בית יוסף/אבן העזר/ק

בית יוסף ‏ אבן העזר ק

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אין הכתובה נגבית מדינא דגמ' אלא ממקרקעי זה פשוט בכמה דוכתי:

ומ"ש ומן הזיבורית שבנכסיו פשוט במשנה ר"פ הניזקין (מח:) ויהיב טעמא בגמ' (נ.) דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכתב הרשב"א ואיפשר לומר מהאי טעמא דאפי' נדוניא אינה נגבית אלא מן הזיבורית דאין כאן נעילת דלת ואדינא מוקמינן לה כשאר ב"ח דמדינא לא גבו אלא מן הזיבורית :

ומ"ש ולא בשבח שהשביחו הנכסים אחר מותו וכו' ולא מהראוי משנה פ' יש בכור (דף נד) שאין האשה בכתובתה נוטלת בשבח ולא בראוי כבמוחזק ואמרינן עלה בגמ' איני והאמר שמואל ב"ח גובה את השבח א"ר אבא מקולי כתובה שנו כאן ומ"ש ל"ש השביחו יורשים ול"ש השביחו לקוחות וכו' כן כתב הרמב"ם בפי"ו מה"א וכתב ה"ה דע שאין נצ"ב בכלל זה אלא הרי הן נגבין משבח שהשביח לוקח אבל לא מן היתומים כמו החוב ודין החוב נזכר פכ"א מה"מ זהו דעת רבינו וכן הסכים הרשב"א ז"ל בתשובה עכ"ל:

ומ"ש אבל במלוה שחייבים לבעל נקרא מוחזק ונגבית מהם אפילו הוא על העכו"ם ז"ל הרא"ש בפרק י"נ אף על פי שהורע כח הבכור והבעל לענין מלוה דהוי ראוי לגבייהו לגבי כתובת אשה הויא כמוחזק וגובה כתובתה ממנה כדתנן בפורק הכותב (פד.) מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשים והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים וכו' ומיהו אין ראיה דלעולם אם גבו יתומים את המלוה בין גבו מעות בין גבו קרקע אינה גובה מהם משום דהוי ראוי אבל בעוד שלא גבו יפה כחה לגבות אף על פי שהוא ראוי כי היכי דיפה כח המלוה והאשה לגבות אף על גב דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וה"ה לענין ראוי נמי כיון שהם ביד אחרים יפה כחן לגבות וקצת יש להביא ראיה מהא דאמר ר"נ לעיל יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר וגובה אותה מהם לרבא דמפרש טעמא (פסחים לא.) דאמר ליה כי היכי דמשתעבדנא לאבוהון משתעבדנא ליה מדרבי נתן והאי טעמא נמי שייך בכתובת אשה אע"ג דלא ניתנה לגבות בחיי הבעל מ"מ ה"ל שיעבוד על כל בעלי חובות ומצינו למימר דיש חילוק בין כתובת אשה לב"ח משום דאקילו רבנן בכתובת אשה כדאמרינן בפרק יש בכור מקולי כתובה שנו כאן ומיהו למאי דאמור רבנן דאקיל כמו גבי שבח אמור ובמאי דלא אמור לא אמור ועוד ראיה מהא דאמרינן בפרק האשה שנפלו (פא:) הרי שהיה נושה באחיו מנה וכו' אלמא אע"ג שכבר המלוה ביד היורש גובה ממנה כתובה והאידנא דתקינו הגאוני' דב"ח וכתובה גבו ממטלטלי דיתמי אם גבו מטלטלין בחובת אביהם הרי הן כמקרקעי וב"ח וכתובת אשה גובה מהם וכן עמא דבר ואפילו ממלוה דעכו"ם והיינו טעמא דלענין ב"ח וכתובת אשה לא חשיבא מלוה ראוי משום דמשעבדא להו בחיי אבוהון מדרבי נתן עכ"ל כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ו סימן ד' שמעון שתובע מראובן ק' זהובים מכח חמותו שהיתה חייבת לחמיו נ"ל אם לא גבתה חמותו כתובתה ובאה לגבות ממלוה בעלה חייב ראובן לישבע שלא היה חייב לבעלה כלום ומה שטען שמחלה לא שייך כאן מחילה דאינה יורשת בעלה אלא גובה כתובתה מנכסי בעלה ובעוד שלא גבתה חובות בעלה לא זכתה בהן ואין כח בידה לא ליתן ולא למחול עכ"ל : אלמנה שמת חמיה קודם בעלה אין לה לגבות כתובתה מנכסי חמיה מחלק ירושת בעלה כיון שחמיה הניח אלמנה מרדכי פ"ד דכתובות :

ומתקנת הגאונים נגבית ממטלטלין תקנה זו כתבה הרא"ש בקידושין פרק האומר והרי"ף והתוספות פרק מציאת האשה והרמב"ם פי"ו מה"א:

ומ"ש וה"ה לכל תנאיה חוץ מכתובת בנין דכרין כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר:

ומ"ש חוץ מכתובת בנין דכרין כדלקמן בסי' קי"א:

ומ"ש לפיכך אם גבו היורשים מעות בחובת אביהם גובה מהם כבר נתבאר בסמוך. ומ"ש ודוקא מטלטלי בני חרי אבל מכרם הבעל או נתנם במתנת בריא אינה גובה מהם בפרק מציאת האשה (סז.) כתבוה התוס' והרא"ש בפשיטות דאין האשה גובה מטלטלין שמכר הבעל ובקידושין פרק האומר נסתפק הרא"ש אי גביא כתובתה ממתנה והאריך בדבר ובסוף כתב וז"ל ולענין פסק הלכה הכי הלכתא דעדיפא כח מתנה מכח ירושה כדמוכחא ההיא דפ' שנים אוחזין (יב.) וההיא דפרק נושאין (צט.) איכא לאוקמי במתנת ש"מ הילכך אפי' כשתקנו הגאונים דכתובה ומזונות גבו ממטלטלי דיתמי ממתנת בריא לא גבו עכ"ל וכ"כ התוס' בפרק נערה שנתפתתה (מט: ד"ה הוא) וז"ל לפי מה שתקנו הגאונים דאשה גובה כתובה ומזונות ממטלטלי דיתמי אע"ג דירושה הויא דאורייתא כ"ש דגביא ממטלטלי דמתנת ש"מ דרבנן דכה"ג אמרינן בפרק י"נ (קלג.) אבל ממטלטלי דמתנת בריא דהויא דאורייתא לא גביא כתובתה ומזונות לא גביא אפי' ממקרקעי כי היכי דלא גביא מלקוחות כדפרישית ול"מ נתן הוא אלא אפילו נתנו יתומים אע"ג שכבר משמת נשתעבדו הנכסים עכ"ל:

ומ"ש רבינו ואם מכרו היורשים אחר מותו גובה מהם נראה שדבר פשוט הוא שהרי משמע נפלו הנכסים לפני האלמנה ואין כח ביד היתומים ליתנם: (ב"ה) זה פשוט ואע"ג דאמרינן בפרק מציאת האשה (סט:) האחים שמכרו או שמשכנו אין מוציאין למזונות דוקא למזונות אבל לכתובה מוציאין דחוב הוא: אבל מדברי התוס' שכתבתי בסמוך משמע בהדיא שחולקים על זה וכן פסק במישרים נכ"ג ח"י כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ו סימן ג' ששאלת אם כתובת אשה נגבית מן החובות ראיתי את רבותינו וכנ"ל הדין שהאידנא שרוב עסקינו ופרנסתינו בחובות והלואות לעכו"ם הויין כאשלי דקמחוניא ועיקר אסמכתייהו עליהם דאל"כ הפקעת רוב כתובות בנות ישראל עכ"ל ונראה דאיצטריך לה"ט לאותם שאינם משעבדים בכתובה מטלטלי אגב מקרקע וגם אינם נוהגים ע"פ תקנת הגאונים אבל לדידן דמשעבדים בלאו האי טעמא נמי גביא מהחובות. כתבו התוס' בפרק מציאת האשה (סז.) שיש פוסקים דמטלטלי דידן משתעבדי לכתובה דהוי כגמלי ערביא ואשלי קמחוניא ואין נראה לר"ת דהנהו כקרקע ואם מכרן הבעל תוציא אשתו מיד הלקוחות לאחר מותו וא"כ לדבריהם בטלה תקנת השוק אלא מחמת תקנת הגאונים גביא מטלטלי דיתמי עכ"ל ולדידן דכתבינן מטלטלי אגב מקרקעי דקנאי ודאקנה גובה ממטלטלי שמכרם כמו מן הקרקעות ועיין בח"מ סימן ס' אם כתובה נגבית מעיסקא שנתנו לו להתעסק עיין בפ' המקבל (קד:) אם כתובה ומזונות נגבית ממתנת ש"מ בטח"מ סימן רנ"ב ובכתבי מה"ר איסלן סימן פ"ו:

כתב הרמב"ם נהגו לכתוב בכל הכתובות מקרקעי ומטלטלי ודבר זה תיקון גדול הוא וכו' בפרק י"ו מה"א. ב"ה וע' בהריב"ש סימן שנ"ב וכתב ה"ה מדברי רבינו נראה שאע"פ שלא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי אלא מקרקעי ומטלטלי גובה היא מן הדין מן היורשים אפי' מטלטלין וכ"כ הרשב"א בסוף כתובות ואם כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי אפי' מן הלקוחות גובה מטלטלין כמבואר פי"ח מהלכות מלוה הרי שלא כתב וכו' דעת רבינו הוא שאין לומר בזה אע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי שאין זה תנאי ב"ד כיון שנתחדש אחר התלמוד עכ"ל: כתב הרשב"א בתשובה לענין הפירות אם קדם היורש ותלש ואכל אינו חייב מחמתן לאלמנה כלום ולא עוד אלא אפילו לא תלשם אם מכרם המוריש אם הם מבושלים כ"כ שאינם צריכין לקרקע אין ב"ח גובה מהם משום דקי"ל בפ"ק דמציעא (יד:) דבעל חוב אינו גובה פירות: וכתב עוד שאלת ראובן הודה בכתב ידו לשמעון שכל מה שיש לו בין קרקע בין מטלטלי הוא משותף בין שניהם ואחר ימים נשא ראובן אשה ושיעבד לה כל נכסיו ואח"כ נפטר ושמעון בא בכתב ידו לחלוק בנכסים והאלמנה טוענת שאינה מאמינו שנכתב כתב הודאה זה קודם שנשאה ואע"פ שכתוב בו זמן מוקדם לנשואיה שמא לגרע כח שיעבודה נתכוון ולאו כל כמיניה תשובה לענין הקרקעות הדין עם האלמנה לפי שלא היה יכול להוציאה משיעבודה וה"ה למטלטלין אם כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי אבל אם לא כתב לה אגב אע"פ שכתב לה מטלטלי ומקרקעי נאמן על המטלטלין: וכתב עוד בתשובה על ראובן שהוציא כתב ידו של שמעון אחיו שהודה שקבל ממנו פקדון כך וכך מעות ונפטר שמעון ואין ספוק בנכסים לכתובה ולפקדון הדין עם האלמנה ואפילו הודה שמעון בפקדון בשעת פטירתו אינו מזיק לאשה דהודאת בעל דבר במקום שחב לאחרים אינו כלום עכ"ל :

אם מוצאים לו קרקע בן חורין מוכרין ונותנין לה ואם לאו טורפת ממשעבדי שמכר או נתן וכו' זה פשוט בכמה דוכתי שהאשה טורפת לכתובתה ממקרקעי שמכר או נתן הבעל:

ומ"ש אפילו אם נתרצית בקנינו שקנו מידה אינו מועיל אלא אם כן קנו ממנה תחלה כדפרישית לעיל בסימן צ':

מכר לאחד קרקע ולא נתרצית שלא רצתה לחתום לו ואח"כ מכר לאחר וכו' קנה ואינה גובה ממנו שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכו' בס"פ מי שהיה נשוי (דף צה) וכבר נתבאר בסימן צ':

ומ"ש ולענין אם יכולה לגבות מן הראשון איכא פלוגתא וכו' שם נחלקו רש"י ור"ת בפירוש מאי דקאמר התם איהו אפסיד אנפשיה בידים והסכים הרא"ש בפסקיו לפר"ת:

ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפי"ט מהלכות מלוה ולזה הסכים בתשובה להרמב"ן סימן פ"ט והאריך בדבר:

מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך וכו' משנה ס"פ מי שהיה נשוי:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת איש ואשה שמכרו בית לאחד וכו' כלל ס"ג סימן ד' וכתב שם שדין זה כדין הא דתנן מי שהיה נשוי ב' נשים וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך וכו' וע"ש: כתב הרשב"א והוא בתשובה להרמב"ן סימן נ"ז. שאלת אלמנה שיש לה כתובה על נכסי בעלה ונתפשרה עם יורשיו שיתנו לה ש' דינרים בכל שנה למזונותיה ופרנסתה ושיעבדו על זה עצמם ועוד ייחדו לה אלפים דינר בתיבה מיוחדת שאם שמא לא יתנו לה אותו סך בכל שנה שתוכל לקחת מאותה תיבה כל מה שיחסרו לה מאותו סך ונתנה כתובתה ביד שליש על תנאים אלו ושאין השליש רשאי ליתן לה שטר כתובתה אא"כ יכלו כל אותם אלפים דינרים וכשלא ישלימו לה אותו סך יוציא השליש שטר הכתובה לגבות מנכסי הבעל אותו סך הנזכר אבל אין בכתב השלישית שיוציאנה לה לגבות בה כלום לעולם ועכשיו יצאו בעלי חובות שעל הבעל והיא מעכבת על ידם מחמת הקדמת שטר כתובתה והם אומרים כבר ייחדנו לך ממון ועוד חייבו היורשים עצמם לך הדין עם מי: תשובה אם נכסי המת מרובים שיספיקו עכשיו לכתובת האלמנה ובעלי החוב אפילו לא נתפשרה עם היורשים אין האלמנה יכולה לעכב ביד בעלי החוב מלגבות חובם אלא אומרים לה אם תרצי לגבות כתובתיך גבי ואף אנו נגבים מהמותר ואם אמרה איני רוצה לגבות כתובתי עכשיו אלא רוצה אני לזון ואין שיעור למזונות דאין להם קצבה אין בטענתה כלום שאם אתה אומר כן כל מי שיש לו אשה ואפילו אין כתובתה אלא מנה ויש לו מאה מנה ויש לו עליו מלוה לא יגבה ב"ח מנכסיו כלום שכבר הוא משועבד למזונות ופרנסה של אשתו ואינו ותדע לך דבעל יכול למכור נכסיו ואין האשה יכולה לעכב לא מחמת שיעבוד מזונות ופרנסה ולא מחמת שיעבוד כתובה וכדאמר בעל אי בעי לזבוני מי לא מצי מזבן וכן נמי ב"ח מוקדם אינו יכול לעכב ביד ב"ח מאוחר לגבות חובו עכשיו כל שזמן גבייתו קודם לזמן בעל חוב המוקדם ואפילו בשעשאו אפותיקי סתם וכ"ש זו שנראה שנתפשרה עם היורשים מכתובתה שלא לגבות בה עכשיו ולא לעולם כל שנותנין לה אותו סך שיספיק לה אותו ממון שמיוחד תחת ידה ואפילו לא יספיק מ"מ עדיין לא הגיע זמנה וכל שלא הגיע זמנה אינה יכולה לעכב וכמ"ש ואפילו בזמן שיגיע זמנה ר"ל שיכלה כל אותו ממון המיוחד אינה גובה כתובתה אלא ב"ד שמין לה כמה שוה כתובתה לפי מה שנתפשרה עם היורשים כן דעתי נוטה וכתב שזו שלא כתב השליש שיוציא לה כתובתה לגבות בה לעולם ולא עוד אלא שעדיין צריך תלמוד אם יכולה לעכב כיון ששיעבדו לה היורשים נכסיהם שהרי יש לה שיעבוד ממקום אחר לגבות ממנו ובין זה וזה תגבה היא ובעלי החוב את חובם עכ"ל. ובתשובה אחרת כתב מה שטען המורשה שאין ליורש לגבות החובות אינו כלום ואם יראה שלא יאבד מה שיגבה תבא ותגבה כתובתה ואז יוציאו ב"ד מן הלוים ויתנו לה מדרבי נתן ואם קדם וגבה היורש מוציאין ממנו ונותנין לאלמנה מתקנת הגאונים שתיקנו שיהיו המטלטלין כקרקע וכדעת הרי"ף בפרק האשה שנפלו גבי ברייתא דמי שהיה נושה באחיו מנה ומת וכו' ואע"ג שיש מגדולי הפוסקים שחולקין עליו אנו כך קבלנו מרבותינו שכדברי הרי"ף עיקר ע"כ. כתוב בתשובה להרמב"ן שנשאל על גר שמת בלא בנים וקדם א' וזכה בנכסיו אם תגבה אשת הגר כתובתה מאותם נכסים והאריך בתשובה עיין עליו: אם האשה גובה כתובה ממתנה שנתן בעלה כשהוא בריא או כשהוא ש"מ עיין במרדכי פרק נערה שנתפתתה:

ואין הכתובה נגבית אלא בפחות שבמטבעות כגון אם נשא במקום אחד וגירשה במקום אחר וכו' בסוף כתובות (דף קי:) תנן נשא אשה בא"י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא"י נותן לה ממעות א"י רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא בגמ' היא גופה קשיא קתני נשא אשה בא"י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י אלמא בתר שיעבודא אזלינן אימא סיפא נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא"י נותן לה ממעות א"י אלמא בתר גוביינא אזלינן אמר רבה מקולי כתובה שנו כאן ופירש"י מעות קפוטקיא. גדולות ושוקלות יותר משל א"י: מקולי כתובה שנו כאן. הקלו בכתובתה וזו אחת מקולי כתובה. ורבן שמעון בן גמליאל קסבר כתובה דאורייתא הילכך בתר שיעבודא אזלינן כדין כל שטרי חוב וכבר נתבאר בסימן ס"ו שר"ת סובר דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל והרב אלפס והרמב"ם וכל הגאונים סוברים דהלכה כת"ק:

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם הוא בפי"ו וכ"כ הגאונים בתשובה. וכתב ה"ה בפרק הנזכר על דברי הרמב"ם דע שכל זה הוא כשיש בשיווי המטבע שהוא מגבה לה כדי מאתים ומנה שתקנו חכמים אבל פחות מכאן א"א לפחות ולא הוצרך רבינו לפרש זה שכבר נתבאר פרק י' שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה מק' הרי בעילתו בעילת זנות. ובהשגות א"א והוא שכתב לה ממטבע היוצא אבל אם כתב לה מאתים דינרים סתם הדבר ידוע שהוא א' מח' בכסף צורי ע"כ. ואין כן דעת רבינו אלא אף בכותב סתם יש לה בפחות שבמטבעות שבמקום הנישואין והגירושין אע"פ שהוא יותר משיעור חכמים וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכתב הרשב"א שאם כתב לה מאתים דינרים דחזו ליכי שהם מאתים של מדינה שהרי פירש איזה הן אלו ק"ק אותם דחזו לה עכ"ל ודע שנצ"ב לדעת רבינו הרי הן כדין החוב בדבר זה וכבר נתבאר דין החוב פי"ז מהלכות מלוה וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובה שכל מה שהוא מקולי כתובה אין נצ"ב בכלל אלא הרי הן כדין החוב עכ"ל. וכל זה ביאר יפה הריב"ש בתשובה סימן שי"ב. וכתב מהר"י קולון בשורש פ"א שתוספת שליש הנהוג בינינו אינו התוספת הנזכר בכל מקום בתלמוד אלא הוא מעיקר הדין ומנהג אבותינו שהנהיגו אותה בכל גלילותינו תורה היא וע"פ התלמוד ויש לה דין נצ"ב שהיא הנדוניא ואין דבריו נראים לי : כתב הרשב"א שאלת נשא אשה בקפוטקיא והלך לא"י ואח"כ מרדה בו ותובעת גט בקפוטקיא מהו תשובה לא אמרו גירשה בא"י נותן לה ממעות א"י אלא כשהיא שם עמו וגירשה שם אבל כאן שהיא עדיין בקפוטקיא וכאן היא גובה כתובתה נמצא מקום השיעבוד ומקום הגוביינא אחד והרי היא גובה ממעות קפוטקיא ופשוט הוא:

ובמקום שכותבין כתובה אינה נגבית אא"כ יהיה שטר כתובה בידה וכו' בספ"ק דמציעא (דף יז.) גרסינן א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"ט כל תנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי אמר רבי חייא בר אבא לר' יוחנן לא משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה א"ל אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותיה אמר אביי מאי מרגניתא דילמא במקום שאין כותבין כתובה דגט היינו כתובה אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיטא כתובה גביא ואי לא לא גביא הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי וכו' אלא ודאי מתניתין איירי במקום שכותבין כתובה וגובה כתובתה מכח מעשה ב"ד ולא מצי למימר פרעתי וכתב הרא"ש וקשה מכאן למה שפסק רי"ף בס"פ הכותב על מתניתין דהוציאה גט ואין עמה כתובה דהלכה כשמואל דאוקי מתניתין דוקא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין אינה גובה בלא כתובה וכ"כ הרמב"ם בפי"ו מה"א האשה שהוציאה גט ואין עמה כתובה אם דרך אותו מקום לכתוב כתובה ה"ז נשבע היסת שפרע ופטור וכיון דר"י פליג אדשמואל הלכה כר"י ועוד דאביי דהוא בתרא סבר כוותיה ועוד דרי"ף הביא כאן דברי ר"י לפסק הלכה והתם פסק כשמואל ותירץ הרמב"ן דר"י לא פליג עליה דשמואל דבמקום שכותבין ריעא טענתא דידה ורגלים לדבר שנקרעה כתובתה בפריעתה ואביי מעיקרא כדהוה ס"ד דמצינו למימר דגט היינו כתובה הוה סבירא ליה דר"י איירי אף במקום שכותבין מדמייתי רבי חייא בר אבא ראיה ממתניתין וקבלה ר"י מיניה דבמקום שאין כותבין ליכא לאיתויי ראיה מיניה דאיכא למימר דלאו טעמא משום טוען אחר מעשה בית דין אלא משום דגט היינו כתובה ולהכי תמה היאך מייתי מינה ראיה למקום שכותבין דילמא מתני' במקום שאין כותבין וכד עיין בה ואשכח דל"ל דגט היינו כתובה הדר ביה והודה לר"י דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ובמקום שאין כותבין דוקא דה"נ צריך טעמא דמעשה ב"ד דלא ריעא טענתיה למימר דפרע מידי דהוה כשאר מלוה על פה לא שייך למימר מה הועילו חכמים בתקנתן דמצי לאתרויי ביה בשעת גירושין אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני וגם צריך למעשה ב"ד למקום שאין כותבין כתובה ויש עדים שכתב לה א"ה לא מצי למימר פרעתי דבהכי איירי מתניתין אליבא דאביי כדפרישית לעיל ומסתבר הכי כיון דבאותו מקום נהגו שלא לכתוב ולא מהימן לומר פרעתיך איהו דאפסיד אנפשיה שכתב לה ולא ישתנה הדין בכך והכי מסתברא טפי כי למה נאמר דפליגי ר"י ושמואל כיון שנוכל לפרש וליישב דלא פליגי וזו היתה סברת רי"ף עכ"ל ודברים אלו כתב ג"כ בתשובה כלל ל"ו ובס"פ הכותב כתב הר"ן ומה שהקשו על הרי"ף ושמפני כך כתבו התוספות דמתניתין דהוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה אפי' במקום שכותבין היא והוא ז"ל כתב ליישב דברי הרי"ף ז"ל וכתב ה"ה בפט"ז מה"א שדעת הרבה מפרשים וגאונים כדעת הרי"ף והרמב"ם ועיקר ודוקא כשהבעל טוען פרעתי או מחלה לי אבל אם מודה ודאי חייב לפורעה וכן יתבאר זה בדברי רבינו וידוע שלעולם טוענין ליורש ע"כ ועל מ"ש הרמב"ם דבמקום שאין דרכם לכתוב כתובה אלא סומכין על תנאי ב"ד ה"ז גובה עיקר כתובה אע"פ שאין בידה שטר כתובה בין נתגרשה בין נתאלמנה כתב ה"ה זה מוסכם דבמקום שאין כותבין וסומכין על תנאי ב"ד הרי הבעל צריך להביא ראיה שנפרעת וכן מתבאר במשנה ובגמ' פרק הכותב (פד:) ופרק הנושא (קד:) וכתב רבינו בתוספ' צריכה להביא ראיה שהתוס' אינו מתנאי ב"ד שנאמר אע"פ שלא נכתב כמו שנכתב הוא וק"ו הוא מדין העיקר במקום שכותבין ודבר פשוט הוא לפי שיטת ההלכות ורבינו וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפ"ק דמציעא עכ"ל:

ומ"ש רבינו שהאשה שאומרת מת בעלי נאמנת כדפרי' לעיל הוא בסימן י"ז :

ומ"ש גם נותנין לה כתובה על פיה משנה וגמ' פרק האשה שלום (קיד: קיז.):

ומ"ש ונדוניא ותוספת אינה גובה אא"כ כתובתה בידה אפי' יש עדים כמה היה כבר נתבאר בסמוך בדברי הרמב"ם וה"ה שתוספת אינו בכלל הטוען אחר מעשה ב"ד וה"ה לנדוניא:

ומ"ש שאפילו יש עדים כמה היה פשוט הוא דה"ל כמלוה ע"פ שהוא נאמן לומר פרעתי:

ומ"ש בשם הרמב"ם שצריכה לישבע שמת בפרק י"ו מהלכות אישות: ב"ה כתב מתירין אותה לינשא ומשביעין אותה ונותנים לה כתובה וסובר רבינו דמשביעין אותה דקאמר היינו שמשביעין אותה שמת בעלה וזה דבר תימא שמאחר שמתירין אותה לינשא ממילא גובה כתובתה שהרי הוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי וכמו ששנינו בפרק האשה שלום (שם) ואין מקום לשבועה זו ומ"ש שמשביעין אותה שבועת אלמנה כשאר אלמנות:

ומ"ש אבל אם אמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה וכו' מימרא פרק האשה שלום:

ומ"ש בשם הרמב"ם שאם אמרה התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה ואם אומרת תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מתירין אותה לינשא ואין נותנין לה כתובה ואם תפסה אין מוציאין מידה בפרק ט"ז מה"א:

ומ"ש ואני כתבתי למעלה דבשניהם אין מתירין אותה לינשא בסימן י"ז כתבתי טעם הרמב"ם ז"ל וטעם רבינו:

במקום שאין כותבין כתובה והביא עדים שכתב לה כתובה כתב הרמב"ם שדינו כבמקום שכותבין וכו':

ומ"ש בשם הרא"ש שגובה כיון שבאותו מקום לא נהגו לכתוב וכו' כך מבואר בדבריו פ"ק דמציעא שהעתקתי בסמוך ומ"ש בשם סמ"ג על שם ר"י דאפילו במקום שכותבין גובה וכו' כבר נתבאר בסמוך שזה הוא דעת התוספ' בההוא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום:

ומ"ש שהרא"ש כתב כסברא ראשונה כבר נתבאר במה שהעתקתי לשונו בפ"ק דמציעא כתב הרא"ש בתשובה סוף כלל צ"ח אשה שאבדה כתובתה רואים כתובת נשי משפחתה וכתובתה כמותם ואם כתובות נשי משפחתו מרובות משל נשי משפחתה עולה עמו עכ"ל. וכבר כתב זה רבינו בסימן ס"ו:

הוציאה גט ואין בידה כתובה דינה כמו אלמנה וכו' כבר נתבאר בסמוך דהיינו מתניתין דס"פ הכותב (פט.) דקתני הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה ופסק הרי"ף כשמואל דאוקמה דוקא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין אינה גובה בלא כתובה ונתבאר ג"כ בדברי הרמב"ם וה"ה שתוספת ונדוניא אינו בכלל הטוען אחר מעשה ב"ד וכ"כ הר"ן שם וכתב עוד דאפילו עיקר כתובה לא גביא אלא בהוציאה גט ממש אבל בעידי הגט לא גביא דאיתרע ליה מעשה ב"ד דחיישינן דילמא ב"ד הגבוה ע"פ הגט וקרעוה לגיטא במקום שכותבין אינה גובה כתובתה אלא בשיש כתובה עמה אבל אין עמה כתובה לא דאיתרע ליה מעשה ב"ד והדבר מוכיח שפרעה והחזירה לו כתובה עכ"ל :

ומ"ש ואם הוציאה כתובה בלא גט שהיא אומרת שאבד גיטה והוא אומר שכבר הוציאה הגט וכו' בס"פ הכותב (פח:) תנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובה כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי וכן ב"ח שהוציא ש"ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו אמר רשב"ג מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט וב"ח שלא בפרוזבול ודייק בגמר' (פט.) ארישא דמתניתין ש"מ כותבין שובר דאי אין כותבים ליחוש דילמא מפקא לכתובה וגביא בה ואוקמה שמואל במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראיה במקום שכותבין ואמרה לא כתב לי עליה להביא ראיה ופירש"י כלומר לעולם אין כותבין שובר והיינו טעמא דגובה כתובה דאי מקום שאין כותבין הוא והוא אומר כתבתי וירא אני שמא תחזיר ותוציאנה עליו להביא ראיה ואי מייתי ראיה עדים שכתב לא גביא ואי לא מייתי ראיה קתני מתני' גובה כתובתה ואינו נאמן לומר שיניתי מנהג העיר ואי מקום שכותבין הוא והיא אמרה לא כתב לי עליה להביא ראיה וכי קתני מתני' גובה כתובתה שהביאה ראיה שלא כתב לה ורב אמר בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת וכל הרוצה להשיב ישיב ופירש"י בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין. כי מפקא גט בלא כתובה גובה עיקר הכתובה דהיינו ק' וק"ק וגובה דקתני מתני' עיקר קאמר ולא תוספת וכי מפקא כתובה בלא גט גובה תוספת ולא עיקר חיישינן שמא גבאתו על פי הגט: וכל הרוצה להשיב ישיב. דאין לחוש מעתה לכלום תנן כתובה ואין עמה גט וכו' הרי אלו לא יפרעו בשלמא לשמואל מוקי לה במקום שאין כותבין ואמר כתבתי דאמרינן ליה אייתי ראיה ואי לא מייתי אמרי ליה זיל פרעוה אלא לרב נהי דעיקר לא גביא תוספת מיהא תגבה ופירש"י בשלמא לשמואל. דאמר בין עיקר בין תוספת נפרעין על פי הגט מוקי להא דקתני לא יפרעו במקום שאין כותבין ומ"ה מהימן במאי דאמר פרעתי ע"פ הגט דאמר כשתבעתני על פי הגט אמרתי בב"ד כתבתי לה כתובה וירא אני שלא תחזור ותוציאנה ואומרת לי הבא ראיה ולא מצאתי ראיה ואמרו לי פרע ובקשתי מהן שיכתבו לי שובר הואיל וע"כ אני זקוק לפרוע טוב שיהיה לי שובר וכתבוהו לי ואבד א"ר יוסף הב"ע שאין שם עידי גירושין מגו דיכול לומר לא גירשתיה יכול לומר גירשתיה ונתתי לה כתובה הא מדקתני סיפא מן הסכנה ואילך וכו' בדאיכא עידי גירושין עסקינן דאי ליכא עידי גירושין במאי גביא כולה רשב"ג הוא וחסורי מחסרא והכי קתני הרי אלו לא יפרעו בד"א כשאין שם עידי גירושין אבל יש שם עידי גירושין גביא תוספת ועיקר אי מפקא גיטא גביא ואי לא לא גביא ומן הסכנה ואילך אע"ג דלא מפקא גיטא גביא שרשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט. וכתבו התוספות מגו דיכול לומר לא גירשתיך וכו' ור' יוחנן נמי מפרש הכי כדפ"ל וא"ת והאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלי גירשתני נאמנת ורבי יוחנן אית ליה דרב המנונא וי"ל דלא מהימנא אלא דוקא היכא דאינה תובעת כתובתה אבל תובעת כתובתה לא מהימנא דשמא מחמת חימוד ממון אמרה כן עכ"ל ונתבארו דברי רבינו זולת מ"ש ואם הוא במקום שאינם רשאים לכתוב גט מפני הסכנה היא נאמנת וגובה את הכל אפילו אין לה עידי גירושין דהא בגמרא לא קאמר דמן הסכנה ואילך אלא דאע"ג דלא מפקא גיטא גביא כלומר גובה תוספת ועיקר ובדאיכא עידי גירושין אבל אי ליכא עידי גירושין אפילו מן הסכנה ואילך לא יפרעו:

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם הוא בפי"ו וז"ל האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת שאינה מעיזה פניה בפני בעלה לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גירשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובה אבל אינו נותן לה תוספת עד שתביא ראיה שגירשה או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידיה אמר הבעל כך היה גרשתי ונתתי לה כל הכתובה עיקר ותוספת וכתבה לי שובר ואבד שוברי מתוך שיכול לומר לא גירשתיך ולא יתחייב בתוספת נאמן ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה את העיקר ונשבע הוא שבועת היסת על התוספת עכ"ל ומה שהקשה עליו רבי' שאם הוא נאמן למה יתן לה העיקר ואם אינו נאמן יתן לה הכל כבר נתבאר הטעם בדברי ה"ה שכתב לענין גביית הכתובה דברי הרמב"ן כדברי רבינו והביא ראיה לזה בפ' ב' דכתובות והטעם מפני מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תיטלי מ"ש ליכי אבל בתוספת לא לפי שאין מדרש בתוספת ואצ"ל בנצ"ב ע"כ. ועל מ"ש הרמב"ם אמר לה הבעל כך היה וכו' כתב זה יצא לרבינו ממה שאמרו הב"ע בשאין שם עידי גירושין מתוך שיכול לומר לא גירשתיה וכו' ומפרש רבינו שהוא לענין תוספת לפי שבעיקר כתובה אין שם מגו וכמו שנתבאר בדעת רבינו עכ"ל:

הוציאה ב' גיטין וב' כתובות וכו' משנה בס"פ הכותב (שם) ב' גיטין וב' כתובות גובה ב' כתובות ופירש"י ב' גיטין וב' כתובות זמן ראשונה קודם לזמן גט ראשון וזמן כתובה שנייה קודם לגט שני גובה ב' כתובות שהרי גירשה והחזירה וכתב לה כתובה שנייה אבל קדמו ב' הכתובות לגט הראשון לא שהרי כשהחזירה לא כתב לה כתובה ותנן בסיפא ב' כתובות אינה גובה אלא אחת שע"מ כתובה הראשונה החזירה: כתב הרשב"א שאלת ראובן ושמעון קנו חצר וראובן האמין את שמעון אחיו ומסר בידו שטר המכר ואחר זמן גירש ראובן את אשתו ואח"כ החזירה בלא קידושין ובלא כתובה חדשה ואח"כ מת ראובן ועמדה אשתו זאת ובאה ליפרע כתובתה מחצי החצר שהיה לבעלה והשיב שמעון שכבר גירשה בעלה ומעת שגירשה נסתלק שיעבודה מחצר זו וכחשה האשה שלא גירשה בעלה וכתובתה קיימת ועוד טען שמעון שלא נשתתף עם אחיו באותו חצר ושהוא מוחזק בה זה ט"ו שנה והשיב אע"פ שנתגרשה האשה וחזרה אצלו בין בקידושין וכתובה שנייה בין שחזרה אצלו בין בנישואין בין בזנות לא אבדה כתובתה הראשונה ועדיין כתובתה הראשונה קיים כל זמן ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה ואע"פ שהחזירה בין שחידש לה כתובה אחרת בין שלא חידש ואם חידש לה כתובה אחרת היתה גובה ב' הכתובות וכמו ששנינו בס"פ הכותב ת"ר גט וכתובה ומיתה וכו' שהמגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה החזירה וה"מ כשהחזירה סתם ולא חידש לה כתובתה אבל אם כתב לה כתובה אחרת גובה שתיהן וכדקתני התם במתניתין ב' גיטין וב' כתובות ולפיכך אם החצר משותפת בין ב' האחין והיתה כתובתה של זו קודמת גובה היא כתובתה מהחצר ואפילו היתה כתובה מאוחרת נמי גובה ממנה ואע"פ שחזר וטען שהוא חזר ולקחה מאחיו עד שלא כתב לה כתובה זו והחזיק בה ט"ו שנה לפי שמכיון שטען בב"ד שלא היה לאחיו בה שותפות כבר הודה שלא מכר לו אחיו חלקו שכל שלא היתה לאחיו חלק בו לא קנה ממנו דומה למה שאמרו כתובות (פח:) כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי לפיכך כל שנודע שהיה לאחיו חלק בחצר אשה זו גובה ממנו עכ"ל:

הוציאה ב' כתובות וגט א' שכתב לה ב' כתובות זו אחר זו אינה גובה אלא אחרונה וכו' שם במשנה ב' כתובות וגט א' אינה גובה אלא כתובה א' ובגמ' אי בעיא בהאי גביא אי בעי' בהאי גביא לימא תיהוי תיובתא דר"נ אמר שמואל דאמר ב' שטרות היוצאות בזה אחר זה ביטל שני את הא' לאו איתמר עלה מודה ר"נ דאי אוסיף בה דיקלא ה"נ בדאוסיף לה ופירש"י אי בעיא בהאי גביא. אי ניחא לה למיטרף לקוחות מזמן ראשון טרפה: בזה אחר זה. זמנו של זה קודם לזה ושניהם על הלואה אחת או על מכר אחת ביטל שני את הראשון ואינו טורף אלא מזמן שני דכיון דכתב לשטרא בתרא אחליה לשיעבוד קמא: דאי אוסיף ביה דיקלא. בשטר שלי לתוספת כתבוה ולא אחליה לשיעבודה לבטל זמן שטר ראשון ותרוייהו מיהא לא גביא מדלא כתב לה צביתי ואוסיפית לה מדילי הך אקמייתא אלא שטר כתובה יתירה כתב לה ולא הזכיר בה את הראשונה ה"ק אם תתרצי למחול שיעבוד של ראשונה גבי כתובה זו המרובה ואם לאו גבי ראשונה המועטת הילכך הי מינייהו דבעיא גביא וכי אמר רב נחמן ביטל שני את הראשון בדלא אוסיף בה מידי דאי לאו לבטולי קמא אתי למאי כתבה: ומ"ש בד"א ששתיהן מן האירוסין וכו' או מן הנישואין וכו' בפרק נערה שנתפתתה (דף מד.) אסיקנא הלכתא דא' זה ואחד זה כלומר בין מנה ומאתים בין תוספת מן הנישואין והקשו התוספות דהשתא מסקינן דאחד זה ואחד זה מן הנישואין אע"ג דאוסיף לה ופליג ארב נחמן דאמר לעיל דאי אוסיף בה דיקלא אדעתא דתוספת כתביה ולא ביטל שני את הראשון וזהו תימא דהלכתא כר"נ בדיני ואור"י דהכא אע"ג דאיכא תוספת בטל שני את הראשון וטעמא משום דליכא שטר כתובה באירוסין אלא מתנאי ב"ד הילכך נתבטל תנאי ראשון ע"י שטר וכ"כ הרא"ש וכ' עוד ואף לדברי המפרשים דאיירי בשמעתין כדכתב לה יש לחלק כיון שמנהג לכלול יחד מנה ומאתים ותוספת אומדנא דדעתא הוא שזהו עיקר תחלת השיעבוד וכתב האירוסין לא נכתב אלא שאם תתאלמן או תתגרש מן האירוסין וכשבאו לכלל נישואין ונכתב הכל בשטר אחד נתבטל הראשון לגמרי וכן כתב הר"ן וכך הם דברי רבינו וכתב עוד הר"ן ומ"מ נראה שכל שלא נשאה וחזר וכתב לה שגובה עיקר כתובה מן המשועבדין אלא שהרמב"ם כתב בפ"י מה"א המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה אם מת או גירשה גובה עיקר כתובתה מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה נראה שהוא סבר דכי מסקינן אחד זה ואחד זה מן הנישואין היינו לומר שאינה טורפת ממשועבדין כל שלא כנסה עכ"ל:

הוציאה כתובה וב' גיטין וכו' שהמגרש אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה גם זה שם במשנה:

הוציאה גט וכתובה ועידי מיתה אם הגט קודם לכתובה וכולי עד סוף הסי' ברייתא שם: דין הכותב לאשתו כתובה בדיני ישראל וצדאק בערכאות כתב ריב"ש בסימן ח"ב ובסי' קמ"ד:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---