בית מאיר/אורח חיים/תמט

בית מאיר ‏ אורח חיים תמט

הח"י כתב בשם הראב"ד שלכך השמיטו דין זה לפי שיש גירסות מתחלפות נקטינן לאיסורא וכתב ובאמת מסתביר איפכא וכו' ש"מ דס"ל דיש להתיר מספיקא כדין כל ספק דרבנן לכן וכו' ואני אומר דזה ודאי אינו כיון דלכל צד יש חומרא וקולא דלגירסת רש"י בחנות של ישראל החומר ובחנות של גוים הקולא ולגירסת ר"ח איפכא דבחנות של ישראל הקולא ובחנות של גוים החומרא בכי האי גונא מבואר בתוס' ביצה דף י"ד דאפילו בשני לשונות ברורים אע"ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל הואיל ולכל אחד ואחד יש קולא וחומרא עבדינן לחומרא בכל ענין ומכ"ש בנדון זה דמפני חילוף הגירסות אנו לא מבינים ואסתפיק לן מה קאמרו בי' קמאי הרי עיין בספרו עצמו ת"ה מחודש ח' מה שמביא בשם תשו' מקוה ישראל דכ"ע מודו כשכל אחד מהתנאים או פוסקים מובן וברור דעתם אז הולך אחר המיקל בדרבנן אבל בהלכה פסוקה שאין אנו מבינים דעתם פשיטא דמחמירין עכ"ל ואולם כל זה למשמעות הטור ועל פי פי' הב"י דגם לגירסת ר"ח איירי במלאי דפת ויש נ"מ לדינא אבל קשה לי מאוד פי' הב"י בר"ח שכתב דע"כ בשיש במלאי שבחנות פת שאל"כ מאי קמ"ל דאזלינן בתר פועלים פשיטא דכיון שאינו מכניס שם חמץ כלל ודאי של פועלים הוא א"כ הא ודאי ע"כ איירי כשלא בדק החנות דאל"כ נמי פשיטא דהא בדק ובודאי של פועלים שהכניסו בפסח והדר מה קמ"ל ואם לא בדק מה"ת לתלות לקולא בשל פועלים ואי משום דהוא ס"ד הדר קשיא סיפא דאם החנות והמלאי של גוים ופועלים ישראלים נכנסים לשם אסור למה ומה טעם בשלמא לרש"י דתלינן תמיד בשל החנות הטעם פשוט וברור משום דהמלאי הי' ודאי והפועלים ספק אם הכניסו אזלינן בתר הודאי:

אבל פי' ר"ח צ"ע ולכן לולא משמעות הטור ופי' הב"י הי' נראה דלגירסת ר"ח דהמלאי היא תמיד סחורה ולא פת ומה דקשיא להב"י פשיטא אדרבה מפני שהמלאי אינה אלא סחורה פת הנמצא בה מאין בא ע"כ או משל פועלים הנכנסים כל השנה לעסוק שהכניסו עמהם פת לאכול והוא מהנשאר כן י"ל נמי שהוא מבעל החנות ע"ד הנ"ל לכן תלינן תמיד בהפועלים אפשר מדהם הרוב ולדינא עיין פר"ח תו כתב המ"א בשם הב"ח דספק חמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה והב"ח הוציא הכי מדקדוק לשון הברייתא מדנקטה האיסור בלשון אסור בהנאה ואצ"ל באכילה ואין זה הוכחה ברורה דנהי דנשמע מזה דיש להקל טפי בהנאה מבאכילה (אף דלפ"ר אין טעם לזה דהא ר"ש קניס בהנאה כבאכילה בשוה ויראה לי דמ"מ בהנאה דמכירה קיל מפני שאף חמץ בפסח גופי' אינו תופס דמיו ולהכי אף דהנאת מכירה אסורה מ"מ שוב מה שנהנה גופו מן הדמים לא עביד איסורא ועיין סי' תמ"ג אבל להקל למשל בהנאה דרחיצה וסיכה לענ"ד א"י שום סברא להקל בהנאה יותר מבאכילה ועיין סי' תמ"ח מה שדחק הב"י בדעת העיטור מה דלא שייך בספק). ולהכי שפיר דנקטה הברייתא תמיד הרבותא בחד מנייהו בהאיסור ובההיתר אבל מ"מ אין מזה הכרח לספק איסור די"ל אף באכילה שרי על פי הכלל דספק דרבנן לקולא אלא שהמ"א כתב וכן משמע בעירובין ברש"י ותוס' דאם לא היו הולכים אחרי רוב עוברי דרכים והוי תלינן בשל ישראל אפ"ה הוי שרי בהנאה והח"י ע"פ פירושו המגומגם בדברי תוס' כתב איפכא נמצא מוכח להדיא מכונת התוס' דבספק חמץ שעבר עליו פסח יש להתיר אף באכילה ואני אומר דמסוגיא זו ומתוס' אין משמעות כדעת המ"א ומכ"ש דאין הוכחה כדעת הח"י ודברי תוס' פשוטי' וברורים דז"ל התוס' כדפי' הקונטרס מדלא שרי לי' לר' אלעי למכלינהו דאחזיקינהו בחזקת פיתן של נכרים שרוב עוברי דרכים נכרים הם דאם היינו תולין בשל ישראל היה מותר אעפ"י שאחר פסח היה בסמוך דבישראל י"ל דאחר פסח נעשה ור"ל דאם היינו תולין בשל ישראל כלומר דילמא לעולם לא תלינן ברוב עוברי דרכים אלא דהוי ספק שקול אם דישראל אם דנכרים ולהכי אסור באכילה ממ"נ אם דישראל הוא חמץ שעבר עליו הפסח מדבסמוך לפסח היה (ומזה הוציא המ"א משמעותו דספק חמץ שעבר עליו פסח אסור דאל"כ למה אסור ממ"נ הא אם של ישראל הוא הא יש ספק שמא אחר פסח נעשה ומדמ"מ א"כ למה שרי בהנאה הא יש ספק שמא של ישראל הנעשה בפסח א"ו דמ"מ ההנאה שרי אבל אין זה משמעות במידי דהא דאסור באכילה מספק יש תרי טעמים חדא די"ל מדבסמוך לפסח נמצא הוי כמו ספק דחד צד קרוב דהולכין אחר רוב ותו דמה דאסור באכילה היינו משום דהוי ס"ס לחומרא חדא דשמא דגוי ואת"ל דישראל שמא בפסח נעשה והיינו טעמא דשרי בהנאה [אף לדעתו שהוציא דספק דישראל אסור באכילה אין לשמוע דהנאה שרי בספק] משום דיש ס"ס לקולא חדא דשמא דגוי ואת"ל דישראל שמא לאחר פסח נעשה ואם דנכרי אסור משום פת גוי אבל ההנאה שרי משום הספק דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא דרבנן ושמא דנכרי הוא לזה כתבו תוס' דאף דסמוך לפסח הוא אילו היה ספק שקול דשל ישראל הוא היה מותר באכילה מספק דשמא דישראל הוא ואינו פת גוי ואם הוא של ישראל דבישראל אין לספק בחמץ שעבר עליו הפסח דודאי לאחר פסח נעשה דמה"ת לחשוד ישראל בעובר עבירה כל שאפשר בשום צד או דנעשה אחר פסח או דשל גוי וק"ל ודברי המהרש"א שם בסוגי' ברורים חוץ ממ"ש שם אלא מיהו ק"ק וכו' בזה שגג דאילו ס"ל אף חמץ של גוי אחר פסח אסר הא ע"כ כר' יודא ס"ל ולר"י אף דשל גוי אסור בהנאה ד"ת וספיקו לחומרא ובזה נתבאר דפי' הח"י בתוס' מגומגם ואינו ומה שמסיים נמצא זכינו לדין מסוגי' זו בנמצא חמץ מיד אחר פסח אם רוב ישראל אסור זה ליתא כי י"ל דמ"מ תלינן בהמיעוט גוים ולא חשדינן לישראל וכן מה שמסיים וכן כל ספק חמץ שעבר עליו פסח מותר נמי לא נשמע משם להיתר אלא דמסברא יש לדון הכי כל זמן שאין ראי' לאיסור ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף