בנין ציון/ב/סד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

בנין ציון ב סד

סימן סד

ב"ה אלטאנא יום ג' ר"ח כסליו תר"ח לפ"ק

להרה"ג וכו' מו"ה משה שיק נ"י הגאב"ד דק"ק יערגן יע"א:

מעכ"ת נ"י כתב אלי וז"ל על קושיתו דמר נ"י למה טרחו הראשונים למצוא ל"ת למעילה הלא מפורש בנדה (דף מ"ו) דלוקה משום, לא יחל אשיב בשלשה אופנים:

א) באמת אמרו דלאו דבל יחל דברו כולל שלא יעשה דבריו חולין כמש"כ הרמב"ם במנין המצות (ל"ת קנ"ז) הן בנשבע הן בנדר אחד נדרי רשות או נדרי הקדש לעולם מוזהר שלא יחלל דברו ומוצא שפתיו לא ישנה ואם אמר שלא יאכל מוזהר הוא שלא לאכול והה"ד באומר דבר זה הקדש והקדש כבר נודע שאסור להנות ממנו הוי לי' כקיבל עליו ואסרו על עצמו ליהנות ממנו ועובר אם נהנה בלא יחל וכ"ז לאחר שנודע אזהרה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך או מגז"ש דחטא חטא מתרומה דהקדש אסור ליהנות ממנו אז הוי כאלו אסרו עליו אבל אם לא הי' כתיב לאו שמועל ולא נודע כלל אזהרה ליהנות מן ההקדש א"כ במקדיש דבר אין בכלל דברו שאסרו בהנאה וממילא אם נהנה לא עבר בבל יחל וא"כ שפיר טרחו הראשונים למצוא לאו בנהנה מן ההקדש ואז באמת כשנהנה י"ל דעבר נמי על בל יחל אמנם לפי"ז עדיין תקשה מה שהקשה כר"מ נ"י דלמה לא כ' הרמב"ם בפ"א דעובר ולוקה שתים והיותר תמוה דבמשנה מכות (דף כ"ב) מנה יש חורש תלם א' וחייב משום שמנה לאווין ומנה שם שור וחמור מן המוקדשים ופרש"י בחמור מן המוקדשין עובר משום מועל בהקדש בלאו דחטא חטא מתרומה וקשה הא לוקה ט' נמי משום לא יחל דברו.

ולזאת נלענ"ד ליישב באופן ב) דיש לומר הא שאמרו בנדה בהקדיש ואכלו דלוקין משום לא יחל היינו בהקדיש לבדק הבית ועדיין לא מסר ליד הגזבר א"כ לא קיים עדיין נדרו ועובר בבל יחל משום נדרי הקדש אבל כשמסר ליד הגזבר הרי קיים בזה נדרו לכ"ע כמבואר בחולין (קל"ט) אפי' באומר הרי עלי וא"כ כיון שכבר קיים נדרו ומסר ליד הגזבר הם נעשו נכסי הקדש ואין להם שוב ענין לדברו ולנדרו והנהנה מהם אחר שמסרו ליד גזבר י"ל דאינו עובר משום בל יחל וכן מצאתי שכ' אדמ"ו הגאון זצ"ל בתשובת חתם סופר (סי' רמ"ג) בסוף ד"ה אבל בפשיטות דב' דברים נאמרו במקרא הזה שהוא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו וכשם שאין אחרים מתירין לו לאחר שבא ליד גזבר כדקי"ל בי"ד (סי' רנ"ח) ה"נ לא עבר משום לא יחל שכבר קיים נדרו וא"כ מיושב קושיא הנ"ל במכות דמתני' דיש חורש י"ל דמיירי שכבר בא ליד גזבר ולית גבי' משום בל יחל:

ובזה מיושב קושית התוס' בפסחים (דף מ"ו ע"א) ד"ה ומוקדשין שהקשו לפרש"י תקשי הא חמור. איתא בשאלה ולהנ"ל א"ש דכבר הק' הריטב"א במכות שם מאי פריך שם מוקדשין איתא בשאלה לישני דבא ליד גזבר דלית בי' שאלה. ומיהו זה ל"ק דבשור דהיינו קדושת מזבח לא שייך גזבר ולעולם אית בי' שאלה ולא קיים נדרו עד ששחטו וזרק דמו כמ"ש התוס' בכריתות (י"ג ע"ב) וביאר שם אדמ"ו הגאון זצ"ל בתשובה דבריהם אבל בחמור דמיירי בקדושת בדק הבית ל"ק לי' כיון דמתני' מיירי ע"כ לאחר שבא ליד גזבר דלית ביה שאלה ולפ"ז מה שאמרו שבהקדש עובר משום בל יחל לאו היינו מטעם שכתבתי באות א' דהוי לי' כאלו קיבל על עצמו שלא לאכול ולהנות ממנו דהיינו נדרי הרשות אלא משום נדרי הקדש:

אמנם עדיין נשאר הקושיא על הרמב"ם ריש ה' מעילה) דמשמע דלעולם אינו עובר רק משום לאו דלא תוכל הא פעמים כשההקדש עדיין בידו ונהנה ממנו עובר משום בל יחל.

לכך נראה לי עיקר ליישב באופן ג) דכבר אמרו חז"ל בשבועות (דף כ"ו) דבשבועה ונדר צריך שיוציא בשפתיו אמנם בנדרי גבו' והקדש אמרינן שם וכן פסק הרמב"ם (בפי"ד ממעה"ק דין י"ב) דגמר בלבו אפי' לא הוציא בשפתיו ובלי דיבור אלא גמר בלבו הוי הקדש שנא' כל נדיב לב יביאה ומ"מ נראה לי דבגמר בלבו לחודי' אינו עובר משום לא יחל דברו אפי' לפי דעת הרא"ש וסייעת' (ריש הלכות ס"ת) דחושב לשלוח יד נמי חייב אע"ג דכתיב על כל דבר פשע ודלא כתיו"ט (ס"פ המפקיד) התם שאני דשם דבר בלה"ק אין פרושו דווקא דיבור בביטוי שפתים אלא ענין ועסק וסובב הדבר נמי בכללו אבל כאן שנאמר לא יחל דברו והיינו דיבור ממש וכאשר יגיד עליו רעו ככל היוצא מפיו יעשה א"כ כל זמן שלא דיבר נהי דבנדרי גבוה והקדש סגי בגמר בלבו לא עבר משום לא יחל ולפ"ז בדיבור הגיוני לפי דרכם של בני אדם לעולם המחשבה והגמר בלבו קודם הדיבור ואחרי שגמר בלבו הוא שולח דברו ולשונו תהלך בארץ וא"כ קודם שדיבר גמר בלבו ונעשה הדבר הקדש ע"י הגמר בלבו ונאסר עליו משום לא תוכל בשעריך או חטא חטא מתרומה ואח"כ כשהוציא הדבר בשפתיו נאמר שיבוא עליו עוד איסור לאו דלא יחל ע"ז אמרינן שוב אין איסור חל על איסור וא"כ קשה איך נאמר (בנדה שם) דעובר בהקדש משום לא יחל אמנם המעיין שם יראה דשם במופלא סמוך לאיש דממעטי' מזה הדבר דאינו כגדול אלא לענין הנאמר באותה פרשה וא"כ לית בי' נמי לאו דמעילה דלא תוכל כמו דממעטי' שם מקרבן ובלא"ה הרי ענין ותהלוכת הש"ס שם הואיל והשוה הקטן כגדול לאיסור ולבל יחל היינו אם אכתי לא ידעי' איסור אחר ולכך שפיר אמרי' דבהקדש אית בי' איסור בל יחל אבל לפי האמת בגדול דאית ביה איסור לא תוכל אין איסור בל יחל חל עליו וגדולים ועמוקים דברי חז"ל וכל דבריהם נאמנים וקיימים לעד ואפי' במופלא סמוך לאיש ל"ק למה לא הביא הרמב"ם דעוברין על הקדשו משום בל יחל לפי המבואר ברמב"ם (בפי"א מנדרים) לא פסק דרש זה הדבר למעט וא"כ גם בקטן עוברין על הקדשו משום לא תוכל וא"כ ממילא לית בי' איסור בל יחל כנ"ל ולכך לא הוזכר איסור בל יחל לענין מעילה לפי פסק הלכה כנלענ"ד אמת וברור ונכון הדבר:

תשובה

מעכ"ת נ"י השיב על קושיתי מבל יחל ג' אופנים ועל ב' האופנים הראשונים השיב בעצמו ולכן לא אעיר רק על מה שכתב באופן ג' שנראה לו אמת נכון ומספיק אך לענ"ד גם על זה יש להשיב אף שהחקירה מצד עצמותה אשר עלי' העיר מעכ"ת נ"י היא נאה ומתקבלת דהיינו דבהקדש חל האיסור ע"י מחשבה קודם דבור וא"כ כבר מוזהר על ההקדש מצד המחשבה ולא חל ההקדש שמצד הדבור ואפילו לפי מה דילפינן חטא חטא מתרומה שייך לומר כן דגם בתרומה מוזהר מצד המחשבה כדאמרינן בשבועות דף כ"ו) דהוי תרומה וקדשים ב"כ הכ"א ע"ש בתוספת ואפי' רש"י שם מודה לזה אלא דניחא לי' לפרש תרומת המשכן מפני שהיא קדשים ולכן אומר דהחקירה מצד עצמה יש לעמוד עלי' אבל לתרץ קושיתי אינה מספקת דאי רק מטעם אין איסור חל על איסור לא חייב משום בל יחל א"כ בהקדש שהוקדש קודם שהביא ב' שערות הוי אצלו איסור בת א' כדאמרי' ביבמות (דף ל"ג) כגון דאייתי ב' שערות בשבת ע"ש וכן אמרינן בכריתות (דף י"ד) לענין יש אוכל אכילה אחת לפי גירסת קצת הראשונים ולכן לא בלבד שיקשה דעדיין הי' לו להרמב"ם להביא לאו דבל יחל כיון דאיכא נפקותא להלקות עליו למי שהביא ב' שערות אחר שהוקדש שבאו אצלו לאו דמחשבה ולאו דקדושת פה כאחד אלא שקשה ג"כ מה שהקשיתי ממתניתן דיש חורש תלם אחד דה"ל למיחשב ט' לאווין בכה"ג שהשור והחמור כבר הוקדשו קודם שהביא החורש ב' שערות אכן גם מצד החקירה עצמה יש להרהר בזה דאם איתא דלאו דבל יחל לא שייך רק בקדושת פה איך כתב הרמב"ם מהספרי (ריש ה' ערכין) דאנדרי גבוה חייבין משום לא יחל ומלא תאחר ומשום ככל היוצא מפיו יעשה הלא יקשה דמשעה שחשב כבר הוקדש ומוזהר בבל תאחר והיאך חל עליו לאו דבל יחל שלא בא עד עת בא דברו ולא עוד אלא דאפילו אם נאמר דלא יחל ג"כ איכא משעה שחשב מכ"מ הרי כל היוצא מפיו יעשה ודאי ליכא במחשבה רק בדיבור וכמש"כ בפי' הריטב"א בשבועות (דף כ"ו) וא"כ היאך חל אזהרת ע' דכל היוצא מפיו על אזהרת בל תאחר ובל יחל הקדומים אע"כ צ"ל כיון דמחשבה ודבור שייכי אהדדי לא שייך בזה איסור חל על איסור דהדבור אינו רק סוף המחשבה וא"כ נסתרה סברת מעכ"ת נ"י גם אודות הקושיא מבל יחל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף