בית יוסף/חושן משפט/רנ
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
במה דברים אמורים שמתנה צריכין קנין או אחד מדרכי ההקנאות במתנת בריא אבל במתנת שכ"מ אינה צריכה כלום שהחכמים תקנו שדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו בפ' מי שמת (קנו.) איפליגו ר' אליעזר ורבנן במתני' בהא וידוע דהלכה כרבנן דאמרי הכי ובפרק מי שמת (דף קנא.) גבי מלוגי דשטרי דרב עמרם ובסוף בתרא (קעה.) ובספ"ק דגיטין (טו.) אמרינן בהדיא דקי"ל דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו:ומ"ש בין אם כתב או אמר נכסי לפלוני קונה למפרע הכי משמע בהנך דוכתי דבאמירה בלא כתיבה נמי הוי דברי ש"מ קיימין. ולישנא דככתובין וכמסורין דמו הכי דייק וכ"כ הרא"ש בכלל פ"ג סי' ד' וסוף כלל א' ועיין שם : כתב הריטב"א בתשובה מה שטוען ראובן לבטל הצואה לפי שאין כתוב בה שהיה מוטל במטה ודעתו מיושבת עליו והלשונות שרגילים זה אינה טענה שלא היצרכו אותן בדיקות שהוזכרו בר"פ מי שאחזו (סו:) אלא במי שאחזו קורדיקוס וכיוצא בו אבל סתם ש"מ דעתו צילתא היא ובלא שום בדיקה דבריו קיימים וכן מוכח באותו פרק ופרק יש נוחלין ופר' מי שמת אלא דבנשתתק מתוך חליו אמרו בירושלמי שצריך בדיקה פעם אחת וכל הלשונות שכותבים בסתם צוואה לשופרא דשטרא הוא דכתביה וכ"ש שכבר כתבו כאן ששאלו אותו והשיב על הן הן ועל לאו לאו עכ"ל: ומ"ש קונה לכשימות למפרע משעת נתינה אפי' בלא קנין ק"ל שהרי אמרו מתנת ש"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה:
ומה שכתב ואם יעמוד חוזר אפי' אם היתה בקנין בפר' מי שמת (קנב.) א"ר יהודה אמר שמואל ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו עמד חוזר בידוע שלא היה מצוה אלא מחמת מיתה:ומ"ש וא"צ לחזור בפירוש כשיעמוד ולומר חוזרני בי אלא מיד כשיעמוד תתבטל המתנה אפי' אינו אומר כלום וה"מ כשנתרפא לגמרי וכו' בפרק מי שאחזו (עב.) אמר רב הונא גיטו כמנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר תנן זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט ואי אמרת אם עמד חוזר ל"ל אומדנא הרי עמד אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא שניתק מחולי לחולי והא עמד קתני עמד מחולי זה ונפל לחולי אחר והא הלך בשוק קתני הלך על משענתו והא קמ"ל דהלך משענתו היא דבעינן אומדנא אידך אומדנא נמי לא בעי ש"מ שכ"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה דאמר רבי אלעזר משמיה דרבה ש"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה רבה ורבא לא ס"ל הא דרב הונא גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה. ופרש"י גיטו דש"מ כמתנתו מה מתנתו אמרינן בב"ב אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ולא מיבעיא היכא דאמר אם מתי דהא לא מיית אלא אפי' לא אמר אם מתי אלא יהב לה גט סתמא אם עמד חוזר דמסתמא אדעתא דמיתה יהיב לה: שניתק מחולי לחולי. ואין זו עמידה אא"כ בא לכלל רפואה שעה אחת: על משענתו. נשען על מקלו ולעולם חולה הוא והא דנקט הלך לאו משום דעמידה היא דתילף מינה אם עמד אינו חוזר אלא הא קמ"ל טעמא דהלך הוא דבעינן אומדנא אם מחמת חולי הראשון מת דאיכא למיחש הואיל והנך ניצול מאותו חולי ומת מחולי אחר והוא אמר מהחולי זה. אידך מי שלא הלך בשוק מסתמא אע"פ שניתק לחולי אחר יש בו מחולי הראשון ולא בעי אומדנא. מתנתו מתנה. אם מת מחולי האחת אמרת לאו עמידה היא וגבי גט דמתני' היא דבעינן אומדנא משום דמחולי קאמר. וכתב הרא"ש יש לדקדק מכאן דהא דאמרינן דש"מ אם עמד חוזר לאו דוקא חוזר שיצטרך לומר אני חוזר בי ואם לא אמר כן ומת אחר כך הויא מתנה אלא מיד כשעומד מחליו נתבטלה המתנה ממילא מדדייק הכא ואי אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד משמע מיד שעמד נתבטל הגט ועוד ע"כ צ"ל הכי דאי עד דאמר אני חוזר בי למה לי עמד הא אמרינן כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו עכ"ל וכן כתב עוד בפ' מי שמת גבי עובדא דההוא דהוה כתיב ביה כד הוה קציר ורמי בערסיה ולא כתיב ביה ומגו מרעיה איתפטר לבי עלמיה וכ"נ נ"י בפרק מי שמת. וכתב הריב"ש בסימן ר"ז שכן כתבו כל האחרונים ושכן נראה מל' הרמב"ם פ"ח והדבר מוסכם אין חולק בו עכ"ל. וכתב הרי"ף בפרק מי שמת וז"ל גרסינן בפרק מי שאחזו אמר רבי אלעזר ש"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה וסוגיא דשמעתא התם בשלא עמד והלך על משענתו אבל עמד בין חולי לחולי והלך על משענתו אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם הלך לשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה ואינו צריך אומד וכן פי' הרמב"ם בפ"ח מה' זכיה וכתב ה"ה דברי המחבר כדברי ההלכות והרמב"ן אמר בגיטין דבהלך על משענתו לא בעינן אומדנא אלא באומר בפירוש מחולי זה שדברי רב הונא שלשם אמהיום אם מתי מחולי זה קאי ושטה אחרת יש דאמהיום אם מתי קאי והיא דעת המחבר וההלכות ומפורשים בחידושי הרשב"א ז"ל עכ"ל: כתב המרדכי בפרק מי שמת אם עמד והלך על משענתו לא נתבטלה מתנתו דבעינן שעמד והלך על משענתו בשוק: [%א] כתב הריב"ש בסימן ר"ז בשם הרשב"א בתשובות מצוה מחמת מיתה כל שעמד חזרה מתנתו ממילא ואפי' אמר בפירוש ואפי' איתרפא לגמרי ואחיה כמה ימים תהא צואתי קיימת כל זמן שלא אחזור בי אין בדבריו כלום דמתנת ש"מ דרבנן היא והם לא אמרו שתהא מתנתו קיימת אלא כדי שלא תטרף דעתו עליו ולפיכך קיימו דבריו לאחר שימות אבל זה שעמד ונתרפא לגמרי הרי יש לו זמן לחזור וליתן ואין חוששין לו שמא תטרוף דעתו מעתה וכשעמד נתבטלה לגמרי מתנתו והרי זה כאילו צוה בבריאתו בלשון מצוה לאחר מיתה שאין בדבריו כלום עכ"ל והיא בתשובת הרשב"א סימן תתקע"ה ובתשובה להרמב"ן ז"ל סימן ו' עיין עוד שם :
ומ"ש בד"א בנותן מתנה אבל אם הודה על נכסיו שהם של פלוני לא הוי כנותן וקנאה זה שהודה שהם שלו אפי' אם יעמוד אינו חוזר בפרק מי שמת (קמט.) איבעיא להו ש"מ שהודה מהו ת"ש דאיסור הו"ל י"ב אלפי זוזי בי רבא רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה הוה אמר רבא היכי נקנינהו רב מרי להני זוזי וכו' ואסיקנא לודי איסור דהלין זוזי דרב מרי ולקנינהו באודיתא ופר"ש דמיבעיא ליה אי אמרינן שאמר כן שלא להשביע את בניו או דילמא כיון דאודי אודי והתוספת הקשה עליו וכתבו דנראה לר"י לפרש שכ"מ שהודה מהו מי שהודה שיש לפלו' מנה בידו אע"פ שאנו מוחזקים בו שאין לו מי אמרי' דקני כמתנת שכיב מרע ואם עמד חוזר או דילמא קני לגמרי ואם עמד אינו חוזר ופשיט מההוא מעשה דאיסור גיורי דקני לגמרי כמתנת בריא על ידי הודאתו דאי כמתנת שכיב מרע היאך קנה והא אמרינן כל מאן דאיתיה בירושה איתיה במתנת ש"מ וכן משמע מתוך פר"ח שפירש לודי איסור דהני דמים דרב מרי בריה וקני להו באודיתא דאביה עכ"ל וכן פירש הרא"ש ז"ל. והרמב"ם כתב בפ' ט' מהלכות זכיה שכיב מרע שהודה שיש לפלוני אצלו כך וכך תנהו לו או שאמר כלי פלוני פקדון היא בידי לפלוני תנהו לו חצר פלוני של פלוני הוא חוב שיש לי ביד פלוני אינו שלי של פלוני הוא בכל אלו הדברים וכיוצא בהן הודאתו הודאה ואפי' הודה הגר לבנו שאין הורתו בקדושה דבריו קיימין אפי' הודה שכיב מרע לעכו"ם נותנין לו אבל שכיב מרע שצוה ליתן לעכו"ם מתנה אין שומעין לו שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו וכ' ה"ה שכיב מרע שהודה שיש לפלוני וכו' בעיא דאיפשיטא פרק מי שמת ומ"ש תנוהו לו שאם לא כן אין נותנין כמו שיתבאר פרק י' ופירש הרב ן' מיגאש שהודאתו כהודאת בריא ואם עמד אינו חוזר שאין זה מתנה ואינו צ"ל אתם עידי שאין אדם משטה בשעת מיתה וכ"כ הראב"ד ז"ל עכ"ל. ואם האי הודאה מהניא דוקא בפקדון או אפי' בהלואה עיין במרדכי בפרק הנזכר: [%ב] כתב הרשב"א בתשובה אפילו הודה שמעון בשעת פטירתו שקבל כך וכך מעות בפקדון מראובן ואפילו עשה לו שטר הודאה אינו מזיק לאשה דהודאת בעל דבר במקום שחב לאחרים אינה כלום כמו שאמרו בפ' ב' דכתובות (יט.) עכ"ל. וכיוצא בזה כתוב בתשובותיו דפוס סי' אלף ומ"ז וכן מצאתי בתשו' הגאונים על ש"מ שצוה לפלוני עלי כך וכך תנו אותו לו מממוני ותנו לו כך וכך שיש לו עלי שגנבתי בנערותי ויש עליו כתובת אשה ושטרי חובות אין סומכין על הודאת המת להקדים מי שאין בידו ראיה קדומה ומ"מ כולם נשבעים לבעל הצואה ולבעל הגניבה:
ומ"ש ואם הקדיש נכסיו או הפקירן או נתנם לעניים מיבעיא אי הוי דינו כמו נותן וחוזר אם יעמוד או לא ולא איפשיטא בפ' הנזכר (קמח:) איבעיא להו הקדיש כל נכסיו ועמד מהו מי אמרינן כל לגבי הקדש גמר ומקני או דילמא כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני הפקיר כל נכסיו לעניים מהו מי אמרי' צדקה מיגמר גמר ומקני או דילמא כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני חילק כל נכסיו מהו מי אמרינן כיון דאף לעניים כעשירים גמר ומקני או דילמא כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני תיקו ל"א הקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו מהו חילק כל נכסיו לעניים מהו תיקו ז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות זכיה ש"מ שהקדיש כל נכסיו ולא שייר כלום או הפקיר או חלקן לעניים אם עמד חוזר בכל הטעם פשוט דכיון דעלו בתיקו אין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה וכ"כ רבי' בסימן רנ"ב בשם הרמ"ה ומ"ש בשם הרא"ש שאין מבטלין ההקדש וההפקר והחילוק שחילק וכו' שם בפסקיו ודברים תמוהים הם בעיני דהכא ודאי איכא אומדנא ברורה דלא עביד איניש דיהיב כל נכסיו לאחריני והוא יחזיר על הפתחים אלא משום דלדבר מצוה נינהו מספקא לן דילמא גמר ומקני הילכך מספיקא אין מוציאין מידו כדברי הרמב"ם והרמ"ה ז"ל וכ"ד הריב"ש בסי' ק"ס : [%ג] וכתב עוד שם ומה שכתבת שקודם בא היורש החזיקו עניי עולם בחלקם אין זה חזקה אלא תקיפה במה שאינו שלהם שיורש הבא ליירש מחמת קורבה חזקתו בנכסי' ברורה וההקדש בא לזכות מכח הצוואה שהוא ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי ואפשר שאם הספק היה בשניהם כגון שזה לא בא מחמת קורבה וירושה דממילא אלא ששניהם באים לזכות מכח הצואה שהיא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואיפשר שאם הספק היה בשניהם באים לזכות מכח הצואה ויש בה ספק אז היה איפשר שתועיל להקדש התפיסה במטלטלין לא [%ד] בקרקעות שאין תפיסה מועלת בהם וגם במטלטלין יש מהאחרונים סוברים שאין תפיסה מועלת בהם אלא בלא עדים אבל בעדים לאו תפיסה של כלום היא [%ה] והרמב"ן סובר דאפילו בלא עדים אין תפיסה מועלת אלא כשהספק הוא מחמת הכחשה אבל כשהוא מחמת הדין עצמו [%ו] כגון כל תיקו שבתלמיד כיון שדינו לקולא לנתבע בין תפס בעדים בין שלא בעדים מוציאין מידו וטעמא דמסתבר היא אע"פ שדעת הרמב"ם בקצת תיקו שבתלמוד דאי תפס לא מפקינן מיניה כמו שכתב זה בספר מגיד משנה בפ"א מהל' נזקי ממון ואלו הדינים מתבארים בסוגיא דתקפו כהן בפרק קמא דמציעא עכ"ל (ו:): אלמנה שהיתה חולה ואמרה לקהל אחר מותי בואי בחדרי וקחו כך וכך לצדקה וביום השני אמרה לאחיה כל אשר בחדרי קא לך ולאחיותיך ולא היה לה כי אם חדר אחד עיין במרדכי פ' מי שמת:
ומ"ש ואם מכר כל נכסיו ועמד ורצה לחזור שם (קמט.) איבעיא להו מכר כל נכסיו מה זימנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד חוזר וזימנין אמר אינו חוזר ולא פליגי הא דאיתנהו לזוזי בעינייהו הא דפרעינהו בחובא ופי' ר"ש הא דאיתנהו בעינייהו. חוזר דלהכי שבקינהו אם אעמיד מחליי אחזירם:ומ"ש רבי' וגם הרמב"ם בפ"ט מהל' זכיה הוציאם במקום מה שאמרו בגמרא פרעינהו בחוביה משום דמשמע דבכל ענין שהוציאם אינו חוזר דכל שהוציאם מוכחא מילתא דלא מכר ע"מ להחזיר אם יעמוד:
ומ"ש בד"א בנותן כל נכסיו אבל אם שייר כלום שלא נתן אז דינו כמתנת בריא וכו' קאי אכל מה שכתב בסימן זה דמתנת ש"מ אינה צריכה קנין ואם עמד חוזר וקאמר דהיינו דוקא בשנתן כל נכסיו אבל אם שייר כלום שלא נתן אז דינו כמתנת בריא ואינה נקנית אלא בקנין ואם עמד אינו חוזר בו וכו' דין זה הוא משנה בפ' מי שמת (קמו.) ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ופר"ש ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים. וה"ה אם חילק על פיו בלא כתיבה שאמר נכסי לפלוני כדתנן לקמן באמן של בני רוכל ומתה וקיימו חכמים את דבריה: מתנתה מתנה. דמתנת ש"מ במקצת אם עמד מחליו אינו חוזר וכגון שכתוב בו קנין כדפסקינן לקמן בגמרא והלכתא מתנת ש"מ בעי קנין אע"ג דמית ומצוה מחמת מיתה לא בעי קנין והוא דמית: מתנתו מתנה. הואיל ושייר לעצמו הרי היא כמתנת בריא הלכך בין עמד מחליו בין מת מתנתו קיימת דשלא מדאגת מיתה נתן: לא שייר קרקע כל שהיא אין מתנתו מתנה. ואם עמד חוזר שנראין הדברים שמחמת מיתה נתן וע"מ שאם לא ימות לא יתקיים דמדלא שייר מידי אמרי' לאו אדעתא דהכי יהב ליה שאם יעמוד מחליו ימות ברעב ויצטרך לבריות אבל אם מת מיהא מתנתו מתנה בין שייר בין לא שייר כדמוכח בגמרא אמר רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אם כמחלק מת קנו כלם וכו' ואפי' לא קנו מידו קנו הנכסי' לאחר מיתתו היכא דלא שייר מידי דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו וטעמא מפרש בגמרא ודוקא ש"מ שכתב כל נכסיו סתם ולא צוה מחמת מיתה ולא הזכיר דברי מיתה בשעת צואה אבל מצוה מחמת מיתה אפילו שייר קרקע כל שהו וקנו מיניה אין מתנתו מתנה אלא אם עמד חוזר כדפסקינן לקמן בגמרא וכדפרישית וז"ל הר"ן שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת וכו' פירוש שייר קרקע כל שהוא דהו"ל מתנת ש"מ במקצת מתנתו קיימת אפי' שעמד ומיהו דוקא בשקנו מידו הא לאו הכי לא מהניא ולא מידי דהא אסיקנא בגמרא דמתנת ש"מ במקצת בעיא קנין לא שייר קרקע כל שהיא אין מתנת קיימת אע"פ שקנו מידו וכדאמרינן בגמרא אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ומיהו כשמת מתנתו מתנה אפי' בלא קנין ואם בקנין צריך הקנין במיפה כחו וכדמסקינן בגמרא אליבא דשמואל דקיי"ל כוותיה הא לאו הכי לא מהניא ולא מידי כל שיש בה קנין אע"פ שמת אליבא דשמואל כדאיתא בגמרא עכ"ל:ומ"ש וכמה הוא השיור שנעשה אותו כמתנת בריא כתב רב אלפס אפי' כל שהוא וכו' שם אהא דתנן שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת וכמה כל שהוא רב יהודה אומר קרקע כדי פרנסתו רב ירמיה אמר מטלטלין כדי פרנסתו א"ר זירא כמה מכוונין שמעתתא דסבי קרקע מ"ט דאי קאי סמיך עלה מטלטלי נמי סמיך עלייהו אמר רב יוסף מאי כוונתך מאן דאמר מטלטלין קרקע תנן ומאן דאמר כדי פרנסתי כל שהוא תנן וכתב רב אלפס וליתא לדרב יהודה מדרבא אמר רב נחמן ה' עד שיכתבו כל נכסיהם ואלו הן ש"מ עבדו אשתו ובנו ומברחת וש"מ דשיור מידי בכולהו הוי שיור ולא בעינן כדי פרנסתו ובכולהו מטלטלי הוי שיור וכתב הרא"ש ותמהני על הדין פסקא דלא אשכחן מאן דפליג על רב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורבי זירא ששיבח דבריהם אלא רב יוסף שתמה על ששיבח רבי זירא דבריהם ולא מלאו לבו לחלוק על דבריהם וגם אביי הקשה יפה לרב יוסף שתמה על דבריהם ורב יוסף דחה דברי אביי בדברים שאין בהם ממש ומה שרצה רב אלפס להשוות כל חמשתן ביחד בשייר מידי בכולהו הוה שיור אין בראיה זו ממשות לדחות דברי אלהים חיים דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו דרב נחמן לא קאמר אלא הדין שאמרו חכמים אין נוהגים במקצת נכסים ולאו דוקא שיהא שיור כולן שוה דלכולהו מטלטלי הוי שיור לבר מכתובה משום דכתובה ממקרקעי תקינו רבנן וכן לענין שיור נמי מסתבר דשכיב מרע בעינן כדי פרנסתו דמידי הוא טעמא אלא משום אומדנא דלא יהיב איניש כל מאי דאית ליה וימות ברעב אלא אדעתא דמיית קא יהיב והאי אומדנא לא בטלה אם לא ששייר כדי פרנסתו ומסתבר כי היכי דבטלה תמיהת רב יוסף על קרקע הכי נמי איתבטלא על כל שהוא עכ"ל:ומ"ש רבינו בשם הרא"ש ויראה שיעור פרנסתו אם הוא עובד אדמה וכולי שם ודברי הרמב"ם. ז"ל בפרק שמיני מה' זכיה כדברי רב אלפס: (ב"ה) צריך לומר לדעתם שאע"פ שאין בשוויה כדי פרנסתו שמא דעתו לחיות חיי צמצום מאז והלאה: ומה שאמר רבינו וכן דעת בעל העיטור דבעינן כדי פרנסתו אלא שנסתפק בשיעורו וכו':
ומ"ש וכל שלשה ימים הראשונים יש לו דין מתנת שכיב מרע מכאן ואילך יש לו דין מצוה מחמת מיתה בד"א שלא קפץ עליו החולי אבל אם קפץ עליו אפילו כל צואתו סתמא מחמת מיתה היא כן כתב הרא"ש בפרק מי שמת וז"ל מסוכן שתקף עליו החולי ונטוי למות כל צואתו חשבינן מחמת מיתה אפילו לא הזכיר מיתה והכי איתא בירושלמי דפאה איזהו ש"מ כל שלא קפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסים אצלו מיד והרחוקים אחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסים מיד אלמא משמע דאחר ג' ימים נקרא ש"מ וכל צואתו מחמת מיתה היא עכ"ל:
ומ"ש לשון הרמב"ם הסומא או הפיסח וכו' אבל החולה שתש כחו וכו' בפ"ח מה' זכיה:ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה כלומ' הרמב"ם כתב שאולי שתש כחו וכו' נקרא ש"מ ולא חילק בין תוך ג' ימים לאחר ג' ימים וא"א הרא"ש כתב כסבר' ראשונה שמחלק ביניהם ומיהו מ"ש הרא"ש דקפץ עליו החולי הוי מצוה מחמת מיתה גם הרמב"ם כתב כן בפ"ט מהלכות זכיה וז"ל המסוכן והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו כמצוה מחמת מיתה הוא והרי דבריו ככתובין וכמסורין אם מת ואם ניצל ועמד אפילו קנו מידו במקצת חוזר:
ומ"ש ואם נשתתק ואינו יכול לדבר ורמז ליתן מתנה בודקין אותו כדרך שבודקין אותו לגיטין ואם הוא בדעתו מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה ברייתא בפ' מי שאחזו (ד' עא.) כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין למשאות ולמתנות:ומ"ש כמו שפירשתי בספר אבן העזר בסימן קכ"א כתב ענין בדיקות הללו לענין גיטין:
ומ"ש וגוסס כתב ר"ח דאין מתנתו מתנה אע"פ שמדבר וכן פי' רש"י אבל רשב"ם ור"י פירשו שמתנתו מתנ' מחלוקת זה כתוב בפרק י' יוחסין (עח:) בתוס' ובפסקי הרא"ש ושם הסכים הרא"ש לדעת ר"י וכ"ד רשב"ם בפ' י"נ (קכז:) וכן דעת הרשב"א והר"ן בפרק מי שאחזו וכ"ד סמ"ג וסמ"ק ובטור א"ה סימן קנ"א כתבתי בדין זה: כתב המרדכי בספ"ק דמציעא פסק הר"מ דאף הבריא שאמר לפלוני כך וכך אם ימות זה נקרא מצוה מחמת מיתה וקנה וכן משמע מתוך פירש"י עכ"ל וכ"כ עוד בפרק יש נוחלין והרשב"א בתשובה חולק עליו וכתבתיה בס"ס זה ושם כתבתי תשובת מהרי"ק בזה:
בד"א שמתנת ש"מ שיש בה שיור אינה נקנית אלא בקנין ואם עמד אינו חוזר כשנתן סתם ולא פי' מחמת מיתה אבל אם פירש מחמת מיתה או אפילו לא פירש אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה וכו' אפילו אם יש בה שיור נקנית באמירה בלא קנין לכשימות ואם יעמוד חוזר אפילו אם יש בה קנין בפרק מי שמת (קנא:) אסיקנא והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואף על גב דמת מצוה מחמת מיתה לא בעיא קנין והוא דמת עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה וגרסי' תו התם (שם) אחתיה דרב דימי בר יוסף הו"ל פיסקתא דפרדסא וכו' זימנא חדא חלשה שלחה ליה תא קני שלח לא בעינא שלחה ליה תא קני כל היכא דבעית אזל שיירה וקנו מינה כי קימה הדרה בה אתאי לקמיה דרב נחמן א"ל לסהדי היכי הוה מעשה א"ל אמרה הכי ווי דקא מיתא הך איתתא א"ל א"כ הוה מצוה מחמת מיתה ומצוה מחמת מיתה חוזר ופר"ש א"ל. העדים: אמרה. כששלחה בשביל אחיה: ווי דקא מיתא הך איתתא. ולא תראה את אחיה שאינו רוצה לבוא אלי: וכתב הרא"ש אע"ג דלא הזכירה מיתה בשעת המתנה דבגילוי מילתא בעלמא סגי:
ומ"ש רבינו ומ"ש בן חפני פי' מי שמזכיר מיתה הוא הנקרא מצוה מחמת מיתה כלומר אבל אם לא הזכיר מיתה אפי' אחר ג' ימים לחלי ויש לו דין ש"מ ולא דין מצוה מחמת מיתה וזה כדעת הרמב"ם דלעיל בסמוך:ומ"ש ובעל העיטור כתב מסוכן שחליו קשה וכו' וג' ימים הראשונים נקרא שכיב מרע וכו' וזה כדעת א"א הרא"ש ז"ל נתבאר לעיל בסמוך: וז"ל [%ז] הרשב"א בתשובה אין צריך שיאמר המצוה שהוא מצוה מחמת שהוא חולה אלא כל שהוא מוטל בערש דוי וצוה על נכסיו ה"ז מתנת ש"מ ואם חילק כל נכסיו הרי הוא כמצוה מחמת מיתה ואפילו חילק מקצתם והוא מסוכן אע"פ שלא הזכיר שם מיתה אנו דנין אותה כמתנה מחמת מיתה עכ"ל: כתב נ"י בשם רבוותא דמצוה מחמת מיתה אפי' בקנין וזיכוי מצי למהדר וכ"כ הר"ן ן' מיגאש ונראה בעיני האחרונים וכתב עוד בשם הריטב"א אם התנה בפירוש שנותן מתנה קיימת לעולם וקנו מידו במעכשיו הרי הוא כמתנת בריא לדברי הכל עכ"ל: וכתב עוד אהא דאמרינן דמצוה מחמת מיתה אפילו בקנין וזיכוי חוזר נראה מדברי הרא"מ דמחיים אפילו לא עמד חוזר אלא שזה אינו נראה בעיני הרא"ה והריטב"א:
כתב רב אלפס היוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירא דינם בצואתם כמצוה מחמת מיתה בפרק התקבל (דף סה:) תנן בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא ר"ש שזורי אומר אף המסוכן ופר"ש היוצא בקולר. ליהרג למלכות ואמר כתבו אע"פ שלא אמר תנו יכתבו ויתנו דאגב פחדיה טריד ולא פריש ובגמרא אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ומה גיטו אע"ג דלא פריש כיון דאמר כתובו אף על גב דלא אמר תנו אף מתנתו כיון דאמר תנן אע"ג דלא קנו מיניה וכתב הרי"ף על זה למימרא דהני ארבעה דתנן במתניתין כולהו כשכיב מרע דמצוה מחמת מיתה הוא וכן הלכתא וכ"כ עוד בפרק מי שמת וכתב עליו הרא"ש ולא מסתבר טעמיה במפרש ויוצא בשיירא דודאי יוצא בקולר הוי יוצא ליהרג ואין לך מצווה מחמת מיתה גדול מזה אבל מפרש ויוצא בשיירא נהי דלענין גט מדמינן להו ליוצא בקולר היינו לענין בהלה דמחמת טרדת הדרך הם בהולים ואין דעתן מיושבת עליהם לגמור דבריהם ולומר תנו ובהילי טפי ממסוכן אבל לענין נתינת ממון לא דמו כלל דיוצא בקולר ומסוכן כשנתנו כל ממונם ודאי מדעתם שהם סבורים למות נתנו אבל מפרש ויוצא בשיירא מדעתם יצאו ודעתם לחזור וכן כתב ה"ר יונה ז"ל עכ"ל ומה שכתוב בספרי רבינו וא"א ז"ל כתב מסתבר טעמייהו דבני מערבא טעות סופר הוא וצריך למחוק דבני מערבא ויו"ד ווי"ו מתיבת טעמייהו וכ' ר"י בנתיב כ"ד שדעת התוספות כה"ר יונה והרא"ש. ודברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות זכייה כדברי הרי"ף וכתב ה"ה שדעת הרמב"ן כהרמב"ם ודעת הרשב"א כה"ר יונה ז"ל והר"ן בפרק התקבל ובפ' מי שמת האריך בטענות וראיות שתי סברות הללו והסכים לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל והכי נקיטינן ועיין בנ"י פרק מי שמת:
כתב הרמב"ם ז"ל הא דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ובנותן הכל אין צריך קניין היינו בסתם אבל אם נתן מקצת נכסיו בפירוש במתנת שכיב מרע שאינו קונה אלא לאחר מיתה א"צ קנין ואם עמד חוזר וכו':
וכן אם כתב כל נכסיו ומפרש שנותן הכל מעכשיו וכו' קנה הכל ואין יכול לחזור בו בפ"ח מהלכות זכייה ודברים פשוטים הם:
אע"פ שנתן שכיב מרע כל נכסיו היודעים חשבינן ליה כמתנת בריא וצריכה קנין ולפיכך אינו חוזר אם יעמוד משום דחיישי' שמא יש לו עוד נכסים שאין ידועים לנו ולא חשבינן ליה מתנת שכיב מרע בכולה אלא א"כ מוחזק לנו שאין לו עוד נכסים אחרים וכו' א"נ באומר כל נכסי וכו' בפ' מי שמת (קמח:) א"ר יוסף בר מניומי אמר ר"נ שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישי' שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ואלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת היכי משכחת לה אמר רב חמא באומר כל נכסי אלו מר בר רב אשי אמר במוחזק לן דלית ליה ופר"ש ש"מ שכתב כל נכסיו הידועים ולא נמצא לו שיור ועמד אינו חוזר בו: באומר כל נכסי. לא חילק שדותיו וכרמיו לכל א' בפני עצמו אלא לשון זה כתב כל נכסי אני נותן לפלוני ופלו' דכל היכא דאיתנהו נתונים הם במתנה ואין כאן שיור ובפר"ח גרסי' כל נכסי אלו הן ול"נ: במוחזק. שאנו מוחזקים בו שאין לו עוד נכסים: וכתב הרא"ש חיישי' שמא יש לו נכסים במ"ה והא דחיישי' מספיקא לאפוקי ממונא היינו טעמא משום דיש כאן מתנה גמורה בקנין אלא דמחמת אומדנא הוא דאמרי' אם עמד חזור והאי אומדנא לא אמרינן אלא היכא דבריר לן בודאי דהוי מתנה בכל נכסיו אבל היכא דמספקא לן לא אמרי' אומדנא ומ"ש רבי' שפרשב"ם שמוחזק בעדות גמורה שאין לו יותר ור"י פי' שא"צ עדות אלא בחזקה בעלמא סגי. כתב הר"ן אמר רב אחא באומר כל נכסי ובהלכות הרי"ף באומר כל נכסי אלו ויש לתמוה דלפי גירסא זו יש לחוש יותר שיש לו נכסים במקום אחר דאי לא מאי אלו אבל הרמב"ם פי' בפרק ח' מהלכות זכייה וכ"כ עד שיאמר כל נכסי שהם אלו עד כאן לשונו: וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר ש"מ שנתן הנכסים שהדבר גלוי שהם כל נכסים שיש לו הרי זה כמתנה במקצת ואם קנו מידו ועמד אינו חוזר חוששין אנו שמא נשארו לו נכסים אחרים במד"ה עד שיאמר כל נכסי שהם אלו או שהיה מוחזק שאין לו נכסים אלא אלו ואח"כ תהיה המתנה בכל וכתב ה"ה לשון הגמרא אמר רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים וכו' ופי' לא שאמר כל נכסי אלא שנתן כל הנכסים הידועים לו כאן וחיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר והלכך הו"ל מתנה במקצת ואינו חוזר ופירש' המחבר בשקנו מידו שאם לא קנו יכול לחזור ודאי שאם תאמר יש לו נכסים אחרים הרי זה מתנת ש"מ בכל ואם עמד חוזר וזה מוכרח ומ"מ נראה שאף בלא קנין אם מת זכו ואין היורשים יכולים להוציא מידן שיאמרו ה"ז מתנת ש"מ במקצת וכיון שאין בה קנין אינה מתנה עד שיבררו בראיה ברורה שיש לו נכסים במקום אחר שלא אמרו חיישינן אלא לתועלת המקבלים: עד שיאמרו כל נכסי שהן אלו כגירסת ההלכות ופירש ן' מיגאש דגלי אדעתיה דלית ליה נכסי אחריני כ"ש אם אמר כל נכסי סתם ע"כ אבל הרשב"א ז"ל כתב ולפי גירסא זו יש לחוש יותר שיש לו נכסים אחרים במקום אחר דאי לא מאי אלו וגירסת ספרים שלנו באומר כל נכסי סתם וזו נראית עיקר עכ"ל ועיין בתשובת הרשב"א סימן אלף ונ"ח:
אין חילוק במתנת ש"מ בכולה בין אם נתן לאחד בין אם נתן לשנים כאחד לפיכך שכיב מרע שחילק כל נכסיו לשנים או לשלשה אם לא הפסיק בין אחד לחבירו וכו' (שם) אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואים אם כמחלק נכסיו מת קנו כולם עמד חוזר בכולם אם כנמלך מת קנו כולם עמד אינו חוזר אלא באחרון ודילמא עיוני קא מעיין והדר יהיב סתמיה דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב ופירש ר"ש אם כמחלק. שמשעה ראשונה שהתחיל לחלק היה בדעתו לחלק כל נכסיו ולא לשייר כלום אם מת קנו כולם כדין כל מתנת ש"מ שאין צריכה קנין אם מת: אם כנמלך. שלא היה בדעתו לחלק כל נכסיו אלא אחר שחילק שתק ולא רצה לחלוק עוד חזר ונמלך בעצמו לחלק כל הנותר: אלא באחרון. (כ"כ) דלא הוי ביה שיור אבל קמאי קנו כדקתני מתני' שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת: ניחוש דילמא האי דשתק וחישב בין מתנה למתנה לא הוי כנמלך אלא עיוני מעיין מה יתן לכל אחד ומעיקרא היה בדעתו לחלוק את הכל ויחזור בו כשיעמוד מחליו ואמאי קנו קמאי. סתמא דש"מ. עיוני מעיין בלבו מה יתן לכל א' קודם שיבואו לפניו ואין לו לשתוק בין זה לזה ומדשתק נמלך הוי וכתב הר"ן ואם כנמלך מת קנו כולם עמד אינו חוזר אלא באחרון עד כאן אליבא דהלכתא בשקנו מידו ובמיפה כחו עסקי' דאי לא קנו מידו למה אינו חוזר אלא באחרון והא הו"ל הנך קמאי מתנת ש"מ במקצת ובעיא קנין כדמסקי לקמן ואי בקנין גרידא ובלא מיפה כחו מת אמאי קנו כלום דהא הו"ל האי בתרא מתנת ש"מ בכל הנכסים וקי"ל כשמואל דאמר לקמן דמתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין לא מהניא דאין קנין לאחר מיתה אלא ודאי אליבא דהלכתא לא מתוקמ' אלא בקנין ובמיפה כחו עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפ"ח מהלכות זכיה ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק כתבה מת קנו כלום עמד חוזר בכולם ואם כנמלך אחר ששייר חזר וכתב וקנו מידו על כל אחד ואחד מת קנו כולם עמד אינו חוזר אלא באחרון שהרי נתן לו כל הנכסים הנשארים וכתב ה"ה וז"ל כתב המחבר בנמלך וקנו מידו וכו' דאי לא הויא לגבי חד מתנת ש"מ במקצת ובעיא קנין וכ"כ בעיטור ופשוט הוא ובהשגות א"א האחרון צריך שיהא קנינו ליפות כחו ע"כ והאמת כן הוא שאם קנו מידו אף באחרון צריך שיהא הקנין ביפוי כח משום דלדידיה הו"ל מתנת ש"מ בכל שכתוב בה קנין וחוששין לה כמו שנתבאר וכבר ביאר כל זה המחבר בפ"ט ומ"מ אני מוסיף על דבריהם דודאי לגבי האחרון לא בעיא קנין כלל דכיון שנתן לו כל נכסיו הנשארים הו"ל לגבי מתנת ש"מ בכל נכסי ולא בעיא קנין וזהו שאם עמד חוזר במתנת האחרון שהרי לא היו לו נכסים אחרים בשעה שנתן לזה ופשוט הוא עכ"ל: כתב הרשב"א בתולדות אדם לרשב"א סימן רצ"ג שנשאל על יעקב שנתן קרקע א' לבנו מתנת בריא מהיום ולאחר מיתה ואחר כמה שנים צוה יעקב מחמת מיתה וחלק כל נכסיו לבניו והניח אותו קרקע לשמעון בנו ולא פירש שום דבר מהמתנה שכבר נתן לראובן וצוה לכתוב בסוף הצואה שכל מי שיסרב או יערער בשום דבר מכל מה שצוה ושנתן עכשיו לא יטול כלום בנכסיו ויהיה הכל לאחיו האחרים והשיב הדעת נוטה ששכחה גרמה לו אבל מה נעשה ואין אומדן דעת הזה חזק כל כך ויודע אני שנוכל לסמוך עליו לבטל מה שצוה שאם יסרב או יערער על מה שצוה שלא יטול כלום ויהיה הכל לאחיו ושמא זכור היה באותה שעה ובאמת אילו אמר בפירוש וקרקע שנתתי לראובן אני מצוה שיהיה לשמעון או יתננו ראובן לשמעון ואם יסרב ראובן לא יטול כלום בנכסי ויהיה הכל לאחיו בלי פסק אם יערער ראובן לא יטול כלום באותו חלק דומה לתנאי בני גד ואע"פ שלא כפל תנאו הא קי"ל דלית הלכתא כר"מ דאמר בעינן תנאי כפול ומ"מ אני אומר שלא זכה שמעון באותו קרקע ואין לו בו אלא כאחד מן השוק דבמה זכה בו שאילו מכח מתנת האב מה שלא היה שלו נתן לו אלא שראובן מעוכב לירד לאותו קרקע מכח אותו תנאי וכאילו אמר האב ואם ידור ראובן בבתים שקנה יהיו כל נכסי לשאר בני אבל אם מת ראובן יורשיו נכנסים לקרקע זה ג"כ ומי מעכב והלא קרקע זה של ראובן מורישם הוא אלא דכל ימיו אריא דתנאו של זקן רביע עליה ופומיה דראובן הוא דכאיב ליה וקרקע זה אינו הפקר שיזכה בו שמעון וכיון שראובן לא סירב ולא ערער כבר זכה בחלק ירושתו שהורישו אביו עוד אני רואה בלשון צואה זו פטפוטי דברים שכתב שאם יערער אחד מהאחים כלום בצוואת האב אותו אבד נכסיו ויחזרו כל נכסי הזקן לאמצע שאר אחים ויחלקו הכל בשוה וא"כ אם צוה ונתן רוב נכסיו לשמעון ונתן לו גם כן בתוך מתנותיו אותו קרקע ועמד ראובן וערער נמצא שמעון מפסיד אותו קרקע ומפסיד יתרון חלקו שחוזר וחולק את הכל עם שאר אחיו ונמצאו קרח מכאן ומכאן ומפסיד מתוך שבחו עכ"ל :
ש"מ שנתן כל נכסיו וחזר במקצתן מסתמא חזר בכל:
לפיכך אם נתן כל נכסיו לא' וחזר ונתן מקצתן לשני הראשון לא קנה אפי' אם ימות וכו'.
נתן מקצתן לראשון בקנין והמותר לשני ראשון קונה אפי' לא מת וכו' שם איבעיא להו חזרה במקצת הוי חזרה בכולה או לא ת"ש כולן לראשון ומקצתן. לשני שני קנה ראשון לא קנה מאי לאו בשמת לא בשעמד הנ"מ מדקתני מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קני שני לא קנה אא"ב בשעמד מש"ה שני לא קנה אא"א בשמת תרוייהו ליקנו א"ל רב יהודה לרב אשי ותהוי נמי כשעמד אא"ב חזרה במקצת הויא חזרה בכולה היינו דשני מיהת קנה אא"א חזרה במקצת לא הויא חזרה בכולה להוי כמחלק וחד מינייהו לא ליקני והלכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולה רישא משכחת לה בין שמת בין שעמד וסיפא לא משכחת לה אלא כשעמד וכתב הרא"ש פי' וכולן מה ששייר ולא נתן לראשון ומשכחת לה לרישא בין כשמת בין כשעמד ראשון לא קנה דחזרה במקצת הויא חזרה בכולה ושני קנה אפילו עמד דהו"ל מתנת שכיב מרע בקנין דסיפא לא משכחת לה אלא בשעמד דאי כשמת שני נמי קנה וז"ל הרמב"ם בפ"ט מה"ז שכיב מרע שחזר במקצת חוזר בכל כיצד נתן כל נכסיו לראשון וקנו מידו כדי ליפות את כחו וחזר ונתן מקצתן לאחר וקנו מידו כדי ליפות את כחו השני קנה אבל ראשון לא קנה כלום בין שעמד בין שמת נתן מקצת נכסיו וקנו מידו ואח"כ נתן כולן לאחר וקנו מידו כדי ליפות את כחו אם מת קנה הראשון המקצת וקנה השני את השאר ואם עמד ראשון קנה שני לא קנה וכתב ה"ה כיצד נתן כל נכסיו לראשון וקנו מידו וכו' פי' ואפי' קנה מידו ומבואר הוא בגמרא במימרא דשמואל אף על פי שקנו מידו אם עמד חוזר: וכתב נ"י הא דפסק תלמודא דהויא חזרה בכולהו ודאי לא משמע היכא דאמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתן דהא ודאי נשארו מקצתן לראשון ואע"ג דהשתא הוי מתנת מקצת ובעי קנין אנן בתר שעתא קמייתא אזלינן וההיא שעתא בדיבור בעלמא יהיב ואם מת קנו כולם כך מצאתי כתוב לאחד מהאחרונים וכתב עוד ואפילו נתן נכסיו לב' בני אדם וחזר בו באחד מהם הוי חזרה באידך כיון שהיא בדייתיקי והיכא שנתן מקצת נכסיו לאחרים והשאר ליורשיו דעת הרמב"ן דלא הוי חזרה לאידך כי מה שנתן ליורשיו לא הוי אלא כירושה דעלמא וכן נראה עיקר הריטב"א ז"ל ונ"ל דהיינו כשנותן זה הנשאר שחזר בו לאחרים דסוף סוף כל נכסיו בעי למיתן אבל אם משייר אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו מתנת ש"מ יהיב אלא מתנת בריא ואם כן בלא קנין א"א כלל עכ"ל (י): איש ואשתו שהתנו ביניהם שאם ימות הוא יטלו יורשיו שני שלישים והיא שליש והגיע השטר ליד היורשים ואח"כ צוה מחמת מיתה לתת קצת מהשני שלישים לאחרים בכלל מ"א סימן ה' עיין בסוף סימן קכ"ה:
ש"מ שכתב כל נכסיו דקי"ל שחוזר אפילו כתב לו שטר ומסרו לידו יכול לחזור בו אבל אם מסרו לידו ולקח עוד בקנין פרשב"ם שאינו יכול לחזור בו ור"י כתב אפילו כתב לו שטר ומסרו לידו וגם לקח לו בקנין אפ"ה יכול לחזור בו וכו' שם (קנב:) פשיטא כתב לזה וכתב לזה היינו דכי אתא רב דימי אמר דיאתיקי מבטלת דיאתיקי כתב וזיכה לזה כתב וזיכה לזה רב אמר ראשון קנה ושמואל אמר שני קנה רב אמר ראשון קנה הרי היא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קנה הרי היא כמתנת שכיב מרע בסורא מתנו הכי בפומבדותא מתני אמר רב ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבי' שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וקנו מידו מהו שלח להו אין לאחר קנין כלום סבור מיניה הני מילי לאחר אבל לעצמו לא אמר ליה רב חסדא כי אתא רב הונא מבי כופרי פירשה בין לעצמו בין לאחרים ההיא דקנו מיניה אתא לקמיה דרב הונא אמר ליה מי אקנית כדקנו אינשי ופירש ר"ש כתב וזיכה לזה. כתב כל נכסיו לראובן ומסר לו את השטר לראיית זכותו בפומבדיתא מתנו שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו כתב וזיכה לראשון וקנו מידו מאי שלח להו כיון שזיכה לו וקנו מיניה קנה ואין יכול לחזור במתנתו וכ"ש להקנותה לאחר ואין אומרים בזה שמא וכו' כיון דכולי האי עביד לא הוי אלא ליפות כחו קנה: סבור מיניה ה"מ. דאין לאחר קנין כלום שאם כתב וזיכה לראשון וכתב וזיכה לאחר ראשון קנה לגמרי וכגון שמת שכיב מרע אבל לעצמו יכול לחזור בו אם יעמוד מחליו אמר ליה רב חסדא בין לאחר בין לעצמו ולא דמי לדרב יהודה אמר שמואל דאמר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה דהתם כתב וקנו אבל הכא כתב וזיכה וקנה דכל כך ודאי ליפות את כחו: ההיא דקנו מיניה. כתב וזיכה וקנו מיניה רצה לחזור בו כשעמד מחליו: כדקני אינשי. ש"מ הנותנים לאחר מיתה לדעת שיחזרו בהם אי יעמדו שכותבין או מקנין או כותבין ומקנין אבל אתה כתבת וזכית והקנית דהא ודאי שמואל מודה בין לעצמו בין לאחר. והרא"ש הקשה על פרשב"ם וכתב וריב"ם פי' כתב לזה וכתב לזה כתב ומסר לזה וכתב ומסר לזה דייתיקי מבטלת דייתיקי כת' וזיכה לזה פי' שכ' ומסר לו השטר וגם זיכה לו הנכסים ע"י אחר אם מטלטלין הם מסרן לאחר שיזכה לו בהן ואם מקרקעי הן אמר לך חזק לצרכו וכתב לו הזיכוי בתוך השטר והיינו ממש מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין דאיפליגו בה לעיל ולכך אמר רב ראשון קנה ושמואל אמר שני קנה דהוי כמתנת שכיב מרע דקני שני לאחר מיתה כדין דייתיקי מבטלת דייתיקי ומיירי בייפה כחו דבלא ייפה כחו אף שני לא קנה כדאמר שמואל במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין והלכתא כשמואל בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו שכיב מרע שכתב וזיכה וקני מידו מהו פי' שכתב ומסר וזיכה לו הנכסים על ידי אחר וקנו מידו א"ל אין לאחר קנין כלום ולא מצי למהדר ביה בין לעצמו בין לאחר ההיא דכתב לכולהו נכסיו וקנו מיניה פי' אחר הכתיבה והזיכוי אתא לקמיה דרב הונא אמר מאי אעביד לך דלא אקנית כדמקנו אינשי עכ"ל:
ומ"ש רבי' בשם הרמב"ם דה"ה במתנת שכיב מרע במקצת וכתב עליו לא נהירא ז"ל הרמב"ם בפ"ט מהלכות זכייה שכיב מרע שכתב לזה וחזר וכתב לאחר האחרון קנה שיש לו לחזור עד שימות בין בכל בין במקצת בין לעצמו בין לאחר ואפי' כתב וזיכה לראשון וכתב וזיכה לאחרון האחרון קנה ששכיב מרע שזיכה עדיין מתנת שכיב מרע היא אבל שכיב מרע שכתב וזיכה וקנו מידו אין לאחר קנין כלום ואינו יכול לחזור בו לאחר ולא לעצמו בין שנתן הכל בין שנתן מקצת עכ"ל ורבינו תמה עליו במה שכ' דבמתנת מקצת יכול לחזור בו דהא מתנת ש"מ במקצת דינו כמתנת בריא לכל דבר ואינו יכול לחזור בו וכמו שנתבאר בסי' זה ויש לומר דמשכחת לה מתנת ש"מ במקצת שיוכל לחזור בו כגון שבשעה שנתן לו אותו מקצת פירש שהוא נותנו לו בתורת מתנת שכיב מרע דכל כה"ג יכול לחזור בו וכמו שכתב הרב ז"ל בפ"ח מה' זכייה והעתיק דבריו רבי' לעיל בסימן זה:
(כה) ומ"ש רבינו אבל אם כ' שטר ומסרו לידו וגם זיכה לו המתנה ע"י אחר ולקח בקנין ודאי קנה ואין יכול לחזור בו וכו' מבואר לפי פי' ריב"ם שהעתקתי בסמוך מדברי הרא"ש ז"ל. וכתב ה"ה על דברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך כתב וזיכה פר"ש שמסר לו שטר מתנה. והגאונים פירשו דא"ל לך חזק וקני:ומ"ש רבי' בשם הרמ"ה דמצוה מחמת מיתה נמי אם זיכה לו וגם קנו מידו אינו יכול לחזור בו אפי' אם עמד:
ומיהו אם פירש בהדיא דמחמת מיתה הוא נותן אפילו הקנה בכל מיני הקנאות חוזר בו דברים נכונים הם וטעמם מבואר:
ש"מ שכתב כל נכסיו לעבדו חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד וכו' מימרא דרב נחמן בפ"ק דגיטין (ד' ח:) וכתב ה"ה בפ"ח מהלכות זכייה נתן הרשב"א טעם לדבר וכתב ואינו חוזר בעבד שהרי יודע הוא שיצא עליו שם בן חורין ואין בן חורין חוזר ונעשה עבד ולפיכך גמר וזכהו לעצמו מעכשיו עכ"ל. וכן כתב הר"ן וסיים בה ומיהו אם כתב לו בפירוש מהיום אם ימות ודאי מצי למהדר ביה כיון שהתנה בפירוש:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כלל מ"ה סימן ה':
(כט) מתנת ש"מ בכולה לא בעי קנין כדפרישינן ואם היה בה קנין וכו' גרע ולא קנה אפילו אם מת ואפי' אם מסר לו השטר מחיים לא קנה וכו' ואם פירש שלא הקנה אלא כדי ליפות כחו וכו' קנה בפרק מי שמת (קנב.) איתמר מתנת ש"מ שכתוב בה קנין בי רב משמיה דרב אמרי ארכבה אתרי ריכשי ושמואל אמר לא ידענא מה אדון בה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ובגמרא רמי אהא דשמואל מדאמר רב יהודה אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אף ע"פ שקנו מידו עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ומוקי לההיא דאמר רב יהודה אמר שמואל במיפה כחו ה"ד מיפה כחו אמר רב חסדא וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא ופר"ש על מתנת ש"מ שכתוב בה קנין ע"כ בכותב על נכסיו מיירי דאי במקצת הא אסיקנא לד"ה הלכתא דמתנת ש"מ במקצת בעיא קנין: שכתוב בה קנין. וה"ה אם אין כתוב קנין בתוך השטר או אפילו אין כאן שטר כלל אלא ש"מ שהזכיר צואת שכיב מרע כשחילק כל נכסיו וגם הקנה אותם בקנין סודר אבל אורחא דמילתא נקט שדרך לכתוב הצואות והקנינים בשטר וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא בכל מאי דכתוב מפורש לעיל במנא דכשר למקניא ביה שריר וקיים כלומר וקנינא מיניה קנין גמור להוסיף וליפות כחו לבד המתנה שנתן בע"פ ולישנא יתירא ליפות כחו היא: ובס"פ יש נוחלין פר"ש וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא כלומר אינו אלא תוספת בעלמא לייפות את כחו: וכתב הרמב"ן מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין לאו דוקא כתוב אלא אפילו צוה בקנין ולא כתב כמו שכתב דמי שהרי על דרך בריא הקנה לו וחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין סודר לאחר מיתה והרי הוא כבריא שפירש קני לאחר מיתה ולא עכשיו כלל דודאי לא קני ותמהני מה לי ולגמר דעת שלו הא תקינו רבנן בש"מ דליקנו לאחר מיתה ולאו מילתא היא דהא כיון דמקניא כבריא דיניה כבריא שנתן לאחר מיתה בפירוש דלאו כלום הוא ועוד הא קי"ל בפרק הספינה (עו.) דכל כהאי גונא קפידא הוי בהא קני בשאר מילי לא תיקני עכ"ל. וכתב נ"י שכן הסכימו כל המפרשים. ועיין במרדכי פרק מי שמת: וכתב עוד הרמב"ן נקטינן מתנת ש"מ שכתוב מהיום צריכה קנין כמתנת בריא ולא קניא אלא בקנין ואפילו כתוב בה מהיום ולאחר מיתה: וכן כתב נ"י בשם המפרשים וכתב שאם אין כתוב כן בפירוש מהיום אע"פ שכתוב זמן בשטר לא מהני:ומ"ש רבינו ואפילו אם מסר לו השטר מחיים לא קנה וכו':
ומיהו הא דאמרינן אפילו הגיע השטר ליד המקבל אינו קונה אלא במיפה את כחו היינו שאין השטר כתוב בלשון צואה אלא בלשון מתנה וכו' אבל אם השטר כתוב בלשון צואה וכו' אם הגיע ליד המקבל מחיים קנה וכו' כל זה כתב שם הרא"ש בפסקיו ויש בספרי רבינו בסוף דברים אלו חסרון תיבת אלא וכך צריך להגיה ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר אלא בשלא מסר השטר לידו מחיים ויש לתמוה כיון שיש בה קנין חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין אלא לאחר מיתה כשהשטר כתוב בלשון צוואה ומסרו לו מחיים היאך מוציאנו מידו אין קנין לאחר מיתה ועוד ק"ל מה שכתב כשאין השטר כתוב בלשון צואה אלא בלשון מתנה דאז הוי מסירת השטר כמו קנין ואי במתנה שיש בה קנין עסקינן מה צורך למסירת השטר שיהיה כמו קנין:
ומ"ש גם כאן כתב הרמב"ם ז"ל דמתנת ש"מ במקצת שיש בה קנין אינו קונה אלא במיפה כחו ול"נ דבמקצת הויא כמתנת בריא לכל דבר כבר ישבתי בסמוך דברי הרמב"ם ז"ל: כתבו התוספות בר"פ אע"פ (נה:) למאי דקי"ל כשמואל יש תימה מה שתקנו הגאונים לכתוב במתנת ש"מ ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני בכל לשון של זכות ולא כתבו שום ייפוי כח וי"ל דכל לשון של זכות חשוב ייפוי כח וטוב שיכתוב וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא או יכתוב בתחלה ואף קנו ממני בכל לשון של זכות דומיא דאף כתבו וחתמו והבו ליה בפרק י"נ עכ"ל וכן כתב סמ"ג כתב הריב"ש בסימן קס"ז וצ"ע בצואה זו מפני שכתוב בה קנין וקי"ל כשמואל דאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכו' וא"כ כל צואה זו בטלה ונשארו כל הנכסים בחזק' היורש ואיפשר לומר בזה כי מה שכתוב בצואה שאחר הקנין שאלוהו אם הוא קיים במה שצוה שיעשה בנכסיו ואמר שהוא קיים בכל מה שאמר וצוה שיעשו כן שזהו כדי שיהיה הקנין כדי ליפות כח המקבלים ולזה כיוונו וראויה שיהיו עידי הצואה נשאלים על זה ונאמנים הם לבאר דבריהם בכונת המוריש עכ"ל: וכתב בסי' קס"ח וז"ל ומ"ש בספר חשן משפט ששכיב מרע שמסדר צואתו בדיבור ואח"כ מצוה לכתבה לא נתכוין אלא לזכרון בעלמא לא אמר זה בקנין אלא באומר כתבו שגם בזה צריך ייפוי כח כגון שיאמר ואף כתבו ובזה אפשר שאם לאחר שסידר כל עניניו בצואתו וגמר אותה צוה לכתבה לא נתכוון אלא לזכרון אבל בצואה שיש בה קנין אין ענין הקנין לזכרון וגם בעל ספר המצות כתב יותר מבואר שכתב שאין צורך ייפוי כח לומר ואף כתבו אלא כשנתכוון דוקא להקנות בשטר אבל אם לא נתכוון להקנות אלא שיכתבו לזכרון דברים בעלמא להיות לראיה כמה מניח לכל אחד מתנתו קיימת ואין לאותה מתנה דין שטר כלל נראה מלשונו שהמצוה מבאר שלזכרון דברים הוא מכוין. גם תשובת רבינו האי שהשיב והאי דנהגו בני מקומכם לכתוב בצואת שכיב מרע וקנו ממני וחששת שמא שטר זה לאחר מיתה אל תחוש שאין בזה הזמן מי שמתכוין להקנות בשטר אלא בצואה בעלמא הם מקנים וראיה בעלמא הוא לאו רבינו האי חתים עליה ואם היא אמיתית לא הוה משתמיט הרי"ף והרמב"ם לכתוב זה בחיבוריהם גם לא אחד מהאחרונים וכולם כתבו להדיא דמתנת שכיב מרע שיש בה קנין בטלה כדין הגמרא ואיפשר כי רבינו האי גאון לבני המקום ההוא שכולם נהגו כן היתה כונתו לא לשאר מקומות וזה אמת ויציב וגם מה שכתבת בשם גאון אחר שלא ידענו מי הוא אין לנו להניח תלמוד שבידינו והרי"ף והרמב"ם וכל המחברים ז"ל ונלך אחר דברי נביאות ועוד שכל שיש מחלוקת בדבר הנכסים בחזקת היורש עכ"ל: [%ח] ובתשובה אחרת כתב שנשאל על ש"מ שצוה ואמר הוו עדים עלי וכתבו וחתמו בכל לשון של זכות ותנו לפלוני ופלוני שרציתי ומיניתי אותם אפוטרופסים על כל מה שיש לי בעולם שיהיה להם כח ורשות לעשות מכל ממוני מה שירצו הן למכור הן למשכן הן להלוות הן לשאת ולתת יהיה מרוצה ומקובל אצלי יורשי אחרי והשיב מסתברא שלא אמרו מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין או שכתוב בה אמר לנו כתבו וחתמו לא ידענא מה אידון בה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכו' ומסתברא שלא אמרו אלא לענין מתנותיו אבל לענין אפטרופסות אינו כן דמה הוא נותן להם שנאמר לא גמר להקנותו להם אלא בשטר והלא השטר אינו אלא לראיה שהוא ממנה אותם אפוטרופסים ולענין מה שאמרת שלא הזכיר במינוי האפטרופסות אלא נכסי או מה מיש לי ממוני ותכף שמת יצאו הנכסים מכלל ממונו כההיא דפרק השותפין (ד' מו.) קונם לביתך שאיני נכנס ומת או שמכרו לאחר הרי זה מותר כו' ועוד נ"ל דלענין שכיב מרע אנו הולכים אחר אומדן דעתא ומקיים דבריהם בכל מה שאנו רואים שהיה בדעתם לומר בכל כיוצא בדברים אלו עכ"ל : כתוב בתשובת הרשב"א ז"ל סימן תתפ"ב בשכיב מרע שנתן [%ט] קרקעותיו ואגבן כל נכסיו שלא זכה במטלטלין ובשטרות מפני שלא קנה קרקעות עד לאחר גמר מיתה והרי זה כמקנה מטלטלי אגב קרקעות של עצמו שלא קנה אפילו אמר במתנת המטלטלין והרי אני נותן לו מטלטלי אגב מקרקעי אינו אלא כמיפה כחו אא"כ יאמר והריני נותן לו מטלטלי ואף אגב מקרקעי שהדבר נראה שהוא נותן לו מטלטלי במתנת ש"מ ועוד מוסיף לו אגב קרקע ולכשאתה אומר שקניית האגב בטלה יקנה מצד מתנת ש"מ עכ"ל: [%י] וכתב עוד שנשאל על שכיב מרע שאמר אני ממנה את פלוני אפוטרופוס על בני ולא היה לו אלא בן אחד ילוד והניח אשתו מעוברת וילדה בן אחר מיתתו והבן הראשון נפטר והנער הנולד לאחר מיתת האב הוא שהאפטרופוס משתדל בנכסיו אם יש לו דין אפוטרופא והשיב נ"ל שהאפוטרופסות קיים על היולד לפי שדעת האב קרובה אצל בנו ואע"פ שלא נולד עדיין דעתו למנות עליו אפוטרופוס שהרי הוא ידע שאשתו מעוברת וכשצוה ומינה אפוטרופוס על הכל צוה עכ"ל והאריך בטעם הדבר ואח"כ כתב ועוד שהיתום הזה הילוד הרי סמך על האפוטרופוס כיתום שסמך אצל בעל הבית אלא שאם היינו באים מזה הצד לא היו יכולין למכור בקרקעות אלא כאפוטרופא סתם ואולי מדין מינוי האב רשאים בכל מה שהרשה אותם עכ"ל: [%יא] כתב בתשובות להרמב"ן סי' ו' זה שנתן בצואות ש"מ לא חלה מתנתו עד לאחר גמר מיתה וא"כ אפילו קנו מידו במייפה כחו לא נתייפה שתהי' מתנתו מעכשיו ולאחר מיתה אלא שתהא לאחר מיתה כמו שצוה וא"א שאין שטר לאחר מיתה ועוד שאפשר שאפילו אמר כן בפירוש שהוא רוצה שיקנו בקנין זה לאחר מיתה לא קנו שלא אמר רבי יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו אלא משום דכתב הוא זמן בשטר וצוה לעדים לכתוב בו זמן עכ"ל ותשלום דבריו בתשובה זו אכתוב בסימן רנ"ח: ומ"מ מ"ש שאפילו קנו מידו במיפה כחו לא נתיפה וכו' תמיהא לי דאם כן כשאמרו במתנת ש"מ שכתוב בה קנין שאם קנו מידו במיפה כחו מהני היכי משכחת לה וצ"ע:
ואם כתב לאחד והקנה לו וחזר וכתב גם לשני והקנה לו כתב הר"מ מרוטנבורק שהשני קונה אף בלא יפוי כח ואפי' אם לא הגיע השטר לידו מחיים דלא תלינן למימר דהאי קנין דשני לגרועי אתא וכו':
ולפי זה אם כתב ומסר וזיכה לזה וכתב ומסר וזיכה גם לשני שני קונה אף בלא יפוי כח וכו': לאה שהיתה חולה וחלקה נכסיה במתנת שכיב מרע ואמרה נכסי לפלוני ופלוני חוץ ממה שנתנה לצדקה ומתה ושוב ראו ביד ראובן מנכסיה ותבעוהו מקבלי המתנה ואמר היא נתנה לי במתנת ש"מ קודם שנתנה לכם עיין בתשובות מיימוניות דספר קנין סימן י"ב ועיין בתשובות הרא"ש שאכתוב בסימן זה: ע"ש סי' י"ג פשיטא שיש להשיב לאחד מהיורשים אע"פ שאין כל היורשי' בכאן: יהודית שנפטרה ואמר הרא"מ ליורשיה שנדרה ס' דינרים לצדקה והוא החזיק בממונה אחר פטירתה והיה אומר שלא ישיבם ליורשיה אלא יתננו לצדקה והם אומרים שאינם יודעים מצדקה זו כלום ג"ז שם סימן י"ט:
וכן אם צוה ש"מ שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה אין כותבין ונותנין וכו'. בס"פ י"נ (קלה:) שלח רבין משמיה דרבי אבהו הוו יודעים ששלח רבי אלעזר לגולה משום רבי' ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלו' ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ור' יוחנן אמר תבדק מאי תבדק כי אתא רב דימי אמר ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת רואין אם במיפה כחו כותבין ואם לאו אין כותבין מתיב רבי אבא בר ממל בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין הא שכיב מרע כותבין ונותנין הוא מותיב לה והוא מפרק לה במיפה את כחו ה"ד מיפה את כחו כדאמר רב חסדא וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא ה"נ דאמר אף כתובו וחתומו והבו ליה איתמר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין וכן אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כותבין ונותנין ופירש ר"ש כתבו ותנו מנה לפלוני ומת השכיב מרע קודם שכתבו ונתנו לו את השטר למקבל מתנה שוב אין כותבין ונותנין לו את המנה שמא לא גמר וכו' והא דנקט כתבו ותנו לאו דוקא דה"ה אם אמר תנו וכתבו כדמוכח לקמן דלא חשיב ליה מייפה את כחו לקנות בלא שטר עד דאמר להו תנו אף כתבו אם במייפה את כחו וכו' אם כדי ליפות כחו של מקבל מתנה צוה לכתוב לו השכיב מרע את השטר להיות לו לעדות על מתנה זו ולא לעכב המתנה נתכוון דלא יקנה אלא בשטר כותבין ונותנין אפילו לאחר מיתה כותבין ונותנין דכי היכי דאמרינן גבי צואת ש"מ דדבריו ככתובין וכמסורים דמו משום שלא תטרף דעתו עליו הכי נמי אמרי' גבי שטר שלו דיש שטר לאחר מיתה דכנכתב מחיים דמי. והוא מפרק לה להך דוקיא במיפה את כחו ומיהו בריא אע"פ שמיפה את כחו כענין ייפוי ש"מ דקאמר תנו אף כתבו אפ"ה אין כותבין ונותנין לאחר מיתה דבבריא אמרי' משום דדבריו אינן ככתובין הוצרך לזכות לו בשטר ולא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. הלכה כותבין ונותנין לאחר מיתה במיפה כחו כר"י דאמר תבדק והכי מוקמינן לה בהדיא בפרק מי שמת להא דשמואל במיפה את כחו עכ"ל: ולשון וכן שכתב רבינו מבואר דקאי אמאי דכתב לעיל דמתנת ש"מ שיש בה קנין לא קנה משום דשמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה. וה"נ אמרינן הכא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה: ומ"ש בשם הראב"ד שאם לא ייפה את כחו אפי' אם נכתב השטר מחיים אין נותנין לו הרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות זכייה שכיב מרע שאמר כתבו ותנו לפלוני מנה ומת קודם שיכתבו ויתנו לו אין כותבין ואין נותנין לו שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואם אמר כתבו כדי לייפות כח המקבל כגון שאמר תנו מנה לפלו' ואמר ואף כתבו ותנו לו הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לאחר מיתה וכתב ה"ה סברת המחבר שאם כתבו ונתנו קודם מיתה שקנה ובהשגות אני וחברי אומרים אפי' כתבו מחיים לפי שהעדים שלוחין הן וכיון שהשולח מת מעשה השליחות בטל שהרי לא נתקיים מעשה השליח אפילו שעה אחת מחיים ע"כ וכדברי רבינו פיר"ש ולזה נוטה דעת בעל העיטור וכן עיקר דודאי אם נכתב ונמסר מחיים ודאי זכה דלא גרעה ממתנת בריא וזהו ששנינו במימרא ומת אין כותבין ונותנין הא לא מת כותבין ונותנין דברי הר"א ז"ל תמוהים אא"כ נאמר דמתנה זו אינה חלה אלא לאחר מיתה ולפיכך השטר בטל וצריך עיון עדיין דודאי זו שנכתבה ונמסר מחיים דין מתנת בריא יש לה ונראה שאינו יכול לחזור בו ודברי המחבר עיקר אבל ודאי אם נכתב ולא נמסר אין נותנין לאחר מיתה ועיקר וכן כתבו ז"ל עכ"ל. ול"נ דגם הר"א לא אמר אלא בשכתבו השטר מחיים ולא מסרוהו עד לאחר מיתה אבל אם מסרוהו מחיים כבר עשו שליחותן מחיים והר"א לא להשיג בא אלא לבאר וכ"נ שהוא דעת רבינו שהביא. דברי הראב"ד לבד. וכתב נמק"י בפרק י"נ שהרבה מהאחרונים הסכימו לדעת ר"י שחולק על הרמב"ם והר"ש:
ומ"ש ודוקא דאמר כתבו ותנו או כיוצא בזה וכו' אבל שכיב מרע שמסדר ענינו וגומר צואתו ומצוה לכתבה ודאי אינו מצוה לכתבה אלא לזכרון בעלמא וכו' כן כתב רבינו ירוחם וז"ל כתב ספר המצות ודוקא שנתכוון להקנות בשטר אבל לא נתכוון אלא שיכתבו לזכרון דברים בעלמא להיות לראיה כמה הניח לכל אחד מתנתו קיימת ואין לאותה כתיבה דין שטר כלל וכן כתבו הגאונים עכ"ל וגם בתשובות הרשב"א סימן אלף ומ"ד כ"כ בשם סה"מ ובתוספות כתיבת יד ר"פ אף על פי אפלוגתא דרב ושמואל במתנת ש"מ שכתוב בה קנין מצאתי חילוק זה. ועיין בהריב"ש סי' קס"ח בתשובות הרמב"ן סימן פ"ג: וכתב עוד רבינו ירוחם והא דאמרי' שאין כותבין ונותנין אם כתבו ונתנו מחיים קנה ואחר כן כתב וז"ל מה שאמרנו שצריך ליפות כחו דוקא שלא נמסר לו שטר מתנה מחיים אבל אם מסר לו השטר מחיים אינו צריך יפוי כח אם נכתב השטר בלשון צואה דאינו עומד אלא לראיה ומשמסר לו לא אמרינן שמא לא גמר להקנות אלא בשטר אבל אם לא נכתב השטר בלשון צואה אלא בלשון מתנה שכתוב בו נתונה לך אפי' מסר השטר לידו אם היה מסורת השטר כמו קנין דקרקע דנקנה בשטר דינה כמתנת שכיב מרע דכתיב בה קנין וצריך ייפוי כח ובלא יפוי כח אינו קונה עכ"ל ואח"כ כתב בסוף נתיב כ"ד בריא שאמר ביפוי כח אף כתבו ותנו אם לא כתבו מחיים לא קנה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואם היה ש"מ כשאמר כן קנה מטעם דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי ונמק"י כתב הא דקאמרינן אין קנין לאחר מיתה לרבותא נקט ואפילו קנו מידו וכתבו לו את השטר לא קני ורש"י כתב בכתובות כיון דמית תו לא מצו למכתב שטרא בשמיה וכתב הריטב"א נראה מדבריו שאם כתבוהו מחיים שהיה קונה וכן כתב רשב"ם והרמב"ם ואינו נכון עד שיקנה ויאמר מעכשיו כדין בריא עכ"ל: [%יב] כתב הרשב"א שנשאל על ש"מ שעשה צוואתו בגופן של עכו"ם וצוה שיושמו הדברים בצואתו ע"פ פלוני ופלוני שיועילו בלשון עברי ולאטי"ן מהו שישימו אותם פלוני ופלוני אותם דברים בצואתו אחר פטירתו והשיב דברים ברורים הם דלאחר מיתה אין יכולין להוסיף ולא לגרוע על מ"ש ואפי' עודנו חי אא"כ עמד הוא על אותו לשון וצוה כן אלא שיכולים לכתוב בשטר ולחתום ואפילו ק' ואפילו לאחר מותו ובלבד שיאמר בפירוש אף כתבו וחתמו והבו ליה הא לאו הכי חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וכ"ש זה שצוה שיושמו הדברים בשטר בלשון שיועיל דאלמא כונתו היתה על השטר ונ"ל שאלו דברים פשוטים הם לכל יודעי דת ודין עכ"ל ועיין בתשובותיו דפוס סימן תתש"ד: כתב הריטב"א בתשובה מתוך לשון הצואה אני דן שהוא כמתנה מהיום ולאחר מיתה שהרי קנו ממנו בק"ג מעכשיו ואפילו מאן דפליג בזמנו של שטר במעכשיו מודה ואע"פ שכתוב בתחלתו שצוה מחמת מיתה ושנתן מתנותיו לאחר מיתה אין השם ההוא מוציא מידי עכשיו הכתוב בסופו ואנו מצרפים שניהם והם מתנה מהיום ולאחר מיתה ואינו דומה למתנת ש"מ שכתוב בה קנין דאמר שמואל לא ידענא מה אידון בה דהתם ספיקא דשמואל מפני שלא כתב בו מהיום ולא מעכשיו ושמא לא גמר להקנות מתנתו שנותן לאחר מיתה כדין הקנאת ש"מ המקנה בדברים אלא כדין בריא ובדין בריא. ולא בהקנאותיו אין מתנה לאחר מיתה הא כל שפירש מעכשיו מתנתו קיימת מעכשיו וזה פשוט עכ"ל:
ומ"ש אבל ה"ר יונה כתב דוקא דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני וכו' אבל כשאומר תנו מנה לפלוני וכתבו לו את השטר וכו' לא נתכוון בצואת כתיבת השטר אלא לזכרון דברים ולא להקנות לו בשטר כלומר ודלא כדפר"ש דבאומר תנו וכתבו נמי אין כותבין ונותנים:
ומ"ש עוד ה"ר יונה וכן ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני ולאחר כדי דיבור אמר כתבו ותנו לו את השטר מסתמא לא לחזור בו ממתנה ראשונה נתכוון אלא ליפות כחו וכו' מבואר הוא לפי שיטתו. וכל דברי ה"ר יונה שכתב רבינו כתבם נ"י בפרק י"נ גבי הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא וכתב עוד בשמו שאם אמר תנו כל נכסיו לאשתו ואחר כך שאלו ממנו אם יכתבו לה את השטר והודה שיכתבו לה שודאי ליפות כחה נתכוון אי נמי שפירש ואמר תנו לה כל נכסי וכתבו לה שטר לזכרון בעלמא בפרק מי שמת כ' שאם כתב בכתב ידו שדה פלוני נתונה לפלוני או שאמר לעדים שיכתבו לו למזכרת צואתו וכתבו בו לשון זה שדה פלוני נתונה לפלו' ומחתים עליו עדים ובכה"ג לא חיישינן למימר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלא דוקא כשאמר לעדים כתבו ותנו משמע מתוך דבריו שהמתנה לא תהיה אלא בכתיבה כ"כ האחרונים בשם הראב"ד עד כאן לשונו :
ומ"ש רבינו ובריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין נותנין אפילו במיפה את כחו מבואר בגמרא שכתבתי לעיל בסמוך:ומ"ש בשם רבינו יונה אבל אם אמר תנו ולא אמר כתבו נותנין אע"ג דליכא אלא דיבור בעלמא משום מצוה לקיים דברי המת דשייך אף בבריא בס"פ מציאת האשה (סט:) פסק רב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני הלכה כר"מ דאמר מצוה לקיים דברי המת ובספ"ק דגיטין (טו:) משמע דאף בבריא אמרי' הכי:
ומ"ש בשם הרמ"ה דבבריא ובמתנת ש"מ במקצת שאינו מחמת מיתה ל"ש אם אמר כתבו ותנו לא שנו אם אמר תנו לחודיה אין כותבין ונותנין לו וכו' דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאתפסיה ביד שליש זה שכתב דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא באתפסיה ביד שליש כ"כ התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל בסוף פ"ק דגיטין ובס"פ מציאת האשה בשם ר"ת: (ב"ה) וכתבו רבינו בסי' רנ"ב: ומ"ש בסוף דבריו ואי קנו מיניה וא"ל כתבו ותנו בכל ענין כותבין ונותנין כו' פשוט היא דכיון דקנו מיניה וסתם קנין הוי במעכשיו משעת קנין הוא קנוי לו ומה שכותבין אינו אלא לראיה וז"ל נ"י בפרק מי שמת שאף על פי שלא אמר עם הקנין יפוי כח אם אמר בפירוש שנותן בקנין מהיום ולעולם הכל לפי תנאו ואפילו הוא מצוה מחמת מיתה וצריך שיהא מקנה כדין בריא וכמו שכחב הרמב"ם עכ"ל: [%יג] כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף ונ"ה הא דאמרינן בספ"ק דגיטין דאומר תנו מנה לפלוני דלמנה קבור לא חיישינן ה"מ דמי שמצאו לו מנין בעין אבל אם לא מצאו לו שום מנה אין חייבין ליתן לו ואין אומרים דשוה מנכסיו אמר ליתן לו ועיין שם: כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ד בשם הרשב"א דמתנת ש"מ דכתיב בה אגב לא קנה דמאחר שאינה קונה אלא לאחר מיתה אז הקרקע אינו שלו ונמצאו מקנה על גב הקרקע שאינו שלו: ראובן תבע את שמעון שאמו הפקידה בידו ואמר לו שיתנהו לראובן אחר מותה ושמעון משיב כך אמרה לי אם אצטרך תנהו לי ואם אמות תנהו לראובן בני עיין במרדכי פ' י"נ: רחל שהיתה חולה וחילקה נכסיה ואחר מותה נודע שלאה היתה בביתה ותפסה צררי מעות ומטלטלי והיא אומרת שמחיים נתנתם לה עיין במרדכי פרק מי שמת בתשובת הר"מ: אלמנה שנשאת וחזרה ונתאלמנה ונתנה מטלטלי לבתה ומתה ובניה מבעלה הראשון מערערין על המתנה מפני שלא נשבעה על כתובתה מאביהם עיין במרדכי פרק הנזכר ובכמה מקומות אחרים וכתבתים בטור אה"ע: אלמנה שצותה בשעת מיתה לתת מנכסיה לפלוני והבן שתק ועכשיו טוען שלא נשבעה על כתובתה ומה ששתק שלא להכעיסה עיין במרדכי פ"ג דסנהדרין: כתוב בסוף הגהות מרדכי דבתרא ש"מ שאמר תנו ח' זקוקים לפלוני למחר חזר ואמר שמונה זקוקים לפלוני מסתברא דאין לו אלא ח' זקוקים וכ"כ המרדכי בפרק נערה שנתפתתה בשם ר"ת:
מי שמת ונמצאת קשורה בו צואת ש"מ וכו' לא יתנהו לזה שכתובה על שמו וכו' זיכה בו לאחר בחייו בין מן היורשים בין שלא מן היורשים דבריו קיימים משנה בפ' י"נ (קלה:) מי שמת ונמצאת דיאתיקי קשורה על ירכו אינו כלום זיכה בה לאחר בין מן היורשים ובין שאינו מן היורשים דבריו קיימים. ופר"ש דייתיקי. צואת ש"מ: על ירכו. רבותא נקט דליכא למימר אחר כתב ונתנה לשם כדי לזכות בנכסי המת: ה"ז אינו כלום. שאפי' אם החזיק אחר מיתה באותו השטר אותו שנכתבה לו המתנה לא קני דאע"ג דצואת ש"מ קונה לאחר מיתה ה"מ כדי שלא תטרף דעתו עליו אבל כח השטר לא עדיף כצואתו שהרי לא גמר להקנותו אלא בקבלת השטר ואין שטר לאחר מיתה: זיכה בה. הש"מ לאחר מחיים אע"פ שלא נכתב לשם אותו האיש אלא כך א"ל נכסים שבשטר זה אני מקנה לך בקבלת השטר שתקבל ממנו ה"ז קנה דלא גרע מצואת פיו לרבותא קתני לאחר: דבריו קיימים. אע"ג דאין ראוי ליורשו קנו לאחר מיתה בלא קנין דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי. וז"ל הרמב"ם בפ"ט מהל' זכיה מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו אע"פ שהיא בעדים וקנו מידו כדי ליפות כח אלו שנתן להם ה"ז אינה כלום שאני אומר כתבה ונמלך ואם זיכה בה לאחר בין מן היורשין ובין שאין מן היורשין כל הדברים שבה קיימין ככל מתנות ש"מ וכתב ה"ה מ"ש המחבר וקנו מידו כדי ליפות כחו של מקבל הוא במתנת כל הנכסי' הא במקצתן ודאי לא אלא זכה בהן כיון שיש בהן קנין ואע"ג דלא מטא שטרא לידי' וכ"כ הר"ם ז"ל ודייתיקי זו אינה הקנאה מחיים בקנין כדי שנאמר שעבד נפשיה משעת קנין ע"כ אלמא דבמתנת בריא בקנין לא בעי מטא שטרא לידיה וכמו שכתבתי פי"א מה' גזילה כדעת קצת המפרשים ז"ל. ונראה שהמחבר פירש דבריו קיימים שאם זיכה במקצת לאחד אף כל השאר קיים שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בה ולא ראיתי כן לאחד מן המפרשי' שיהיה מפרש זה כדבריו בכאן עכ"ל: (ב"ה) ונ"י בסוף פ"ק דמציעא חולק בהבנת הרמב"ם בזה ועיין בהריב"ש סימן קס"ה כי הכריח מרברי הרמב"ם בפרק ה' כדברי הרב המגיד: ומה שאמר רבינו בתחלת דבריו או שמפורש בו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה שגם בזה לא נגמר עד לאחר מיתה וכו' כן כתבו שם התוס' אהא דאמרי' אי זו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה מפרש ר"ת מהיום ולאחר מיתה היינו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ומיירי כגון שפירש בפירוש מהיום אם לא יחזור עד לאחר מיתה דמסתמא אם אמר מהיום ולאחר מיתה הוי מהיום קני גופה ולאחר מיתה קני פירות כדמשמע במתני' בסמוך:
כתב הרמב"ם וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו בשם אחר או בשם אחד מבניו ונתן אותו ביד שליש וכו' בפ"ט מהלכות זכיה: [%יד] כתב הרשב"א בתשובה אמרו משמן של גאונים כי נותן סתם מטלטליו לאחר מעכשיו ולאחר מותו ואחר שמת טוענים היורשים הבא ראיה שמטלטלים אלו היו לו בשעת המתנה דשמא לאחר מכאן לקחם ואמרו שעל היורשים להביא ראיה דמסתמא כאן נמצאו וכאן היו וכל שטען חדש עליו הראיה עכ"ל: [%טו] וכתב עוד בתשובה סימן תתפ"ב על שכיב מרע שנתן קרקעותיו ואגבן כל נכסיו שלא זכה במטלטלין והשטרות מפני שלא קנה קרקעות עד לאחר גמר מיתה והרי זה כמקנה מטלטלין אגב קרקעות של עצמו שלא קנה ואפילו אמר במתנת המטלטלין והריני נותן מטלטלי אגב מקרקעי אינו אלא כמיפה כחו אלא אם כן יאמר והריני נותן לו מטלטלי ואף אגב מקרקעי שהדבר נראה שהוא נותן לו מטלטלי במתנת שכיב מרע ועוד מוסיף לו אגב קרקע ולכשאתה אומר שקניית האגב בטלה יקנה מצד מתנת ש"מ עד כאן לשונו וכתב עוד בתשובה אפי' קדם אחד מהיורשים והחזיק בנכסים אין חזקתו כלום דהו"ל כשותפין שאין מחזיקין זה על זה ואפי' בטוען אתה מכרתם לי לאחר מיתת המוריש שאינו נאמן ואפי' במטלטלין שנודע להם בירושה אי איכא עדים וראה דומיא דאומן ונפקד וכ"ש בקרקעות וכתב עוד מה שטען ראובן שאפי' מה שחייב זה היורש למורישם יש לו ליתן לו חלקו הדין עם ראובן כל זמן שאין זה בא אלא מכח מתנה זו שנתן לו מוריש' כל חובותיו בין בשטר בין בעל פה לפי שמלוה ע"פ אינה ניקנית בשטר וכיון שמוריש' לא מחל לו חוב זה אלא שנתן לו נכסיו סתם אין מלוה של אחרים בכלל נכסיו אע"פ שנכסי הלוה משועבדים לו דקי"ל כרבא דבפרק כל שעה (ל:) דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ועוד שאפילו נתן לו בשטר מתנה כל מה שאדם חייב לו אינו קונה ולפיכך אפילו מה שחייב לו לא קנה ולא נמחל לו מחמת מתנה זו אא"כ טען שפרעו או שמחל לו בפירוש ומה שטען ראובן שישבע שלא היה תחבולה באותה מתנה אינו חייב לישבע לפי שאין לו בזה טענת בריא עכ"ל: וכתב עוד ח"ג סי' קי"ב שאלת ראובן שהוא חולה ומתיירא שמא ימות פתאום ומהלך בחוץ כשאר בני אדם ועלה בדעתו לצוות על ביתו מחיים כדי לסלק מחלוקת מבין יורשיו ורוצה למנות אפטרופסין על בניו והם קטנים מעכשיו ולאחר מיתה ולחלק נכסיו בין יורשיו. תשובה תחלת כל דבר צריך אתה לדעת שמתנת ש"מ שאינה צריכה קנין ולא כתיבה ולא מסירה שאינו מדאורייתא אלא מדרבנן כדי שלא תטרף דעתו עליו כדאיתא בפרק מי שמת ובש"מ בלחוד היא שתקנו ר"ל בחולי שנפל למשכב מתמת חוליו דהשתא היא דאיכא למיחש שמא תטרף דעתו עליו אבל במהלך על רגליו לא תקנו ולפיכך ראובן זה שאין מתנותיו קיימות אלא א"כ נותנן במתנת בריא ויכול הוא ליתן מהיום ולאחר מיתה ובכך קנו מקבלי המתנות גוף הנכסים מהיום ופירות לאחר מיתה וכדאמרינן בפרק י"נ גבי הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו ומיהו אם כתב כן אם רצה לחזור בו לאחר מכאן אינו רשאי ואפילו מכר לצורך מזונותיו אינו מכור אלא עד שימות האב אבל אם רצה לשייר ישייר בפירוש כן שאם רצה למכור שיהא רשות בידו או שיכתוב בשטרו המתנות ולכשלא אחזור בי כדאמרינן בר"פ האשה שנפלה (ד' עט.) הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותב' שטר פסים לאחר דברי רשב"ג וחכ"א משחק בה שתכתוב לו מהיום ולכשארצה כלומר ולכשארצה שלא אחזור בי ויכול היא למנות אפוטרופא על בניו לפקח על נכסיהם לאחר מותו דבין חולה בין בריא יכול למנות אפטרופסין ויכתוב להם שהוא ממנה אותם אפטרופסין על נכסיו אלו ועל הנכסים שהוא מזכה להם ושיפקחו בנכסיהם לאחר פטירתו ומ"מ אם יש לו עסק או סחורה או מטלטלין שאינם מסוימים ורוצה לחלקם ביניהם ולרבות לאחד ולמעט לאחר איני יודע לו דרך שיוכל לזכותם להם במתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה שמא מה שיש לו היום לא יהיה לו בשעת פטירה ולפיכך אין לו תקנה בזה אלא בחיובים ר"ל שיחייב עצמו ונכסיו מעכשיו ולאחר פטירה לכל אחד ואחד כפי מה שירצה למעט או לרבות והמרדכי בספ"ק דמציעא ובפרק י"נ ופרק מי שמת חולק על זה ובתשובת מהרי"ק סי' צ"ד על אשר לא היתה חולה כשצותה צואה זו הרבה יש לגמגם דאע"ג דפסק מהר"ם דכל זמן שהמצוה מצוה בפירוש לאחר מותו דחשיב כמצוה מחמת מיתה נחלקו עליו שאר פוסקים ואף הוא עצמו כתב שאינו מועיל אם לא יכתוב זמן בשטר וכרבי יוסי ואף כי אומרים שצותה סמוך למיתתה להחתים העד השני מ"מ אין העד מעיד שבאותה שעה הזכירה מיתה אלא שחתם הצואה שנעשית מחמת בוריה עכ"ל ובתשובת הריב"ש שכתבתי בראש סימן זה נראה שסובר כהרשב"א: [%יז] אשה שעשתה צואה ונטל הבעל קנין לקיים צואת אשתו בהריב"ש סי' ר"ז ובתשובות הרא"ש כלל מ' סימן ב' ובכתבי מה"ר איסרלן סי' פ"ו: [%יח] כתוב בתשוב' הרא"ש סימן אלף ומ"ג מי שהיו לו ב' בנים ובת ונתן לשלשתם כל נכסיו והתנה שבזמן שישאו הבת או תשיא הוא עצמה תטול נדוניא ותסתלק אם השיאה אח א' ופסק לה בנדוניתה יותר משליש לאו כל כמיניה שלא בא אלא לגרוע כחה אם נשאת והכניסה בנדוניתה פחות משליש הנכסים שתסתלק בכך: [%יט] וכתב עוד ח"ג סי' קכ"ג שנשאל על ראובן שצוה בשעת פטירתו שתטול בתו מנכסיו כך וכך ולא צוה שתטול מחמת נישואיה אם תטול אותו סך מוסיף על עישור נכסים והשיב שדעתו נוטה לומר שאע"פ שפסקו הפוסקים כר' יוחנן דאמר בפרק מי שמת גבי מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן שניה ויתרה משום דאית לה רווח ביתא מהני נכסי כיון דבירושלמי פסקו כר' חנינא דפליג אר' יוחנן די לנו שנפסוק כר' יוחנן במה שנתפרש בהדיא דהיינו כשמת הבן דאית לה רווח ביתא בירושת הנכסים כבן אבל רווח ביתא מחמת מתנת האב לא שאין מתנה זו אלא בנכסים שבאו לה במתנה ממקום אחר: וכתב עוד שם סי' קכ"ג שאם הבת קטנה ויש לה אפוטרופסין יכולים מעכשיו לתובע מה שהניח לה אביה כי מעכשיו הוא שלה והפירות שלה: [%כ] וכתב עוד שם סימן קכ"ז על ש"מ שצוה לעשות שני ספרים והסופר שכתב הצואה קבע זמן להשלמתן שתי שנים וכששמע כן הש"מ אמר זמן מועט הוא שתי שנים די שיעשו תוך ה' שנים והסופר שכח ולא תיקן הצואה והשיב שאע"פ שבצואה כתוב שיעשו תוך שני שנים אין הולכין אלא אחר דבריו האחרונים אפי' קבע מתחלה זמן שתי שנים יכול הוא לחזור בזו ולומר חמש וכל שאתם יודעים האמת שכך אמר הולכים אחר דבריו ואחר גילוי דעתו : [%כא] וכתב עוד שם סי' קכ"ח אמרת שהוא אמר ויהיו אותם ספרים כס"ת אחר שהקדיש פלוני ונסתפקת אם דמיון זה הוא במשקל העטרה ובנויי הספר או בשיווי הדמים תשובה נראה שהוא רצה לעשות בנוי והידור כאותו ספר בכתיבה נאה ונויין ותפוחים וקשוטי הספרים כאותו ספר שנתכוון שיזכרו אותו לטוב שעשה שנים כאחד שעשה פלוני: [%כב] וכתב עוד שנשאל על ראובן שעשה שטרי מתנת בריא שנתן לשמעון אחיו בתים וכרמים ונתן השטר ביד נאמן וצוהו שיתן לאחר פטירתו שטר זה לאחיו ואח"כ נשא ראובן אשה והוליד בנים ונפטר ואז מסר הנפקד אותו שטר לשמעון והאלמנה והיורשים מוחים ביד שמעון וטענו כי אחר שכתב השטר חזר ראובן ולקח משמעון והחזיק בהם שני חזקה ולא מיחה שמעון והשיב שמעון כי הוא לא ידע במתנה עד עכשיו ומפני כן לא מיחה והשיב הרב דטענת שמעון יפה היא ודומה למה שאמרו בפרק ב' דכתובות (יז:) אין מחזיקין בנכסי קטן אפי' הגדיל ומיהו דוקא אם היורשים והאלמנה מודים לו שלא בא לידו שטר המתנה עד עכשיו אבל אם אינם מודים לו עליו להביא ראיה כי כל מי שטוען לא הייתי יודע שקרקע זה שלי או שטוען שזה החזיק בקרקעי עליו להביא ראיה שהיה במקום רחוק שלא נודע לו או שהיה בענין שלא יכול למחות כגון שהיה בורח מחמת מרדין או שהיה בשכוני גוואי ואע"פ שהנפקד מעיד לו אינו אלא עד אחד עכ"ל. ראובן כתב לשמעון כל נכסיו במתנה ונפטר ראובן ושמעון מקבל המתנה שואל ללוי על קצת מטלטלין שאומר שהנותן הפקידם בידו ולוי אומר שראובן נתנם לו מחיים עיין בתשובות הרא"ש כלל ק"ז סימן ב' ועיין בתשובות מיימון בספר קנין סי' י"ב ועיין בכלל פ"ג סי' ג' וסי' ד'. כתוב בתשובות הרשב"א סי' אלף ונ"ג הנותן ביתו ומשייר דירה לעצמו יש מחכמי האחרונים שאמרו שאינו יכול להשכירם לאחרים ואינו מחוור וכן הסכימו הראשונים ז"ל עכ"ל. עיין בדברי רבינו סי' רצ"ד והריב"ש שמ"ה. עיין בכלל ס"ח סי' ב' וכ"ג וכ"ח צוואת אשת איש שנתרצה לה הבעל עיין במרדכי פרק הזהב:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |