בית יוסף/חושן משפט/רצז
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
המפקיד אצל חבירו שלא בעדים נאמן לומר להד"ם פשוט הוא שכל תביעה שאדם תובע לחבירו ואין לו עדים עליה הנתבע נאמן אלא שנשבע היסת: ומ"ש וכן אם הפקידו בעדים ולא ראו אותו עתה בידו נאמן לומר החזרתי לך וכו' בפרק חזקת (מה:) מסיק שהמפקיד אצל חבירו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים:ומ"ש או נתתו לי במתנה בפ' חזקת (שם.) אהא דתנן האומנין אין להם חזקה אמר רבה ל"ש אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר להד"ם כי אמר לקוח הוא בידי נאמן מתיב רב נחמן בר יצחק אומן אין לו חזקה אומן הוא דאין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה היכי דמי אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן אין לו חזקה תיובתא דרבה תיובתא וכתב הרא"ש הילכך בין מסר ליה בסהדי בין מסר ליה בלא סהדי לית ליה חזקה אבל אחר מסר ליה [בסהדי לית] ליה חזקה ולא יכול למימר הדרית וזבנית מינך ואי אפקיד גביה בלא סהדי אית ליה חזקה ואי אמר זבינתה ניהלי מהימן ובהא דאמרינן לית ליה חזקה בין אומן בין אחר ה"מ היכא דראה כדתניא ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס וא"ל מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום אבל אם לא ראה אף על גב דמסריה ניהליה באפי סהדי מגו דאי בעי אמר הדריתה ניהלך מהימן כי אמר זבינתה ניהלי מהימן והא דאיכא בין אומן לאחר היינו היכא שמסר לו שלא בעדים אלא שיש עדים שזה החפץ היה שלו וראה עתה בידו בעדים אומן לית ליה חזקה בדברים שהוא רגיל לתקן אבל ראה ביד אחר דברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר נאמן לומר לקוחים הם בידי אם לא שמסר לו בעדים אבל כי מסר ליה בעדים וגם ראה בעדים בידו לא מהימן לומר לקחתיו ממך כיון דבתורת פקדון בא לידו אבל אם לא ראה בידו אף ע"פ שמסר לו בעדים נאמן לומר לקוחין הם בידי במגו דהחזרתים לך דקיי"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר בעדים ונשבע היסת שלקחו במגו דהחזרתיו לך שגם באותה טענה היה נשבע שבועת היסת עכ"ל. וכך הם דברי הרי"ף שם לענין מפקיד ונפקד. וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהלכות שאלה הפקיד אצל חבירו בעדים ובאו עדים שזה החפץ בפנינו הפקידו אצלו אין השומר יכול לטעון ולומר חזרתי ולקחתי ממנו או נתנו לי במתנה לפיכך אם מת השומר מוציאין הפקדון עצמו מן היתומי בלא שבועה וכתב ה"ה דין זה כתוב בה' ס"פ המפקיד וראיה מבוארת מפ' חזקת שם וביאור הדבר כגון שיש כאן ראיה כלומ' שעתה נראה זה החפץ אצל הנפקד בעדים דאל"כ מתוך שיכול לומר החזרתי נאמן לומר לקחתי כ"כ הרשב"א בחידושיו פ' חזקת וזו היא כוונת רבינו באמרו שזה החפץ וכו' שעתה ראו החפץ ההוא עכ"ל. ועיין בנ"י בפרק חזקת (ל.) גבי ההוא דחמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתה וכו':
ומה שאמר רבינו ואפילו לא אמיד הנפקד שיהא לו חפץ כזה והמפקיד נתן בו סימן נאמן לומר להד"ם: ומ"ש ואפילו אם טוען הפקדתי בידך חטים וזה אומר החזרתים לך והלה אומר והרי כך וכך היו ונתתם בחבית פלוני ונמצא כדבריו אפ"ה נאמן הנפקד כו' בפרק האשה שלום (קטו:) עובדא בשומשמין וכתבו הרמב"ם בפ' ו' מהלכות שאלה וכתב ה"ה פירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שאע"פ שהיו לתובע עדים שיש עתה לזה שומשמין כך וכך בחבית אין מוציאין מתחת ידו והטעם לפי שאין מנין סימן מובהק לגמרי שאם היה סימן מובהק אע"פ שאין העדים מעידים שהם הם היה נוטל כמו שכתבתי למעלה בשמם ז"ל וכ"כ רבינו ירוחם בשם הרמ"ה וכתב עוד וגם אינו נאמן נתבע לומר חזרתי ולקחתי ממנו כי אין אנו מאמינים אותו עתה לומר החזרתיו מטעם מגו אלא משום דחיישינן שמא כיון החשבון עכ"ל ודע שכתב הרמב"ם בדין זה ישבע השומר בנקיטת חפץ שהחזיר והראב"ד השיגו למה בנקיטת חפץ והלא המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים וכתב ה"ה ע"ז בודאי כן הוא וכבר כתבתי כן פ"ב מהלכות שכירות ואולי מפני שנתן כאן סימנין אמר רבינו שישבע בנקיטת חפץ וצ"ע עכ"ל:
ומ"ש אבל אם עדים מעידים שהפקיד בידו זה החפץ ורואין אותו עתה בידו אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממך או נתתו לי במתנה כבר נתבאר בסמוך בדברי הרי"ף והרא"ש פרק חזקת:ומ"ש ל"מ אם הוא חי שמוציאין אותו מידו אלא אפי' אם מת מוציאין אותו מן היורשים בפרק הכותב מבואר בכמה עובדי שאכתוב בסמוך:ומ"ש אפי' בלא שבועה כן משמע בהנך עובדי:
ומ"ש ולא מיבעיא אם העדים מכירים החפץ וכו' אלא אפילו לא ראו אותו עתה בידו אלא המפקיד בא לב"ד ואומר יש לי עדים שהפקדתי ביד פלוני חפץ שסימנו כך וכך וכו' צריכים להראותו לעדים וכו' האומר לחבירו תן לי פקדון שבידך והלה אומר חזרתי ולקחתיו ממך עיין בפסקי הרא"ש ר"פ הגוזל בתרא: כתב הר"ש בר צמח נפקד שטוען שנכסים אלו בתורת משכון באו לידו על חוב שזה חייב לו ומת הנפקד אם יש עדים שבפקדון באו לידו מוציאים אותו מהיתומים וכ"כ הרמב"ם בפרק ו' מהלכות שאלה:
(ו) ומ"ש לא אמרו היתומים שאמר להם אביהם שהיה שלו והמפקיד יהיב ביה סימן ואינו רגיל ליכנס לבית הנפקד ואין אמיד הנפקד מוציאין מהיתומים ונותנין לו וכו' בפרק הכותב (פה:) ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא בי רבי מייאשא שכיב ר' מייאשא ולא פקיד אתו לקמיה דרבי אמי א"ל חדא דידענא ברבי מייאשא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם אבל רגיל דעייל ונפיק להתם אימור אינש אחרינא אפיק ואיהו מיחזא חזא ומייתי התם כמה עובדי ובכולהו פסקו כה"ג וכתב הרא"ש אע"פ שאם היה ר' מייאשא קיים היה אומר שלי הם מהימן מ"מ מילתא דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי כדאמרי' בפ' המוכר את הבית (ע:) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דלא טענינן ליתמי נאנסו משום דלא שכיח אע"פ שאביהם היה יכול לטעון נאנסו ועוד הא קא יהיב סימנא האי ועוד לא אתא לבטולי לטעמא קמא ולמימר דאפילו אי אמיד יהבינן ליה נינהו כיון דקא יהיב סימנא דא"כ לא שבקת חיי לכל בני העשירים שאדם הרגיל אצלו ומכיר בסימני כלי כסף וזהב שלהם ילך לאחרים ויתנו סימן אלא הני תרי טעמי שייכי אהדדי ואין מועילין זה בלא זה דבעינן דלא אמיד ויהיב סימנא ודוקא היכא שהיתומים טוענים שמא אבל אי טוענים אמר לנו אבא שהיו שלו משתבעי דקושטא קאמרי ולא מפקינן מידייהו וכן היה אומר הר"מ מנרבונא והביא ראיה מדקאמר ולא פקיד הא אי פקיד אע"ג דלא אמיד לא מפקינן מינייהו עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בפ"ו מה' שאלה הפקיד אצלו חבירו בעדים ובאו עדים שזה החפץ בפנינו הפקידו אצלו אין השומר יכול לטעון ולומר חזרתי ולקחתיו ממנו או נתנו לי במתנה לפיכך אם מת השומר מוציאין הפקדון עצמו מן יתומים בלא שבועה ולא עוד אלא מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנים מובהקים ונמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו יש לו לדיין הזה לתת הפקדון לזה שנתן סימניו והוא שלא יהיה המפקיד רגיל ליכנס אצל זה שמת אבל אם היה רגיל אצלו שמא של אחר הוא והכיר הסימנין שלו וכתב ה"ה ולא עוד אלא מי שבא ואמר כך וכך וכו' מעשים בפרק הכותב והם בהלכות בפרק המפקיד וביאורו לדעת רבינו שלא היו שם עדי פקדון כלל אלא שנתן סימנין מובהקין והאב ידוע לדיין שלא היה אמיד וזה התובע לא היה רגיל ליכנס בבית המת ובהתחבר ג' עניינים אלו אמרו שיתננו לו ואיפשר לדעתו ז"ל שאילו היה האב קיים והיה טוען לקחתי כיון שאין שם עדי פקדון וראה אין מוציאין מידו אבל אין אנו טוענין ליתומים כיון שיש כאן כל הצדדין האלו וזה צריך עיון אבל שיטה אחרת יש להרמב"ן ולהרשב"א ז"ל בזה והוא שעדי פקדון היו שם אבל לא היו מכירין אם היו אותם בעצמם וסימנים מובהקים שנתן הם בראה וטענת אמיד אינה מעלה ולא מורידה בדין דודאי אפילו אמיד כיון שיש כאן עדי פקדון וסימנים מובהקים נותנין לו ולא נאמרה אלא לסעד בעלמא זו היא שיטתם ז"ל עכ"ל. וז"ל הר"ן בפרק הכותב גבי הנך עובדי כתב הרי"ף בפרק המפקיד דמהא שמעינן דמאן דמפקיד גבי חבריה ואית ליה סהדי דהאי מידי בעיניה אפקדיה גביה שקיל ליה ואפי' מיתמי ולית להו למיטען דילמא בתר הכי זבניה אבון מינך וה"ה דכי איתא בחיי' לא יכול למטען דהדרית זבנתיה מינך ע"כ ולא למימרא דהכא בדאיכא עדים וראה הוא דא"כ מאי קאמר הא קא יהיב סימנא הול"ל ועוד ראה תניא ועוד אפי' כי עייל ונפיק בביתיה אמאי לא יהבינן ליה דהא כל היכא דאיכא עדים וראה אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתיו כדמפורש בפרק חזקת וכמו שכתוב בהל' בפ' המפקיד אלא שהרב ז"ל מפרשה לנו בדאפקיד גביה בסהדי והנהו סהדי לא פקיעי בהו אי הני אינהו אי לא אלא הא דיהיב בהו סימנים ואיכא סהדי אחריני דמסהדי דאית בהו האי סימנא ומש"ה מהני כאילו עדי פקדון מסהדי דהנך נינהו דאפקיד גבייהו ואיכ' מ"ד דהני תרי טעמי צריכי להדדי דאי משום לא אמיד בלבד לא מפקינן מיניה דחיישינן דלמא רבי מייאשא לא הי' מפרסם א"נ מציאה אשכת וכן נמי משום סימנא בלחוד לא מהדרינן כדמוכח בריש פרק האשה שלום בעובדא דשומשמי אלא ודאי הני תרי טעמי צריכי להדדי ולא נהירא דאף ע"ג דמשום לא אמיד בלחוד לא מהדרינן משום סימנא כי איכא עדי פקדון משמע דמהדרינן כדמשמע בפרק איזהו נשך הני זוזי דיתמי היכי עבדינן בהו וכו' ודוקא דהבא פריכא אבל דבר המסויים לא דילמא פקדון נינהו גביה ואתי מרי דפקדון ויהיב ביה סימנא ושקיל ליה אלמא אע"ג דאמיד כי יהיב שימנא שקיל ליה וכ"ת א"כ קשיא ההוא דשומשמי ל"ק דהתם היינו טעמא משום דלאו סימן מובהק הוא וכדמוכח התם והאי סימנא דאמרי' הכא מיירי בסימן מובהק ותמיהני דהא משמע דסימני' דשבע מרגניתא היינו דאמר בסדין הם צרורות והן שבע ומה בין זו לההיא דשומשמי לפיכך נ"ל יותר דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפכ"ד מהלכות סנהדרין מי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה ונתן סימנים מובהקין ולא היה זה הטוען רגיל ליכנס בבית זה שמת אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאין מן היורשו ונותן לזה האמוד לו שנתן סימניו וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת ולפי זה טעמא דההוא סימנא לא סגי ולא טעמא דלא אומוד והא דמוכחח ההוא דפרק איזהו נשך דבסימנא בלחוד מהדרינן התם מיירי בדאיכא עדי פקדון והא דהכא בדליכא עדי פקדון אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפי"א מהל' נחלות ולמה לא יקח משכון כלים של זהב או חלי של זהב שמא של אחרים הוא ויתנו סימן ויטלוהו אחרי מותו אם ידע הדיין שאין זה אמיד עד כאן ובודאי דההיא דפרק איזהו נשך באמיד מיירי משום דחיישינן דילמא איכא עדי פקדון ומיהו הדין אמת דאף על גב דליכא עדי פקדון כל היכא דלא אמיד מהדרינן בסימן ואפי' אינו מובהק עכ"ל:ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל אם באו עדים והעידו בפני בית דין שאין הנפקד אמוד אין מוציאין מהיתומים בעדותן בפרק ו' מהלכות שאלה וכתב ה"ה זה יצא לו מלשון הגמ' שאמרו אמר רב נחמן ידענא ביה דלא אמיד נראה שהדיין צריך לידע וכל זה לפי שיטתו שהוא סובר שלא היו שם עדי פקדון ואין זה הדין אלא מאומדן הדעת עכ"ל ודע שהרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות סנהדרין אחר שכתב דין זה ואחרים כיוצא בו שהדיין דן ע"פ אומד דעתו כתב כל אלו הדברים הן עיקר הדין אבל משרבו בתי דינים שאינם הגונים ואפילו הגונים במעשיהם אינם חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה כו' וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעתא דדיין ולא באומדן המת או הטוען ואע"פ כן אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינים עד שיודו לדברי העד או יעשו פשרה או יסתלק מן הדין עכ"ל ועיין בתשובות הרא"ש כלל ק"ו סי' א' וכלל ס"ח סימן ב' ועיין במישרים נכ"ו ח"ג כתוב במישרים נ"ל על בן בית הנקרא מיורדומ"ו אם הפקיד שום דבר או יש לו שום דבר הכל בחזקת שהוא שלו זולתי אם נודעו שהוא מאותו ב"ה בבירור ואפי' שלא היה אמיד וידוע שאין לו שום דבר אלא מאותו ב"ה ואם מת ינתן ליורשים של אותו מיורדומ"ו מההוא עובדא דירושלמי דבר זוזא. כתב הר"ש בר צמח שנשאל על ראובן שנתן חפץ לשמעון שימכרנו וישלח לו על ידי פלוני ומכרו והיה טרוד בעסקיו ונתנם ללוי ונאבדו ממנו והשיב דחייב שמעון מפני שמסר לשומר אחר ועוד מפני שהיה שמעון מותר להשתמש באותם דמים והילכך אע"פ שלא נשתמש חייב באחריותן אפי' נגנבו בלסטים מזויין וכמו שכתב הרמב"ם בפי"ג מהל' גזילה עכ"ל ולא דקדק בדבר שאינו חייב אלא בגניבה ואבידה כל זמן שלא נשתמש בהם כמבואר בפ"ז מה"ש ופקדון ומ"ש בפי"ג מה"ג אינו אלא בדמי אבידה דוקא כמבואר במגיד משנה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |