בית מאיר/יורה דעה/קסח

בית מאיר ‏ יורה דעה קסח

וקס"ט סעיף ה' אם ישראל הלוה וכו' ויפה פירשו הרמ"א ודוקא וכו' כלומר שהישראל הלוה להעכו"ם כדי שילוה הוא מעות זה להישראל ומטעם יש שליחות לחומרא ונעשה העכו"ם במקומו של המלוה וזה' הוא טעם הרשב"א בב"י אלא שהרמ"א הוסיף דאפילו לשיטת ר"ת יש פה איסור כמבואר בט"ז ע"פ הגהו' מיימון שבסעיף ל"ג ושם מבואר דלמדו להחמיר מהתוספתא וממנו למדו איפכא דה"ה ללוה יש שליחות לחומרא אלא דפי' בשם התוס' אליבא דר"ת דטעם התוספתא דוקא בלא משכון. עכ"פ נשמע מזה דפוסק לחלוטין שאסור להלות מעות לעכו"ם כדי שילוה הוא לישראל או מטעם שליחות או מטעם הכפי' וצ"ע רב מה שכבר הרגיש הש"ך וכתב לעיין בסעי' כ"א דהרי שם ממש לפי' הט"ז וש"ך לדינא דש"ע הוא ממש דין זה והוא נובע מבעה"ת והבעה"ת באמת משנה נוסח התוספתא. אבל על הש"ע ודאי צ"ע הן אמת שאף בעה"ת גופי' צ"ע דנהי דבחלק ז' שער מ"ו תירץ בטוב טעם התוס' דלא ליקשי עלי' מן הבבלי בדין מעות עכו"ם מופקד ביד ישראל. אבל מה דקשה מן הבבלי לשיטת רש"י על דין מעות ישראל מופקד ביד עכו"ם דלא ליקשי מן יש שליחות לחומרא אחרי שבעצמו פוסק שיטת רש"י בחלק ב' סי' ה' א איך מיישב. ואמת שלשון הטור וש"ע מבלעדי הגהות רמ"א אפשר לפרשם מה דנאמר אם הם באחריות העכו"ם היינו כשלא הי' בידו אלא בפקדון והוא מלוה אותם מדעתו לישראל שאז הם ממילא באחריותו וכן פי' הג"ת שם באמת לשון הטור אבל לא נראה הכי מהגהות רמ"א ולהכי צ"ע. שוב ראיתי שהעיקר לענ"ד אחרי שאני רואה שבעה"ת גופי' פוסק לחלוטין שטת הר"י דאף אליבא דרש"י שרי לישראל לומר לעכו"ם לוה לי מעות מישראל בשמך ע"ש ד' רל"ה ע"ב ומטעם דאמרינן להתירא קמכוין את לוה ישראל ואני שלך ופשיטא של"ק עליו מידי דה"נ אמרינן לגבי המלוה להתירא קמכוין ולא בתורת שליחות ובהטור וש"ע שפוסק כאן סעי' ה' הנ"ל ודאי דאין הפי' בהש"ע אלא כדפי' הג"ת להטור ובחנם הגיה הרמ"א הגהתו וכן הט"ז וש"ך א"כ לא לנכון העתיקו פי' בעה"ת על הש"ע שזה גופא היינו דין דהכא סעיף ה':

סעיף ז בדין ישראל השולח לעובד כוכבים שילוה לו מישראל חבירו ברבית מבואר בהרא"ש ומרדכי שלשיטת רש"י דיש שליחות לעובדי כוכבים לחומרא דיש להחמיר ולכן בש"ע סעיף ז' החמיר על הלוה. וצ"ע מה ענין לדינא דרש"י דשם איירי בשהעמיד עכו"ם הלוה הישראל שני אצל הראשון ובידיעתו נעשה נמצא אם יש שליחות לעובדי כוכבים ממילא נפטר העכו"ם כי הישראל שני נעשה שלוחו לזכות במעותיו להישראל ראשון ואיהו הוא דחייב מאז לישראל ראשון ולכן אסור משא"כ הכא אפילו יש שליחות לעובדי כוכבים מדינא הרי העכו"ם כשבא לישראל ללות לו ולא הגיד לו שיבא בשליחות ישראל מי נשתעבד המשלח כלל הרי קיי"ל בח"מ סי' קפ"ב כשלא הודיעו שליח כל מעשיו קיימים והדין בינו לבין המשלח וה"נ קיי"ל שם סי' של"ו השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו איהו מחייב ליתן משלם וחוזר ולוקח מבעה"ב מה שההנהו וה"ה ברור בעיני המשלח לישראל שילוה לו מחבירו והשליח לוקח ההלואה על עצמו שנשתעבד השליח להמלוה והמשלח נשתעבד להשליח וא"כ מה בכך למה לא יהא מותר להמלוה ליקח אח"כ הרבית אפילו מיד הישראל כיון שאינו מקבלו רק בשביל העכו"ם דומיא דישראל שלוה מעכו"ם והעמיד ישראל ב' אצל העכו"ם והעכו"ם נטל ונתן ביד דמותר אפילו נותן הרבית ליד ישראל ראשון אחרי שבשביל העכו"ם הוא מקבלו וה"נ דכותי' וע"כ לומר דנהי דהאמת אם שולח אדם לחבירו שילוה לו מחבירו והשליח לוה סתם על שמו שהברירה ביד המלוה לגבות מן השליח מ"מ נמי הברירה בידו לגבות מן המשלח אם נתברר שעשאו שליח או שהמשלח מודה ולא בתורת ערבות אלא בתורת לוה. ותדע אילו אמר לשליח שכור עלי פועלים ולא שינה מי לא אית להפועלים דין עליו אפילו שכרום סתם בשלו כדמשמע בהלכות פועלים שלא נאמרו חילוקים אלא בשינה אך צ"ע בש"ך חה"מ סי' קכ"א סק"ט ובטור סי' ש"מ ועיין נמי מה שכתבתי בספרי מודע לבינה סי' ע"ז (גם עיין ש"ך סי' ס' סק"ל) דשם נתקשיתי בדברי הש"ך מכח שאין הלוה נפטר ע"י מנוי שליחות דמלוה דבינו לבין עצמו כן מהראוי שלא יתחייב משלח במנוי שליחות דבינו לבין עצמו. ואולם הכא נראה דמ"מ ל"ק דנהי דאפשר שהדין הכי הוא שאם אמר אדם לחבירו לך לפלוני ואמור לו שילוה לי אפילו בא השליח ואמר לו פלוני שלח לי שתלוה לו וכן עשה ונאבד, מן השליח דאין המשלח חייב בקבלת השליח כדאיתא בח"מ סי' ש"מ והשליח אינו חייב אלא בדין השומרים. ועיין במה שכתבתי בספר הנ"ל בסי' רצ"ב. מ"מ הכא אפילו אמר לחבירו לך לפלוני ולוה לי בשמך וכן נעשה שבא והביא לו המעות נהי דהשליח ודאי הוא הלוה מיד מ"מ כשנותן השליח המעות ביד המשלח והמשלח נעשה הלוה של השליח מ"מ גם של המלוה נעשה הלוה מכח שעבודא דר"נ. אלא דמ"מ חזינן בהסוגי' דמפני שעבודא דר"נ לחוד לא נגמר האיסור שהרי נאמר שם בשלמא סיפא לחומרא וקשה ות"ל אף לדברי הריטב"א שבספר א"ז דעדיין נשאר העכו"ם משועבד להישראל ראשון והישראל שני נעשה הלוה של העכו"ם מ"מ משמע שם שלולא דיש שליחות לחומרא הי' מותר אף להישראל שני ליתן הרבית ליד ישראל ועיין שם בתוס' ואמאי הא מ"מ משתעביד השני להראשון מדר"נ ולא הוי רבית הבא מיד לוה ליד מלוה א"ו כיון שמ"מ אם אין שליחות לעובדי כוכבים:

כוכבים והעכו"ם הלוה קמא נחשב כל נתינות הישראל שני אך בעבור עיקר הלוה עכו"ם משא"כ אם אמרינן יש שליחות לחומרא חשוב הישראל עיקר הלוה ולהכי בישראל שאמר לעכו"ם לוה לי מעות בשמך דלאחר שמביא המעות להישראל יהי' איך שיהי' הישראל נשתעבד להישראל מדר"נ. וע"י שליחות לחומרא נגמר האיסור אלא דמ"מ אין דעתי מתיישבת דאכתי לדין הש"ך סי' קכ"א סק"ט דע"י מנוי שליחות דבינו לבין השליח שלא בפני מי שנשתלח אליו לא חשיב במקומו ולדמיוני אף להתחייב באונסין כאילו קיבלו בעצמו איך אפשר ללמוד דין שליחות זה מדין שליחות לחומרא שבגמרא שהוא במעמד כולם ואולם למה שהשגתי שם בספרי הנ"ל על הש"ך שאין כונת הסמ"ע הכי ע"ש לק"מ הכא. אלא דשם הוצאתי נמי מהתוס' להלכה כהש"ך ולהכי צ"ע. ואולם עד כאן לא אמר הש"ך דינו אלא כדי להתחייב או ליפטור בעודן ביד השליח אבל כשבא אח"כ לידו בשליחותו יהי' באיזה אופן שיהי' הוי כאילו קיבלו בעצמו כדהוצאתי לעיל מדין הפועלים וא"כ הכא לק"מ אבל בסי' ע"ז שם הקשיתי מ"מ לנכון עליו. ואולי שותף שאני מפני הפירסום שהוא שלוחו ועיין נמי ש"ך סי' הנ"ל קכ"א ס"ק י"ז שם נראה דלשיטתו הוא בפלוגתא בין הרמב"ם לתוס' וא"כ דבריו שבסי' ע"ז אזלו' לשיטת הרמב"ם שתופס לעיקר ודוק כי עדיין צ"ע:

איתא בהטור ועכו"ם שלוה מעות מישראל ברבית וכו' ואם העמידו אצל ישראל ואמר הישראל ראשון לנכרי תנם לשני פרש"י שאסור ור"ת פי' וכו' ומיהו אפי' וכו' ע"ש. וז"ל התוס' ב"מ ד"ה בשלמא על דין זה וי"ל דאפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן העכו"ם זוכה לישראל חבירו דנהי אם הי' העכו"ם מפקיר מעותיו הי' יכול לזכות לחבירו השתא מיהו שהעכו"ם אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה זה ע"י זה הלוה אין לו כח לזכות שאם כן הי' הישראל המקבל של עכו"ם לזכות במעותיו (של) [צ"ל לישראל] ואין שליחות לעובדי כוכבים (אבל דברי תוס' תמוהים לי כי דבריהם אפשרים באם העכו"ם רוצה ליתן את שלו במתנה לישראל ע"י חבירו ישראל. אבל הכא בפרעון חובו דקיי"ל התופס לב"ח במקום שאינו חב לאחרים דקנה בח"מ סי' ק"ה סעיף ד'. ובלוה עכו"ם לענ"ד ל"צ החילוקים דשם ותמיד זכות הוא להמלוה ובפרט כי אמר לו לקבל כי הכא. ועיין פרש"י גיטין דף י"א ע"ב ד"ה כאומר מבואר להדיא דדוקא במקום שחב לאחרים הוא דצריכינן לשליחות המזכה להזוכה אבל באינו חב לאחרים לא בעינן לשליחות כלל וצ"ע משא"כ להריטב"א הכל ניחא) מדבריהם אלו הי' נראה ללמוד שאי אפשר להעכו"ם לזכות דבר שלו לישראל ע"י ישראל (וכן מבואר שם בסוגי' זו בספר א"ז בשם הרשב"א) ודברי הטור במ"ש ומיהו צ"ע מנ"ל דנהי שהישראל שני רוצה לזכות להראשון ושיהי' במקומו הא מ"מ אי אפשר בלתי שליחות העכו"ם וכדברי התוס'. וז"ל הריטב"א בספר א"ז בשלמא סיפא לחומרא פי' שורת הדין דסיפא מותר כיון דאין שליחות לעובדי כוכבים כשנתן העכו"ם מעות של ישראל המלוה לישראל הלוה אינו נעשה שלוחו של ישראל המלוה ועדיין המעות באחריותן של עכו"ם כבתחילה כי אע"פ שנתנם לישראל זה לא נפטר העכו"ם מן הישראל המלוה ואין דעתו של עכו"ם לתת כלום לישראל זה אלא על דעת שיהי' פטור מישראל המלוה שלו וכיון דאינו נפטר ממנו הוי להו מעותיו שנתן לישראל ברשותו של עצמו והעכו"ם חייב לישראל כבתחילה וישראל זה חייב לתת מעותיו לעכו"ם ואינו חייב לישראל כלום ומיהו אמרו רבנן שיהא שליחות לעובדי כוכבים לחומרא והמעות שנתן העכו"ם לישראל שיהא בזכות ישראל ראשון וכאילו ישראל זה האחרון לוה אותם מישראל הראשון. וחומרא זו אומר רבינו דחומרא בטעמא הוא פי' שחששו דזמנין שהעכו"ם יתן לישראל זה האחרון שיזכה בהם לגמרי בשביל ישראל הראשון לא מפני שליחותו לבד שאמר ליתנם לו אלא אפילו בלא"ה נמי שפורע לבע"ח וסומך ובוטח על ישראל המלוה שיקבל בפרעונו ולא יבא עליו בעקיפין ובודאי דעכו"ם שזיכה מעות לישראל על יד ישראל זכה בהן אותו ישראל דכי אמירן דעכו"ם לית לי' זכי' היינו שאין לו יד לזכות הוא בשביל ישראל או שאין ישראל זוכה לו אבל ודאי מזכה הוא לישראל על יד ישראל. (ועיין ש"ך ח"מ סי' קכ"ו ס"ק צ"ט) ולשטה זו דברי הטור קצת נכון וכן נראה מהב"י אלא שקיצר דהא עכ"פ אין דבריו ומיהו וכו' אזלי אם לא או בדרך שלא אמר הישראל ראשון כלל ליתנם לישראל ב'. או אפילו שאמר לו והעכו"ם אומר שאעפ"כ הוא נותנם שלא על סמך דברי המלוה ודוק. עכ"פ מדברי כולם נלמד שהיכא שהעכו"ם חייב לישראל והישראל אומר לו ליתנם לישראל שני לא קנה השני כלל אפי' בקבלתו ודע דדין מעמד שלשתן לא שייך הכא אפילו למ"ד בח"מ סי' קכ"ו דדין מעמד ג' אפי' בעכו"ם לוה או נפקד איירי דנימא הכא מיד שאמר הישראל להעכו"ם תנם לישראל ב' במעמדו דליקני כדאיתא שם בש"ך סק"ו בשם הרא"ם אלשקר ע"ש וה"נ דכותי' דזה אינו דהא אינו חייב לישראל ב' ולא נתן לו בפרעון חובו ולא במתנה אלא שמדינא הכא הישראל יוכל לנגוש העכו"ם לפורעו אף שיודע שמכח זה ינגש העכו"ם לפרוע קודם הזמן שנתן לו בהלואה כיון דדינא הכי הוא שהישראל ב' לא קנה כלל וכיון שהעכו"ם לא נתן לו כ"א אדעתא דנפטר מהישראל א' ובאמת לא נפטר יכול הוא לנגוש להישראל ב' להחזירו. ואולם אם הי' זה במתנה או פירעון חוב לישראל ב'. תלי' בפלוגתא של מעמד ג' וא"כ ודאי צ"ע דברי הש"ך ח"מ סי' קכ"ו ס"ק צ"ד ע"ש. וכבר הרגשתי עליו בספרי מודע לבינה בסי' קכ"ב ס"ק כ"ו ע"ש. אלא דשם כתבתי בקיצור. וגם מה שכתבתי שם בקיצור לחלק בין אם המעות ביד עכו"ם בהלואה לפקדון פה מבוארים הדברים כי ז"ל ספר א"ז דף קכ"ז ע"ב ויש לרבנא משה כו' וכל שמועתא זאת אינה אלא בהלואה שלוה עכו"ם מישראל או ישראל מעכו"ם ובהא שייך לומר שליחות או אין שליחות דכיון דאיכא חוב מלוה כל היכא דליכא למימר שליחות לא מיפטר הנותן מחיובו וקיימו מעות ברשותו כמעיקרא אבל בפקדון שהפקיד העכו"ם ביד ישראל או ישראל ביד עכו"ם ואמר המפקיד ליתן לשני כל שנתן המפקיד על פיו נפטר ממנו דהפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא עכ"ל. וממילא לדרכו יש ללמוד דכיון שנפטר הנפקד ממילא זכה השני בקבלתו הן במתנה או בהלואה לזמן ונעשה לוה מן הראשון המפקיד ובזה צדקו דבריי שכתבתי בספרי הנ"ל על הגליון דפשיטא לי אם שלח ישראל מתנה לישראל ע"י עכו"ם שקנה בהגבהתו אלא דשם רציתי ללמדו מדין מוסירה דסי' קצ"ח ובאמת משם אין ראי' להמעיין שם אבל מהכא יש ללמוד לחלק בין הלואה שביד עכו"ם שבזה צריכינן לדברי הרמ"א שבסי' קכ"ו ולבין פקדון שביד עכו"ם שבזה צדקו דברי הש"ך דהתם. אך כל זה לשיטת הריטב"א דישראל יוכל לזכות לישראל ע"י עכו"ם אבל לא לשיטת תוס' והרשב"א הנ"ל ודוק מאוד:

סעיף הנ"ל ישראל שאמר לעכו"ם כו' והלוה אסור. ז"ל הרא"ש ור"י כתב להתיר כו' ואפילו פירש בפני עדים שיהי' שלוחו לא מחמרינן כולי האי דלא דמי לחומרא דקתני בסיפא דברייתא דהתם שניהם יודעים בדבר ומתכוין ישראל ליטול רבית הבא מכיסו של ישראל אבל הכא ליכא איסורא לגבי מלוה דלא ידע עכ"ל. ובלשון זה נמי מועתק במרדכי בשמו,. ופשטות לשון זה יש לפרשו כיון דלא דמי לחומרא דסיפא מפני העלם המלוה שוב אף לגבי הלוה לא מחמרינן אלא שהרא"ש בתשובה ביאר החילוק כדאיתא בהש"ע וע"ש כלל ק"ח סי' י"א במה שדחק עצמו לחלק. ולענ"ד צ"ע אם לא יש טעם להחמיר לגבי הלוה דהא בפרק הפועלים נשאר באיבעי' אי מותר לישראל לומר לעכו"ם חסום פרתי ועיין סי' של"ח בח"מ ועיין בספרי ב"מ סי' ה'. א"כ בשלמא על הגמרא ל"ק מה צריך לומר בשלמא סיפא לחומרא ות"ל מטעם אמירה לעובד כוכבים שבות דהא בגוונא דגמרא אינו אומר הישראל המלוה לעכו"ם שום דיבור יותר כ"א תנם לישראל ב' ואינו מזכיר הרבית כלל כ"א על סמך הדברים שכבר אמר הישראל ב' תנם לי ואני אעלה לך ומ"מ אסור ומוכרח לבא לטעם יש שליחות לחומרא. משא"כ גבי דינא דהר"י שהתיר לישראל האומר לעכו"ם בפני עדים לוה לי בשליחותי מישראל ברבית. ת"ל דאסור מטעם אמירה לעכו"ם שבות. בשלמא באופן א' שהתיר הר"י בדלא פי' בשליחות ואמרינן מסתמא כיון בהיתר כמבואר שם שפיר בזה לא שייך איסור שבות דהוא דומיא דהאומר לעכו"ם אכול נבילה דשרי לכ"ע אבל בשאמר לו צוה לי בשליחותי כמדומה דהוי כמו חסום פרתי ודוש בה תבואתי דהא אמר לו לעשות מה שאסור לו ומרווח לי' ואולי אפשר לא שייך שבות להכא אם אין שליחות דהא הדבר שאמר לו לעשות דהיינו לוה לי בשליחותי זה א"א אם אין שליחות משא"כ בכל השבותים הדבר נעשה כמו שציוה וצ"ע:

סעיף ט הג"ה ע"י עבדו. עיין ספר חק יעקב סי' תמ"ח ס"ק י"ג ודבריו צ"ע כדכתבתי בצדו ע"ש:

סעיף י בנקה"כ ס"ק י"ב כגון וכו' בדיניהם. נ"ב א"י דמה בכך ועיין בדבריו ש"ך ח"מ סי' קכ"ח סק"ב וגם בתשו' רשב"א לענ"ד מבואר כדפירשו הט"ז גם הרשב"א שם אינו אזיל בשיטת הנ"י שבש"ע הנ"ל סי' ס"ו:

סעיף יא עכו"ם שמשכן לישראל. נ"ב ר"ל שלקח בחזקה משכון מישראל:

שם בהג"ה אבל לא יוכל לזכות משכון לעכו"ם ע"י אחר כלומר עכו"ם אחר כמבואר בש"ך למ"ד אין זכי' לעכו"ם הנה אזיל בזה לשיטתי' בד"מ סק"ט הניח הב"י בצ"ע מפני שהבין מהב"י שכתב על ספר התרומה ומתוך דברי המרדכי והרא"ש בכלל ק"ח סי' ה' משמע דליתא לסברא זו. שר"ל לסברא זו דאין זכי' לעכו"ם ולהכי כותב הכא למ"ד וכו' דהיינו הרא"ש מלוניל שבבעה"ת. ומאוד תמהני וכי ס"ד דאיכא למ"ד יש זכי' לעכו"ם מה דמסיק הסוגי' ב"מ דף ע"א ע"ב ולא היא וכן פסקו כל הפוסקים. אמנם האמת אין כונת הב"י לעשות כלל פלוגתא בזה אלא ר"ל ומתוך דברי המרדכי והרא"ש וכו' היינו מפני שהם כתבו שאם ביקש הנכרי מראובן וכו' ובע"כ עיקר טעמייהו בזה אף שבאמת לקח הישראל משכונו ונתן להישראל והטעה אותו לומר של עכו"ם הוא מ"מ התירו והיינו מפני דבריו הישרים שכתב בתר הכי אפשר דס"ל דאף לשליח אין איסור אע"פ שהמשכון של ישראל משום דמשכון דין ערב יש לו דהא אינו מוכר המשכון עד שיתבע תחילה ללוה שיפרענו ואף אם אין המלוה יכול לתבוע את העכו"ם מ"מ כיון שע"י שהוא אומר לשליח לתבוע מהנכרי הולך ותובעו הוי לי' כאילו הוא עצמו תבעו נמצא שאין על המשכון אלא דין ערב ושרי עכ"ל [והט"ז לענ"ד בחנם התמיה על הב"י ולקמן נדבר בו] עכ"פ נשמע מנייהו דס"ל דאף דהמשכון של ישראל אין איסור כל שעיקר הלוה הוא העכו"ם ואפילו רק ע"י שליח ישראל ומשום דמשכון של ישראל לא נחשב רק ערב. ומכ"ש דאין קפידא לגבייהו בהשאיל משכון לעכו"ם ומזכיהו ע"י עכו"ם אחר ואותו עכו"ם אחר הלך אצל ישראל ולוה עליו לצורך עכו"ם כיון דעכ"פ עכו"ם הוא שמביא המשכון ועיקר הלוה הוא העכו"ם והמשכון אינו אלא ערב. ולהכי כתב דמדבריהם בשם אבי העזרי משמע דליתא לסברא זו. אבל לא משום דס"ל יש זכי' לעכו"ם אלא אף דלא זכה אין זה מזיק. ומסיים אך הרא"ש עצמו אוסר בכה"ג ור"ל אף דבאמת הרא"ש עצמו הוא עיקר דפליג על העיטור בזה בדין משכונו של ישראל ביד עכו"ם. מ"מ מדמחמיר להלות לעכו"ם בשליחות ישראל אפילו בשאחריות המשכון על הישראל מכ"ש שאוסר בכה"ג והיינו בשהשליח ישראל ולוקח ההלואה מיד ישראל מחמיר אבל ודאי היכא שהעכו"ם מביא המשכון להישראל פשיטא דמתיר נמי ואפילו זיכהו ע"י עכו"ם אחר באופן שלא קנה אותו העכו"ם (ולהכי כו' נמי הטור בדין דסעיף י"ג ואפילו לפי סברתו אם לא עשאו שליח רק בהבאת המשכון והוא בעצמו נתן המעות לנכרי אפשר שהוא מותר אפילו אם האחריות המשכון על השליח. ואף שכתב הטור בלשון ואפשר לענ"ד א"א באופן אחר) ולהכי לא חילק בהש"ע וסתם כיון דפוסק בסעיף כ' כהרא"ש. ודעת ההג"ה אינה אלא לשיטת היש אוסרין שבסעיף כ' ודע שמה שדחק הב"י בתר הכי לפרש בתי' א"נ דברי המרדכי הוא כדי להסכימו עם חומרת הרא"ש בשליח ישראל ע"ש וק"ל. ודע דמדברי הרא"ש מלוניל מבואר כדעת המ"א סי' תמ"ח דאף עובד כוכבים לעובד כוכבים אין שליחות וזכי' וכן עיקר:

סעיף יג בש"ך סק"מ. וכן משמע לכאורה דעת תשו' הרשב"א נ"ב אמת כי אינו אלא לכאורה כי הרשב"א איירי בשאמר של פלוני ופשיטא דאותו הפלוני תובע משכונו ומודה בי' הרא"ש דמה"ת יועיל הודאתו על של פלוני נגד עדים משא"כ הרא"ש דאיירי שאומר שלי הוא ועליו דן הרא"ש דמהני הודאתו כמאה עדים:

שם בהג"ה אמנם אם נודע. ואיתא בתשו' רשב"א דה"ה אם המלוה מאמין לדבריו האחרונים אסור לו ליקח רבית ואפילו כשאומר לצורך ישראל פלוני לקחתי אותם ולא לנכרי כמו שאמרתי לך תחילה אבל אם אינו מאמינו לא חשיב הסרסור אפילו כע"א הנאמן באיסור וע"ש בב"י:

סעיף יד הג"ה וי"א כו'. בב"י כתב שהרא"ש מדמצריך להיות אחריות המשכון על המלוה ע"כ שחולק נמי בזה. והט"ז הקשה תו לדבריו הרי הרא"ש עצמו סתור גבי מה שמתיר למלוה למכור המשכון אף שמגיע מזה היזק לשליח ודחק לחלק וכתב שמודה הרא"ש לאבי העזרי היכא שעדיין המשכון בידו שאינו חייב ליתנן לפדות בלי רבית אף שהעכו"ם אלם ואינו נותן רבית. ונהי דבלשון הטור שכתב ואם העכו"ם אלם ואינו פורע לשליח אפשר לדחוק ולפרש שאינו רוצה לפרוע להשליח ומ"מ עדיין המשכון ביד המלוה. מ"מ לשון תשו' הרא"ש כלל ק"ח סי' ה' שכתב אפילו העכו"ם אלם ולא פרע לראובן יטול משמעון הרבית. משמעותו ברור שדיבר בלשון עבר שכבר לא פרע וע"כ שנטל המשכון בזרוע מיד השליח ומ"מ התיר לשמעון ליטול הרבית. והלבוש דחק מה שהתיר במכירת המשכון היינו באופן שלא. הי' אחריות המשכון על השליח כגון שהביא המשכון בלתי ידיעת המלוה והסכים על ידו הנקה"כ. ולענ"ד משמעות הטור אינו סובל פי' זה דנהי דמילתא באנפי נפשי' הוא כדפי' הב"י היינו לענין שאינו מדבר מהכחשת השליח בדבריו הראשונים אבל מ"מ סתמא איירי באופן דאיירי הטור לעיל מיני' בששלחו המלוה להביא המשכון שאז לכ"ע להרא"ש צריך להיות אחריות המשכון על המשלח דהיינו המלוה. אבל לענ"ד הקושי' דמתרץ הרא"ש מעיקרא לק"מ דנהי דמצריך שיסלק המלוה השליח מאחריות המשכון לענין אונסין אם הוא ש"ש ומגניבה ואבידה אם הוא ש"ח ר"ל דלא תימא שיתפוס דינו כדין לוה שהביא משכון שלכל ענין הוא ברשותו עד שיבא ליד המלוה שאז ע"כ לאו שליח המלוה הוא שיהא הוא במקום המלוה אע"כ שלוחו של שואל דהיינו העכו"ם וזה א"א דהא אין שליחות לעובדי כוכבים. אע"כ איהו המלוה של עכו"ם והלוה של ישראל ואסור. והרמ"ה שמתיר סובר דמ"מ יוכל להיות שליח המלוה ומה שמחויב באחריות היינו מטעם דמתנה ש"ח להיות כשואל בדבר שלא ניתן להוצאה כמבואר בב"י. אבל לענין אם המלוה רוצה למכור המשכון והשליח מעכב מחשש שיבא לו מכח זה היזק בשליחותו מה איכפת להמלוה בזה מי הכריחו להכניס עצמו בשליחות גרוע כזה. ועיין ש"ך ס"ק נ' ועיין ח"מ ס"ס קפ"ח וזה כבר מבואר בדברי הט"ז והוא פשוט. ובדין פרעון הרבית נמי לענ"ד ל"ק דבשלמא אם האחריות המשכון בהבאתו על השליח או בחזרתו זה ודאי א"א מדין ערבות דהא אם השליח הוא של המשלח ונמצא כשנגנב או נאנס הוא הכל כמיד המשלח ואז העכו"ם הלוה פטור מדינא ואיך אפשר שיפרע השליח מטעם ערב. משא"כ העכו"ם אלם שמחויב לשלם הרבית אלא שבאלמות לוקח המשכון מיד השליח אז השליח עכ"פ דין ערב יש לו ומחויב לשלם מטעם ערבות משא"כ כשידע המלוה שהעכו"ם אלם אמרינן דידע ומחיל כמבואר בתשו' הרא"ש ולא אמרינן מסתמא נעשה השליח ערב. משא"כ כשלא ידע מי העכו"ם נהי דמצד ההיתר ע"כ לומר שאין השליח הלוה עצמו אף שלא הזכיר העכו"ם מי הוא כ"א שליח הוא אבל הערבות כיון דמותר מדינא מה"ת לאפוקי מתורת ערב עכ"פ. וזה ודאי אינו כ"א ערב כיון דעיקרא המלוה בתר העכו"ם והמשכון אזיל והדר בתר הסרסור. שוב עיינתי בהב"ח והש"ך מביאו בקיצור וראיתי שאין ביני לבינו כ"א שאני אומר שמסתמא עכ"פ ערב הוא וק"ל:

שם בנקה"כ סק"כ. אבל לא קאי ארישא. נ"ב א"י מה קאמר דנהי דלא קאי ארישא דהיינו בשישראל חוזר מדבריו ראשונים מ"מ פשיטא דאיירי בהיתר א"ר שאינו לדעת הרא"ש כ"א בשהאחריות על המלוה ומה שלא הזכיר בתשו' זו כבר פסק והובא לעיל בש"ע שא"צ להודיעו כלל כי אם שיהא בלבו כן ומסתמא דנינן שכונתו באופן היתר ואפשר דעתו לפרש על דרך הלבוש שבט"ז וק"ל. אבל פשוט דברי הטור משמען כהט"ז:

סעיף יו אם האחריות וכו'. עיין ט"ז מה שהעתיק דברי הרמב"ן שבבעה"ת. והמעיין שם מבואר להדיא שרבינו גרשום והרמב"ן לא החמירו כלל בחומרא זו שבש"ע שהוא מהרמ"ה והרא"ש שאין רשאי להיות האחריות המלוה על זה השליח כגון שהודיעו שנכרי פלוני לוה ממנו א"נ שהעמידו אצל הלוה עכו"ם ונפטר בכך הרי להדיא שאף שהי' תחילה באחריותן כל שהעמידו אצל העכו"ם ואמר לו מעתה תפטר אתה מאחריותן ואחריות קרן ורבית דידי יהי' על העכו"ם נמי שרי וע"ז כתב בתר הכי העתקת הט"ז. וכן מוכח דעת בעה"ת מפירושא שהעתיקו הט"ז וש"ך על הש"ע סעיף כ"ב דאף אם היו על אחריות הנפקד אף לאונסין כל שמשעת הלואה ואילך אין עליו אחריות מעות עכו"ם הם ושרי דאילו לדעת הרמ"ה וש"ע דהכא דמיד שמקבל השליח אחריות אונסין על המעות נעשה הוא הלוה א"כ אף התם נימא הכי. א"ו הבעה"ת דאזיל בשטת ר"ג ורמב"ן לא חש כלל לומר דמשום דמקבל עליו אחריות אונסין נעשה לוה משום דיכול ש"ח לחייב כשואל. אלא דהרמ"ה סובר דזוזא כיון דלא הדרי בעינייהו ממילא נעשה לוה ועיין בספרי מ"ל סי' רצ"ב. ור"ג והרמב"ן ובעה"ת לא ס"ל הכי אלא דאף במעות שייך דין מתנה ש"ח להיות כשואל ומ"מ לא נעשה לוה. ואפשר למה שבארתי בספרי הנ"ל סי' הנ"ל טעם דהרמ"ה יש לומר דאינהו ס"ל כדבארתי בספרי ב"מ סי' צ' דמעות מותרים אף במקום דמותר להשתמש בם לא הותר לו להוציאם למשתי בי' שיכרא ושוב נשתנה דינו מדין לוה גמור ולא חל עליו שם לוה ממילא. יהי' איך שיהי' מוכרח לענ"ד שהבעה"ת חולק בזה עם הרמ"ה והרא"ש וס"ל דאפילו בזוזי דלא הדרי בעינייהו שייך דין מתנה ש"ח וכו' שהרי כל עיקר מה דמחלק בדינו של מעות עכו"ם מופקדים ביד ישראל בן דין הברייתא ישראל שלוה וכו' היינו משום דשם הי' על הישראל שם לוה. משא"כ הכא שלא הי' אלא נפקד ולסברת הרמ"ה זה גופא לוה הוי. להכי נלענ"ד לפסק הש"ע הכא כשיטת הרמ"ה ע"כ הפי' בהש"ע סעיף כ"ב נמי אינו כדפירשו הט"ז וש"ך אלא בפשוט אם הם באחריות הישראל כלומר מיד באונסין אז נחשב לוה ואסור הוא להלוותם. ולפ"ר אף ק"ו הוא מהכא דהא הכא י"ל ישראל לישראל נעשה שליח וא"כ כשהישראל אומר לו להלוותם לעכו"ם מה בכך שהיו באחריותו בהליכה ונעשה עליהם לוה אטו לוה גמור ישראל מישראל כי אומר לו המלוה שילוה מעות אלו לעכו"ם בשליחותו מי לא נפטר מאחריותו ומ"מ אוסר הרמ"ה ק"ו במעות עכו"ם ביד ישראל באחריותו הא י"ל דלא נפטר מאחריותו בהרשאת העכו"ם להלוותם לישראל אחר כיון דאין שליחות לעובדי כוכבים. ואולם האמת אגיד שסברת הרמ"ה והרא"ש במה דמחמירין הכא אף בהבאה שלא יהי' האחריות על השליח. בעניותי א"י כלל להולמה דמה בכך שנעשה לוה על הקרן ורבית שמקבל מיד העכו"ם הא מ"מ הוא אינו פורע משום פרוטה רבית מכיסו בעבור הלוואתו וצ"ע וכן סברת הרא"ש גבי משכון נמי קשה להלום. כי לפ"ר צדקו דברי הרמ"ה דעל משכון ודאי שייך לומר מתנה ש"ח וכו'. ובע"כ לענ"ד לומר שאך חומרא בעלמא הוא דנראה להם להחמיר כי היכי דלא ליהוי מחזי כרבית. אבל לא מעיקרא דדינא וצ"ע ועיין נמי סי' קע"ז מה שכתבתי לסעיף זה:

סעיף יט בש"ך ס"ק ס"ד בסופו. מיהו כ"ז שהמשכון. נ"ב נ"ל דצ"ל מיהו כל זמן שהמשכון לא נשתקע לישראל והוא ברשות העכו"ם וכו' וכמ"ש לעיל ס"ק נ"ז. אבל מ"מ צ"ע אם יועיל זה בשקצץ הישראל ליתן מכיסו אפילו אם העכו"ם לא יתן דהא אז לא שייך ההיתר שמביא שם בלשון זה וכיון שהעיקר סמיכת וכו' עיין ודוק:

סעיף כה בש"ך ס"ק ע"ט. ולא ידענא וכו' דאין אדם משים עצמו רשע. נ"ב עיין בס' ס"ט סי' קפ"ה הניח טעם זה בצ"ע ע"פ תוס' ע"ש:

שם בהג"ה. אבל כו' נשבע ונפטר. נ"ב עיין תשו' ח"י סי' צ"ט סי' ק"ע סעי' א' הט"ז סק"א הקש' על הרמ"א ור"י קורקוז"א דמוכח בהסוגיא דבאופן איסור הוא ר"ק דאל"ה מאי פריך אי בערב עכו"ם וכו' הא לא התירה הברייתא להיות ערב אלא מד"ת שהרי יליף לה מפסוק וא"ר אינו אלא דרבנן. ובהש"ך הקושי' בשם מ"ב ותי' די"ל הש"ס איירי בערב דשלוף דוץ וזה תימה דא"כ דהרי"ק מוקי הסוגי' בשלוף דוץ מה"ת ומנ"ל לאסור לכתחילה בע"ק הא הרשב"א וסייעתו דמוקמי בש"ד מתירין בע"ק אף לכתחילה א"ו מפרש כפרש"י ומ"מ התיר והדרא הקושי' לדוכתה תו תי' הש"ך דס"ל כהעיטור דס"ל הש"ס איירי דוקא בעכו"ם שלוה מישראל. ומלבד שאף כנ"ל קשה לפירושו דא"כ מנ"ל האיסור לכתחילה בישראל הלוה מהעכו"ם כדמשמע בב"י דלהעיטור זה באמת שרי לכתחילה. אלא שבל"ז בעניותי א"י כלל לפרש הסוגי' אי בשקיבל עליו וכו' רבית נמי לא לישקל אליבא דהעיטור עיין ודוק נמצא על הישנים אנו בושים אלא שמגלגלין עלינו החדשים לתלות הרי"ק בדעת העיטור. ולענ"ד א"י מה הרעש הגדול הזה דהא בל"ז אף אי נימא דאופן האיסור הוא ר"ק אכתי קשה מה מקשה וכיון דדיני' דעכו"ם וכו' ומה הקושי' על התורה מן דינא דעובדי כוכבים דנשתנה בכל זמן התורה דיברה על הדין תורה ואנן היינו דנין שלא ליזל, בתר ערבא אע"כ דעיקר הקושי' על לשון הברייתא דקתני אבל אתה נעשה לו ערב דמשמע דדינא אתא לאשמעינן בזמן ההוא וע"ז קאי הקושי' דהא עכ"פ אסור הוא מדרבנן בזמן הברייתא מכח דיניהם וק"ל ולענ"ד אפילו ריח קושי' אין בזה דאף שהוא רק א"ר לא שייך למתני אבל אתה נעשה לו לכתחילה. ומעתה שסלקתי ת"ל קושי' האחרונים מעל הרמ"א נלענ"ד להביא ראי' ברורה להד"מ דז"ל אסיפת זקנים בשם הרשב"א על פרש"י ומ"מ לא ניחא לי דא"כ אף כשקיבל עליו לדון בד"י אמאי שרי דהא אי לא משכא לאתפרע מלוה חוזר על הערב וחוזר הערב ונוטל מן הלוה נמצא דישראל קשקיל רביתא מאי קאמרת סוף סוף לאו על הערב נתרבה אלא על הלוה וכשהערב פורע וחוזר וגובה מן הלוה אינו נוטל רבית ממנו אלא מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו לעכו"ם המלוה והילכך בקבלן נמי נימא לא על הקבלן מתרבה אלא על הלוה אלא שיש לו רשות לגבות בין מזה בין מזה וכשגובה מקבלן וחוזר קבלן וגובה מן הלוה מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו הוא שחוזר וגובה מן הלוה. ועוד דא"כ קבלן עובר בכל הלאווין כמלוה ואם איתא אביי דמחלק הלאווין לכולהו בשלהי פרקין ואמר מלוה עובר בכולן ולוה משום בל תשיך ערב ועדים אינם עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך לימא קבלן עובר בכולן ואף אלאו דאל תשיך ולאחיך לא תשיך א"ו משמע דאין לך ערב שעובר אלא על לא תשימון עליו נשך ואע"ג דמשמע לכאורה בריש פרקין בברייתא דר"נ ור"א דאף הערב עובר משום בל תקח וכו' ע"ש ל"ק דדילמא מאן דס"ל כר"י הוא דסבר לה הכי אבל אנן הא דחינן ליה התם כו' דקמ"ל דשומא מילתא היא וכדאיתא התם אלא מסתברא לי דאין ערב ואפילו קבלן עובר בכלום אלא בלאו דשימה לפי שאין הרבית מתרבה עליו אלא על הלוה עכ"ל וא"כ י"ל דהד"מ הוקשה לו קושי' הרשב"א לפרש"י מדוע לא חישב אביי לאו דאל תקח אף לגבי קבלן היכא שבא לידי גוביינא שהמלוה גובה ממנו ואיהו מן הלוה דהא במלוה גופי' ודאי נמי דלא עבר אלאו דאל תקח עד שגבה וניחא לו באמת דר"ק לא הוי כלל ואפילו בע"ק ישראל ומה דהגמרא קמקשה איהו נמי דשקיל מיני' היינו דמחזי כאילו שקיל מיני' וא"ר הוא דהוי ואולם נהי דדברי הרשב"א הנ"ל ברור מללו דלמסקנא אפילו ע"ק לגבי ישראל אף שגבה המלוה מן הקבלן והקבלן מן הלוה לא עבר כלל בלאו דאל תקח ולא שייך גבי' ג"כ וחי אחיך עמך לאהדורי מה שגבה. וא"כ הי' יוצא לנו מזה דלשיטתו ודאי למשל אם המלוה ישראל הי' אלם וגבה ר"ק מע"ק וערק וא"א להוציא ממון ושוב גבה הקבלן מן הלוה נמי לא מפקינן מיני'. מ"מ מדברי התוס' דף ס"ב סוף ד"ה לא משמע דאף להמסקנא ודאי הע"ק הוא מלוה גמור לגבי הלוה ומחייב ד"ת ליהדר ואביי דלא חשיב לגבי הערב כ"א לא תשימון היינו דלא דיבר כ"א משעת ההלוואה ולדבריהם משמע ברור דה"ה ע"ק דעכו"ם כשבא לידי גוביינא הקבלן מן הלוה דהוי נמי ר"ק. וא"כ שזה תלוי בפלוגתת רש"י ורשב"א וכבר הכריע הב"י דבדיעבד לאפוקי ממונא לא עבדינן עובדא נגד הרשב"א צריך לי עיון בע"ק דישראל נמי ודוק. ודברי הרמ"א לענ"ד אינם אמורים לפ"ז כ"א בע"ק ולא בשלוף דוץ. ואין להקשות לשיטת הרמ"א הא בדיניהם ודאי מוציאין מן הלוה לערב וא"כ בדינינו הוא ר"ק דז"א דהם לא בתורת רבית מוציאין כ"א בתורת היזק דגרם לו וק"ל. ובלי ספק אצלי שהרי"ק פי' הסוגי' כפי' רש"י בע"ק ובהדין סובר כהרשב"א דלהמסקנא ליכא גבי ע"ק כ"א לאו דלא תשימון אלא שהגירסא בגמרא הי' לו כדהביאה האס"ז שם בשם הרשב"א איהו נהי דקמוזיף ברביתא ומדהוקשה לו קושי' הרשב"א שם דהא בשעת הלואה לא עביד הערב מידי ומהראוי הי' להיות הגירסא ואיהו שקיל רביתא. ולכן פירשה ביותר עדיפות מהד"מ דאך הקושיא על ההיתר של הברייתא לכתחילה דנראה כמוזיף ברביתא וגם אסור הוא לכתחילה דילמא יבא לידי מחזי כרבית אבל בדיעבד לא גרע משאר הזיקות וק"ל:

שם בש"ע דהיינו וכו' אצל הערב. נ"ב וכתב בספר א"ז לדעה זו בלשון זה וכבר כתבתי מה שנראה לי וכן הורגלו להעשות ערב לעכו"ם מחמת ישראל הלוה אע"פ שהעכו"ם הללו גובים ממי שירצו תחילה ומפרשינן כן בשטרות ליפרע ממי שירצה תחילה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף