזה א"כ עקירת דבר מה"ת אבל היני שיתברר לנו בבירור שהבעל חי והעד העיד שקר לא הפקיעו הקידושין. ומשום דכיון דעיקר תקנתם היה משום דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה כו' לא היו חכז"ל יכולין להפקיע הקידושין לגמרי אף בכה"ג דלא יהי' שוב חומר וכמובן וכנ"ל ולכן כשבא בעלה שפיר תצא וחייבת בקרבן דהיא א"א גמורה דבכה"ג לא הפקיעו הקידושין כלל וכ"כ אם אמת העיד ליכא פקיעת קדושין ולכך זקוקה ליבום. ואין להקשות דמ"מ איך נתירה להנשא דנהי דאם לא יתברר אף אם שקר העיד לא נפגע באיסור א"א דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה מ"מ נחוש דשמא יתברר אח"כ לפנינו שהבעל חי דבכה"ג נפגע באיסור א"א דבזה ליכא הפקעת הקידושין וכנ"ל ולמה א"כ לא חשו חכמים לזה דז"א דכבר בררתי דמצד הסברא אין לפקפק בעדות זה אף שהיא דבר שבערוה ואתחזיק איסורא דמצד הסברא אין לחלק בין זה לעדות ע"א בשאר איסורים דגם נגד הרוב מהימן ואינו מכריע נגד עדותו ורק דמפאת גזה"כ אנו באים לומר שאינו נאמן דגזרה תורה דבעינן עדות ברורה שני עדים להוציא דבר מחזקתו ובדבר שבערוה וכ"ז אם כשאנו באים להתיר חזקת איסור אשת איש משום עדותו דזה אין כח ביד חכמים דהוי עקירת דבר מה"ת אבל אחר שהפקיעו חז"ל הקידושין כשישאר הדבר כמו שהי' שלא יתברר ששקר העיד ורק שאתה אומר דלמה לא חשו חכמים שיצא הבעל ויתברר שקרו. לענין חשש הזה שפיר אמרי' דאין לפקפק בעדות העד כיון דמצד הסברא אין חילוק בין זה לשאר איסורים דנאמן ע"א אף כש כשמעיד נגד הרוב וכנ"ל והבן זה. והנה לפ"ז קושית הפוסקים ז"ל שהבאתי במקומה עומדת דא"נ דעד מיתה אינו נאמן רק מדרבנן למה יהי' חייב בשבועת העדות הא מה"ת לא הוי ראוי להעיד דלפ"ז אין כאן נאמנות כלל להעד מה"ת וכמובן:
ואשר אחזה בזה דהנה כבר הבאתי למעלה דברי הרשב"א ז"ל שהקשה בהך דמשחק בקוביא דמ"מ כיון דמדרבנן פסול מצי א"ל מה אפסדתיך ותירץ דכיון דאינו פסול רק מדרבנן מהני תפיסה וכבר בררתי למעלה דמשום זה דמועיל עדותו לגבי תפיסה לא חשיב ראוי להעיד גם מדרבנן עמש"ל להוכיח זה מהך דהדליק גדישי בשבת דפטור משבועת העדות אף דבדקלב"מ מהני תפיסה ומשום זה דלא חשיב רק כמו גורם דמי יימר דיתפוס עמש"ל אמנם עתה אמינא לבוא מצד אחר דבאמת זה שמועיל עדותו לענין תפיסה לא הוי רק גורם לממון ולא חשיב בשביל זה ראוי להעיד עדות ממון. אמנם זה אינו רק היכא שזה שאין יכול להוציא ממון ואי תפס לא מפקינן מיני' הוא בא מצד הענין בעצמותו וכגון בהך דקלב"מ. אבל היכא שהוא מצד העדים שפיר הו"ל ראוי להעיד ומשום דכיון דמועיל עדותו לענין תפיסה חזינן שלא פסלוהו לגמרי שלא יהי' ראוי להעיד דא"כ גם תפיסה לא הי' מועיל ורק דחז"ל תקנו שלא יזדקקו ב"ד להוציא ממון בעדותו של זה ולכך אי עביד דינא לנפשיה ותפס לא מפקינן מיניה דחשוב ראוי להעיד ורק דאנן לא נחתינן להוציא מזה ע"י. וכיון שכן אין ראי' מהך דמשחק בקוביא דבתר דאורייתא אזלינן לענין חיוב שבועת העדות ורק דכיון דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו רק שלא נוציא ע"י שפיר חשוב ראוי להעיד גם מדרבנן וכנ"ל וא"ש. א"כ מוכח דעד מיתה חייב בשבועת העדות אף אי נימא דאינו נאמן רק מדרבנן וכנ"ל ודו"ק:
ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל מהך דשכנגדו חשוד על השבועה דפריך הש"ס בשבועות דף ל"ב שם דנימא לי' מי יימר דמשתבעת דצריך עדותן לשבע וליטול והרי גם בחשוד מה"ת שכנגדו נוטל בלי שבועה ומדאורייתא א"כ ראוי להעיד עדות ממון ודאי. [ובחידושי הארכתי להוכיח מזה מש"ל דגם הרשב"א ז"ל אין דעתו דמשום דמועיל תפיסה חשוב ראוי להעיד עדות ממון ורק דמועיל לענין שלא יוכל לומר לו מה אפסדתיך אבל מ"מ זה לא חשוב רק גורם ושפיר מדמה לזה א"כ הך דחשוד דראוי להעיד מה"ת וגם עתה הפסידו דהי' יכול ליטול בשבועה והארכתי בזה ואכמ"ל] ולפי הנ"ל א"ש דמזה דהוי ראוי להעיד מה"ת לבד אין מועיל לחייבו בשבועת העדות ורק דבמשחק בקוביא חשוב ראוי להעיד גם מדרבנן דלא פסלוהו לגמרי ורק שאמרו שלא נזדקק להוציא ע"י עדותו אבל אי תפס שפיר מועיל שלא להוציא מאתו וכנ"ל משא"כ בהך דחשוד שאמרו חכז"ל שלא יועיל עדותו רק בצירוף שבועת התובע ואינו ראוי להעיד מדרבנן עדות ממון ברורה דמי יימר כו'. ומזה יש להביא ראי' למה שהעלו הש"ך ואחריו התומים ז"ל דבחשוד אם תפס התובע ואינו רוצה לישבע מפקינן מיני' דאל"כ גם בזה נאמר כנ"ל גבי הך דמשחק בקוביא דגם מדרבנן הוא ראוי להעיד ורק שאמרו שלא נזדקק להוציא מהחשוד בלי שבועת התובע וכנ"ל ויש לי בזה הרהורי דברים אולם לא הבאתים עוד במצרף הדעת והתבונה ואשר ע"כ אשים מחסום לעטי בזה:
והנה בגוף הדבר שכתב הטור בדעת אביו הרא"ש ז"ל דאפי' אם אחר העיד שנהרג בערכאות אינו נאמן נתחבטו האחרונים ז"ל בכוונת דבריו אלו ז"ל דמאין הוציא זה מדברי הרא"ש ז"ל והעיקר מה שכתב הרב בעל קרבן נתנאל ז"ל מוצא לדין זה ממה שסיים הרא"ש ז"ל בסוגיין דגיטין שם אחר שהעלה דהלכ' כלישנא קמא דרב יוסף דביצא ליהרג בב"ד של עכו"ם הוא בחזקת מת ודאי דמקטל קטלי' לי' ובלבד שיהי' ישראל מעיד שיצא ליהרג עיי"ש. מדבריו אלה נראה דדוקא ישראל ולא עכו"ם ערכי אף ערכי אחר ואף עכו"ם שאינו ערכי נאמן לומר שנהרג בערכאותיהם. אמנם אנכי אמרתי זה כמה ועתה ראיתי לידידי הגאון אבד"ק מעזריטץ שהעיר ג"כ קצת בזה דאין מדבריו אלה ראי' לדין זה ולא קלעו אל המטרה בכוונת רבינו הרא"ש ז"ל דלאו משום דגם עכו"ם אחרים דרכם להתפאר שנהרג בערכאותיהם קאתינן עלה שצריך דוקא ישראל מעיד ע"ז שיצא ליהרג ורק דכוונתו למ"ש רבותינו בעלי התוס' ז"ל ליישב הא דלא פריך ללישנא קמא דרב יוסף רק מהא דקתני בב"ד של ישראל ישיאו את אשתו ולא פריך גם מסיפא דשמע מקומנטריסין של עכו"ם לא ישיאו וללישנא קמא בב"ד של עכו"ם ודאי מקטל קטלי' לי' דהא בעכו"ם מסל"ת מהימן היינו כשמעיד שכבר מת דלא טעו בין מת ללא מת אבל יוצא למות או ליהרג לא מהימן ועל זה יסובו א"כ דברי הרא"ש ז"ל דבעינן שישראל יעיד שיצא ליהרג. ונראה בעליל שלזה כיוון מהא דלא כתב כן רק ביוצא ליהרג אחר שהעלה דהלכ' כלישנא קמא דבב"ד של עכו"ם מקטל קטלי' ולא כתב כן בתחלת דבריו לענין נהרג ממש ועיין בדבריו וז"ב בכוונתו ז"ל. ועיין ברמב"ם ז"ל שפסק שבעכו"ם מסל"ת בעינן שיאמר קברתיו ועיין בפוסקים שתמהו עליו מהא דקאמר הש"ס כאן אילימא מת ונהרג ממש הא קיי"ל דעכו"ם מסל"ת מהימן והא לא אמר קברתיו אמנם לפי דברי התוס' ז"ל הנ"ל א"ש דכיון דללישנא קמא גם יוצא ליהרג הוא בחזקת מת א"כ כשאמר מסל"ת שיצא ליהרג ונהרג אח"כ שפיר מהימן דלא חיישינן שיאמר הכל בדדמי ושיטעה כל כך ועיין מש"ל בשם הגאון בעפ"י ז"ל שכתב בישוב קושית התוס' הנ"ל דמהך דאל ישיאו בשמע מקומנטריסין ליכא לאקשויי לרב יוסף דיש לומר דגם לדידי' לא חשוב ודאי מת ביוצא ליהרג בב"ד של עכו"ם ורק דרובן למיתה והו"ל א"כ כנטבע במים שאין להם סוף דלא מחמירין רק שלא תנשא אבל מ"מ לענין תרומה מוקמינן לי' בחזקת מת דרק לענין איסור א"א מחמירין משום חומר וחזקת איסור א"א. אמנם גם לדבריו ז"ל יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דבאמת גם חשש זה שאומר העכו"ם בדדמי כשלא אמר קברתיו הוא חשש רחוק מאוד וכיון שגם ביוצא ליהרג לבד הוא בחזקת מת לכל דבר ורק שהחמירו לגבי איסור אשת איש כשאמר גם נהרג מהימן דלא חיישינן כ"כ. ויש לי הרהורי דברים לפמ"ש התוס' והקדמונים ז"ל בפסחים דף י"ב בהך דאחד אומר בג' ואחד אומר בה' דלא תלינן טעות בשנים. האם נאמר כמו כן הכא לענין הך חששא דבדדמי בעכו"ם ואכמ"ל ודו"ק:
ובגוף דברי הגאון בעל פ"י הנ"ל אמרתי לעורר בראשית ההשקפ' דהרי אנן קיי"ל דרובא דתליא במעש' ל"א וא"כ אם נאמר דגם בב"ד של עכו"ם ללישנא קמא דרב יוסף לא הוי רק רובא גם לגבי תרומ' לא יועיל דהו"ל רובא דתלי' במעש' ההריג' שאחר שגמרו דינו הרגוהו. אמנם אחר העיון נראה דכיון שכל היוצא ליהרג ממילא הורגין אותו ואך היכי שהב"ד או הערכאות סותרים את דינו מחזירין אותו לא חשיב רובא דתליא במעשה דעיקר מה שאנו דנין הוא אם סתרו את דינו וכיון שרובן למיתה שאינם חוזרים בהם שפיר אזלינן בתר רובא. ומלבד שזה ענין נכון מאוד בסבר' אמינא דעכצ"ל כן דאף אם נאמר ללישנ' קמא דבב"ד של עכו"ם ודאי גמור הוא דקטלי' ליה יקשה עדיין דמה פריך הכא ללישנ' קמא בהא דכל מקום שיעמדו שנים ויאמרו כו' שנגמר דינו בב"ד כו' הרי זה יהרג דהרי נוכל לומר לרב יוסף דגם בב"ד של ישראל רובן למיתה ומ"מ נותנין עליהם חומרי חיים לענין תרומה משום דהו"ל רובא דתליא במעש' ההריג' וכנ"ל וכ"ז א"כ לגבי תרומ' שאנו צ"ל מחמת הרוב שהרגוהו משא"כ בהך דמעידים שנגמר דינו שאין אנו דנין רק אם לא סתרו את הדין א"ו דגם בזה כיון שעיקר מה שאנו דנין הוא אם חזו לי' זכותא ומעש' ההריג' ממילא בא לא חשוב רובא דתליא במעשה וכנ"ל ודו"ק היטב בכל זה:
והנה נתקשיתי למעלה ראש בדברינו ללישנא בתרא דרב יוסף דבברייתא מיירי ביוצא ליהרג דאמאי נקט שמע מקומנטריסין דבל"ז דלא חשוב בחזקת ודאי מת מצד חסרון העדות לא נוכל להתירה כיון דמישך שייכי בה. ולמה לא קתני בשמע מישראל שיצא ליהרג והוכחתי מזה דבעכו"ם אחר לא שייך התפארות וכיון דקומנטריסין היינו לפירש"י ז"ל רק הממונים להרוג לא שייך מישך שייכי רק בנהרג ממש ולא ביוצא ליהרג ואין חילוק א"כ בין שמע מקומנטריסין לשמע מישראל עמש"ל. אמנם לדעת התוס' ז"ל הנ"ל דעכו"ם מסל"ת אינו מועיל ביוצא ליהרג דדילמא טעי הדרא קושיא לדוכתא דלמה לא נקט רבותא טפי בישראל מעיד שיצא ליהרג דמהימן שפיר ומ"ע אל ישיאו את אשתו דאינו בחזקת ודאי מת וכנ"ל וצ"ע כעת:
הנה בררתי ת"ל דהעיקר כדעת והכרעת הרמ"א דעכו"ם אחר מהימן לומר שנהרג בערכאותיהם וכאשר בררתי דאין מדברי רש"י ז"ל ואף לא מדברי הרא"ש ז"ל ראי' נגד זה.
אמנם לפעד"נ דכ"ז בערכאות אבל בנ"ד צריך לחקור אם העכו"ם המעיד לא לקח חבל בהמרידה הידוע דידוע דדרך כל הקושרים הנזכרים הי' להשתבח בעיר את אשר עשו ערכאותיהם. ואשר הביאני להסתפק בזה הוא מה שהגיד שהי' שם בשעת מעשה ואחרי שבמחשך עשו כל מעשיהם אלה איך הניחוהו לעמוד שם וידוע הא דעכו"ם מסל"ת דנאמן בעדות אשה חידוש הוא ותקנת חכז"ל שהקילו משום עגונא וכל שיש הוכחה אף במקצת שבכוונה אמר כן אין בידינו כח להתיר. והנה לא אדע מהגב"ע אשר שלח כ"ת אלי אם נגבה העדות בשנת תרכ"ה והעכו"ם שנזכר שהגיד וסיפר כל זה בתמוז בקיץ העבר הי' בשנת תרכ"ד שאז כפי העולה על זכרוני כבר שקטה הארץ וספו גם תמו המורדים ומשפטיהם או שהגביית עדות הי' בשנת תרכ"ד והעכו"ם סיפר זאת בשנת תרכ"ג.
ובאופן הראשון יש מקום אתי לדון ולהתיר גם אם העכו"ם המגיד משיחיו הי' בקשר וחבר המורדים ע"פ מה שהתבוננתי וראיתי דבהך דערכאות דאינם נאמנים משום דמישך שייכי בה כו' נחלקו בפירושו רש"י והרמב"ם ז"ל דרש"י ז"ל פי' שמתפארים שהרגו בדין ומחשש התפארות קאתינן עלה. אמנם הרמב"ם ז"ל פי"ג מהלכות גירושין הי"ג כתב ז"ל וכן אם שמע מערכאות של עכו"ם שאמרו הרגנו פלוני אינם נאמנים שהם מחזיקים ידי עצמם בכזב כדי להטיל אימה וכן כל כיוצא בדברים אלו עכ"ל ונ"מ לדעתי בין שני הפירושים האלו היכי שכבר נסתלקו השופטים מכהונתם ומשמרתם ומעידים אחר כן שבעת שהיו שופטים בארץ הרגו לפלוני דלדעת רש"י ז"ל גם בכה"ג אינם נאמנים דענין התפארות הוא על העבר. אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל שפיר נאמנים דענין הטלת אימה הוא על להבא ואחרי שכבר נסתלקו אין להם נ"מ עוד בזה.
ולפ"ז בנידון דידן שלא נטל הכבוד הזה לעצמו דלא שייך התפארות רק חשש הטלת אימה אחרי שכבר ספו תמו מן בלהות ואין נ"מ להם עוד בהטלת אימה יש שפיר מקום להאמינו גם בכה"ג:
סוף דבר אם יתברר אחרי החקירה כי העכו"ם המגיד הנזכר לא לקח שכם בהמרידה גם דעתי מסכמת להתיר האשה העלובה הזאת מכבלי העיגון בלי פקפוק ואם אין הנה אם ההגדה הי' אחרי שכבר נכרתו הצרים דלא שייך חשש הטלת אימה כאמור ובצירוף האומדנות שרבים יודעים מהליכתו להיער ושנמצא במקום אשר הראה עכו"ם אחר עפ"י הכרח הכל כמו שאמר וסיפר העכו"ם מסל"ת הנ"ל לא אמנע ג"כ מלהיות מהמנויים להתיר אכן אם לא זה ולא זה איתנהו בי' ידי מסולקת. וה' הטוב בחסדו יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות.
- ↑ בספרי מצפה ארי' סי' כ"ו כתבתי בישוב קושית התוס' דבר נחמד וכעת הנני ליישב עפ"י מה שהעירותי שם דרב פפא ורב אחא ב"י פליגי אליבא דר' מאיר דהא רישא דמתניתין ר' מאיר קתני לה כדתנן בהדיא דברי ר' מאיר ואיהו הא דקאמר ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד וע"ז קאמר הש"ס למעוטי מאי ואליבא דר' מאיר קאמר רב פפא למעוטי מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו. ובאמת מצינו בהדיא בסוכה דף כ"ח ע"א גבי העושה סוכתו על גבי בהמה ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל מ"ט דר"י דכתיב חג הסוכות תעשה לך "סוכה" הראויה לשבעה בעינן ור' מאיר מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרו בה ע"ש. ומש"ה אליבא דר' מאיר שפיר סבר רב פפא דאזלינן בתר דאורייתא אבל לר' יהודה דקיי"ל כוותיה אפשר לומר דגם רב פפא סבר דאזלינן בתר דרבנן ומשחק בקוביא פטור מקרבן שבועה. לכן שפיר קאמר הכל מודים בעד מיתה שחייב ומלשון הכל מודים לא קשיא דזה קאי רק אפלוגתא דר' אלעזר בר"ש ורבנן כמ"ש רש"י ז"ל. וכאשר התבוננתי עתה עלה על רעיוני דיש לחקור בפשט דברי התוס' מה שעמדו על הך דהכל מודים בעד מיתה דחייב דאם נימא דכוונתם דהא עד מיתה אינו נאמן מה"ת להעיד שמת בעלה להתירה להנשא לעלמא. וכמו שנראה מהפלפול של מו"ח ז"ל ומהפוסקים שהביאו ראיה מסוגיא הלזו דבאמת עד אחד נאמן מה"ת להעיד שמת בעלה. קשה לי מאוד דמאי נפקא מינה לענין קרבן שבועה אם העד נאמן מה"ת או רק מדרבנן דאפילו אי נימא דלא אזלינן בעלמא בתר דרבנן ונימא ג"כ דמה"ת אינו נאמן להעיד שמת בעלה מ"מ צריך להיות חייב קרבן שבועה דהקרבן שבועה הוא חייב לא מחמת הענין של עדותו להתירה לשוק רק מחמת הפסד ממון שע"י כבישת עדותו הפסידה כתובתה וכיון שע"י עדותו היה נאמן להגבות לה כתובתה שתקנת חז"ל כך היה שאם יבא ע"א ויעיד שמת בעלה משלם לה כתובתה ומה לנו שאם אינו נאמן מה"ת להנשא לשוק רק מדרבנן. הגע עצמך אילו הוו תקנו חז"ל שע"י עד מיתה אסורה להנשא לשוק אך ישלמו לה כתובתה אטו לא יהי' חייב העד קרבן שבועה פשיטא דחייב דהא הפסידה ממון. אלא על כרחך דכוונת התוס' דחיוב הכתובה לא הוי אלא מדרבנן ומן התורה ליכא חיוב כלל. או אפילו למ"ד כתובה דאורייתא מ"מ עדותו לענין גביית כתובתה לא מהני אלא מדרבנן דמן התורה בעינן שני עדים דע"א אינו קם לממון. אבל אין נ"מ כלל לענין היתר לעלמא אם הוי מן התורה או רק מדרבנן. דאפילו אם נאמן מה"ת להתירה לשוק מ"מ לענין כתובתה פשיטא דלא הוי רק מדרבנן ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |