בית מאיר/יורה דעה/שי

בית מאיר ‏ יורה דעה שי

סעיף ב' בש"ך סק"א וע"ל סי' קי"ט ס"ק כ"ה. כתב לי חתן חתני המופלג החריף מוה' ליפמאן. הש"ך נמשך למ"ש בסי' קי"ט דדוקא במקום ששייך לקנוס אותו כגון שידע המוכר זולת זה לא ולענ"ד כפי המבואר כאן בסעיף א' השוחט את הבכור אפילו הראוהו לחכם כו' והוא כר"מ דמתני' דבכורות דף כ"ח ע"א א"כ נימא לי' לוקח למוכר מה אפסדתיך כמו שהקשה הגמרא שם דף ל"ז ע"א על רשב"א נימא לי' ולימא לי' מה אפסדתיך ואי הוא הטעם משום קנס דוקא לא הוי מקשה הגמרא מידי על רשב"ג דאטו מי מוכרח לסבור דוקא שקנסו אותו א"ו דדינא הוא (ובאמת מ"ש, רש"י שם במתני' דף ל"ז משום קנס בלא"ה יש להבין דברי רש"י שם שכתב דאסור מספק הא להמבואר כאן בסעיף א' אין ספק כלל אלא ודאי ועכצ"ל דרש"י רצה לפרש אף אליבא דר' יהודה ואף באזדבן לי' מקום מומא ובזה ודאי אינו אלא מטעם קנס כנלענ"ד) אליבא דר"מ משום מאי אפסדתיך ואף שראיתי בנ"י ריש פרק המוכר פירות שכתב נמי מטעם קנס. אך לענ"ד המדקדק שם יראה שלא כתב שם באמת לשון המשנה וי"ל דכונתו במוכר בכור חי בחזקת בעל מום דבזה לא שייך מה אפסדתיך וז"ל [וגם בהא דסי' קי"ט בנודע לו שהוא טריפה נמי צל"ע דמ"ש בין זה להמבואר ב"ב ריש המ"פ דבזרעי גינה שאינם נאכלים כלל וזרעו ולא צמחו דמחזיר לו כל הדמים ואין מנכה לו אף דמי עצים והיינו כמ"ש שם הרשב"ם דכיון דהוא זבן לי' אדעתי' לזריעה והוא לא נהנה מידי וע"ש בנ"י וא"כ ה"נ דלקח מיני' אדעתא דאכיל בחזקת כשר ואי משום שאכלו אין זה מקרי נהנה כלל דאכילת נבילות וטריפות לא נהנה מקרי דנפשו קצה לו כמבואר בבכורות הנ"ל יע"ש ברש"י. מכל הנ"ל נבוך אנכי בזה דלענ"ד דאף במוכר ונמצא טריפה מחזיר הדמים אף במקום דל"ש קנס. ומפני שצריך לי עיון עדיין הגהתי זה] עכ"ל. והשבתי לו בלשון זה מה שהקשה על המראה מקום דהש"ך דאין נ"מ למה דפסקינן כר"מ דיוכל הלוקח לומר מה אפסדתיך וכתב ואי הוא הטעם משום קנס דוקא לא הי' מקשה הגמרא מידי על רשב"ג דאטו מי מוכרח לסבור דוקא שקנסו אותו א"ו דדינא הוא אליבא דר"מ אי מש"ה הי' אפשר אדרבא דוקא לרשב"ג משום דלא אזיל בתר קנסא לגבי דברים שאין נפשו קצה ואך בתר דינא בדברים שנפשו קצה פריך דזה נמי דינא הוא משא"כ לרבנן דאזלי בתר קנסא י"ל דלא אזלי בתר דינא כלל ושוגג תמיד כשאכלו לא יחזיר. אמנם באמת יפה הקשה כדפסק הרמב"ם דדבר האסור בו בהנאה אפילו מדברי סופרים מחזיר הדמים ואין בו דין מכירה כלל. והיינו נמי קושי' הגמרא ולימא לי' וכו' והכל מטעם שהוא דבר המופקר כדאיתא בר"ן נדרים דף פ"ה ע"ש וק"ל ובודאי זה לכ"ע. תו הניח בצ"ע על הנ"י וש"ך דטריפה שנפשו קצה מהראוי נמי הי' דינו אף בשוגג דומי' דזרעים שלא צמחו. לזה יראה לי לבאר. דהא בלי ספק הת"ק דברייתא בר פלוגתי' דרשב"ג היינו התנא דמתני' כי ודאי לא מסתבר לומר ג' מחלוקות בדבר, וא"כ הא איכא למידק מדוע משמיט התנא דמתני' טבל הא מטריפה לא נשמע דנפש אדם קצה בו וע"כ דסובר דנשמע מבכור מדסתם ולא חילק בין אם מכר ממקום מומא ש"מ דטעמי' אינו משום מה אפסדתיך אלא משום קנס ונשמע טבל מק"ו וזה ניחא אם התנא דמתני' היינו ר"י אבל אם הוא ר"מ עדיין י"ל דבבכור הטעם משום מה אפסדתיך ובטריפה מטעמו דרשב"ג ולא נשמע טבל כלל. ומוכרח רש"י לפרש המתני' מטעם קנס ובהברייתא נמי איכא למידק מדוע בלשון הת"ק טריפה. וע"כ משום דבזה לא פליג רשב"ג ואינו מזכיר אלא במאי דפליגי. והנה אם דרשב"ג כדמשמע קצת מפי' רש"י ז"ל דלא אזיל כלל בתר קנסא אך בתר דינא ובדברים שהנפש קצה דינא הוא דליהדר מדלא נהנה כלום א"כ אם נאמר דהת"ק מודה בסברא זו דטריפה דינא הכי הא ודאי אף שוגג דינא הכי כדהקשה חתני שי' כמו בזרעים וכו' וא"כ הא יקשה לשון המתני' דוכן בטריפה הוי דינו כמו בבכור מה ענינם לתלות זה בזה בכור טעמו משום קנס ודוקא במזיד וטריפה טעמו פשוט משום דלא נהנה ואפילו בשוגג וע"כ או דנימא דהת"ק פליג כל עיקר על סברת רשב"ג וס"ל דאף בטריפה כל שאכל נהנה בשביעות בטנו. וא"כ שפיר אף טריפה אין טעמו אלא משום קנס ובמזיד דוקא אך א"כ אכתי יקשה דהי' לה להברייתא נמי לשנות אף טריפה כיו דמ"מ אף בטריפה פליגו איפכא דלת"ק שוגג לא יחזיר ולרשב"ג אף שוגג יחזיר להכי מסתבר לענ"ד יותר דאף לרשב"ג אין זה הטעם של נפש קצה לעיקר דין שמש"ה יתחייב ליהדר אלא אף לרשב"ג עיקר טעמו משום קנס אלא שבדברים שאין הנפש קצה לא אבו לקנוס משום קנס לחודי'. אבל בדברים שנפש קצה סמכו על זה לסעד וטעם לקנוס (על דרך שכתב הנקה"כ בסי' קי"ט באמצע דבריו. ומ"ש רש"י דספק איסור הוי ר"ל דלהכי קנסוהו משום איסור ספק נגעו בה) [אף דבאמת בדבריו אלו שם לא ניחא לי מ"מ הבאתי דבריו לראי' קצת]. וא"כ הכל ניחא לשון המתני' ולשון הברייתא באין גמגום. ופסק הנ"י וש"ך בטח יפה כי בשוגג דלא שייך קנס משום ההוא טעמא לחוד דנפשו קצה אינו בדמיון זרעונים שלא צמחו דמ"מ נתמלא בטנו ונשבע מרעבונו וק"ל. והנה רש"י ז"ל פי' במתני' בבכור משום קנס דאיסור ספק הוי ור"ל איסור ספק דבכור שהוא אסור מן התורה כל כמה דלא נבדק הרי הוא בחזקת איסור מן התורה כדאיתא בסמ"ע סי' רל"ד. ומה שכתב תו הסמ"ע מש"ה כתבו וכן השוחט פרה ונודע שהוא טריפה פי' נטרפה בודאי ר"ל לאפוקי טריפה דמחמת ספק שד"ת הוא בחזקת כשרות אלא דמדרבנן אסור כדמבואר באר היטב כלל זה בפר"ח י"ד ריש סי' כ"ט ע"ש והוא בכלל דין הרמב"ם דהמוכר דברים אסורים מדבריהם אם אכלם אין המוכר מחזיר כלום: ומה שכתב הסמ"ע ועוד בבכור וכו' זה הוא טעם נוסף למסקנת הלכה אבל אינו עיקר כדלקמן. והש"ך בנקה"כ הנ"ל שמשיג על הט"ז בלשון זה ולא נהירא דס"ס יאמר לו המוכר דילמא כשירה הוי והממע"ה. במח"כ לא דיבר נכונה בזה אלא דבכ"מ שהספק אסור מן התורה כגון נתנבלה בשחיטה בודאי נשמע מרש"י ומן הטעם דמשום קנס דצריך להחזיר הדמים כמו בספק בכור לר"י היכא דלא שייך מה אפסדתיך. ודבריו שם בהנקה"כ מעורבבים לענ"ד. אמנם מה שכתב הט"ז שם ס"ק ט"ו בלשון זה דאף בספק טריפה דיש פה ריעותא וצריכה בדיקה מן התורה וכו' דהרי ספק איסור דאורייתא מכר לו דמשמע מיני' דאפילו במקום דשייך נשחטה הותרה אנא דאסרינן לי' מדרבנן בספק נמי חייב ליהדר הדמים. זה ליתא ע"פ כלל הרמב"ן. ואי משום דשמא טריפה הוי שפיר יוכל לומר אייתי ראי' אלא דמשמע דעת הב"ח וט"ז שם דלא כמסקנת הפר"ח הנ"ל אלא דספק כזה שע"י ריעותא נמי ד"ת לחומרא (ולשיטת הרמב"ם דכל ספיקות ד"ת שרי זה ודאי אינו) וא"כ דהספק מן התורה אסור כודאי פשיטא שהסברא ישרה דמה בכך שיאמר המוכר דילמא כשירה היא הא מ"מ דבר האסור מן התורה מכר במזיד וראוי לקנסו כמו בהספק בכור ואולם אם מכר בשוגג בשר בכור בזמן הזה לדידן דמטעם קנס לא אפשר לאתא עלי' רק מטעם מה אפסדתיך בזה מסתביר לענ"ד דיוכל המוחזק לומר קים לי כהפוסקים המבואר ברא"ש וטור שפוסקים כר"י ואם הי' במקום מום אפסדתני שפיר ופטור מלהחזיר וי"ל דלזה רומז הש"ך לעיין בסי' קי"ט דבשוגג ל"ש קנס וממילא הנ"מ כנ"ל. ועל הנ"י בל"ז לק"מ דמי יודע אם פוסק כר"מ וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף