בית ישראל (קאזניץ)/עירובין/כד/א
בית ישראל (קאזניץ) 
עירובין כד א
בד"ה לקולא כו'. הרי כ"א נפרץ במלואה למקום האסור לה. המקום הנזרע בלא"ה אסור. אלא דאפשר דר"ל לאסור לטלטל ב' אמות מזה מזה וב' אמות מזה. והגם דרש"י כתב בפרק ר"א דמילה לר"ש ביותר מב"ס מותר לטלטל לחצר ב' מזה וב' מזה. היינו בחצר של רבים ולא עירבו דהוי נמי כרמלית. אבל הכא דבחצר של יחיד מיירי והוה מכרמלית לרה"י. ודוק:
בתוס' ד"ה אבל כו'. דא"כ תפשוט דלא אמרינן שבע לה טומאה. לעיל כי כתבו לפ"ה לפי שנגע בעצמו כשהיה אב לא הקשו דנימא שבע לה טומאה. די"ל כיון דזה הטומאה תיכף ומיד כשבא לו הטומאה תכף נוגע ג"כ בעצמו סברי דלא שייך שבע והוא נשאר אאחר שנפסק האחד. וגם אחר שניתקן אין רגע דיפסק טומאה זו ולא שייך פנים חדשות. וזאת הסברה לא סברי תוס' באלו קשרים דאכתי אתחילת נגיעה שייך פנים חדשות. ואאחר שנתקן כבר שבע. מ"מ נשמע כמ"ש בתחילת דברינו. והוא סייעת' לדברי רש"ל שם. דשם לפ"ה קמא בה"א שפיר נוכל לומר שנוגע בעצמו משעה ראשונה ע"ש. ודוק היטב:
אבל דרך המהרש"א ז"ל נראה דגרסינן הכא וי"ל ולא גרסינן תיבת ועוד. והיינו דהקשו ממ"נ דהרי קשה דשבע לה טומאה וצ"ל כפירוש הר"ש היכא דטומאה בא מגופו. וזה ניחא לפירוש רש"י שם בעצמו אחר התיקון. ואז קשה דהוי בית הסתרים דאם נאמר דבא לה מן האוזן א"כ לא מקרי מגופו ושייך שבע וממ"נ קשה. והוי דברי התוס' דהכא מכוונים לדבריהם דהתם. ודוק היטב: