בית מאיר/יורה דעה/ל

בית מאיר ‏ יורה דעה ל

פר"ח סק"ב ד"ה כתב הריק"ש תוך הדברים כתב אכתי מספקא לן אי המטלית הוי כעור או לא. נ"ב זה ספק בשחיטה דהוא בחזקת אינו זבוח. אלא דלשיטתו בסי' ק"י אזיל ע"ש. ועכ"ז עיין בספר פרי מגדים תו כתב בדבור זה ובכל גווני בעי שהיית י"ב חדש. נ"ב ראי' זו איני מכיר דאם ליתא קמן אדרבה יש ספק דילמא נחבס ב' רובי ומה ס"ס יש כאן. ובענין הריק"ש הי' ידוע דב' רובי לא נחבס ובחד היה רק ספק:

סימן למ"ד וסימן נ' עיין פר"ח מביא השאלה שבתרנגולת עם שעפליך ובמדינתנו מפני שאין מדרכם לאוכלם ומשליכים ראשי התרנגולת לא באנו לשאול על התרנגולים כ"א על ,ראשי אווזות שהדרך לאוכלם השאלה מצוי' אבל הענין אחד כי בל"ס אצלי אילו בדקנו ראשי תרנגולים המצוים עם גובה נוצות שעל ראשיהם שנמי היו כולם עם נקב בעצם הגולגולת. וכבר העיד הפר"ח גופיה על מנהג ירושלים שהיו נוהגין בו היתר והוא מחמיר. וכתב שהמשיב להתיר נמשך אחר בעל תה"ד סי' קע"ז דמוכח מדבריו דחסרון הגלגולת מתחילת ברייתו אינה טריפה. ולא נהיר לן. ואמת שכן כתב תה"ד בלשון זה וכן משמע בחיסרון הגלגולת דכייל בהדי דקתני בה כדי שינטל מן החי וימות הרי דנקיט למושכל ראשון מדנקיט שיעוריה בכדי שינטל דהיינו דוקא בנברא שלם וניטל ולא בנברא חסר. אלא שהפר"ח כתב עליו ולא נהיר לן ואולי מפני מה שמביא מקודם שהכ"מ מנאו תחת סוג חסירה. וגם למה שכתב שהכ"מ לא דק אלא שהרמב"ם מנאו תחת סוג שבורה כתב ומשמע דוקא בנטולה כתב הרב שאם נבראת חסרה כשרה כדי לחלוק ממנה לחסירה אבל בשבורה פשיטא דליכא לפלוגי בהכי ובכל גווני טריפה. ולענ"ד נראה ברור איפכא דדוקא בנטולה הוא דיש מחלוקת והיינו משום דיש לכנות אף נברא הכי בשם הזה דהיינו שבידי שמים הוא נטול ממקומו אבל מלת שבור אינו נופל בשום צד לכ"ע אלא על אשר הי' שלם ונשבר ולא בנברא באופן זה. ולהכי מנאו הרמב"ם תחת סוג שבורה להורות שבידי שמים כשר. ומה שנקטו התנא בשם חסרון כבר תירץ בטוב טעם התה"ד דכללא דהרמב"ם דחסרון היינו נברא חסר אינו אלא בנשנה עיקר לענין טריפות אבל מפני שעיקרו לענין טומאה אתשיל אין בזה קפידא. ועיקר משמעות התה"ד מהלשון כדי שינטל מן החי שודאי מורה שהי' וניטל דלא כדקדוק הפר"ח סי' כ"ט בלשון התנא אם מנה תחת סוג חסר או בלשון כדי שינטל שהוא תחת סוג נטול. כי בודאי שם אין דקדוק בלשון זה כלל אלא מדנאמר להדיא כדי שינטל מן החי דודאי מורה כנ"ל. ובזה מיושב מה שהקשה שם הפר"ח על החולקים על הרמב"ם בסוג נטולה מן בוקא דאטמא ומה שתירץ וכתב וצ"ל ליישב בעד הרשב"א אין לו מובן כלל ע"ש וק"ל אבל להנ"ל ניחא שהרי חזינן שהרמב"ם מנה בוקא דאטמא תחת סוג שבורה ולהנ"ל דשבורה לכ"ע בידי שמים כשר לק"מ ואי משום מה שהוכיח מדקאמר הגמרא, דף נ"ד ע"ב וחזיא דדמי לנטולה אפשר לומר דדוקא בפלוגתתם בזה הכלל דמתני' ובהמשנה לא הוזכר תחת סוג שבורה כ"א נשתברו רוב צלעותיה לא נאה לומר בוקא דאטמא שהוא אבר אחד יהיה בדומה דנשתברו רוב צלעותי' ומוכרח לומר שהוא בדומה לנטולה כדפי' רש"י ניטל הכבד משא"כ רב מתנה גופי' שאמר ריש א"ט בשם שמואל נעקרה חולי' מעיקר' נמי טריפה והוא תחת סוג שבורה מסתבר להרמב"ם דאף מה שנאמר משמיה דנפשיה בוקא דשף טריפה היינו מדמינן שבורה לעקירת חוליא. וא"כ שפיר דכשר לכ"ע בנברא כך. אמנם זה באמת א"א ליישב בעד הרשב"א שבעצמו מנה בוקא דשף תחת נטולה כמבואר בפר"ח אך לענ"ד ברי הרשב"א אלו בל"ז צ"ע דהא לדידיה כל שתחת סוג ניטל אין הבדל בין נברא כך דנמי טריפה ובוקא דשף הא כ"ע מוכרחים להודות למה דקיי"ל דבעינן עיכול ניבי' א"א להיות טריפה בנברא דזה לא התעכלו ניביו אלא נפסקו כדכתב הפר"ח סי' נ"ה סק"י. ולהכי לענ"ד ע"כ לומר שהרשב"א לא בדיוק כתב כללים אלו ומודה דבוקא דשף הוא להאמת תחת סוג שבור. וכ"ז ניחא אם כנ"ל דכ"ע מודים דסוג שבור בידי שמים כשר אבל לדעת הפר"ח דשבור כ"ע מודים איפכא א"י איך מיישב לדידן דבוקא דשף בנברא כך כשר לכ"ע כדכתב בעצמו ובאיזה כללא דח' טריפות נכלל הא להרשב"א בכל מכל כל נברא נמי טריפה ואולי יש לדחוק דהרשב"א אינו טורף הכל אלא מה שיש במציאות נברא כמו ניטל אז ס"ל דאין הבדל אם הוא במציאות נברא באותו ענין שנטרף בניטל אף בנברא טריפה. משא"כ בוקא דאטמא שאף בניטל אין ענין טריפה אלא בנתעכלו ניביו ובזה הענין אינו במציאות בנברא פשיטא דמודה שהוא כשר ולא משום שנברא כך אלא משום שבענין זה אף ניטל כשר וכן עיקר] עכ"פ מסתבר לענ"ד כנ"ל דמה שתחת סוג שבור לכ"ע כשר בנברא כך. ובלא הוכחה הנ"ל מקושי' השניה עלי' דהרשב"א כדי ליישב קושי' הפר"ח שבסי' כ"ט עלי' דהרשב"א די עולים לבדה. ואף שמנה בוקא דשף תחת סוג נטולה י"ל שלא דק בזה אחר שמ"מ אין נ"מ שמ"מ לדידן נברא כשר ולעולם באמת מודה שהוא תחת שבורה כדמנה הרמב"ם ודוק שוב ראיתי שדברי הפר"ח נובעות מן דברי הד"מ שבסי' נ"ד גבי יתר צלע או יתר חולי' שכתב שאין דברי התה"ד אמורים אלא לשיטת הרמב"ם דס"ל דכל הנאמר נטול טריפה נברא חסר כשר. נשמע מיני' הא להחולקים בניטל ה"נ שחולקים אף בסוג שבורה. אבל לענ"ד הב"י ז"ל לא הבין הכי אלא כדכתיבנא דבסוג שבורה כ"ע מודים וכדמשמע מיניה שמייתי דברי הרשב"א לסייעתא לדברי התה"ד. ומ"ש הפר"ח דמדברי הרשב"א בתשובה משמע דלפרש"י דכל יתר כנטול אילו הי' יתר חולי' היה מטריף דלא כתה"ד. אין זה ברור כי יש לדחות מפני שבנ"ד היה כשר בפשוט אף' לשיטת רש"י לא נחית לדייק כולי האי. ומשום כך אין הוכחה דלא כהתה"ד כי אפשר אילו הי' צריך הי' נותן לבו להכשיר אף מטעם תה"ד. ותו דמ"ש משמע דלפרש"י וכו' אילו הי' יתר חולי' וכו' ע"כ משום דאל"כ ל"ל למתלי טעם ההיתר במה שנעקר צלע כשר לימא בפשוט כיון דכל יתר כנטול היינו כנברא חסר ממילא אף אם נעקר צלע א' טריפה מ"מ יתר שהוא כנברא חסר כשר. ולמה שכתבתי לקמן בפירוש כל יתר כנטול לדעת הרשב"א יתר חולי' טריפה ודאי ניחא דמפני שרצה לסיים ומכ"ש לפירושי הוכרח הכי ודוק. וכן כתב הט"ז בסי' נ"ד דלשון נעקרו משמע שהיו ונעקרו. הכלל שלפסק הרמ"א שמכשיר חסר ויתיר חולי' ה"ה דיש להכשיר בפשיטות חיסרון הגלגולת הנ"ל ע"פ המופת חותך שחזינן שחיים ומטילין בצים. ואולם זה ודאי תמוה לי על הד"מ הנ"ל שכתב שיש להכשיר ביתר חולי' אף לשיטת הרשב"א דנברא חסר טריפה ע"פ טעם ב' דהרשב"א לשיטת פירושו דכ"י כנטול היינו אך זה היתר דהא אדרבא לשיטה זו ודאי יש להטריף דהא ז"ל בתה"ב הארוך דף ל"ט אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכנטול אמרינן כחסר לא אמרינן כלומר שרואין אותו היתר כאלו ניטל ע"י אדם ממקומו וכל שאלו ניטל טריפה יתר נמי טריפה וכל שאלו ניטל ע"י אדם כשר ה"נ כשירה ולפיכך ב' טחולין הדבוקין בסומכייהו טריפה שהרי רואין אותן כאלו ניטלו וניקבו במקום חיבורן וכו' אלו דברי הרב ז"ל. ולי נראה שלא יתר כנטול עם מה שמחובר לו קאמר אלא הוא כנטול בלבד וכל יתר שאלו אתה נוטל לבדו ממקומו טריפה אף זה טריפה ולפיכך ב' טחולין לעולם כשר אבל כו'. וכן בשני מעיין אם אתה אומר ניטל האחד נמצא השני נשאר נקוב וכו' וכן ביתרת הרגל וכו' היינו משום דכיון דחזינן להיתר כאלו ניטל בידי אדם ממקומו המחובר זה גורם לו הטריפות דמ"ש אם נעקר הרגל הראוי דנטרפה ומ"ש אם נעקר זה ואין טריפותה מצד חסר הרגל אלא מצד בוקא דשף. ותו דמאן מפיס דילמא היתר הוא העיקר ומכיון שנעקר נטרפה וא"כ ביתר חולי' נמי נימא כאלו חולי' זו נעקרה בידי אדם וטריפה. ובפירושי מבואר לענ"ד לשונו שבתה"ב הקצר נמי שכתב ולפיכך כל שניטל ממקומו ועושה אותה טריפה בנטילתן טריפה ואם לאו כשירה ואפילו נאמר כדדחק הר"ן אליבי' וכתב וכ"ת א"כ יתר רגל למה טריפה משכחת לה שהיתר מחובר במקום בוקא דאטמא בענין שאם תעקר את זה ישמט בוקא דאטמא של חבירו דנשמע מיני' דס"ל דבאבר יתר לא שייך לומר דנטרף באם נעקר אף בידי אדם מדהוא כולו מותר. מה דבאמת אין דעתי נוחה בפי' זה. (וא"כ אף ביתר חולי' ליכא למיטרף אף אלו נעקר בידי אדם זה ניחא בחולי' שלבסוף שאך טריפה הוא ולא גיסטרא אבל אם יש יתר חוליא עם צלעות הא ודאי ברור לי שאף אלו לא הי' לנו הכלל דכל יתר כנטול ונעקר חולי' היתרה ונפלו שתי צלעותיה דפשיטא דאף נבילה הוא דמה בכך שהיא כולה מותר אטו מטעם חסרונה נטרפה הא משעה דהבהמה נעשית גיסטרא ונפסק באמצעה הוא דנתנבלה וא"כ עכשיו דכל יתר כנטול בידי אדם הוא לבדה פשיטא דטריפה הוא) שהרי זה תו לשון הרשב"א בתה"ב הקצר במה שכתב כבר אמרינן שכ"מ שהחסר טריפה היתר טריפה שהיתר כנטול דמי ולפיכך אם היתה יתירה ברגל טריפה בד"א כשהיתה בעלת ג' רגלים לפי שכשאנו רואין את היתר כנטול ממקומו הרי היא כחסרת הרגל. והלשון אין לו מובן שהרי כיון שיש לו ג' רגלים מה בכך שאנו רואין את היתר כנטול ממקומו אכתי הא נשאר לו ב' רגלים ולפרש"י הי' לו לומר שע"י היתר הרי הוא כאלו חסר אחד וזה לא אמר אלא ע"פ פירושו שאת היתר אנו רואין כאלו הוא לבד נטול ממקומו וא"כ מה ה"ה כחסרת הרגל דקאמר. משא"כ לפירושי י"ל דה"ק ה"ה כחסרת רגל דהרי הוא כאלו נחסר לה רגל ונעקר ממקומו ע"י אדם והוי בוקא דשף מדוכתה ע"י עקירה וחסרון זה וכדכתב בתר הכי שהבאתי לעיל ולפיכך וכו' כנ"ל ודוק. ועיין בדומה לזה בפר"ח סי' מ"ד ס"ק י"ד ואף דתולה דבריו במה שכולי' חסרה כשר מ"מ לענ"ד בכל אברים י"ל כן דכאב מכה מזיק אף בהיתר] ולכן לענ"ד עיקר טעם הרמ"א שפסק כתה"ד הוא מטעם הט"ז שחזר בו ממה שכתב בד"מ וסמך עצמו על פרש"י ביתר כנטול ודוק. והברור לענ"ד דשלא במקום הפ"מ יש להטריף ביתר חולי' עם ב' צלעות (גדולים) כמו בטחול וגרע מיני' דבין להרמב"ן ובין להרשב"א טריפה. ובחסר מתחלת ברייתו כשר אפילו שלא במקום הפ"מ מטעם התה"ד כמבואר בס"ז דלא כהש"ך ופר"ח:

שוב ראיתי שבסי' נ"ד משיג הפר"ח על התה"ד וכנראה שם בעצמו מסופק להרמב"ם אם מה שמנה בסוג שבורה טריפה בידי שמים. וליתר הפוסקים פשיטא לי' שהיא טריפה וא"י מה"ת להמציא פלוגתא זו. אלא לענ"ד איפכא מסתברא כנ"ל דכ"ע מודים בסוג שבור דנברא בידי שמים כשר וכדהוכיח בעצמו מהוכחה הנ"ל דבוקא דשף. ומ"ש ויש לדחות סותר בעצמו דבריו שבסי' נ"ה דשם כתב מדלרב מתנה מוכח דכשר מה"ת להמציא פלוגתא לדידן עיין וק"ל:

ומעתה אעתיק מה שיחדתי קונטרס למעשה על נדון הנ"ל בלשון זה. נדון המתהוה מיני אווזות עם שעפליך והם אחרי נטילת העור מעצם הגלגולת נמצא העצם ניקב אלא שהוא סתום עם עור הבשר בסתימה שרירא וחזקה. והצ"צ סי' ע"א אחרי שהאריך להוכיח שכל אבר שנאמר בו ניקב טריפה ולו חלל [לאפוקי טחול] לא לבד שניקב אחר הבראו שלם אלא ה"ה נברא בנקב טריפה ולכן הטריף. ובסוף כתב והנה כג' ימים אח"כ מצאו עוד אווזא אחת כיוצא בו ממש שהי' עצם הגלגולת נסדק כה"ג ובאנו על החקירה שכל אותן אווזות שיש להם על ראשם נוצות זקופות למעלה כולם הם כך והכי רביתייהו והכשרתיה. והפר"ח סי' ל' כתב עליו ולקמן ס"ס נ' העליתי בדבר זה להחמיר ושם כתב נמי סתם ודלא כתשובת צ"צ. וא"י טעמו זולת בספר תב"ש ראיתי כתוב נמי על הצ"צ ותמהני מאין יצא לו להכשיר בהא ולא מצינו בכיוצא בזה דאמרינן הכי רביתייהו ודאמרינן הכי בחולין מ"ו אין ענין לזה כלל ע"ש. והא דכתב רמ"א ז"ל בהגה"ה דסי' ל"ה די"א דאין להטריף בגדיים וטלאים דהכי רביתייהו משם אין ראיה כלל דהתם כיון דחזינן דהאי מילתא שכיח בקטנים ולא בגדולים אלמא דעדיין לא הגיע זמן הפירוד של האומה וכל העומד ליפרוד כפרוד דמי וכו'. גם ממ"ש רמ"א ס"ס ל"ד בקנה הלב שרגיל להיות שם נקבים דקים דכשר משום דהיינו רביתייהו. אין ראי' דהא מבואר שם בב"י וד"מ שהעידו כי בחי' שנקבים אלו בכל ריאות שבעולם וא"כ א"א דכולהו טריפות ואדרבה אפילו התם הוצרך רבי שמעון ליתן טעם מפני שחלב טהור סתמן וי"א מפני שהם פיות הסמפונות ע"ש בש"ך. גם ממ"ש גבי מרה בסי' מ"ב. דמין עוף שאין לו מרה אין לאסרו. אין ראי' דהתם כיון דכל המין כך מסתמא אין כל המין טריפה או אפי' רובא משא"כ בנ"ד דרוב האווזות שלמים כ"א אותן שנוצתם גבוה ואינם מין בפ"ע אימא דאם נמצאו בגלגלתם סדוקים או נקובים טריפות הן. ואפילו מי שהתיר ע"פ טעם זה בתשובת עה"ג סי' ק"ד גבי טחול. ל"ד דהתם נמי ע"פ הרוב שם כן הוא כמ"ש שם אבל בנ"ד אין הרוב אווזות כן. ואפילו אותן הזקופים אין רובן כן בבירור. ואע"פ שסיים הצ"צ דעמדו על הבירור שכל הזקופים כרבלתן הם נקובים אף אנו בדקנו ומצאתי שהרבה אף שזקופים אין בהם נקב ואפשר דלא הוי רובא כ"א שכיח טובא וכ"ש שא"נ רוב מין כך נקוב עכ"ל. וז"ל תשובת שתי לחם שאלה מ"ב איתא בפ' א"ט דף מ"ו ההוא ביני ביני כו' הרי לך בהדיא שאע"פ שאמר רבא ה' אוני אית לה לריאה אי חסיר או יתיר או חליף טריפה עכ"ז הכשירה רבא מטעמא דכל הנהו וכו' וז"ל רש"י ומדסבר ר"א למטרפי' ש"מ לאו אורחא ובהנהו דידן דאית ברובא דידהו אי משתכח ריאה דלית בה עינוניתא כשירה. למדין מרש"י לנ"ד חדא דאע"פ שאמרו כל הנהו וכו' לאו דוקא כולן אלא אפילו רובן. וגם למדין שאע"פ שזה חידוש ולא נשמע מימי עולם ושנים קדמוניות כיון שעתה אנו רואין שיש ברובן זה השינוי אין זו טריפה. ומ"ש רובן לא אתא לאפוקי שאם לא הי' רובן מטריפין להו דה"ה מקצתן ויגיד עליו רעהו הטוב דרמב"ם שכתב בלשונו הצח בפ"ח מה"ש ואוזן זה קטנה וכו' יש בהם שתמצא בהם ויש בהמות שלא תמצא בהם וכ"כ הרא"ש ובשם הגאונים מצאתי דכיון שיש בהמות שתמצא בהם ויש שאין להם כלל אין להטריף בשום שינוי ע"כ דבריו א"כ מ"ש רש"י רובן לא אתא לאפוקי שאם לא היה נמצא ברובן שהיינו מטריפין אותן אלא כחא דהתירא אתי להשמיענו שאע"פ שנמצא ברובן לא נטריף לאותן שלא נמצאו וכמ"ש הגאונים דאין להטריף בשום שינוי. תו כתב החכם השלם כמרר"א לויא זלה"ה הגיד לי ששאלה זאת נשאלה להרב הגאון הגדול א"א ז"ל והתירם וכה אמר שכן בזה נולד להם לתת כח לנוצה שעל ראשיהם ויונקת מן המוח וראיה לדבר מבהמה טהורה שאין לה שינים למעלה להיות שכל כחה נותנת בקרנים גם אלו התרנגולים הם נותנים כחם בנוצה זאת הלא תראה כי הנוצה ההיא מעודנת ומפונקת וזהו הסבה מחמת שיונקת מאלו הנקבים שבגלגולת. ועוד העיד לי הנזכר ששמע משם הגאון א"א ז"ל ששמע מאנשים חכמים וידועים ששאלו את פי הגאון מהרי"ש ז"ל על ענין זה. והשיב שהדבר פשוט שהם מותרים שכך הוא ברייתן וטעמא הוא וזו אין צריכה לפנים. תו מסיים וכתב כ"ז כתבתי להוציא מלבן של המחמירים כדעת הרב גיסי בעל הפ"ח שאין לו יסוד להחמיר בזה. ומעתה הבט וראה איך בחנם דחו בב' ידים הפר"ח ותב"ש דברי הצ"צ וכתבו ודאמרינן בחולין מ"ו אינו ענין לזה כלל כי בודאי ענינו ממש הוא ויפה הוציא התשובה הנ"ל מלשון רש"י ורמב"ם דאצל ענין נברא שאנו רואין סוג אחד למאות ואלפים כן הוא וחיים ופרים ורבי' די"ל כל הנהו וכו' ובפרט שהאמת כן הוא שממש רובן ככולן כל שהנוצות גבוהים יש להם נקב כזה. ומעיקר הדין אין דוקא ברובן תליא מילתא. וגם ממש ענין אחד הוא עם מ"ש הרמ"א ס"ס ל"ד כי כמו שהתם נתן ר"ש טעם מפני שחלב טהור סותם כן ה"נ סתימא שרירא וקיימא וחזקה לנקב זה מבשר העור שתחוב בו בחוזק עד שכמעט א"א להתירו אף בסכין אם לא בדוחק גדול וכבר קיי"ל דבשר נמי סותם והיא סתימה דרך בקשה דהיא סתימה מעליותא. וכמו דשם י"א שהם פיות הסמפונות כן הכא הם פתח נתינות השפע להנוצות. ותו דבלשון הת"ש משא"כ בנ"ד דרוב האווזות שלימים כ"א אותן שנוצתם גבוהים ואינם מין בפ"ע אימא דאם נמצא וכו' טריפות הן. הרי דגופי' בלשון שאלה וספק שואל אימא טריפות הן. ומכיון שמסופק אם יש לדון בם כל הנהו וכו' אם לאו. מה"ת שלא יעיד על ספק טריפות מה שחיות י"ב חדש ומטילים ביצים שהם ודאי כשרים ובודאי דיש למשמע מתשובת הרשב"א שפ"ג כדכתב השתי לחם נמי מדהשיב ואותן קצת אנשים שאמרו לך שדרך רוב הבהמות כן אין שומעין להם ושמא שותפין היו וכו'. משמע שאם היו נמצאות בבהמות ברובן שהי' להם זה הנקב הי' מכשיר אותם וכן כתב הת"ש בעצמו שהכי הוא פי' הרשב"א אלא שכתב אבל נ"ד דמיעוטא כך אפילו את"ל דנבראו כך וחיו י"ב חדש גם, הטילו בצים והולידו אין להתירם מכח זה דכ"מ שאסרו חז"ל בפירוש אין מועיל מה שחי י"ב חדש. אבל התשו' שתי לחם הנ"ל מסיים על לשון הרשב"א א"כ הכא שעינינו רואות כמה וכמה שיש להם נקב זה וכל פי המדבר אלינו מעידן שכן הוא נמצא כמה וכמה מהן ושהוא כן מתחילת ברייתן אין לנו להחמיר. ועל התב"ש אני משתומם תחילה בדרך שאלה שואל אימא טריפות הן כנ"ל. ובודאי כן הוא אחרי שבטוב הוציא התשובה הנ"ל מלשון הרמב"ם והגאונים שאף בלא רוב דנו ואמרו כל הנהו וכו' ה"ה פשיטא די"ל ה"נ על מציאת מיעוט המין כשמצוי הרבה. ומכ"ש כשהם מסוגים בסוג בפ"ע דומי' דנ"ד דכל שהם בסוג נוצות גבוהים ממש רובן ככולם יש להם נקב באווזות ובתרנגולים פשיטא די"ל שהם כמין אחד כולו או רובו. ועכ"פ אף לדעתו מידי ספק לא נפיק. ואיך כתב אין להתירן מכח זה דכ"מ שאסרו חז"ל בפירוש ומי יתן ואדע מי הם החכמים שאסרו בפירוש. תו כתב התב"ש ואע"ג דהתם כתב הרשב"א הטעם משום דא"א לדחות דברי חז"ל אבל הכא י"ל כיון דחזינן דחיות הנה נימא דחז"ל לא אסרו כ"א בנשבר העצם בעוף המים אחר שנברא שלם ולא מתולדתו וכן מ"ש נפחתה הגלגולת היינו נפחת אח"כ ולא שנברא כך ז"א דאימא כתירוץ אחר שכתב שם הרשב"א דכל שאם ניטל או ניקב טריפה מפני שאין כמוה חי' קיבל משה מסיני שאם נברא כך או נברא ביתר אותו אבר אע"פ שמרבה כחול ימים הוא טריפה. ולשון זה אינו כלל בנמצא בהרשב"א אלא הכי כתב ועוד אני אומר שלא אמרו שהיתרת זו אינו חי אלא כך אמרו שכך קיבל משה מסיני שהיתרת כנטול וכל שאלו ינטל אינו חי אפילו מעתה שלא ניטל טריפה כאלו נטל ואע"פ שמרבה כחול ימים עם יתרונו וכן בחסר רגל אפילו אי טריפה שאלו לא נולד כן אלא שלמה ונטל רגל לא חיתה אף עכשיו טריפה עכ"ל. הרי ראה בעיניך שלא כתב דבריו אלא על מה שנאמר בפירוש דהיינו חסר רגל שנאמר בהדיא בגמרא אבל חסר או יתר ברגל טריפה. ע"ז כתב שאף אם ימצא נברא חסר או יתר שחי אמרינן ההלכה היתה שבעבור זה היא טריפה הואיל שאלו היתה נבראת שלימה ונטל אח"כ לא היתה חי. אבל בנ"ד שבעצמו מסופק דאפשר שלא אמרו חז"ל אלא בנשבר ונפחת ולא בנברא. מה"ת שלא יבאר החיים והטלת בצים שכן האמת. תו כתב התב"ש ותו בלא"ה אין להכשיר פחיתות הגלגולת מטעם י"ב חודש שהרי רבותינו בעלי התוס' העידו בדף מ"ב שיש אנשים הרבה שניטל גלגולת שלהם יותר ממלא מקדח ועדיין חיים. וכ"כ הרשב"א בתה"ב הארוך דף מ"ז וז"ל ואע"ג דחזינן בבני אדם דאפילו נפחתה כטפח חיים אין לך אלא מה שמנו חכמים בכשירות וטריפות וכו' ע"ש שהאריך התב"ש ומסיק ואע"ג דחז"ל סתמא אמרו סי' לספק טריפה י"ב חודש. צ"ל דהטבעים משתנות לפי הזמן והארצות כמ"ש תוס' ד"ה כל בדף מ"ז ואע"ג דגם עתה בזמן הזה ובארצות אלו פסקו הפוסקים בספק טריפה שניתר ע"י חודש ולידה. היינו בסתם טריפות דלא ידעינן שנשתנו אבל בשבירת גלגולת דידעינן דאיכא שינוי ואיכא דיעות רבותינו הגדולים שהבאתי שאין לסמוך בהא אחיים ולידה פשיטא שאין ללמוד היתר עי"ז לענ"ד אפילו בספק. וכל דבריו בזה ליתנהו חדא דתירץ לנפשי' קושי' תוס' ממה דחזינן בבני אדם וכו' ודחקו עצמם בפנים שונים כמבואר בתוס' ולא נחתו לדברי' שנשתנה הטבע שהם דבריהם עצמם. ותו הא הנ"ל באותו דבור כתב תו דאי לא אף אנו נתיר ניקב קרום של מוח ושניקבו הדקין לפי שנשאלו הרופאים ואמרו שנסו וחיו. ולדברי התב"ש ע"כ שיאמר אף בזה נשתנה הטבע ונפל פיתא בבירא שאמרו ספק טריפה משהינן לה. ותו דסתמא אמרו ספק טריפה משהינן ומי לא אמרינן נמי אם. יש ספק בפחיתת הגלגולת אם הוא כשעור דנמי יש הנסיון דשיהה י"ב חודש. א"ו אין זה אלא סברה בדוי' מן הלב. והתוס' לא כתבו שנשתנה הטבע אלא על עניני טבע בריאה שאין מות וחיים נתלה בו כמו דחזינן האידנא דכל הבהמות ממש יש להן וורדא ובימי הגמרא מקצתן הי' להם ומקצתן לאו עכ"פ נשארו בכשרותן נמצא לא נשתנה הטבע מענין מות לחיים וכן להיפוך וה"ה ללידת בשלשה או בשנים דאין מיתה וחיים תולה בזה. ואפשר שמה שאמרו חכמים בזמנם בת ג' ודאי לכהן ע"פ הנסיון בזמנם ונשתנה הטבע ואף שם דחו התוס'. אבל מה שנאמר למרע"ה שהוא טריפה ולהלכה שאינו חי ודאי מה"ט אסרה לנו תורתנו הקדושה והיא נצחית בלי ספק אף הכלל נצחיי ולא נשתנה הטבע ולא ישתנה לעולם. הכלל אין לנו לחדש מבטננו סברות אשר לא נזכרו בראשונים לבנות עליהם יסוד אף להחמיר. ואי משום קושי' הנ"ל ממה דחזינן ב"א שחיים אין אנו אחראין ליישבה יותר מהרשב"א דלא פי' כותי' אלא כתב סתם במה שבפירוש נאמר דטריפה ומורה עלי' פשט ההלכה אין לנו להשגיח בהחקירה בלי טעם. ואף לדעתו וטעמו שהמציא שנשתנה הטבע אצל ב"א מה"ת להמציא מכח זה שנשתנה אף בבהמות ואף להוסיף ולהקיש שנשתנה אף לגבי לידה. אין זה לדעתי כ"א דברים בעלמא. ואדרבה מדעת רבינו אפרים שבתוס' ד"ה כל דף מ"ז הנ"ל ודאי דיש ללמוד היתר פשוט לנ"ד דהא לשיטתי' אפילו על ב' וורדות הי' אומר דלא מקרי יתר מפני שכל הנהו וכו' והרי זה ודאי אך מיעוט המצוי הוא ומכ"ש בנ"ד דכל הסוג בנוצות גבוהים הכי איתנייהו. די"ל כל הנהו וכו' ולהתירם בפשוט. תו כתב התב"ש כ"ש בנ"ד דעוף המים הוא אין קיומו נחשב לכלום וטריפה ברורה היא. גם אין לחלק ולומר דסתם נשבר העצם בעוף המים היינו שלא בתולדה אבל בתולדה לא. ז"א דהא הרמב"ם במקום נשבר העצם שבגמרא כתב ניקב העצם אלמא דס"ל היינו נשבר היינו ניקב ודין אחד להם ובנקובי כבר הוכיח בצ"צ דאין חילוק ואפילו נברא ניקב וכו'. ותו מוכח מגמרא נדה כ"ד דנברא בגלגלתו אטומה פי' חסרה אין אמו וכו'. ואין להקשות אדרבא מהתם מוכח דנברא בגלגולת חסרה לא חי ואין ראוי לברית נשמה וא"כ לאו בכלל טריפה הוא השתא דחי ז"א כיון דמדאורייתא הוא או בכלל נבילה או בכלל טריפה גם השתא לא נשתנה דינו אע"ג דנשתנה טבעו וזה פשוט. וכבר כתבתי שלענ"ד הנהו דברים שנשתנה טבע ליתנייהו כדמוכח מתוס' ורשב"א עצמם כנ"ל. והכא העיקר כיון דכל הנהו חיוא ברייתא הכי איתנייהו מעיקרא אינם בכלל טריפות. ותו כיון דנבראו הכי בסתימא שרירא ודאי דאינו, דומה להנאמר בנדה דאיירי בחסר גולגלתו ופתוח עד שנראה לעינים ולהכי הם חיים וקיימים ומולידים מפני דבאמת אינם טריפה כנ"ל. וכן ראיתי. בבית לחם יהודא מביא בשם רוב האחרונים גאוני עולם שהתירו בפשוט מטעם דהכי רביתייהו ודלא כהכרו"פ שעל היתר זה הי' ירא חטא להתיר אלא המציא שיש ספק באווזות דידן אולי מעוף דיבשה הוא ע"פ תשובת הרא"ש כלל כ'. והמעיין שם יראה להדיא שאך השואל נסתפק והרא"ש השיבו בהחלט הדבר וכן הרמב"ם והרשב"א. לכן לענ"ד זה ודאי ליתא ועיקר היתרם ברור מטעם דהכי רביתייהו כדברי המורה צדק בעל צ"צ וכאשר העיד התשו' הנ"ל בשם מהרי"ט גאון קדמון. וגם מה שכתב הכרו"פ שיש לצדד היתר מטעם נשבר דוקא בתולדה ולא בנברא. האמת שבמחשבה זו הלכתי נמי בפנקס הגדול (הוא המועתק לעיל] אבל בע"כ חזרתי בי לפ"ר ע"פ דברי הת"ש הנ"ל שלפום רהיטא הראי' ממס' נדה ברורה שטרפות נפחת הגלגולת היינו בנברא כך ודלא כהחלטת התה"ד סי' קע"ז וממילא ה"ה בעוף של מים אפילו בכ"ש ודוק. אבל כאשר עיינתי תו רואה אני דלאו ראי' במידי הוא כי אף שהאמת רש"י פי' הכי אטומה חסרה (ובאמת צ"ע קצת מדוע שינה מפירושו בוושט שפי' וושט אטום סתום וע"ש בחידושי רמב"ן ור"ן) אמנם הרמב"ם והרשב"א סתמו. ויהי' איך שיהי' ע"כ אף לפירש"י ר"ל חסרה כל הגלגולת דאלת"ה אלא כהמובן מהתב"ש שנחסר מן הגלגולת א"כ איך סתמו הרי לכל הפחות צריך שיחסר כסלע דאל"ה הא אינו אפילו כדי שינטל מן החי וימות. ומכ"ש בנברא כך דיוכל לחיות ותו דאלו חסרה היינו שחסרה מן הגלגולת א"כ הא ע"כ היינו בכל שהוא כדאמר ר"פ אבל מלמעלה למטה אפילו כל דהו ופרש"י מלמעלה שיחתוך. מגלגולת. ובאמת אף דברים אלו אינם מובנים לי כי מה ענין שיחתוך אצל נברא עכ"פ הא אמר מלמעלה בכ"ש ועלה אמר וכן אר"י המפלת את שגולגלתו אטום. ואם זה אטום פירושו חסר מהגלגולת א"כ אף במלת מלמעלה דאמר ר"פ נמי הכונה שנחסר מלמעלה דהיינו מהגלגולת אפילו בכ"ש וזה ודאי ליתא כהנ"ל. דלכל הפחות בעי כסלע. א"ו הנאמר מלמעלה בכ"ד ר"ל מלמעלה למטה בכ"ש מן האברים שהם אטומים דהיינו חסרים. ולא מבעי' חסר כל הראש אלא אפילו אבר אחד ממנו דהיינו הגלגולת. (ומ"ש רש"י שיחתוך מגלגלתו ע"כ ר"ל שיחתוך מגלגלתו ולמעלה) ועלה קאמר וכן אמר ר"י המפלת את שגולגלתו חסרה דהיינו כולו. וזה ברור לענ"ד באופן שאין משם ראי' של כלום. ומה שמביא התב"ש מלשון הרמב"ם דנקט ניקב במקום נשבר שבגמרא. נמי לענ"ד אין כדאי לבנות על דקדוק זה יסוד אלא שזה תלוי בהספק שבפר"ח סי' נ"ד אם להרמב"ם בסוג שבורה אף נברא כך דאלו למשמעות רוב הפוסקים שם דלהרמב"ם ודאי כל השבורים אם נברא כשר ממילא מוכח מדלא מנה בפרק יו"ד ניקב עצם גלגולת דעוף של מים בטריפות בפני עצמם תחת סוג נקובים אלא לא מנאו כלל וכללם עם נפחת הגלגולת בסוג שבורה ודאי משמע דחד דינא להו ודוקא בידי אדם והא דנקט ניקב להורות דאפילו בנקב הנעשה בהעצם ואין בו חסרון נמי טריפה אבל לעולם דוקא הנעשה אחר שנברא שלם. נמצא אף זה אפשר לצרף להיתר. אבל לענ"ד אין צורך ודי בהיתר כל הנהו לחוד בלי ספק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף