ברית משה/לא תעשה/מח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברית משה לא תעשה מח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שלא (א) ליתן לעכו"ם חנייה בקרקע א"י כו' נראה מרבינו ז"ל שתפס לעיקר הדרש דלא תחנם למימני בין המצות שלא ליתן לעכו"ם חנייה בקרקע א"י אף שדרש הגמרא מפסוק זה ג' דברים כמ"ש רבינו וגם בקיצור הסמ"ג שלו שדרכו למינקט רק עיקר המצוה לא נקט רק חנייה בקרקע וכן מוכח מרמזיו רמז מל"ת מ"ח ומ"ש אח"כ ברמזיו ודרשו בו לשון חן וחנייה וחנם ע"ז קצת ק"ל כיון דלפי דרכו היה לו למינקט חנייה תחלה ובפרט שבגמ' דע"ז באמת איתא חנייה חן חנם וצ"ע אבל זה מוכח בפי' גם מרמזיו דדרשה דחנייה נמנית למצוה, אבל הרמב"ם ז"ל בסה"מ מל"ת נ' כתב וז"ל הזהירנו מחמול כלל על עובדי ע"ז ומליפות דבר מכל מה שמיוחד להם והוא אמרו לא תחנם ובאה הקבלה לא תתן להם חן כו' עכ"ל נראה דנקט חן לעיקר דרשה דלא תחנם ומ"ש הזהירנו מחמול צ"ל דסובר דפשטות הקרא לא תחנם שלא לרחם עליהם וכמ"ש רבינו וז"ל ועיקר פשטו לא תרחם עליהם וגם בחיבורו הל' עכו"ם פ"י הל' א' כתב ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם וע"כ נקט גם בסה"מ מתחלה למצוה מה שלמד מפשטות הקרא ומהג' דברים דילפינן מדרשה נקט חן וגם ברמזיו הנדפס ריש הרמב"ם דמדע רמז מל"ת נ' כתב וז"ל שלא לחון על עכו"ם שנא' ולא תחנם עכ"ל ופירושא דשלא לחון עכצ"ל מלשון חן דל"ל דפירושו שלא לרחם כיון דהחינוך ז"ל ברמזיו רמז תכ"ו כתב וז"ל שלא לחון ולרחם על ז' עממים וכן מוכח בפי' מהסמ"ק ז"ל סי' קל"ה מדכ' וז"ל שלא לחון עובדי ע"ז ואלילים דכתיב לא תחנם פי' שלא יאמר כמה נאה עובד ע"ז זה כו' עכ"ל וא"כ מוכח בפי' מרמזיו דלענין מנין המצות נקט לעיקר את הדרש שלא ליתן להם חן ומה שלא רמז ברמזיו גם משלא לרחם עליהם כלום באמת צ"ע, וגם החינוך והסמ"ק סי' הנ"ל והזוהר הרקיע מל"ת רט"ו אות פ"ב ואלה המצות מצוה תכ"ו כולם סברו כהרמב"ם וא"כ צריך להבין דמדוע ל"ס גם רבינו כן או להיפוך מדוע ל"ס הרמב"ם ודכוותיה כרבינו ובמה פליגי וגם בדינא דחיי ז"ל ראיתי שהביא בשם אחיו משמרת המצות שדיבר מהפלוגתא שבין רבינו והרמב"ם במל"ת זו:

ב

ונ"ל בס"ד לברר את שיטתם ומקודם אברר את שי' רבינו דבמשנה ע"ז י"ט ע"ב איתא אין מוכרין להם במחובר לקרקע וקאמר הגמרא מנה"מ א"ר יוסי בר חנינא דאמר קרא לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע והקשה הגמרא האי לא תחנם מבעי ליה דהכי קאמר רחמנא לא תתן להם חן ומשני א"כ לימא קרא לא תחונם מאי לא תחנם ש"מ תרתי פירש"י א"כ לכתוב לא תחונם בקריאתו מלא דמשמע לשון חנינה והוא חן מאי לא תחנם חסר קרי ביה לא תחנם לשון חניית קרקע ואח"כ הקשה הגמרא ואכתי מיבעי ליה דהכי אמר רחמנא לא תתן להם מתנת של חנם ומשני א"כ לימא קרא לא תחינם מאי לא תחנם ש"מ כולהו תנ"ה לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע ד"א לא תחנם לא תתן להם חן ד"א לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם פירש"י תנ"ה דכולהו ילפי מהאי קרא לא תתן להם חנייה מדלא כתיב תחונם קרי ביה תחנם לא תתן להם חן קרי ביה לא תחונם לשון חנינה והיינו חן מתנת חנם קרי ביה לא תחינם לשון חנם עכ"ל ולכאורה יש להקשות מה הקשה הגמי האי לא תחנם מבעי ליה כו' דלמא ל"ס ריב"ח דרשה דלא תתן להם חן וצ"ל דהמקשן סובר דמסתבר טפי לאוקמי לא תחנם לדרשה דלא תתן להם חן מלאוקמי לדרשה דלא תתן להם חנייה בקרקע וע"ז משני הגמ' א"כ כו' כלומר דליכא למילף מלא תחנם חן גרידא משום דמסתבר טפי דא"כ לימא כו' ש"מ תרתי וממילא לפ"ז בתר דמשני הגמ' ש"מ תרתי באמת י"ל דלא אמרינן דחן מסתבר טפי כיון דאית ליה להלימוד דחן ג"כ פירכא לימא לא תחונם אלא אמרינן דשניהם שווים וגם במה שהקשה הגמרא ואכתי מיבעי ליה דהכי אמר רחמנא לא תתן להם מתנת חנם ג"כ צ"ל שהמקשן הי' סובר דמתנת חנם מסתבר טפי דאל"כ קשה מה הקשה דלמא ל"ס ריב"ח הדרשה דמתנת חנם אעכצ"ל הפשט בהמקשן כמו שכתבנו ובתר דמשני הגמרא ש"מ כולהו באמת סובר הגמ' דכולהו שווים הם וכולהו ילפינן מלא תחנם וא"כ לכאו' קשה מה קאמר הגמרא אח"כ תנ"ה הא בהברייתא זו נראה בפי' דשלא ליתן להם חנייה בקרקע עיקר הדרש מדהביא א"ז ברישא ומכ"ש כשאמרינן הפשט בגמ' כמו שנראה מפשטות הגמ' דגם בתר דמשני ש"מ כולהו ג"כ אמרינן דשלא ליתן להם מתנת חנם מסתבר טפי וכמו שבאמת מפרש התורת חיים ז"ל שם עי"ש שמתרץ בזה את קושית העולם שהביא המר"ל שם לפי פי' זה בודאי קשה על מ"ש הגמרא תנ"ה כיון דבתנ"ה מוכח דחנייה עיקר הדרש ומרש"י שם נר' שרצה לתרץ א"ז וע"כ כתב שהתנ"ה לא קאי רק ע"ז דכולהו ילפי מהאי קרא. אבל אליבא דרבינו נ"ל בס"ד לומר דסובר הפשט בגמ' כך דלכאו' גם לפי מסקנת הגמ' דכולהו ילפינן מיניה אכתי קשה על ריב"ח דמדוע לא הביא אלא את הדרש שלא תתן להם חנייה בקרקע דאי"ל דלא הביא אלא מה שצריך לי' דא"כ קשה מה הקשה הגמ' האי לא תחנם מיבעי ליה כו' דלמא גם ריב"ח יליף חן ולא נקט אלא מה שצריך ליה אעכצ"ל שהמקשן סובר דאם באמת הי' יליף גם חן הי' מביא גם א"ז וע"כ הקשה שפיר וא"כ לפי"ז אכתי נשאר גם במסקנא הקושיא על ריב"ח דמדוע לא הביא אלא חנייה וצ"ל דריב"ח באמת סובר דעיקר הדרש דלא תחנם למימני למצוה היא שלא ליתן להם חנייה והוא לא נקט אלא עיקר הדרש וע"כ קאמר הגמ' אח"כ שפיר תנ"ה כיון דמתנ"ה באמת ג"כ מוכח כן מדנקט חנייה ברישא וע"כ נקט גם רבינו למצוה את הא דחנייה כמובן:

אבל הרמב"ם ודכוותיה י"ל כיון דבירושלמי ע"ז פ"ק הלכה ט' איתא בשם ר' יוחנן לא תחנם לא תתן להם חן לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם לא תחנם לא תתן להם חנייה בארץ אלמא דר' יוחנן נקט חן תחלה ותו איתא שם מעבר לדף בשם ר' יוסי בר חנינא גודלת ישראל לא תגדל את הנכרית משום לא תתן עליהם חן ולא יעשה ישראל שושבין לנכרי משום לא תתחתן בם ר' יצחק בר גופתה בעי קומי ר' מנא לילך לבית המשתה שלו אסור להיעשות לו שושבין לא כ"ש א"ל ליתן עליהם בל"ת עכ"ל וסובר הרמב"ם דהאי ליתן עליהם בל"ת דקאמר ריב"ח קאי גם על לא תתן עליהם חן דקאמר כיון דנקט הני שני דברים ביחד וכמו ולא יעשה ישראל שושבין כו' דקאמר פירושו שהוא בל"ת כמ"כ נמי לא תגדל את הנכרית דקאמר ג"כ פירושו שהוא בל"ת וא"כ מוכח מירושלמי זה דאזהרת לא תחנם היא שלא ליתן להם חן וגם נ"ל דעכצ"ל להרמב"ם הפשט בירושלמי כמו שכתבנו דבסה"מ מל"ת נ' הביא בשם הירושלמי דלא תתן להם חן בל"ת ובירושלמי שלפנינו באמת ליתא אלא כמו שהעתקנו אעכ"מ דצ"ל חדא מתרתי או שסובר הפשט בירושלמי כמו שכתבנו או שהי' לו הגירסא בירושלמי כמ"ש בסה"מ וגם בהחינוך ובהזוה"ר צ"ל כן כיון דג"כ הביאו את הירושלמי כמו שאי' בסה"מ וא"כ י"ל דסברו כיון דמוכח מר' יוחנן דירושלמי דעיקר הדרש של לא תחנם שלא תתן להם חן מדנקט ר"י חן ברישא וגם מדאיתא בירושלמי דשלא תתן להם חן בל"ת ומגמ' דילן גכ"מ דדרשה דחן מסתבר טפי מדהקשה הגמ' על ריב"ח ואע"ג דמהתנ"ה שהביא הגמ' נראה דחנייה עיקר מדנקט חנייה ברישא אבל כיון דמפשטות הגמ' דילן נראה כהירושלמי ע"כ פירשו כן ומלאו שלא תתן להם חן לאזהרה ובהתנ"ה שאמר הגמרא י"ל דסברו הפשט כרש"י הנ"ל, אבל לרבינו י"ל דהי' לו הגירסא בירושלמי כמו שהיא לפנינו וסובר הפשט בירושלמי דהל"ת דקאמר ריב"ח לא קאי אלא על מה דקאמר שלא יעשה ישראל שושבין לעכו"ם משום לא תתחתן בם וא"כ לא מוכח מהירושלמי בפי' דהל"ת היא שלא תתן להם חן ובגמרא דילן סובר הפשט כהנ"ל ואכ"מ מגמ' דלריב"ח עיקר הדרש לאזהרת לא תחנם שלא תתן להם חנייה בקרקע וע"כ פסק רבינו כן ודו"ק:

ג

ורש"י פ' ואתחנן פרשה ז' פ"ב כתב וז"ל ולא תחנם לא תתן להם חן אסור לו לאדם לומר כמה נאה ארמי זה ד"א לא תתן להם חנייה בארץ עכ"ל ומדנקט חן תחלה וחנייה הביא בד"א שלא כסדר הברייתא דתנ"ה הנ"ל מוכח דסובר כהרמב"ם, אבל לכאורה צריך להבין דמדוע שבק מתנת חנם הן אמת שמהברטנורה ז"ל עה"ת שם נראה בפי שהיתה גירסתו ברש"י שהביא גם מתנת חנם אבל לפי גירסא שלפנינו וכמו שנראה בפי' גם מהג"א ומשכיל לדוד ושפ"ח שהיתה גירסתם ברש"י כן באמת קשה דמדוע לא הביא גם מתנת חנם ואי"ל כיון דהגמ' קאמר בע"ז שם ומתנת חנם גופא תנאי היא דלר"מ מותר ליתן לעכו"ם מתנת חנם ולר' יהודא אסור וסובר רש"י כר"מ וע"כ שבק מתנת חנם הא ע"ז גופא ק"ל דהיכי שבק ר"י משום ר"מ הא קיימ"ל עירובין מ"ו ר"מ ור"י הלכה כר"י ופליאה לי על מפרשי רש"י שלא דברו מזה • ונ"ל בס"ד ליישב כך דכשתעיין בתוס' בסוגיתינו ד"ה ר' יהודא תראה דבתירוצו הראשון סובר דלר' יהודא ידעינן איסור מתנת חנם לעכו"ם גם מאו מכור לנכרי אלא לא תחנם צריך ללאו דאו מכור לנכרי הוי עשה ובתירוץ השני סובר דלא ידעינן רק מלא תחנם וא"כ י"ל דרש"י סובר כתירוצו הראשון של התוספות וע"כ שבק מתנת חנם משום דלא הביא אלא הני דברים דלא ידעינן רק מפסוק ולא תחנם אבל מתנת חנם דידעינן גם מאו מכור לנכרי לא הביא, וגם נ"ל ליישב בזה את המצות השם מצוה תכ"ז שג"כ השמיט מתנת חנם אבל בהנ"ל י"ל דגכ"ס כתירוצו הראשון של התוס' וכיון דהוי הא דמתנת חנם עשה ג"כ ע"כ שבק כיון דלא הביא במל"ת זו אלא הני דברים שהם ל"ת גרידא, אבל רבינו והשאר מוני המצו' שהביאו גם מתנת חנם י"ל דסברו כתירוצו השני של התוס' דמתנת חנם ג"כ לא נכלל אלא בהלאו דלא תחנם וע"כ הביאו שפיר כמובן. ועוד י"ל על רש"י דבפסיקת' זוטרתא פ' ואתחנן איתא וז"ל ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע ד"א לא תחנם לא תתן להם חן עכ"ל ומדשבק מתנת חנם עכצ"ל דסוברת כר"מ דמותר ליתן להם מת"ח וכיון דהפסיקתא סותמת כר"מ ע"כ פסק רש"י ג"כ כן, או י"ל דרש"י לא הביא אלא הני דברים דלכ"ע אסור אבל מת"ח דפלוגתא היא לא הביא כמובן, ועי' בברטנורה הנ"ל ותראה דסובר ברש"י כלל חדש דמה שהביא באחרונה דבר זה היה יותר מסתבר ליה וממילא לפי"ז צ"ל דסובר רש"י דחנייה הוי עיקר אזהרה וא"כ מוכח דרש"י סובר כרבינו ודלא כמו שכתבנו ריש מחודש זה:

ד

ומטעם (ב) זה שנינו בע"ז כו' אבל בח"ל מותר כו'. במשנה ע"ז כ"א ע"א מוכח דבין לר"מ ובין לר' יוסי מכירת בתים ושדות בא"י אסור מה"ת משום לא תתן להם חנייה בקרקע ונ"ל דבח"ל בתים ושדות לכ"ע מותר דמ"ש הרא"ש ז"ל שם אות י"ט בשם הרמב"ן ז"ל דגם בח"ל אסור נ"ל דלא אוסר אלא דוקא מחובר לקרקע דהיינו אילנות משום גזירה אטו א"י כמ"ש הטור יו"ד סי' קנ"א בשם הרמב"ן אבל קרקע גופא לא אוסר הרמב"ן בח"ל והטעם דגזרו במחובר לקרקע דוקא י"ל אליבא דהרמב"ן כמ"ש הר"ן ז"ל בע"ז פ"ק על המשנה דאין מוכרין להם במחובר לקרקע בדעת האיכא מאן דאמר שהביא עי"ש וגם הב"י שם סובר בדעת הרמב"ן כדעת האיכא מ"ד שהביא הר"ן וממילא לפי"ז מוכח דקרקע גופא באמת לכ"ע מותר בח"ל למכור אפילו מדרבנן וגם מהמשנה גופא נ"ל דיש להוכיח כן כיון דר' יוסי אמר בפי' על בתים ושדות ובח"ל מוכרין אלו ואלו ובגמ' שם איתא דהלכה כר' יוסי נמצא לפי"ז מ"ש רבינו דבתים ושדות בח"ל מותר בזה ליכא פלוגתא, ולהלכה פסקינן דאפילו מחובר לקרקע בח"ל מותר כשיטת הרא"ש והר"ן דמדכ' המחבר סי' הנ"ל ס"ז אין מוכרין להם בא"י כל דבר המחובר כגון אילן וקמה כו' מוכח דדוקא בא"י אסור אבל בח"ל מותר וא"כ לכאו' קשה מדוע הביא המחבר אח"כ בסעיף ח' ובח"ל מוכרים אלו ואלו דהיינו בתים ושדות הא כבר ידעינן א"ז במכ"ש מסעיף ז', ואפשר כיון דליתא בפי' בסעיף ז' אלא מדיוקא ידעינן ע"כ כתב אח"כ בסעיף ח' בפי' כיון דגם במתניתין איתא ההיתר של מכירת קרקע בח"ל בפ" כמ"ש רי יוסי שם אבל ההיתר של מכירת מחובר לקרקע בח"ל כיון דגם במתניתין דף י"ט ע"ב שם ליתא בפי' ע"כ ל"כ גם המחבר בסעיף ז' בפי' אלא מדיוקא כמובן. ומ"ש רבינו ולשון חנינה כו' בגמ' ליתא חנינה בין הג' דברים שדריש מלא תחנם אלא חנייה חן מתנת חנם כהנ"ל מחודש ד' וכבר עמדו ע"ז המרש"ל והדד"ח בביאורם כאן ומתרצו היטב עיי"ש:

ומ"ש רבינו ועיקר פשוטו כו' ומדבר בז' האומות כו' לכאו' יש לדקדק דמתחלה גבי חן כתב דלא תחנם מדבר בשאר עכו"ם וכאן כתב שמדבר בז' אומות וצ"ל בכוונת רבינו דשלא לרחם עליהם דילפינן מפשטות הקרא סובר דלא קאי רק על ז' אומות אבל שלא ליתן להם חן דילפינן מדרשא סובר דקאי גם על שאר עכו"ם, ומה מאד יש ליישב בזה בס"ד מה דק"ל על רבינו דמדוע במל"ת מ"ז על הא דלא תכרות להם ברית קאי על ז' אומות דוקא שהביא רבינו ראי' מגבעונים וחירם ל"כ גם הטעם משום דמוכח עניינו כמ"ש התוס' יבמות דף כ"ג ע"א ד"ה ההוא ולא סגיא להתוס' הראי' מגבעונים גרידא אלא כתב גם הטעם משום דמוכח עניינו א"כ מדוע סגי ליה לרבינו הראי' מגבעונים וחירם וגם במל"ת מ"ז מחודש א' רמזתי מזה, אבל בהנ"ל מיושב שפיר כיון דכל ההכרחו של התוס' לומר גם הטעם דמוכח עניינו משום דהי' קשה לתרץ על הראי' מגבעונים מלא תחנם דקאי על כל העכו"ם דאמאי לא נאמר דגם לא תכרות להם ברית קאי כן ומשום קושיא זו הוכרח התו' לתרץ דמוכח עניינו אבל אי הוה סובר דגם לא תחנם לא קאי רק על ז' אומות אז באמת גם להתוס' הוה סגיא הראי' מגבעונים ע"ש ותראה שכן היא וא"כ ממילא עכצ"ל דהתו' ל"ס כרבינו בזה דפשטות הקרא דלא תחנם קאי על ז' אומות אלא סובר דקאי על כל העכו"ם כמו שקאי הדרש שלא ליתן להם חן שכ' רב"נו וכיון דסובר התוס' דלא תחנם קאי על כל העכו"ם והי' קשה על הראי' בגבעונים כהנ"ל ע"כ הוצרך לתרץ דמוכח עניינו אבל רבינו דסובר דפשטות הקרא לא תחנם לא קאי רק על ז' אומות א"כ תו ל"ק על הראי' מגבעונים מלא תחנם ע"כ סגי' ליה בהראי' מגבעונים וחירם ודו"ק:

ה

ואין (ג) שכונה פחותה מג' בתים כו'. על הא דאיתא במשנה הנ"ל ובח"ל מוכרין קאמר ר' יוסף ובלבד שלא יעשנה שכונה וכמה שכונה תנא אין שכונה פחותה משלשה בני אדם וא"כ לכאו' קשה על רבינו דמדוע משנה וכתב ואין שכונה פחות' מג' בתים והרמב"ם הל' עכו"ם פ"י הל' ג' סתם וכתב סתם ואין שכונה פחות משלשה ולא מגלה דעתו אי מג' ב"א או מג' בתים וגם המרש"ל והדד"ח כבר עמדו ע"ז והמרש"ל תירץ וז"ל ואפשר שג"כ השמיע לנו קולא אחרת דפחות מג' בתים אפי' לג' עכו"ם אינו אסור ואפשר שסמך על זה שסתם שכונה לעולם ג' בתים ואין המאמר יוצא מידי פשוטו ואפשר שלכך כתב ג"כ במיימון אין שכונה פחות מג' ולא הזכיר לא אדם ולא בתים וכולל שניהם כאחת עכ"ל נרא' מהמרש"ל דסובר בדעת רבינו דלג' עכו"ם בית אחד מותר למכור אבל הדד"ח תירץ דכך היתה הגירסא בגמ' לרבינו עי"ש שהאריך בזה ותראה שמסוף דבריו נראה דסובר בדעת רבינו דלג' עכו"ם אפי' בית אחד אסור למכור ודלא כהמרש"ל אבל מריטב"א ז"ל בע"ז שם מוכח כהמרש"ל מדכ' וז"ל ואין שכונה פחות מג' ב"א בג' בתים וכן הלכה עכ"ל. אבל לכאורה ק"ל דמדוע ל"כ רבינו האי ובלבד שלא יעשה שכונה כו' על שכירת בתים בארץ ישראל כמ"ש הרמב"ם מדוע כתב א"ז על מכירת בתים בח"ל דוקא, וצ"ל כיון דרב יוסף אמר א"ז על מכירת בתים דח"ל ע"כ כתב גם רבינו כן וא"כ לכאו' קשה להיפוך על הרמב"ם דמנ"ל דגם בשכירת בתים בא"י הדין כן דילמא באמת סובר ר' יוסף דלא אסור לעשות שכונה אלא דרך מכירה דוקא אבל בשכירות שרי, ונ"ל דהרמב"ם סובר כיון דר' יוסף אמר א"ז על הא דא"ר יהודא אמר שמואל הל' כר' יוסי ובהא דהל' כר"י נכלל מכירת קרקע ושדות בח"ל וגם שכירת בתים בא"י ועל כולן אמר ר' יוסף ובלבד שלא יעשנה שכונה כו' א"כ עכ"מ דגם על שכירת בתים קאמר ר' יוסף והא דאמר הגמ' אח"כ וליחוש דלמא אזיל האי ישראל ומזבין לחד נכרי כו' היינו טעמא משום דגבי מכירה היא דאיכא חשש זה אבל בשכירות ליכא למיחש דאזיל ומשכיר לתרי כיון שישראל שהשכיר לו לא יתרצה לזה וכיון דקושיית הגמ' לא מצי למיזיל אלא על מכירה ע"כ נקט הגמ' מכירה אבל ר' יוסף באמת אמר על מכירה וגם על שכירות וע"כ פסק הרמב"ם שפיר גם בשכירות הא דלא יעשה שכונה אלא הרמב"ם נקט בשכירות משום דסובר דממילא ידעינן במכירה במכ"ש כמובן:

והטור סי' הנ"ל ג"כ פסק את הא דר' יוסף במכירה ובשכירות וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש בע"ז פ"ק אות כ"ב וז"ל ובח"ל הכל מותר למכור ולהשכיר ובלבד שלא ימכור וישכיר לג' ביחד כו' עכ"ל ולכאורה מנ"ל להטור לקצר בשם הרא"ש גם להשכיר הא הרא"ש לא הביא אלא את לשון ר' יוסף ודילמא באמת סובר דלא קא"ר אלא במכירה אעכצ"ל כיון שהביא הרא"ש את הא דשמואל דהלכה כר' יוסי וע"ז הביא את הא דרב יוסף הוכיח הטור מזה בדעת הרא"ש כמו שכתבנו אליבא דהרמב"ם או י"ל דממה דלא הביא הרא"ש את מ"ש הגמ' וליחוש כו' ומזבין לחד נכרי כו' הוכיח הטור דמש"ה השמיט א"ז כדי שלא נטעה דרב יוסף קאי על מכירה דוקא, נמצא לפי"ז י"ל דגם הרי"ף סובר כן כיון שג"כ הביא את הא דשמואל ועל זה את הא דרב יוסף וג"כ השמיט וליחוש כו' ומזבין לחד נכרי כו' וממילא הרווחנו בס"ד דהרי"ף והרא"ש והטור קיימו בחדא שיטתא עם הרמב"ם בזה דגם בשכירות אסור לעשות שכונה וכן באמת פסק הש"ע שם. ואח"כ ראיתי בדג"מ בש"ע שם שג"כ עמד על הרמב"ם דמדוע נקט את הא דרב יוסף בשכירות ורצה להוכיח מזה שהרמב"ם סובר דדוקא בא"י קפדינן על שכונה ולא בח"ל ודלא כמ"ש הש"ך שם עי"ש אבל לפי דברינו הנ"ל באמתלא מוכח כן כיון די"ל דמשו"ה לא הביא א"ז גם על מכירה דח"ל משום דסובר דידעינן א"ז במכ"ש משכירות כהנ"ל וגם ראי' לדברינו נ"ל דאי נא' כמ"ש הדג"מ אז צ"ל דרבינו חולק על הרמב"ם כיון דרבינו כתב בפי' את הא דרב יוסף על מכירה דח"ל וזה יהא סתירה על הכלל שכ' היד מלאכי כללי הרמב"ם סי' מ"ו דהיכא דל"כ רבינו בפי' שחול' על הרמב"ם שם הולך בעקבותיו אעכ"מ דצ"ל הפשט בהרמב"ם כמו שכתבנו וכיון שבררנו בס"ד שהרמב"ם סובר בר' יוסף דקאי על מכירה ושכירות א"כ טעמא בעי דמדוע כתב רבינו על מכירה דוקא אבל לפמ"ש הנתיבות עולם על קיצור הסמ"ג דרבינו לענין שכירת בתים בא"י פסק כר"מ שאסור אף דבמכירת בתים ושדות פסק כר' יוסי דשרי עי"ש שהאריך לברר את זה לפי דבריו שפיר יש להבין מדוע לא הביא רבינו את הא דרב יוסף רק על מכירה כיון דבשכירות בא"י באמת סובר דאפילו בית אחד אסור להשכיר אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק גם בשכירת בתים ושדות בא"י כר' יוסי דשרי והטעם דלא פסק כר"מ עי' בתי"ט ע"ז פ"א מ"ט ע"כ כתב שפיר את הא דרב יוסף על שכירות וא"כ ממילא מוכח דגם בחיבורו כאן סובר רבינו כר"מ בשכירות כמ"ש הנתיבות עולם דסובר בקיצור שלו ודו"ק:

ו

ועכשיו (ד) נהגו כו' ומביא אבי אמי רח"כ ראי' כו'. התוס' בע"ז כ"א ע"א ד"ה אף כתב גם טעם בשם הרח"כ והקשה עליו וז"ל חדא כי אין נר' לר"י שיגרע ישראל בח"ל מנכרים דאפי' למ"ד אין קנין לנכרי בא"י בח"ל מיהא יש לו קנין ועוד קשה לר' יהודא דגבי מזוזה דכתיב ביתך ה"נ תימא דמי שיש לו בית בח"ל יפטר מן המזוזה כו' ע"ש וא"כ ק"ל על רבינו בתרתי חדא דמדוע הביא רק הראי' של הרח"כ מן הירושלמי ושבק את הטעם שכ' התוס' בשמו ועוד היכי יכול רבינו להביא כלל את הא דרח"כ הא הר"י והר' יהודא דחו את דבריו כמ"ש התוס' ומה יענה רבינו על הקושיות הללו. ונ"ל בס"ד דקושיא חדא מתורצת בחברתה דתו כתב התוס' שם אח"כ וז"ל מיהו נר' לר"י דהירושלמי שהביא רח"כ ראי' גמורה היא כו' ולאו מטעמיה דרח"כ אלא הטעם מפי הר' אלחנן מפני שכשאמרה תורה לא תביא תועבה אל ביתך היכא למימר לא אסור אלא בבית הישראל עצמו שהוא דר בתוכו בעודו דר בו כו' ורבנן הוא דגזרי שלא להשכיר לנכרי כו' עכ"ל אלמא דהתו' לא ניידי אלא מהטעם של הרח"כ אבל להראי' מהירושלמי גם התו' הסכים וא"כ ממילא י"ל דמשו"ה לא הביא רבינו את הטעם של הרח"כ כיון דקשה על טעמו השני קושי' של התוס' הנ"ל אלא רבינו ג"כ הסכים לרח"כ מחמת הראי' שלו מן הירושלמי ומהטעם שכ' התוס' בשם הר' אלחנן וע"כ לא הביא רבינו אלא את הראיה שלו ועל הטעם סמך עמ"ש אח"כ בשם הר' אלחנן כמובן:

אבל לכאורה ק"ל על התוס' הנ"ל דמתחלה הביאו ראי' להתיר בזמה"ז שכירת בתים לעכו"ם מן התוספתא ואח"כ דחו ראי' זו כיון דסובר דדוקא במקום שלא אסור אלא מדרבנן שם מחלק, התוספתא בין הכניס ע"ז בקביעות ללא הכניס בקביעות אבל בבית שאסור להכניס ע"ז מדאויייתא שם באמת גם התוספתא סוברת דאפילו כשהכניס שלא בקביעות ג"כ אסור עי"ש וכיון דלר' אלחנן שהביאו התוס' ליכא בשכירות רק איסור דרבנן א"כ אמאי ל"ק הר' אלחנן את ההיתר מן התוספתא שכ' התוס' מתחילה. ונ"ל בס"ד דר' אלחנן רצה להמציא היתר אפילו כשהכניס ע"ז בביתו בקביעות וממילא לפי"ז כיון דרבינו ג"כ כתב את ההיתר של הר' אלחנן עכצ"ל דג"כ סובר דאפי' להכניס ע"ז בקביעות שרי להשכיר בח"ל ועי' ברא"ש בע"ז שם שהרכיב את ההיתר של התוס' דריש דבריהם עם ההיתר של הר' אלחנן ולפי דבריו נראה דלהשכיר להכניס ע"ז בקביעות באמת אסור ואפשר דע"כ כתב הרא"ש אח"כ עוד היתר אחר דלפי ההיתר אחר שרי להשכיר בח"ל אפי' להכניס בקביעות עי"ש, נמצא לפי"ז דלדינא ליכא שום נ"מ בין רבינו והר' אלחנן והרא"ש דלכולהו שרי להשכיר אפי' להכניס בקביעות וגם מהריטב"א שם ומהגמ"יי הלכ' עכו"ם פ"י נראה דפ"כ והטור יו"ד סי' קנ"א כתב וז"ל והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגין להכניס אליל בבתיהם עכ"ל ומדלא שרי הטור אלא מהטעם שאין נוהגין להכני' עכצ"ל דסובר כתירוץ ראשון של הרא"ש וכ"מ מקיצור פסקי הרא"ש שם אות כ"ב שכ' וז"ל ובלבד שלא ימכור וישכיר לג' ביחד ולא לבית דירה שמכניסין לתוכו ע"ז אלא לעצים ולשאר תשמיש והאידנא הכל מותר עכ"ל ומדכ' והאידנא נראה בפ' דהטור סובר דהעיקר בהרא"ש כתירוץ ראשון שלו דתלוי ההיתר בהאידנא דלתירוץ שני של הרא"ש לא תלוי ההיתר בהאידנא עי"ש ותבין, ועי' בב"ח שם שכ' עמ"ש הטור והאידנא כו' וז"ל כ"כ התו' והרא"ש עכ"ל צ"ל דכוונתו דבתירוץ ראשון כתב הרא"ש כן ועל מ"ש הב"ח שגם התוס' כ"כ ע"ז ק"ל כיון דכשמעיינין שפיר בתוס' נר' בעליל שדחה את ההיתר של בהאידנא ונקט לעיקר את ההיתר של הר' אלחנן ולר' אלחנן באמת ההיתר לא מטעם האידנא אלא אפי' להשכיר בח"ל להכניס בקביעות ג"כ שרי כמו שכתבנו וא"כ היכי כתב הב"ח על הטור שכ"כ התוס' ותו ק"ל עמ"ש הב"ח להמציא היתר להשכיר לנכרי בית בארץ יון להכניס בתוכו ע"ז בקביעות ולא מצא רק ההיתר של הראב"ן שהביא שם הלא גם מהתירוץ שני של הרא"ש ומתירוצו של הר' אלחנן שהביא גם רבינו הי' יכול להמציא היתר לזה כמו שכתבנו סוף דבר הב"ח צ"ע גדול אצלי, ועי' בהגמ"יי הל' עכו"ם פ"י שכ' וז"ל לשון הטור סי' קנ"א והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה שאין נוהגין להכניס ע"ז בבתיהם וכ"כ הסמ"ג עכ"ל גם ע"ז ק"ל דלפי מה שכתבנו מוכח מרבינו דלא מטעם האידנא התיר אלא אפי' להשכיר להכניס ע"ז בקביעות ג"כ התיר משום דסובר דבח"ל לא גזרו רבנן כלל כמו שסובר הר' אלחנן וכמ"ש רבינו בפי' כן וא"כ היכי הרכיב הגמ"יי את רבינו עם הטור הלא חילוק גדול יש ביניהם וגם זה צ"ע, ואחר שרשמתי את כל הנ"ל ראיתי בש"ך סי' הנ"ל ס"ק י"ז שגכ"כ דתירוצו השני של הרא"ש ומתירוצו של הר' אלחנן מוכח שגם להכניס בקביעות שרי וגם כתב דבאמת ע"ז וגם על תירוצו הראשון של הראב"ן שהביא הב"ח סמכו האידנא להשכיר לנכרי בית בח"ל אפי' להכניס ע"ז בקביעות אבל גם על הש"ך ק"ל שממחט להמציא פוסקים להתיר א"כ מדוע לא הביא גם את רבינו וצ"ע, עכ"פ זה מוכח בפי' מהש"ך דכל דברינו בבירור השיטות הנ"ל עולים בס"ד יפה וממילא לדינא כיון דרבינו גכ"ס דאפי' להכניס בקביעות מותר להשכיר לעכו"ם בתים בח"ל יש לנו אילן גדול לסמוך על פסקו של הש"ך בזה. ולענין מלקות במל"ת זו כתב החינוך שאין לוקין לפי שאב"מ אבל הנ"מ סי' י"א אות כ"ה כתב הטעם משום דהוי לאו שבכללות שכולל בו איסורים רבים וא"כ לכאורה מדוע ל"ק גם החינוך את הטעם זה אבל ראיתי במהר"ם שיק מצוה תכ"ז שדיבר מזה ומיישבו עי"ש ולפי דבריו באמת אליבא דרבינו י"ל טעמו של הנ"מ:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף