בנין ציון החדשות/קעד
|
< הקודם · הבא > |
[ביאור בדרך דרוש הכתובים ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית וגו' ואני אשיבנו אליך]
ב"ה אלטאנא יום ו' כ' כסליו תרט"ז לפ"ק.
בפסוק ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך נלאו כל המפרשים לפרש דברי ראובן וכי יעקב הורג נפשות הוא וראיתי בשו"ת חתם סופר חלק א"ח שנשאל על זה וכי יש רשות לאדם להפקיר נפש בניו והשיב הקושיא עצומה היא אבל אני רגיל לומר לפי דאמרינן בפ' י"נ יב"נ וכלב בן יפונה חיו מן האנשים שנטלו חלקם בארץ וזה יכנה חיו נמצא מי שמפסיד חלק בא"י נקרא מיתה וראובן דימה בנפשו שהוא הבכור ושני בניו יטלו ב' חלקים כמו שהיו אח"כ מנשה ואפרים ואמר את שני בני תמית תטול מהם חלקם בא"י וזה ראוי לאמרו עכ"ל ועוד הוסיף לפרש כזה מה שאמר יעקב בכור שוטה הוא זה ע"ש ומלבד שלענ"ד פי' דחוק הוא גם לא ידעתי מה יועיל תירוץ זה הלא כמו כן יקשה וכי יש לו רשות להפקיר נחלת בניו בארץ דא"י מוחזקת להם מאברהם ויצחק ועוד דבלא"ה כבר העירו הרמב"ן והרד"ק שהרי ראובן ד' בנים היו לו ותרצו דהפי' שנים מבני תמית וא"כ גם מצד זה לא שייך פי' הח"ס דאם יטול חלקם בא"י ימית ארבע בניו ולא שנים.
והנה האבן עזרא כתב יש אומרים כי פי' תמית תענוש ואחרים אמרו שזאת תפלה לנגד השם וכלל הדבר אלו הי' מדבר נכונה לא הי' יעקב מחריש עכ"ל והראה כונתו שאין טעם בדברי ראובן.
אכן הרמב"ן המליץ טוב בכל דרכיו גם בעד דברי ראובן המליץ שכתב וז"ל קבל עליו באלה להביאו אל אביו כי אמר לו את שני בני תמית בהיות ענשך עלי אם לא אשיבנו אליך והוא כענין מה שאמר יהודה וחטאתי לך כל הימים ואמר את שני והם היו ארבעה לאמר תחת האחד מבניך יהי' הכפל מבני והנה יעקב לא בטח בראובן כאשר בטח ביהודה כי יהודה גבר באחיו וכו' עכ"ל.
והנה העיר על שלשה, על הקושיא הנ"ל וכי יעקב יהרוג נפשות ועל מה שאמר שני בני למה במספר שנים ועל שלא שמע יעקב לראובן וליהודה שמע ואם כי רמז לנו הרמב"ן דרך ישכון אור עכ"ז לענ"ד פירושו אינו מספיק שעדיין יקשה אפילו כוון ראובן לעונש שמים ע"י יעקב למה תלה בבניו ולא בו כמו יהודה שאמר וחטאתי לאבי ולמה דוקא בשנים מבניו נגד הא' וגם לפי פירושו הל"ל שנים מבני תמית ולא שני בני כאלו מדבר משני בנים מסויימים. והנה אמת שאיתא במדרש הביאו גם רש"י בפירושו שיעקב כבר אמר על דברי ראובן בכור שוטה הוא זה וכי בניו הם ולא בני אתמהא אבל זה בעצמו צ"ע היכן נרמז שיעקב אמר או חשב כן הרי אדרבא השיב לראובן דברי טעם כי אחיו מת וגו' וקראהו אסון וגו'. גם דקדקו המפרשים בדברי ראובן שמה שאמ' תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך שפת יתר הוא שכבר אמ' אם לא אשיבנו אליך.
והנלענ"ד שהתווכחות בני יעקב עם אביהם הי' הכל ע"פ משקל דיני תורתנו הקדושה כאשר יאות לראשי שבטי ישורון ולזה נקדים איזה הקדמות מדינים ומאמרים פסוקים. אמרינן בנדרים (דף ח') האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל ופי' הרא"ש דהוי כמו נדר לעשות צדקה דאתי' מפיך זו צדקה וכן נפסק בש"ע י"ד (סי' רי"ג) האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לעשות צדקה או לעשות שאר מצות ונדרו קיים עכ"ל הרי שדבור לעשות מצוה מקרי נדר אבל אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו כמבואר שם (סי' ר"י) ועוד אמרינן בקדושין (דף ל"ב) האב שמחל על כבודו כבודו מחול ונפסק כן שם (סי' ר"מ) ועוד אמרינן בנדרים (דף ס"ז) נדרי אונסים כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו ועכבו נהר או שחלה בנו אילו נדרי אונסים שא"צ התרה וכן נפסק שם (סי' רל"ב) אכן בזה יש חילוק בין קבלה בלשון נדר או קבלה בלשון נידוי דבנידוי אמרינן מכות (דף י"א) שאפילו על תנאי צריך הפרה מנלן מיהודה ופירשו שם התוס' שהרי התנה בדבר שלא הי' בידו לקיים דשמא הי' מעכבו יוסף או יקראנו אסון בדרך ולכך חל מעיקרא גם הנידוי על תנאי עכ"ל הרי דאפילו היה נאנס מלקיים מכ"מ חל הנידוי מה שאינו כן כשקבל בלשון נדר כנ"ל ואמרינן בשבת (דף ל"ב ע"ב) רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ועיין בפרשת דרכים (דרוש ג') שהוכיח שדין זה נהג גם באבות קודם מ"ת והנה מד' בני ראובן יתכן שחנוך ופלוא כבר היו גדולים וחצרון וכרמי היו עדיין קטנים אז ובזה נבא אל הענין שאחר ששמע ראובן דברי יעקב אותי שכלתם וגו' עלי היו כלנה כאלו אין בניו מרגישים בצער שכולו אמר את שני בני תמית וגו' רצה לומר שמע אבי שאני ממשכן בידך שני בני הקטנים ע"י שאני נודר לך תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך ואין נודר דבר מצוה גדול מזה מה שנודר לקיים מצות אביו ואם לא מקיים נדרו הרי משפטו חרוץ שבניו קטנים מתים מבלי שיצטרך יעקב לעשות מאומה ואפילו לענוש לא צריך ומפני שידע ראובן שאולי יאמר יעקב לא אחפוץ במות בניך לכן תלה הדבר ברצונו את שני בני תמית הלא בך הדבר תלוי אם לא תחפוץ למחול על כבודך שאם תמחול וכל שכן אם תחפוץ שלא אקיימנו ממילא בטל הנדר ולא ימותו ואמר את שני בני סתם שלא צריך לסיימם שממילא ידוע ליעקב שכוונתו לבנים הקטנים שלו שתלוי חייהם בקיום נדרו ובאשר שממה שאמר אם לא אביאנו אף שממילא נשמע כוונתו מכ"מ בזה לא פרט נדרו בשפתיו לכן שוב אמר תנה אותו' על ידי ואני אשיבנו אליך שיהי' נדר ממש שפרט בשפתיו והנה לא נעלם מראובן שכל דבריו לא מועילים באם יקראנו אסון דבזה הוי נדרי אונסין שממילא בטל אבל הבין מדברי יעקב שחושדו שמא במזיד לא ישיבנו כמו שפי' רש"י ע"פ המדרש אותי שכלתם מלמד שחשד אותם יעקב וא"כ ממילא ואת בנימין תקחו ג"כ הפי' כן שהם יקחוהו במזיד ממנו ולזה מועיל הנדר ואמנם יעקב גם כשחשב בלבו כן ובהתמרמר רוחו נתן רמז מזה מכ"מ שמר בעצמו מלהוציא חשד על שפתיו שלא לחשוד בכשרים מס' כאשר באמת ראובן הי' כשר בדבר שלא גרם מכירת יוסף ולכן בלבו אמר בכור שוטה הוא זה מה מועיל לי נדרו וכי לא בני הם ואיך אחפוץ במותם אפילו יעבור במזיד על נדרו אבל לו אמר דברי טעם אני מתיירא באשר שאחיו מת וריעא מזלו פן יקראנו אסון ומה מועיל לי בזה נדרך הלא נדר אונס ממילא בטל והנה הבין יהודה בזה כוונת יעקב שלא האמין לנדר ראובן מפני שאינו מועיל לגבי אונס ולכן שמא לא ישמרנו לבנימין כראוי מאסון על כן בקש מיעקב שיתנו בידו ע"י שמקבל עליו בנידוי כמו שאמר וחטאתי לאבי כל הימים שזה חל אפילו באונס כנ"ל שבזה בטל יראת יעקב פן יקראנו אסון שעל כרחו צריך ליתן נפשו עליו לשמרו מכל אונס ואסון לבל יהי' בנידוי ולכן שמע יעקב ליהודה מה שלא שמע לראובן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |