בית מאיר/אורח חיים/תצ

בית מאיר ‏ אורח חיים תצ

סעיף ג' ובחש"מ אומר וכו' כתב המ"א ש"מ דחש"מ לא מקרי י"ט ואין לומר בחש"מ בבה"מ הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו טוב וז"ל הריטב"א בחידושיו סוכה ל"ח סוף ד"ה ורמינהו ואגב אורחן שמעינן דחש"מ י"ט מקרי מכיון דאסור בעשיות מלאכה ומה שאין אנו אומרים בחש"מ בתפלה את י"ט מקרא קודש לפי שעושין בו מלאכה בדבר האבד ושלא לזלזל בי"ט ממש שיהיו סבורים שהם שוים בקדושה כיון ששוים בשמותם עכ"ל א"כ לדידן שנוהגין כעדות הב"ח בשם רש"ל לומר בחש"מ כמו בי"ט בשוה מקרא קודש ולא י"ט מקרא קדש ה"ה בהרחמן הוא אין צורך לשנות ושפיר י"ל ינחילנו וכו' דהא עכ"פ מבואר בהנ"ל די"ט מקרי אך עיין מנחות דף ו' ע"ב ותליא בפלוגתא הפוסקים אם חש"מ זמן הנחת תפילין הלכות י"ט סימן תצה סעי' ג' אין מוציאין משא על הבהמה בי"ט הטעם בהרמב"ם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וא"כ לענ"ד סעי' זה לא די שכולו מותר הכא דכבר הוא בכתובים על מקומו סי' תק"י אלא אף הלשון במח"כ אינו נכון כי מילת מוציאין נופל על הוצאה מרשות לרשות ולהכי דחקו האחרונים במה שהוצרך לטעם זה והפר"ח כתב ומ"ש הרמב"ם אבל על גבי בהמה לא יביא משא כלל שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול דמשמע דמן התורה שרי איצטרך אפי' לכשאינו מחמר אחריו דהשתא ליכא איסור כלל מן התורה דהא איסור שביתת בהמה בי"ט ליתא והברור שלא יביא ודאי היינו מחמר אבל מעיקרא לק"מ מכמה צדדים דודאי לא יביא כולל אפילו ברשות אחד ממקום למקום ואין בזה לא משום שביתת בהמה ולא משום מחמר דהא האדם עצמו מותר לולא שלא יעשה כעובדא דחול ותו דאיירי נמי הרמב"ם וסמ"ג בדכרים שצריך לו כמבואר לשון הסמ"ג ביותר דז"ל אע"פ שהותרה הוצאה בי"ט אפילו שלא לצורך אוכל נפש רק שיהא צורך י"ט קצת לא ישא משאות גדולות וכו' מ"מ אין לחוש מאחר שמשנה בד"א בנושא על האדם אבל נושא על הבהמה לא יביא כלל שלא יעשה כדרך שעושה בחול הרי להדיא דאיירי בדברים שהם צורך היום דפשיטא דלאדם עצמו מותר אפילו מרשות לרשות ואך על בהמה הוא שאסור משום עובדין דחול וא"כ ודאי דליכא למשמע מידי מהרמב"ם וסמ"ג מדין שביתת ., בהמה או מחמר בי"ט:

והנה המ"א הכא כתב לעיין סי' רמ"ו ומ"ש דיש לאסור שביתת בהמה בי"ט ושם כתב ומדברי ש"ל אין ראיה דהתם מיירי שהגוי רוכב עליה ומביא עליה משאות וזה אפילו באדם מותר דהא אין איסור הוצאה בי"ט אלא שאסור מדרבנן כמ"ש סימן תצ"ה ס"ג ע"ש וזה ליתא דמדברי ש"ל ודאי נשמע דליכא משום שביתת בהמה בי"ט שהרי כתב והנכרי רוכב ועושה צרכיו ומי לא איירי בכלל צרכיו שחורש בה נמי גם מ"ש שם לראי' שאין איסור הוצאה בי"ט רק מדרבנן כמו שנתבאר סי' תצ"ה סעי' ג' בזה גילה דמ"ש הכא אין לפרש וכו' שהרי אדם עצמו מותר להוצי' בי"ט ר"ל מדאורייתא אפילו בהוצאת אבנים ור"ל דהרמב"ם בשטת רש"י עומד ועיין בזה פר"ח שכתב דאין זה מוכרח בהרמב"ם) ואולם כבר כתבתי דמהרמב"ם לא משמע מידי דפשיטא דאיירי בדבר שהאדם עצמו מותר כנ"ל משני טעמים:

ובעיקר הדין דשביתת בהמה בי"ט אף שהכא מגמגם הב"י על המתירין מ"מ במה שמשמיט סי' תקכ"ד הנאמר בהטור שלא תצא פרה ברצועה שבין קרניה מבואר שסובר ג"כ דשרי ומשום שאין בבהמה משום שביתה בי"ט וע"ש בב"י וכן הפר"ח מחליט הכי אך מחמר העלה. בפלוגתא (ומ"מ מ"ש תו הפר"ח והא דגרסינן בירושלמי מפני מה אמרו היה רוכב על גבי בהמה אומרים לו רד שני' הוא שהוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו וכו' ההוא בשבת קמיירי אבל בי"ט לא יש שום איסור שביתת בהמה כלל ומשמע מיניה דאילו בי"ט אין דינו לירד זה ודאי אינו דאף דאין בי"ט משום שביתת בהמתו אכתי מי לא אסור ברכיבה ובשמוש בעל חי בי"ט כמו בשבת ובודאי הטעם דיהיב על י"ט נמי קאי) אמנם הטור בסי' תקכ"ד נראה דאזיל בשטת אביו הרא"ש ז"ל דודאי מניה משמע דס"ל הדברים כפשטן דיש משום שביתת בהמתו בי"ט כמו בשבת ואי משום קושי' הב"י בסי' ש"ה דחי נושא את עצמו כבר כתבתי בסי' רס"ו דאפשר דהרא"ש אזיל בשטת הסמ"ג שמביא התוס' שבת בסימן ש"ה דאף באיסור דרבנן שייך שביתת בהמה ולהכי משום דחי נושא את עצמו חושב המתני' הרכיבה בשבותין ולהכי מוקים הטור המתני' דביצה אף בי"ט אמנם מה שהיש"ש והמ"א כתבו אף בשם הרי"ף שהעתיק טעם הירושלמי ליתא הרא"ש לבדו הוא שהעתיקו ואולי כל המתירין סברו מדתלמודן לא הזכיר טעם זה ש"מ דליתא ויהיה איך שיהי' דין הרמ"א בסי' רס"ו מוסכם נמי מהב"י דלא כהמ"א:

סעיף ד הג"ה וכל מוקצה שאינו ב"ח (דאילו ב"ח עיין סימן תצ"ז סעי' י') כגון אוצר של פירות סגי כשיאמר מכאן אני נוטל למחר וא"צ שירשום זה מר"י שפסק כר"א דאיתא ועוד אמר ר' אלעזר עומד אדם על המוקצה ואומר מכאן אני נוטל למחר וחכ"א צריך שירשום מכאן ועד כאן ופירשו רש"י ור"ן דבדין ברירה פליגו וכן נראה מתוס' דף ל"ה ע"א ד"ה ת"ש ומדפסקינן בדרבנן יש ברירה פסקו נמי הר"י והרמ"א כר"א. והפר"ח כתב שהרמ"א לא ראה שהרמב"ם חולק וכבר הביא המ"א מה שהד"מ כתב שם שמשמע לו מדברי הב"י ז"ל דס"ל כר"א ובודאי משמע מדהניח פסק הרמב"ם בתימא והפר"ח בסופו הניח הש"ע בתימא על שלא הזכיר דין זה ולדעתי כבר ביאר נמי הכי במה שסתם בסי' ש"י ס"ה במוקצה דגרוגרות וצמוקים אי אזמני' נפיק לו מתורת מוקצה ולא כתב שירשום. משמע ברור דס"ל דאין צריך שהרי במוקצה דב"ח בסי' תצ"ז מבאר מה שצריך להזמינה ומדהתם שתק ש"מ כנ"ל אלא שהפר"ח לשטתו אזיל שכתב מקודם ותדע שהרי רש"י פי' עומד אדם על המוקצה והזמנה מועלת לו כגון אחזי ולא אחזי והשתא תקשי לרש"י דהא אמרינן התם אחזי ולא אחזי דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי אזמין גלי דעתי' לא אזמין לא גלי דעתי' אלמא דבגלוי דעת כל דהו דהוי מאינשי דאכלי סגי בהכי וא"כ למה לי טעמא דברירה אלא הכא מיירי בסתם מוקצה כגרוגרות וצמוקין ואין כולם שוים דיש שממהרין להתבשל ויש מתאחרין או הכא מיירי במוקצה כה"ג ולפיכך אם אנן אומרים דבאומר מכאן אני נוטל סגי מטלטל ושביק וקמטלטל מידי דלא חזי לו אבל כל שרשם ואמר מכאן עד כאן אני נוטל ע"ד שיהיה מה שיהיה זימון ובא ונוטלין למחר ועפ"ז מצינן למיפסק כחכמים ולפי דבריו אלו שפיר אין ראיה מסי' ש"י הנ"ל דשם בגלוי דעת בעלמא סגי ליה ואין לו שייכות לפלוגתא דהכא אבל כל דבריו תמוהים ואינם חדא שמסיים ועפ"ז וכו' כנ"ל ורוצה להציל בזה הרמב"ם מקושי' הב"י ממה דקי"ל בדרבנן יש ברירה והרי הרמב"ם פוסק בי"ט כר"י בכל מוקצה ואפילו מוקצה דאוצר והרי סותם ואומר העומד על המוקצה צריך שירשום ומה יענה במוקצה דאוצר שכולם שוים לטובה וכי בזה נמי שייך דמטלטל ושביק ותו כל עיקר דבריו א"י כלל לפרש תחילה כתב דהכא מיירי בסתם מוקצה כגרוגרות וצמוקין ואין כולם שוים דיש שממהרין להתבשל ויש מתאחרין ואם ר"ל דלא אחזו ב"ה כלל אם לא ימהרו להתבשל א"כ קושי' הגמרא במקומה כי אזמין להו מאי הוי ואם להכי הדר ביה וכתב או הכא מיירי כה"ג ור"ל דאחזו ולא אחזו א"כ מה קאמר שטעמייהו דרבנן מחששא דגוזלות מה בכך הא מ"מ כיון שגילה דעתו דהוא מאינשי דאכלי להו הרי כולם ראוים לו ולא צריך זימון יותר ומה בכך שיטלטל חדא ויראה שעדיין לא נגמר כל בישולה ויחזירנה ויקח אחרת הא מ"מ היא גופה נמי חזי ליה כיון שכבר גילה דעתו שהוא מאינשי דאכלו להו והיא נמי כבר היה ב"ה איחזו ולא איחזי:

ועיין סי' תצ"ז סעי' ה' מה שהבאתי בשם רש"ל. ולכן אף שהמ"א כתב נמי כעין סברה זו בנראה לי דבפירות דחזי ולא חזי לכ"ע צריך שירשום (וזה בודאי נגד הש"ע דסי' ש"י סעי' ה') אין בכל דברים כאלו ממש לענ"ד ומ"ש המ"א שכ"מ בב"י סי' תקי"ח בשם הכל בו ע"ש כי לא משמע מידי ואדרבה להיפוך נשמע מיניה דלא דומה לגוזלת כ"א תרנגולת העומד לגדל ביצים אבל פירות דומה לעצים דליכא למיגזר כי האי ואם כדעת המ"א דדוקא במוקצה פירות דאוצר אבל דגרוגרות לגוזלות דמו בפירות הוי ליה לאפלוגי א"ו הפשוט דקושי' הפר"ח מעיקרא ליתא דאף דהגמרא נקטה אזמנה גלי דעתיה אין ר"ל דבנ"ד לחוד סגי אלא ר"ל אזמן בהכנה כדינה גלי דעתו על מה שהזמין והזמנה מועלת לו ולא היה כמזמן עצים ואבנים אבל ודאי הזמנה כדינה צריכה והעיקר כפי' רש"י ותוס' ור"ן דפלוגייהו אך בברירה ומה שנתלה המ"א בהיש"ש וכתב ולי צ"ע דהא התוס' כתבו וכו' ועוד דהרמב"ם פסק וכו' והיא תמיהת הב"י על הרמב"ם בסי' תקי"ח) אלא ע"כ אין הטעם משום ברירה אלא כמ"ש התוס' וכו' כמה תמוהים דבריו הוכיח מתוס' היפוך מה שכתבו להדיא דף ל"ה ד"ה ת"ש דהפלוגתא בברירה:

ובעיקר תמיהת היש"ש על פרש"י שכתב ותימה א"כ לפי . מה דקי"ל דבדרבנן אמרינן ברירה בכל ענין וא"כ היא נגד הלכה דהא קי"ל בכל דוכתא הלכה כחכמים לגבי יחיד אלא נראה דלאו דוקא בברירה פליגי וכו' אי מש"ה אין הכרח כלל לדחות. פרש"י ור"ן ותוס' גופייהו אלא די"ל דיני מוקצה שאני דמחמרינן ביה כעין דאורייתא כי לענ"ד הכרעה זו דבדרבנן יש ברירה היא מכח ספק דפלוגתא כי רבה תנאי ואמוראי דפליגו והכריעו מטעם ספק דרבנן לקולא דבדרבנן יש ברירה משא"כ במוקצה דהוי דבר שיש לו מתירין דאפילו בדרבנן ספיקו לחמרא וכ"ת הא אף בתחומין הכריעו דיש ברירה ונמי יש לו מתירין כבר כתבו תוס' עירובין דף מ"ה ע"ב דבעירובין הקילו ולא חשו בדבר שיש לו מתירין ואפילו נימא דהכרעה זו לא מטעם ספק כ"א בודאי יש ברירה בדרבנן מ"מ י"ל דמוקצה כמו דמחמרינן בספק מוכן לשטת הרבה פוסקים והרשב"א מכללם זולת הטעם דיש לו מתירין אלא מטעם מוקצה הוי כעין דאורייתא וכדברי התוס' ישנים ביצה דף כן י"ל נמי בזה דמחמרינן ביה לומר אין ברירה מטעם כעין דאורייתא ובזה מיושב נמי תמיהת הב"י על הרמב"ם ואולם זה אמת וברור שהירושלמי אית ליה שטה אחרת ואינו סובר דבדין ברירה פליגי והראי' שמקשה מדרבנן דהכא על דברי ב"ה וזה לשונו ב"ש אומרים לא יטול אא"כ נענע מחלפין שיטתן דב"ש דתנינן תמן ועוד אמר ר"א עומד אדם וכו' ור"א לאו שמותי הוא חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים ב"ה אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל מחלפין שיטתן דרבנן דתנינן תמן וחכמים אומרים עד שירשום וכו' והכא אינן אומרי', הך עוד אינן אית להון חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים ופשיטא אילו סובר הפלוגתא בברירה מה קשיא ליה מדרבנן על ב"ה הא בזה וזה בודאי כבר מבורר וכל מה שדחק הפר"ח לקיים דברי תוס' שאזלו לתירוץ רבא לא שייך בגוף הירושלמי וכבר תמה בזה המהר"ם שיף ז"ל על התוס' וגם תמה במה שהעתיקו ריש דברי הירושלמי שמקשה שמוחלף דברי ב"ש עם דר"א ומה הקושיא הא בתלמודן מבאר רב חנן בר אמי דשם לא נחלקו ב"ש אלא בבריכה ראשונה ומטעם גזירה דאתא לאמלוכי א"ו כדהעלה המ"ש וכתב ואם הירושלמי כתב זה אפשר שהיה שטתו באופן אחר מסוגי' דילן ולא הוי להו להביאו וזה ברור לענ"ד והראי' דלית כל עיקר שם מימרא דרב חנן בר אמי הרי דמסתם סתומי ולב"ש אפילו בבריכה שני' מצריך נענוע ומה טעמייהו הא בזה וזה כבר הוברר אלא ש"מ שסובר פשוט דבחיזוק הכנה פליגי דב"ש מצריכו דוקא מעשה וב"ה באמירה סגי להו כדאיתא כעין פלוגתא זו במסכ' שבת דף קכ"ה בהכנה דאבוי' ולפ"ז מקשה שפיר מן הסברות הפוכות דסובר הכא טעמייהו דרבנן נמי דהרושם חשוב מעשה והכא מחמרי רבנן והתם ב"ה מקיל משא"כ גמרא דידן דחתר רבה ב"ח למצוא מקום לטעמו דב"ש מטעם בריכה ראשונה ובבריכה שני' ליכא למ"ד דלא ליסגי בזה וזה כיון שכבר הוברר ואדרבה על ב"ה מחקרו למה לי כולי האי עד דמסיק לאוקמא דרבה ב"ח דטעמייהו מעעם ברירה ורבא המציא טעם אחר מה דפשוט לכל המפרשים כמו רש"י ותוס' ור"ן דלא שייך טעם זה אלא בבעל חיים ולא אפילו במוקצה דגרוגרות דאחזי ולא אחזי ומוכרחים לפרש דטעמייהו דרבנן נמי מטעם ברירה כל זה ברור ופשוט לענ"ד דלא כהמ"א ופר"ח בפירושו להירושלמי וגם דלא כפי' הק"ע עיין וק"ל ומחלוקת הרמב"ם ורבינו ירוחם אך בהא שהרמב"ם נראה לו ליפסק כחכמים על פי טעם הנ"ל דבמוקצה החמירו והר"י לא ניחא לו בהא ופסק כר"א מדפסקינן יש בדרבנן ואין מן התימה מה שכתב המ"א דהא ר"א שמותי הוא כי פלוגתא זו דברירה לאו ר"א לחוד הוא שהמציאה ומכיון דפסקינן בדרבנן יש ברירה ממילא הלכתא כותי' בזה ואין זה ענין למה שמביא בשם התוספ' דר"א שמותי ומכיון דפלוגתת הרמב"ם ור"י בדרבנן וגם הר"י הוא בתראי לגבי דהרמב"ם פסקו הש"ע בסי' ש"י והרמ"א הכא כותי' . ודלא כהפר"ח שהכריע בשטה דנפשו עיין ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף