ברכת רצ"ה/א
|
|
- אשיב ואומר שלום לכבוד ידידי הרב הה"ג חריף ובקי בחדרי תורה וכו' מו"ה יהושע נ"י אבד"ק סאקאלאב יהי נועם ה' עליו:
אחד"ש כ"ת כמשפט לאוהבי ה' ולחושבי שמו. ע"ד שאלתו שאלת חכם בפנוי' שהרתה לזנונים ואמרה מאיש פלוני הוא והוא הכחיש' ואח"כ כאשר הרבה עליה אביה רעים ונתן לה נדן נשאה וילדה והוא מתנצל כי כחשו מתחלה הי' מחמת בושה וגם למען יפזר לה אביה נדה וכ"ת פתח בכחא דהיתירא ורצונו לדעת חוו"ד בזה ולתשובתו הנני בזה לחוות דעי כיד ה' הטובה עלי וזה החלי בעזרתו ית'. הנה בזנות יש פוסקים דליכא איסור מניקת. וכתבו האחרונים ז"ל הטעם משום דזנות לא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן. אולם באמת כתבו התוס' בגיטין דף י"ז דרק זנות בעדים והתראה חשוב לא שכיח אבל זנות לחוד שכיח והביאו ראי' מהא דתקנו לבתולה שתנשא בד' שמא ימצא לה טענת בתולים ע"ש ועכצ"ל כמו שכתבו קצת האחרונים ז"ל דבזנות לא שכיח שתתעבר דאשה מזנה מתהפכת. ואנכי אמינא להביא ראי' לזה לפמ"ש התוס' בגיטין שם דהא דצריך זמן בגיטין לר"י בזמן הזה דאין דנין דיני נפשות הוא משום דשמא יחפה על בניה ממזרים ויקשה א"כ דאמאי פליג ר"ל אטעמא דר"י דהרי זנות [א] בלי עדים שכיח ויש לחוש לחיפוי בני' ממזרים א"ו דזה מצד אחר הו"ל מילתא דלא שכיח דעיבור בזנות לא שכיח משום דמתהפכת וכנ"ל:
אולם לדעתי גם זה יש לדחות די"ל דכיון דמשום סכנת הולד תקנו חששו גם במילתא דלא שכיח וראי' לזה דהרי במתניתין דצריכה להמתין כ"ד חדש משום ר"מ הוא דקתני לה ור"מ ס"ל בכתובות דף ל"ט דג' נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניק' ולדעת התוס' ז"ל שם מחוייבות המה לשמש במוך. ולדידי' צ"ל ע"כ דמניקת חבירו כיון דלא ימסמס להולד ביעי וחלב חששו חז"ל דדילמא תתעבר אף כשתשמש במוך ע"ד רחוק וחזינן א"כ דאף לדבר דלא שכיח ביותר חששו בזה דנוגע לסכנה וכנ"ל וראיתי למ"ז הגאון רשכ"ו זצ"ל שיצא לדחות טעם זה מצד אחר דלא שייך הך דמלתא דלא שכיח לא גזרו רק כשהכל לא שכיח אבל היכא דכבר תקנו חז"ל רק דבמקום אחד הוי מילתא דלא שכיח י"ל דלא פלוג רבנן בתקנתן גם במלתא דלא שכיח עיין בדבריו ז"ל. אולם לדעתי אם כי החילוק ההוא נכון בסברא יש ראי' כנגדו מהך דהחליף דמי שור בפרה דאמרינן בש"ס דב"מ מ"ו דקנה דס"ל כר"י דד"ת מעות קונות ורק דתקנו דאינו קונה דשמא יאמר נשרפו חיטך ודמי שור כו' כיון דלא שכיח לא תקנו רבנן עייש"ה. אמנם הדיחוי שאמרתי אנכי אינו חוזר ונראה לדעתי ודו"ק:
והנה הרמ"א ז"ל כתב בשם מהר"י מינץ ז"ל להקל במופקרת לזנות. אולם המעיין היטב בדברי מהר"י מינץ ז"ל יראה דגם באינה מופקרת ורק שזינתה ברצון התיר עיין בדבריו ז"ל. ואולי הרמ"א ז"ל מדעת עצמו הכריע דבזינתה פעם אחת לא חיישינן שתזנה עוד ורק כשזינתה פעמים ושלש חיישינן שתזנה ומוטב שתנשא ויהי' בעלה משמרה. וי"ל דבבתולה שנתעברה גם לדעת הרמ"א ז"ל יש להקל דכיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ע"כ שזינתה פעמים ושלש ויש לחוש שתזנה להבא:
אולם באמת גוף ראיתו של מהר"י מינץ ז"ל מהך אמתא דעבידי בה איסורא דחו האחרונים ז"ל והעלו דאין לסמוך על זה להקל גם במופקרת. והנה לכאורה על לבי לדון להקל בכה"ג מטעם אחר. דכיון דחשידה לזנות אין תועלת להולד במה שלא תנשא דיכולה היא שתתעבר בזנות. אולם באמת זה אינו דעיבור בזנות לא שכיח דמתהפכת ואין להקל איפוא בזה וכהחלטת האחרונים ז"ל:
ונבוא לענין שאלתינו שמודה עתה שהולד ממנו ונותן אמתלא על מה שכיחש מקודם. והנה כ"ת יצא לדון דכיון דיש מתירים במזנה דנהי דאנן מחמרינן מספק מ"מ שוב לא שייך שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא והביא ראי' מסוגיא דפתח פתוח דקאמר מ"ד מיקם הוא דלא קים לי' וקשה דמ"מ הרי שויא אנפשי' חד"א מספק א"ו דבספק ל"ש שאחד"א. ואין זו ראיה דהתם אי לא קים לי' והו"ל כאומר שמדומה לו שמצא פתח פתוח גם לדבריו מותרת לו אחרי שהיא טוענת ברי שבתולה היתה וגם איכא חזקת כשרות דידה וז"פ. ולדעת כ"ת לא אדע איך יפרנס הסוגיא שם דאסרינן אותה לו היכי דליכא רק ספק אחד כגון באשת כהן או בפחותה מבת ג' מטעם דשאח"ד וכמבואר שם:
אמנם עכ"ז אין מהתם ראי' דגם בספק אמרינן שאחד"א דהנה בש"מ ז"ל הקשה דאמאי מהני ס"ס הרי קיי"ל דכל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י ספיקו טמא ותירץ דה"מ היכא שהוחזק טומאה משא"כ הכא דלא הוחזק כלל טומאה וביאור הדבר לדעתי דאף דבהך דכל ספיקות כו' נקט ספק טומאה ספק טהרה ואת"ל טומאה ספק נגע זה אינו רק היכי שרק ספק אחד הוא אם היה טומאה דספק אחד במקומו עומד משא"כ היכי ששני הספיקות המה בהחזקת טומאה דכיון דס"ס בכ"מ הוי ודאי אין כאן טומאה ולא חשוב ס"ס ברה"י. ומעתה היכי דליכא רק ספק אחד שפיר חשוב כודאי דכל ספק טומאה ברה"י עשאתו התורה כודאי ואין ראי' א"כ מזה בשאר ספק דאמרינן בי' שאחד"א ודוק. אולם גם בלי ראי' מצד הסברא אין מקום לחלק בין ודאי לספק לענין שאחד"א דכיון דמ"מ איכא איסורא שפיר נאמן לגבי עצמו מטעם שאחד"א וכמובן:
אולם בנ"ד אף דשאחד"א מ"מ כיון שעתה חוזר בו מדבריו הראשונים ונותן אמתלא שפיר נאמן כמו באמרה, א"א אני ונותנת אמתלא. אך הצ"צ ודעמי' ז"ל גמגמו שאין זה אמתלא טובה כיון דאביה פיזר לו נדן דאולי משום זה אומר עתה שהוולד ממנו. וראיתי לכ"ת שיצא לומר דכיון שמודה עתה שהוולד ממנו אם תתעבר יהי' מחויב מהדין למסמס לי' ביעי וחלב. ולדעתי ז"א דאם אין הולד ממנו והוא גם היא יודעין זה לא יתן לה. ואשה בושה לבוא לב"ד ואם ביורשי בעל הראשון אמרינן הכי דבאמת מחויבים ליתן על ביעי וחלב כ"ש שי"ל שבושה לתבוע מבעל' מה שיודעת שאינו מגיע ממנו וז"פ וברור:
אך מה שיש לדון לדעתי. דמלבד דדברי הצ"צ ז"ל בזה אינם ברורים כל כך די"ל דלא בעינן רק שתהי' האמתלא טובה מצד עצמותה משא"כ בכה"ג שהאמתלא בעצמות' טובה וחזקה ורק שאנו באים לחוש מצד אחר שאולי שקר בימינו והאמת כדבריו הראשונים ורק שחוזר ומגיד מחמת חימוד ממון ומאין לנו להחמיר משום זה וגם דאת"ל כן יקשה דלמה מועיל האמתלא בהך דאמרה אשת איש אני דשמא עיניה נתנה בזה שנתקדש' דמ"ל חמדת ממון ומ"ל חימוד עריות דנפש האדם חומדתן. הנה אמינא די"ל דבזה לא בעי אמתלא כלל. ואפרש שיחתי דהנה עיקר הך דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי בממון נאמר וכבר בררתי במקום אחר דלא שייך אדם נאמן על עצמו רק היכי שטען טענה שהוא לחובתו אבל היכי שעיקר טענתו הי' לזכותו לא אמרינן כשבא אח"כ עי"ז חוב שהודאתו כמאה עדים דהרי במקום שמכחיש עדים העדים נפסלים להעיד לו עוד וכדאמרי' בש"ס דכתובות דף מ"ד אורועי סהדי עיין בש"מ שם ובתו' ז"ל ד"ה איכא ביניהו ולא מצינו שאם אחד תובע לחברו והוא כופר והמלוה הביא עדים שהעדים האלו יהיו פסולים לעולם להעיד להלוה כיון שלדבריו שקר העידו וע"כ דכל שטען לזכותו לא חשיבי דבריו כמאה עדים אף לגבי עצמו וכנ"ל והא דקיי"ל דבטען לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע דחייב משום דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אף שטענתו הוא לפטור את עצמו היינו משום דאם לוה ופרע הי' לו לפטור עצמו בטענת פרעתי:
ובזה אמינא לישב מה שנתקשיתי בהא דקיי"ל דאם השטר אינו מקוים נאמן לטעון פרעתי במגו דמזויף דהרי אם יטעון מזויף לדעת רבים דהו"ל כטוען לא לויתי לא יוכל עוד אחר שיקיימנו לטעון פרעתי ולהשביע לבעל השטר וא"כ המגו גרוע דעתה שיהי' בידו להשביעו גם אחר שיתקיים יוכל להיות שיתפשר עמו כשלא ירצה לשבע. ולפי הנ"ל ניחא דמ"מ שפיר נאמן דאם תאמר שאינו נאמן לטעון פרעתי כשיטעון מזויף שפיר יהי' בידו להשביעו אח"כ שלא פרעו דאחרי שלא הי' בידו לפטור א"ע בטענת פרעון טענת מזויף הי' לזכותו יל"ש לומר דהו"ל הודאת בע"ד על הפרעון וא"כ שפיר נאמן במגו. ורק דעתה דפסקינן שנאמן לומר פרעתי כשטען מזויף ונתקיים שפיר הו"ל לדעת הפוסקים אלו הודאת בע"ד שלא פרעו מדלא טען מקודם פרעתי והבן זה ולפ"ז יש לומר גם כן לענין שויא אנפשי' חד"א דג"כ מצד הודאת בע"ד קאתינן עלה דלא שייך היכי שטענתו הי' כדי לפטור א"ע וכנ"ד שהטענ' דלאו מיניה היא פוטרתו מחיוב מזונות הולד וכנ"ל דכל כה"ג ל"ח הודאת בע"ד. ועפ"ז אמינא לישב פירש"י ז"ל בהך דר"א דאמר פ"פ מצאתי נאמן לאסרה עליו דלהפסידה כתובתה אינו נאמן שנדחקו המפורשים ז"ל דמנ"ל לרש"י ז"ל לומר כן ולפי הנ"ל ניחא דרש"י ז"ל לשיטתי' אזיל שפירש לקמן דאי כתובה דאורייתא לא הי' נאמן להפסידה כתובתה והיינו דהך חזקה דא"א טורח בסעודה כלא הוי חזקה ברורה ורק דחז"ל תקנו ואמרו דבכה"ג יהי' נאמן וא"כ לענין שתאסר עליו אין להאמינו משום חזקה זו וגם מטעם שאחד"א אין לדון כיון שהטענה הי' לזכותו לפטור א"ע מהכתובה וכנ"ל. ועיין באחרונים ז"ל שכתבו דאף היכי דלא נאסרה שייך חזקה דאא"ט כו' שמפסיד כל שבחה ואין אדם רוקק בכוס ושותהו ע"ש ודוק:
והנה הגאון בעל הפלאה ז"ל בכתובות דף כ"ב בהך דאמרה א"א אני כ' דכל שאמרה כן בפני ב"ד לא מהני אמתלא ולפי"ז גם בכה"ג אין להחמיר גם לדעתו ז"ל בנ"ד וכמובן. ועיין ברא"ה ז"ל שהעלה דהיכי שהאיסור אינו רק מדרבנן ל"א דשאחד"א ולדעתו א"כ בנ"ד שכל איסור מעוברת ומניקת חברו אינו רק מדרבנן ל"ש כלל ענין שאחד"א ואף שחולקים בזה מ"מ סעד וצירוף הוי להקל. והנה בביאור דעתו ז"ל נראה דס"ל דענין שאחד"א הוא מטעם נדר וכדעת קצת המפורשים ז"ל דס"ל הכי ולכך דעתו דבאיסור דרבנן ל"ש זה דענין הנדר בשאחד"א היינו שרצונו כאילו הי' כן באמת וכיון שאילו הי' כן ל"ה רק איסור דרבנן ואיך יוכל לאסור ע"ע שיאסר כן דנדר הוי איסור תורה, דא"נ כדעת רוב הפוסקים דשאחד"א מטעם דאדם נאמן ע"ע הוא אין מקום לחלק בין איסור תורה לאיסור דרבנן וכמובן. ויראה דא"נ דשאחד"א מטעם נדר הוא בלא זה י"ל בנ"ד דאין לאסור משום שאחד"א דכיון דאומר באמת אמתלא ורק שאנו דנין לחוש דאולי מחמת חימוד הנדה הוא אומר כן והרי אדם נאמן על נדרו ודו"ק:
אמנם אחר העיון יש לעורר בנ"ד דלפ"מ דפסקינן דאמר אין זה בני נאמן א"צ לבוא בנ"ד לטעם שאחד"א כלל ואף דגם בזה מהני אמתלא וכמבואר בש"ס ופוסקים ז"ל מ"מ שוב גם לדעת הצ"צ ז"ל לחוש שאין זה אמתלא טובה ולדעת הגאון הפלאה ז"ל דבאמר בפני ב"ד גם אמתלא טובה ל"מ. אולם כ"כ דדברי הצ"צ אינם ברורים כ"כ וגם באמר בפני ב"ד לא אשתמיט לא' מהפוסקים ז"ל שיאמר לחלק בהכי וכמבואר למעיין. וי לצרף דעת גדולי המורים הקדמונים ז"ל ה"ה הבה"ג ותוס' רי"ד וא"ז והמכריע ז"ל דבכה"ג בנ"ד אינו נאמן לומר אינו בני לכל מר כדאית לי'. ולענין שאחד"א יש לנו צדדי ההיתר שבררתי למעלה. סיומא דהך מלתא דאם אמנם אנכי מונע א"ע לצרף בהיתר מינקת מטעם כמוס חתום באוצרות החכמה אשר לא אוכל לפרש מ"מ אחר שנשאה קשה לאסור עליו אשתו ולצוות עליו לגרשה או להפרישה אחר שיש כמה צדדי היתר וכנ"ל ועיין באחרונים ז"ל שבמקום שהתירו ראו להוסיף ולהקל האיסור בנתנה הולד למניקה ע"י שתשבע המניקת. וכשמניקה בעצמה ע"י שישליש הבעל אצל נאמן מעות לצורך מסמוס הולד אם תתעבר שיהי' המעות מוכן לה ולא תצטרך לבא לב"ד כאשר לא נכחד בלי ספק כ"ז מכ"ת.
והנני הד"ש ושלום תורתו וחפץ אשרו והצלחתו:
- ↑ בלי עדים לאו דוקא דאין הבנים נפסלים אלא עפ"י עדים כמ"ש רש"י ז"ל בקידושין דף ע"ט ע"ב ובפרט בלי עדותו של האב ועיין בפ"י. אלא צ"ל דזנות בלי התראה שכיח כמו שדקדקו התוס' לומר דזנות ע"י עדים והתראה לא שכיח. משמע דבלי התראה שכיח. ובלא"ה צ"ל כן לפי מה שכתב רש"י ז"ל במתניתין דריש כתובות דיתברר הדבר ויבואו עדים. אך אכתי יש להקשות אמה שתירצו התוס' שם אי נמי שלא יאמרו שזינתה אחר גירושין ויחזירנה דגרושה שזינתה מותרת לחזור. וע"ז קשה דזנות בלי התראה שכיח א"כ אמאי לא אמר ר"ל משום שמא יחפה. אמנם גוף דברי התוס' קשה לדעתי שהרי התוס' דף ע"ט במתניתין ב"ש אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן וב"ה אוסרין הביאו שבירושלמי מפרש דאזלי לטעמייהו דב"ש אית להו בפרק המגרש לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר הלכך מזוהמת היא בעיניו ואינו בא עליה וב"ה אית להו אפילו הקדיחה תבשילו יכול לגרשה ואינה מזוהמת בעיניו כו' ע"ש. א"כ הכא כשזינתה תחתיו איך חיישינן שמא יחפה עלי' ליתן לה גט בלי זמן כדי שיחזירנה הא כיון שזינתה מזוהמת היא בעיניו. והשתא מה התם שנתייחד עמה לא חיישינן שמא בא עליה כ"ש דאין לנו לחוש שמא יחפה עלי' כדי שיחזירנה. ונראה לפענ"ד די"ל דהתוס' דהכא אזלי בשיטת השאלתות ודעימי' ז"ל כמו דאיתא באהע"ז סי' י"א שע"י עידי כיעור מוציאין את האשה מבעלה. וי"ל דז"א אלא לדידן דקיי"ל כב"ה דיכול לגרשה אפילו הקדיחה תבשילו אבל ב"ש דס"ל דלא יגרש אלא א"כ מצא בה ערות דבר בעינן עדי זנות כמו שהביאו התוס' הירושלמי דפריך לאו דמחזיר גרושתו דכתב רחמנא למה לי, ומעתה שפיר ניחא דהתם לב"ש כיון דאיכא עדים שזינתה לא חיישינן שיבא עליה שהיא מזוהמת בעיניו אבל הכא בעדי כיעור לחודא אינה מזוהמת בעיניו וחיישינן שיחפה עליה כדי שיחזירנה דאיהו לא חייש אעידי כיעור. והנה בש"ס יבמות דף כ"ד ע"ב פליגי רב ורבי אי מפקינן בעידי כיעור ורב ס"ל דבעינן עדי זנות דוקא. לכן י"ל דר"ל ס"ל כרב דאין מוציאין את האשה בעידי כיעור מש"ה לא אמר הטעם משום שמא יחפה דממ"נ אם לא יהי' עידי זנות רק עידי כיעור הא רשאי להחזירה ואם יבואו עידי זנות אין חשש שיחזירנה דהא מזוהמת היא בעיניו. אבל באמת לדידן לשיטת השאלתות דמוציאין בעידי כיעור לחודא שפיר כותבין זמן בגט כדי שלא יחפה עליה ויחזירנה ודו"ק:
אך אכתי קשה הא לקמן דף פ"א במתניתין דהמגרש את אשתו ולנה עמה בפונדקי איתא בד"א בנתגרשה מן הנשואין מפני שלבו גס בה אבל נתגרשה מן האירוסין א"צ גט שני מפני שאין לבו גס בה. ובגיטין דף כ"ז ע"ב פריך הש"ס קא פסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין הניחא למ"ד שמא יחפה על בת אחותו אלא למ"ד משום פירי ארוסה מי אית לה פירי. ומעתה לפי תירוצם השני של התוס' קשה למה כותבין זמן בזה"ז בגט ארוסה דבזה אין לומר שמא יחפה ויחזירנה הא בארוסה אין לבו גס בה. למה לנו לחוש שיחזירנה.
ונראה לפענ"ד דבאמת תירוץ הראשון של התוס' ג"כ תמוה מאד דאיך אמרינן דתקנו זמן שמא יחפה על בניה ממזרים הא בלא"ה קי"ל דא"א בבעלה תולה ועיין באהע"ז סי' ד' בב"ש דאפילו יש עדים שזינתה תולה בבעלה משום דרוב בעילות הלך אחר הבעל. וכבר נתקשה בזה בספר פ"י ונדחק מאד ליישב ע"ש. אבל לדעתי י"ל דכוונת התוס' לשני התירוצים ביחד דתירוץ הראשון הוא בגט ארוסה דהא קי"ל דארוסה אינה תולה בארוס א"כ יחפה משום בניה ממזרים. ותירוץ השני היא בנשואה שלבו גס בה ויחפה כדי שיחזירנה דהא לבו גס בה. ומ"מ ראיית מו"ח ז"ל היא ראיה נכונה דאמאי פריך התם לר"ל דאית ליה משום פירי ארוסה מי אית לה פירי הא י"ל דבארוסה איכא הטעם שיחפה משום בניה ממזרים אלא מזה ראיה דאשה מזנה מתהפכת. ודו"ק:
ודרך אגב הנני להעיר בזה מה שהקשה לי חכם אחד על מ"ש הש"מ ריש כתובות ליישב הקושיא דהתם תקנו חז"ל שאשה נשאת ליום הרביעי משום טענת בתולים. ובגיטין אמרינן דס"ל לר"ל דזנות לא שכיח ותירץ הש"מ דזנות דנשואה לא שכיח מחמת דבעלה משמרה אבל דארוסה שכיח. והקשה החכם הנ"ל דא"כ מאי פריך לר"ל ארוסה מי אית לה פירי אימא בארוסה מודה ר"ל דהטעם שמא יחפה על בת אחותו דהא זנות דארוסה שכיח. ולכאורה יפה הקשה.
והשבתי לו דאפשר לומר דהא דכתב הש"מ דזנות דארוסה שכיח היינו מקמי דתקנו חז"ל שתהא בתולה נשאת ליום הרביעי דלא מירתת כלל שמא ימצא הבעל כשישאנה פתחה פתוח דאין חשש בזה שלא תאסור עליו וכפירוש התוס' או כפירוש רש"י שיתקרר דעתו. אבל לבתר דתקנו חז"ל שתהא בתולה נשאת ליום הרביעי גם זנות דארוסה לא שכיח שהרי משמרת א"ע מחמת שיודעת שיתברר הדבר כשימצא הבעל פתח פתוח ותאסרה עליו. ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |