ברית משה/לא תעשה/מה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברית משה לא תעשה מה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שלא (א) ליהנות מעבודה זרה ומכל משמשיה כו'. כלשון זה ממש כתב הרמב"ם ז"ל הל' עכו"ם פ"ז הל' ב' אלא הרמב"ם כתב שגם תקרובת שלה אסור בהנאה ורבינו שהשמיט א"ז י"ל דסובר כתוס' ב"ק דף ע"ב ע"ב ד"ה דאי שמסופק בתקרובת ע"ז אי אסור בהנאה מה"ת משום דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו משמע אכילה ולא הנאה והקובץ הל' עכו"ם שם כתב על תוס' זה וז"ל וכוונתה כמ"ש התוס' פסחים כ"א דכי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו פי' דלא אמר ר"א כ"מ שנ' לא יאכל הוי אה"נ אלא אם נכתב בלשון לאו דומיא דנבלה עכ"ל ונ"ל שכיוון ליישב בזה את קושיות הפר"ח שהקשה על התוס' הא קיי"ל כר' אבהו דכ"מ שנ' לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע אבל לפי הבנת הקובץ בתוס' ל"ק מידי וגם הפה"כ הל' עכו"ם שם מיישב את קושי' הפר"ח כן והנ"מ סי' י' אות ט' ג"כ דיבר מזה, וגם הרשב"א ז"ל בקידושין נ"ח ע"א ד"ה אלמא סובר כתוס' הנ"ל וכבר האריכו בזה השעה"מ וטעם המלך הלכות אישות פ"ה הלכה א' עי"ש וא"כ שפיר י"ל שגם רבינו ס"כ וע"כ השמיט תקרובת שלה, אבל אח"כ ראיתי שאאל"כ כיון דרבינו כתב אח"כ עבר ומכר ע"ז ומשמשיה או תקרובת שלה הרי הדמים אסורים בהנאה ואסורין בכל שהוא כע"ז עצמה שנא' והיית חרם כו' מוכח בפי' דסובר שגם תקרובת ע"ז אסור בהנאה מה"ת וא"כ טעמא בעי דמדוע השמיט בתחילת דבריו תקרובת שלה וצ"ל דסמך על עבר ומכר כו' שכ' אח"כ או י"ל מ"ש עבר ומכר כו' או תקרובת כו' אסורים בהנאה כו' כוונתו דתקרובת אסור בהנאה מדרבנן דגם התוס' והרשב"א הנ"ל סברו דמדרבנן עכ"פ אסור בהנאה וא"כ י"ל דבריש דבריו שדיבר מאיסורי הנאה דאורייתא ע"כ השמיט תקרובת שלה ואח"כ בהא דעבר ומכר כו' כולל גם תקרובת לאשמעינן דמדרבנן עכ"פ אסור בהנאה ומ"ש שנא' והיית חרם כו' א"ז ל"כ אלא על ע"ז ומשמשיה ועל תקרובת י"ל דלא הוי אלא אסמכתא כמובן:

ב

והנהנה (ב) מאחד מהן לוקה שתים כו' כ"כ גם הרמב"ם והמעשה רוקח ז"ל הלכות עכו"ם שם הביא בשם הפר"ח שהקשה על הרמב"ם דמנ"ל דהך קרא לא תביא תועבה וגו' מיירי לנהנה דילמא כפשוטיה שלא להכניס ע"ז לתוך ביתו כמ"ש הרמב"ם פ"י הל' ד' שם אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עכו"ם ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך ותירץ המ"ר וז"ל דכיון דהזהיר רחמנא אפילו אהבאה לביתו מינה דכל מין הנאה בעולם אסורא וההיא דלקמן פ"י היינו עיקר הלאו ומיניה ילפינן הא נמי וכ"כ רבינו בסה"מ מל"ת כ"ה והביא ז"ל ראי' לדבר מדאמרינן במכות דף כ"ב דהמבשל בעצי אשירה לוקה שתים אחת משום ולא תביא תועבה אל ביתך ואחת משום ולא ידבק בידך עכ"ל אבל לכאורה צריך להבין מה הקשה הפר"ח על הרמב"ם דוקא הלא על הגמ' דמכות גופא שהביא הסה"מ ראי' קשה קושיתו וגם בפה"כ ראיתי שעמד על הפר"ח בזה וכתב שעל הרמב"ם באמת ל"ק כיון שיש לו ראי' מגמ' דמכות אלא על הגמ' גופא קשה וא"ז מתרץ בדוחק אבל על הפר"ח לא תי' כלום ובאמת זה תמיה גדולה על הפר"ח. ונ"ל בס"ד בכוונת הפר"ח ז"ל דבמכות איתא כך אלא אפיק הבערה ועייל עצי אשירה ואזהרתיה מהכא ולא ידבק בידך וגו' א"ל רב אחא בריה דרבא לר"א ולילקי נמי משום לא תביא תועבה אל ביתך אלא הב"ע כגון שבישלו בעצי הקדש כו' עי"ש ולכאו' קשה על התרצן דמשני ועייל עצי אשירה כו' וכי לא ידע דבעצי אשירה יש גם לאו דלא תביא תועבה אעכצ"ל דהתרצן באמת סובר כקושיות הפר"ח דלא קאי לא תביא תועבה על הנאת ע"ז אלא רב אחא סובר כתירוצו של המעשה רוקח הנ"ל וע"כ הקשה לרב אשי ולילקי נמי משום לא תביא תועבה נמצא לפי"ז דהתרצן ורב אחא פליגי אי לאו דלא תביא תועבה קאי גם על הנאה או לא וגם מרב אשי שם מוכח דסובר בזה כהתרצן כיון דרב אשי הקשה שם וליחשוב נמי החורש בעצי אשירה ואזהרתיה מהכא ולא ידבק בידך מאומה ומדלא הביא ר"א על הנאת עצי אשירה אלא חד אזהרה ולא ידבק בידך ול"ק דחייב גם משום לא תביא תועבה עכ"מ דרב אשי גכ"ס כהתרצן הנ"ל והא דמשני הסתם גמ' שהוא ר"א במכות ובפסחים דף מ"ח ע"א על קושי' רב אחא הב"ע כו' א"ז לא משני אלא לדבריו דרב אחא אבל רב אשי לעצמו באמת סובר כהתרצן הנ"ל וא"כ ממילא י"ל דמש"ה לא הקשה הפר"ח על הגמ' גופא כיון דעל הגמרא ל"ק אלא על רב אחא וא"ז גם הפר"ח ידע דרב אחא באמת סובר דלא תביא תועבה קאי גם על הנאת ע"ז כהנ"ל אבל על הרמב"ם הקשה שפיר כיון דרב אשי ל"ס כרב אחא א"כ מדוע לא פסק הרמב"ם בזה כרב אשי כנ"ל בכוונת קושיות הפר"ח ואם באמת הפר"ח לזה כיוון אז לא הועיל המעשה רוקח בתירוצו כלום כיון דמרב אשי מוכח דל"ס כמ"ש המ"ר כמובן, וא"כ גם על רבינו קשה קושי' הפר"ח כיון דגם רבינו פסק לקמן מל"ת מ"ח שהמכניס ע"ז בביתו עובר משום לא תביא תועבה, ואפשר דרבינו והרמב"ם סברו דבתר דשמע רב אשי מרב אחא גם ר"א מודה דלא תביא תועבה קאי גם על הנאת ע"ז ועל דרך שכ' המ"ר הנ"ל ומ"ש רב אשי אח"כ וליחשוב נמי החורש בעצי אשירה כו' י"ל דבבה"מ אמר א"ז מקודם ששמע מרב אחא אלא בגמ' סידרו אח"כ, או אפ"ל דרב אשי חדא אזהרה נקט אבל באמת סובר דגם משום לא תביא תועבה חייב ודו"ק:

ועי' במנ"ח ז"ל מצוה תכ"ח שמפלפל כשמכניס ע"ז בתוך ביתו ולא נהנה ממנה אי עובר בלאו דלא תביא תועבה ולכאו' צריך להבין הא משנה שלימה בע"ז כ"א ע"א אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו ע"ז שנ' לא תביא תועבה וכ"פ רבינו והרמב"ם כהנ"ל והר"ן ז"ל בע"ז שם כתב וז"ל משום דהאי לא תביא תועבה להא מילתא [שלא יכניס עכו"ם ע"ז בבית ישראל] אסמכתא בעלמא הוא דעיקר קרא בישראל המכניס ע"ז לביתו הוא עכ"ל וכ"כ התי"ט שם וגם מהש"ג שם ממה שהביא בשם ס' התרומה שלא תאסר מה"ת אלא כשישראל עצמו דר שם מוכח בפי' שאיסור דאורייתא היא וא"כ מה מסופק המנ"ח, אבל הריטב"א ז"ל בע"ז שם כתב וז"ל והנכון דהאי דרשא מדרבנן היא שאסרו לנכרי הכנסת ע"ז בבתינו ואסמכיהו אהאי קרא דאלו קרא גופיה לא מיירי אלא באיסור ע"ז והנאתה ושלא נכניסנה לבתינו ליהנות ממנה עכ"ל ולפי דבריו יש מקום לספיקתו של המנ"ח כיון דנר' דדוקא כשהכניס ע"מ ליהנות ממנה הזהירה התורה אבל לא כשהכניס שלא ליהנות וגם עם הריטב"א זה מיושב שפיר קושיות הפר"ח הנ"ל והמ"ר הנ"ל באמת כתב את תירוצו לפום שיטות הר"ן והתי"ט כמובן. ואח"כ הקשה המנ"ח וז"ל לפמ"ש לעיל דאף בלא הנאה עובר במכניס דבר מע"ז משום לא תביא ופשוט דל"ד לתוך ביתו ה"ה לידו עי' בע"ז בתוס' שם א"כ נוכל לפלפל בסוגי' דר"ה גבי שופר של ע"ז דיצא דמללה"נ וכן בלולב נהי דאין לו הנאה מ"מ עכ"פ עובר בלאו דלא תביא הדר הו"ל מהב"ע ופשוט ג"כ דהנהנה עובר במ"ע דאבד תאבדון כו' וא"כ ג"כ יש לפלפל בסוגי' דשופר אע"ג דלאו ליהנות נתנו עכ"פ עובר בעשה עכ"ל והמר"ם שיק ז"ל מצוה ת"ל הביא משמו שהקשה רק על שופר ולא גם אלולב ולפענ"ד על שופר הקושי' הראשונה מעיקרא ליתא די"ל דהא דשופר של ע"ז אם תקע בו יצא איירי כשלא הכניס את השופר לביתו וגם לא נטל בידו על דרך שכ' הרמב"ם הל' שופר פ"א הל' ג' גבי שופר הגזול דאיירי שלא נטל בידו ובכה"ג בודאי דלא עבר משום ולא תביא תועבה דהמנ"ח לא הקשה אלא משום דנטל בידו ואפשר דמשום טעם זה כתב וכן בלולב כיון דבלולב לא משכחת אלא כשנטל בידו וא"כ י"ל דקושיא הראשונה לא הקשה אלא על לולב והקושיא שניה הקשה גם על שופר ועי' במהר"ש מה שתירץ:

ול"נ בס"ד די"ל דסוגיא דראש השנה כ"ח ע"א בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא וכן הסוגי' דסוכה ל"א ע"א לולב של ע"ז איירי בשוגג שלא ידע ששופר או לולב של ע"ז וע"כ אם תקע או נטל יצא דכיון דלא עבר על לאו דלא תביא תועבה וגם על עשה דאבד תאבדון אלא בשוגג א"כ תו לית ביה משום מהב"ע וליכא אלא משום שנהנה מע"ז וכיון דמצללה"נ ע"כ יצא כמובן, ובזה נ"ל לתרץ מה דק"ל על סוגיות הנ"ל דמדוע לכתחילה לא יתקע ולא יטול הא כיון דהטעם של ההיתר משום דמצללה"נ א"כ אפילו לכתחלה יטול ויתקע כמ"ש הגמ' שם במודר הנאה משופר שמותר לכתחלה לתקוע בו תקיעת של מצוה מטעם דמצללה"נ הן אמת שרש"י בסוכה נזהר מקושיא זו דבד"ה לא יטול כתב וז"ל דמאוס לגבוה אבל עי' בפרישה או"ח סי' תקפ"ו ד"ה שופר של ע"ז שכ' ג' טעמים על הא דלכתחילה לא יתקע אלמא דשער הטעמים לא ננעלו וא"כ ממילא י"ל דלכתחלה כיון שידע דשל ע"ז הוא והו"ל מזיד לא יתקע משום דהוי מהב"ע כקושיות המנ"ח אלא בדיעבד כשתקע והוא שוגג יצא כיון דבשוגג ליכא משום מהב"ע. וגם נ"ל לתרץ בזה את קושיות התוס' דסוכה ל' ע"א ד"ה משום שהקשה דל"ל קרא דבמצה של טבל לא יצא תיפוק ליה משום מהב"ע אבל לפי הנ"ל י"ל דצריך הקרא כשהיה שוגג על אכילת טבל כמובן, ואחר שחידשתי בס"ד את כל זה ראיתי בכסף נבחר אות מ' כלל קי"ב שג"כ דיבר מכלל זה והביא בשם יד דוד שהוכיח מקושיות התוס' הנ"ל דאפילו בשוגג שייך משום מהב"ע והכס"נ כתב שמהרמב"ם ג"כ יש להוכיח כן ול"כ דעל איזה רמב"ם כיוון ונ"ל דיש ללמוד ממה שפסק הרמב"ם הל' חו"מ פ"ו הל' ז' דאין יוצאין במצה של טבל והקשה הלח"מ הא את זה לא אמר הגמרא בפסחים אלא אליבא דר"ש דלית ליה אחע"א והביא הח"ס או"ח סי' קל"ז בשם רבו הגאון בעל הפלאה שתירץ שטעמו של הרמב"ם משום מהב"ע עי"ש וא"כ לפי"ז י"ל דכיון דהרמב"ם כתב לחליטין דלא יצא במצה של טבל מוכח דאפילו בשוגג סובר דלא יצא וא"כ ממילא מוכח דסובר דאפילו בשוגג שייך משום מהב"ע כמובן, אבל הכס"נ הוכיח מהמרדכי דבשוגג ליכא משום מהב"ע וא"כ לפי שיטת המרדכי עולה דברינו הנ"ל יפה ול"ק קושי' המנ"ח ודו"ק:

ג

האשרה (ג) בין שהיתה נעבדת כו'. המקור לזה משנה דע"ז מ"ח ע"ב לא ישב בצילה עי' הסוגי' שם היטב ותראה דבין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא אפילו בצל צילה אסור לישב וא"כ לכאו' קשה על רבינו ז"ל דהיכי כתב אסור לישב בצילה דמשמע דדוקא בצילה אסור אבל בצל צילה מותר הא מגמ' מוכח דאפילו בצל צילה אסור ובר"ן שם ראיתי שהקשה את הקושי' זו על הרמב"ם שכ' בהל' עכו"ם פ"ז הל' י"א וז"ל האשרה בין שהי' נעבדת בין שהיתה עובדי כוכבים ומזלות מונחת תחתי' אסור לישב בצל קומתה ומותר לישב בצל השריגים והעלים שלה כו' עכ"ל ומדכ' אסור לישב בצל קומתה מוכח דסובר דבצל צילה מותר וזה דלא כהגמרא והניח בצ"ע וגם הכ"מ שם הביא בשם הרמ"כ שעמד בזה והניח ג"כ בצ"ע. ואת רבינו נ"ל בס"ד ליישב כך דבפירושא דצל צילה רש"י והרמב"ם פליגי רש"י סובר דצל צילה היכא דהצל דק וקלוש והרמב"ם סובר דצל צילה היינו צל השריגים והעלים כ"כ הר"ן והכ"מ והר"ן הביא ראי' לרש"י מהירושלמי דע"ז עי"ש ומה שקשה על הרמב"ם בזה עי' בכ"מ, ומרבינו נראה בפי' דל"ס בזה כהרמב"ם מדלא דיבר מצל השריגים והעלים כלום אע"כ דסובר כרש"י וא"כ י"ל דרבינו סובר דלכ"ע במלת בצילה דאי' במתניתין נכלל כל צל אפי' צל צילה דלא ישב בצילה משמע אפי' ארוכה כמה צילה מיקרי וגם המקשן שהקשה בגמ' שם פשיטא ידע מזה דבמלת בצילה נכלל גם צל צילה אלא המקשן סובר כתירוצו הראשון של התוס' ד"ה לא ישב דצל אשירה לא הוי שלא כדרך הנאה משום דאשרה עשויה לצל וכיון דהוי כדרך הנאה ע"כ הקשה שפיר פשיטא אפילו על צל צילה אבל ר' יוחנן סובר כתירוצו השני של התוס' דצל אשרה הוי שלא כדרך הנאה אלא חומרא דע"ז שאני וכיון דמשום חומרא דע"ז היא הוה ס"ד דצל צילה שהוא דק וקלוש כמ"ש רש"י לא יהא אסור דאפשר דלא הוי אלא ככל שהוא שלא כדרך הנאה עי' קובץ הלכ' יסוה"ת פ"ה הל' ח' ע"כ כאמר התנא דמתניתין לא ישב בצילה דפירושו אפילו צל צילה לאשמעינן דאפילו צל צילה אסור ולפי פירוש זה באמת לכ"ע נכלל במלת בצילה אפילו צל צילה וע"כ לא נקט רבינו אלא לשון המשנה אסור לישב בצילה, וממילא לפי"ז ל"צ לומר בהרי"ף והרא"ש דמשום דלא הביאו את השקלא וטריא דצל צילה סברו דצל צילה מותר כמ"ש הר"ן אלא י"ל דכיון שהביאו את המשנה לא ישב בצילה תו לא צריכי לשום שקלא וטריא, כיון דבמלת בצילה נכלל גם צל צילה כמובן, ואח"כ ראיתי בב"י יו"ד סי' קמ"ב שכ' אליבא דהרי"ף והרא"ש וז"ל ומשמע להו דבכלל לא ישב בצילה משמע דאפילו ארוכה כמה צילה מיקרי עכ"ל ולכאו' לפי דבריו מה מקשה המקשן פשיטא דילמא המתניתין הא אתי לאשמעינן אבל לפי דברינו דברי הב"י נכונים מאד בס"ד ודו"ק:

וכל זה י"ל אליבא דרבינו והרי"ף והרא"ש משום די"ל דסברו כרש"י בפירושא דצל צילה אבל הרמב"ם שכ' דבצל השריגים והעלים מותר לישב מוכח בפי' דסובר דבצל צילה מותר ע"כ הניחו עליו שפיר את הקושיא הנ"ל בתימה ולפי מ"ש המרש"ל בביאורו כאן דרבינו גכ"ס כהרמב"ם באמת גם על רבינו נשארה בתימה, אבל הב"ח סי' הנ"ל מיישב את הרמב"ם וגם הדד"ח והמראה הפנים בירושלמי דע"ז פ"ג הל' י"א מיישבו כן א"כ יש מקום לדברי המרש"ל הנ"ל אבל עי' במשרת משה הל' עכו"ם מה שמפלפל על תירוצם והמעשה רוקח מיישב את הרמב"ם דסובר ככל הפוסקים עי"ש, ולהלכה הטור סי' הנ"ל פסק דבצל צילה ג"כ אסור ובש"ע שם כתב סתם אסור לישב בצילה [ומ"ש בהגה שם לשון הרמב"ם באמת כשמעיינין שפיר נראה דאינו לשון הרמב"ם אלא נ"ל שהוא לשון רבינו שכ' בפי' כלשון הש"ע] ומדלא דיבר הש"ע מצל צילה נראה דסובר דצל • צילה שרי אבל מהש"ך שם ס"ק י"ט נראה דלמד בהש"ע שגם בצל צילה אסור מדהביא על זה את לשון הב"י עי"ש ותבין וגם הט"ז שם פסק להל' כן, וכיון דלפי דברינו הנ"ל רבינו והרי"ף והרא"ש סברו גכ"כ והטור פסק בפי' דאסור ובש"ע סובר הש"ך גכ"כ ובהרמב"ם כתב המ"ר דג"כ ס"כ והב"ח וט"ז ג"כ פסקו כן בודאי שכן הלכה דאפילו בצל צילה אסור לישב:

ד

ואסור (ד) לעבור תחתי' כו' גם זה מע"ז דף מ"ח ועל הא דאמר רב ששת לשמעיה כי מטית להתם ארהיטני פי' מושכני במרוצה הקשה הגמרא ה"ד אי דליכא דרכא אחרינא ל"ל ארהיטני מישרא שרי ואי דאיכא דרכא אחרינא כי אמר ארהיטני מי שרי ומשני לעולם דליכא דרכא אחרינא ואדם חשוב שאני מוכח מגמ' זו דדוקא באדם חשוב בעינן רץ וא"כ ק"ל על רבינו דהיכי כתב סתם עובר תחתי' במרוצה דנר' דבכל אדם בעינן ריצה והר"ן שם הקשה א"ז על הרי"ף והרמב"ם והניח בתימה וגם על הרא"ש שם קשה קושיא זו, אבל לפי מה שתי' הלח"מ הל' עכו"ם שם את הרמב"ם גם על רבינו י"ל כן כיון דגם רבינו איירי בין בגוזלת בין בשאינה גוזלת עי"ש בלח"מ ותבין וגם תירוצו של הב"ח סי' הנ"ל על הרמב"ם גם אליבא דרבינו עולה יפה עי"ש, והש"ך יו"ד סי' קנ"ב ס"ק ב' כתב לתרץ דמדוע השמיטו הרמב"ם והמחבר איסור דאדם חשוב וז"ל ול"נ דלא הוצרכו לכתבו משום דמלתא דפשיטא היא דאדם חשוב ירחיק עצמו בכל מה שיוכל וכו' וכן צ"ל דעת הרמב"ם והמחבר לעיל סי' קמ"ב עכ"ל ופליאה לי דהיכי כתב דבהא דינא דרץ שבסימן קמ"ב פשיטא היא דאדם חשוב ירחיק עצמו הא בהא דינא דרץ אדרבא הקושיא היא דלא בעינן רץ אלא באדם חשוב והרמב"ם והמחבר כתבו סתם דבכל אדם בעינן רץ וא"כ ל"ל ע"ז תירוצו של הש"ך וצ"ע גדול אם לא שנ' שגם הש"ך סובר בהא דינא דרץ כתירוצו של הב"ח הנ"ל אלא שהיה קשה לו על תירוצו של הב"ח דעדיין קשה דאמאי לא הביאו הרמב"ם והמחבר את זה גופא דבסגי נהור כשהוא אדם חשוב בעינן ג"כ רץ ועל זה שייך שפיר תירוצו של הש"ך כמובן:

ה

ע"ז (ה) של ישראל אינה בטלה לעולם כו'. לכאורה יש להסתפק במ"ש רבינו אפילו הי' לעכו"ם בה שותפות אין ביטולו מועיל כלום אי כוונתו שגם על חלק נכרי לא מועיל הביטול או כוונתו דדוקא על חלק ישראל לא מועיל אבל על חלק נכרי מועיל, ובע"ז דף נ"ב ע"ב איכא ג' לשונות בגמרא בענין זה עי"ש ותראה דלפי פירושו של רש"י מוכח דלכל הג' לשונות סובר הגמ' דחלקו של נכרי בטל וכ"כ האשכול ז"ל פ' כל הצלמים סי' נ"ג וז"ל ע"ז דישראל אינה בטלה עולמית אפילו יש לעכו"ם שותפות מבטל חלקו ולא חלק ישראל עכ"ל וכ"כ הר"ן בע"ז שם וממילא לפי"ז אי נאמר שרבינו סובר שגם חלקו של נכרי אינה בטלה הי' קשה עליו מגמרא זו אעכ"מ דצ"ל דסובר דחלק עכו"ם בטל וגם מצאתי ראי' לדברינו מהכ"מ הלכות עכו"ם פ"ז הל' ט' שכ' עמ"ש הרמב"ם שם ממש כלשון רבינו דסובר דלחלק נכרי מועיל הביטול וכ"כ בב"י יו"ד סי' קמ"ו עמ"ש הטור ג"כ כלשון רבינו וכ"כ הלח"מ וא"כ מוכח דסברו בכוונת הרמב"ם והטור כמו שכתבנו בדעת רבינו, אבל הדד"ח כתב עמ"ש רבינו כהנ"ל וז"ל מוכח בפ' ר' ישמעאל לכולהו לישני דע"ז של ישראל שיש לעכו"ם שותפות בה דנכרי מבטל חלקו אבל לא חלק ישראל ולא ידעתי למה סתמו דבריהם כל הפוסקים ולא ביארו זה עכ"ל וגם בכנה"ג יו"ד סי' קמ"ו כתב וז"ל אין ביטול העכו"ם מועיל לה כו' נ"ב לחלקו של ישראל כמבואר בגמרא ע"ז שהביא רבינו ב"י וכ"פ בספר הקצר ויש לתמוה על שאר הפוסקים למה סתמו דבריהם עכ"ל ומדכ' שסתמו דבריהם מוכח דל"ס בדעת רבינו והרמב"ם והטור כמו שכתבנו או אפשר דלעולם גם הדד"ח ס"כ אלא שקשה לו למה כתבו בלשון סתם מדוע ל"כ בפי', ולהלכ' פסק הש"ע סי' הנ"ל בפי' דדוקא בחלק ישראל לא מועיל הביטול:

אבל לכאורה צריך להבין דהיאך מועיל הביטול לחלק נכרי הא בדאוריי' קיי"ל דאין ברירה וא"כ לא מועיל החלוקה שאחר הביטול כלום אבל כבר עמדו ע"ז הריטב"א ותוס' רי"ד בע"ז שם תירצו היטב עי"ש ובהגהת אשר"י שם ראיתי שכ' וז"ל ואפילו למאן לית ליה ברירה הכא יש ברירה דכל איסורי ע"ז דרבנן נינהו כו' עכ"ל ולא זכיתי להבין את דבריו דהיכי כתב דכל איסורי ע"ז דרבנן הא איסורי דאורי' הן וכ"כ בפי' הריטב"א שם, אבל אח"כ ראיתי במעשה רוקח הל' עכו"ם פ"ח דעל מ"ש הרמב"ם דע"ז של עכו"ם כשבאתה ליד ישראל אין ביטולו של עכו"ם מועיל כלום כתב וז"ל נר' שאיסור זה אינו אלא מדרבנן דמדאוריי' אינה נאסרה עד שיעשה לה דברים שבסתר כמ"ש הרמב"ם פ"ז הל' ד' שם עכ"ל נמצא לפי"ז דבע"ז של ישראל אע"ג דמדאוריי' אינה אסורה עד שתעבד אבל מדרבנן אסורה וא"כ י"ל דהג"א איירי קודם שתעבד וע"כ כתב שפיר דאיסורי דרבנן הן אבל הריטב"א איירי אחר שתעבד וע"כ כתב דאסור מה"ת כמובן:

ו

ומ"ש רבינו וכן ע"ז של עכו"ם שבאתה ליד ישראל כו' כ"כ גם הרמב"ם שם ונר' מדבריהם שסברו דאפי' כשלא זכה בה הישראל אלא משבאתה ליד ישראל שוב אין לה ביטול, אבל הטור יו"ד סי' קמ"ו כתב כשזכה בה הישראל דוקא והב"י הביא גירסא בטור אפילו כשלא זכה בה והסכים להגירסא שלפנינו דדוקא כשזכה בה והב"ח הסכים להגירסא שהביא הב"י עי"ש אבל זה נ"ל דלכ"ע אם הישראל לא רצה לזכות אע"ג שבאתה לידו מועיל הביטול וא"כ לפי"ז מ"ש הגמרא ע"ז ס"ד ע"ב ישראל שמצא ע"ז בשוק עד שלא באתה לידו אומר לנכרי ומבטלה משבאתה לידו אינו אומר לנכרי ומבטלה כו' צ"ל דלהטור לפי גירסת. הב"י פירושא דשבאתה לידו שאמר הגמ' דהיינו וזכה בה ולרבינו צריך לפרש כמו שפירש הב"ח עי"ש וליכא לפרש שבאתה לידו ולא רצה לזכות בה כיון דאז באמת מועיל הביטול לכ"ע כמו שכתבנו וע"כ צריך לפרש את הגמרא לרבינו והרמב"ם כמו שפי' הב"ח, וגם נ"ל להביא ראי' לזה ממה שסובר הגמ' דבאית ליה שותפות מועיל הביטול לחלק הנכרי כהנ"ל מחודש ה' דלכאו' קשה ע"ז הא ע"ז זו בידו של ישראל היא כיון שיש לו חלק בה וא"כ היאך מועיל הביטול אעכצ"ל כיון דישראל לא רצה לזכות החלק של נכרי ע"כ מועיל הביטול אכ"מ כמו שכתבנו ואח"כ מצאתי בכנה"ג סי' הנ"ל שכ' ג"כ כשלא רצה לזכות אע"ג שבאתה לידו מועיל הביטול ושמחתי שכוונתי בס"ד לדעתו, ומ"ש רבינו גזירה משום ע"ז של ישראל עצמה כו' כתב הדד"ח שרבינו למד א"ז מסוגי' דע"ז מ"ב ע"א ממ"ש רבא לעולם כי פחסה ישראל נמי בטלה אלא גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטיל לה והוי ע"ז ביד ישראל וכל ע"ז ביד ישראל אינה בטלה לעולם ועי' בספרי פני משה הל' עכו"ם פ"ז הל' ז' שהנחתי בתימה בסוגי' זו דלאביי דלית ליה גזירה דרבא נשארו כל הני קושיות שהקשה הגמ' שם על רשב"ל כיון דהגמ' משני על כולן גזירה דרבא ועד עתה לית לי פריקא לקושיא זו:

ז

מצא (ו) שברי ע"ז כו' וע"ז שנשתברה מאלי' קיי"ל כר"י כו'. המקור לזה בע"ז דף מ"א במשנה המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין כו' בגמ' אמר שמואל אפי' שברי ע"ז והקשה הגמ' תנן מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורין כו' אמאי והא שברים נינהו ומשני הגמרא תרגמא שמואל בעומדין על בסיסן פי' רש"י על כנן מקום המתוקן להם כיון דאותבינהו התם ודאי פלחי להו ואח"כ איתא בגמרא איתמר ע"ז שנשתברה מאיליה ר' יוחנן אמר אסורה רשב"ל אמר מותרת כו' עיי"ש כל הסוגי' והתוס' ד"ה אמר שמואל כתב דשמואל דסובר דשברי ע"ז מותרין סובר כרשב"ל דע"ז שנשתברה מאיליה מותרת ורשב"ל סובר כשמואל ור' יוחנן דסובר דע"ז שנשתברה מאיליה אסורה לית ליה דשמואל והביא כמה ראיות לזה עי"ש וא"כ לפי"ז לכאורה קשה על רבינו כיון דפסק כשמואל דמצא שברי ע"ז מותרין א"כ היכי פסק כר"י, אבל כבר תמה הר"ן שם על הרי"ף והרא"ש שג"כ פסקו כשמואל וכר' יוחנן ותי' באריכות עי"ש ותראה שתירוצו עולה יפה גם אליבא דרבינו וגם הב"י יו"ד סי' קמ"א מתרץ את הטור שפסק ג"כ כרבינו עם הר"ן שכתבנו ועי' בספרי פני משה הל' עכו"ם פ"ז הל' ב' מה שכתבנו בסוגי' זו ותמצא נחת:

ח

אבל (ז) נרות של שעוה כו'. בע"ז דף נ' ע"א איתא בי ינאי מלכא חרוב אתו נכרים אוקימו ביה מרקוליס אתו נכרים אחריני דלא פלחי, למרקוליס שקלינהו וחיפו בהן דרכים וסטראות איכא רבנן דפרשי ואיכא רבנן דלא פרשי כו' ומפרש הגמ' טעמא דפרשי כיון דתקרובת ע"ז הוא ולתקרובת אין לה בטילה עולמית ודלא פרשי סברו דדוקא תקרובת כעין פנים זביחה קיטור וניסוך וכל העולים על המזבח נקרא תקרובת ואין לה ביטול אבל אבנים של מרקוליס לא נקראו תקרובת וע"כ מועיל הביטול והתוספת שם ד"ה בעינן הוכיח מסוגי' זו את הא דינא דנרות שכ' רבינו וכ"כ הרא"ש שם אלא הם סברו דלנוי ותשמישי ע"ז המכירה או הנתינה או משכנה לא הוי ביטול כמו בע"ז עצמה לחכמים דמתניתין דע"ז דף נ"ג דהלכתא כוותייהו ובהני נרות סברו דהביטול היא מה שכבה הכומר וכ"ס המרדכי בע"ז שם והאשכול פ' כל הצלמים סי' נ"ג וכן נר' מהסמ"ק סי' ס"ח, אבל הר"ן בע"ז שם סובר דדוקא בע"ז עצמה המכירה או נתינה או משכנה לא הוי ביטול אבל בנוי ותשמישי ע"ז הוי ביטול עי"ש שכ' ב' טעמים לזה וגם הר' יונה ס"כ מובא בטור יו"ד סימן קל"ט וכ"כ הדד"ח בשם הרמב"ן וכן נר' מהיראים סי' ס"ט מדלא דיבר מביטול דכיבוי, נמצא לפי שיטתם דאפילו אם לא כבה הכומר אלא מכר או נתן או משכנה לישראל ג"כ מותר, וממילא לפי"ז אי סובר רבינו כשי' התוס' ודכוותייהו אז צריך לגרוס ברבינו תחת שכ' אם משכנה אם משכיבן אבל אי סובר כשי' הר"ן ודכותיה אז הגירסא שלפנינו ברבינו אם משכנה יפה ובהגה שאצל רבינו כתב וז"ל עי' בתוס' ותמצא אם משכיבן כו' ואפשר דמש"ה לא צוה לחליטין לגרוס ברבינו כן אלא צוה לעי' בתוס' משום דג"כ היה מסופק בדעת רבינו כמי שכתבנו וגם הדד"ח מסופק כן, ולדינא מהש"ע סי' הנ"ל ס"ט נראה דפסק המחבר כשיטת התוס' ודכותיהו מדכ' שכיון שכיבן לצורך עצמו זהו ביטולן ובסעיף י"ב שם הביא שני דעות בזה והש"ך שם ס"ק ז' הניח א"ז בצ"ע אבל המקור מים חיים אצל הש"ע מיישב בטוב טעם והרמ"א שם סי' קמ"ו פסק כהר"ן ודכוותי' ועי' בט"ז שם ס"ק ח' מה שמפלפל עליו אבל זה מוכח עכ"פ דאם כבה הכומר ואח"כ מכרה או משכנה לכ"ע מותר, אבל לנר מצוה פסק המחבר שם סי' קל"ט ובאו"ח סי' קנ"ד שאסור וגם המרש"ל בביאורו כאן פ"כ והש"ך יו"ד שם ס"ק ח' כתב דאפילו ללמוד בהן אסור ונ"ל שיפה ליזהר שלא נלמוד אצל נר שהי' דולק בבית הכסא דבגמרא שבת י' ע"ב איתא שאני בית הכסא דמאוס ועי' בתוס' שם וגם נ"ל ליזהר שלא ליקח נר של מצוה או שלומד אצלו לבית הכסא דאפילו למצוה קלה אמרינן שאסור דמעלין בקודש ולא מורידין מכ"ש שלא יקח לבית הכסא ועי' מג"א סי' קמ"ד ס"ק כ' ומהר"ם שיק או"ח סי' ס"ז וס"ח: ומ"ש רבינו לפני אידיהם של עכו"ם ג' ימים כו' עוד יש היתר במקום שצריך להחניפו כו' כל זה מסוגי' דריש ע"ז ובהא דאסור לשאת ולתת עמהם שכ' רבינו במקח וממכר כ"כ גם רש"י ועי' בתוס' שם ד"ה אסור מ"ש בשם הר"ת והב"י יו"ד סי' קמ"ח הביא עוד כמה פירושים בזה וכל היתירים שכ' רבינו בשם הרשב"ם מובא גם בהגמ"יי הלכות עכו"ם פ"ו וחילוק קצת ראיתי ביניהם רבינו כתב ניטל בטי"ת והגמ"יי כתב בתי"ו ועי' ש"ע סי' הנ"ל לדינא לבזמה"ז:

ט

בגיטין (ח) משמע שמותר לרפאו' העכו"ם כו' ומדלא כתב רבינו גם את התנאי דאיבה נר' דסובר דאפילו כשליכא משום איבה ג"כ מותר לרפאות בשכר וע"ז כתב אח"כ ועל זה סמך רבינו משה כו' כוונתו שהרמב"ם סמך על מה שריפא בשכר אבל לכאו' ק"ל ע"ז דהרמב"ם הל' עכו"ם פ"י הל' ב' כתב וז"ל מכאן אתה למד שאסור לרפאות עכו"ם אפי' בשכר ואם הי' מתיירא מהן או שהי' חושש משום איבה מרפא בשכר אבל בחנם אסור כו' עכ"ל נראה בפי' דסובר דדוקא כשירא מהם או כשאיכא חשש איבה שרי לרפאות בשכר וא"כ מדוע לא הזכיר גם רבינו את התנאי זה, ונ"ל דרבינו סובר כמ"ש הכ"מ שם וז"ל ומדברי רבינו שהזכיר בכל זה עכו"ם משמע שאם אינו עכו"ם מותר לרפאותו בשכר עכ"ל כוונתו במ"ש שאם אינו עכו"ם כשאינו עובד עכו"ם וכ"כ בכוונת הכ"מ הדד"ח [אלא זה פליאה לי על הדד"ח שכ' בשם הנ"מ דכשאינו עובד עכו"ם שרי בין בשכר בין בחנם הלא מהכ"מ נר' בפי' דגם בכה"ג דוקא בשכר שרי וצ"ע] וכיון דסובר רבינו כהכ"מ ע"כ כתב שפיר וע"ז סמך רבינו משה להיות רופא בא"מ לישמעאלים כוונתו לישמעאלים שאינם עובדי עכו"ם כמובן:

ומ"ש רבינו אסור לאיש להסתפר מן העכו"ם בלחוד כו' כל זה כתב גם התוס' ע"ז כ"ט ע"א ד"ה המסתפר אלא תחת שכ' רבינו להאיר עיניהם כתב התוס' משום מיחוש עינים ובהג"א שם איתא ומתכוונים להסתכל בה שלא יחשיכו עיניהם שרי וכ"פ הרמ"א יו"ד סי' קנ"ו, ונ"ל דמי שמחמיר לראות במראה אם צריך לראות מחמת רפואת עינים טוב לעשות כמ"ש הדד"ח בשם בד"ה וז"ל ואומרים שהרב כשהיו עיניו כואבות היה מכסה פניו בבגד חוץ מן העינים ומסתכל במראה עכ"ל והשם יאיר עינינו בתורתו הקדושה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף