בית יוסף/אבן העזר/עז
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
המורד על אשתו שאינו רוצה לשמש עמה או שאינו רוצה לזונה אם היא רוצה כופין אותו מיד וכו' בפרק אף על פי (דף סג.) תנן המורד על אשתו מוסיפין לה על כתובתה ג' דינרים בשבת וכתב הרמב"ם שהם משקל ל"ו שעורות כסף וכתב הרב המגיד שטעמו לפי שדינרים אלו של דבריהם שהם מכסף מדינה שהיא שמינית שבצורי ודינר צורי יש בו צ"ו שעורות כסף נמצא שהשמינית הוא י"ב שעורות עולה לג' דינרים ל"ו שעורות ובגמרא גבי מורדת דאיפליגו בה אם היא מתשמיש או ממלאכה מותיב מדתנן המורד על אשתו וכו' בשלמא למ"ד מתשמיש לחיי אלא למ"ד ממלאכה מי משועבד לה אין באומר איני זן ואיני מפרנס והאמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ולאו לאימלוכי ביה בעי ופרש"י ולאו לאימלוכי ביה בעי שמא יחזור בו ובתוך זמן שאנו נמלכין בו ומחזירין עליו שיחזור בו מוסיפין על כתובתה וכתב הרא"ש ותימה דמשמע דלשמואל ניחא דאמר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ולדידיה נמי קשה הואיל וכופין אותו לזון מיד מאי תוספת שייך הכא וי"ל דלדידיה ודאי ניחא הואיל ואינו רוצה לזונה אלא בכפייה נקרא מורד ומוסיפין לה על כתובתה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ואף על גב דאמר רב הונא במורדת ממלאכה לא הויא מורדת משום דמציא למימר איני נזונית ואיני עושה אבל איש דלא מצי למימר איני זן ואוני מפרנס ואיני מקבל מלאכתיך נקרא מורד אם אינו זן אם אינה מספקת במעשה ידיה מוסיפין לה על כתובתה אף על פי שכופין אותו לזון וכתב עוד ולאו לאימלוכי בה בעי אם היא רוצה כופין לאלתר ואם היא רוצה ימתינו שמא יחזור בו ובנתים מוסיפין על כתובתה וכן לשמואל אף על פי שכופין אותו מוסיפין על כתובתה כדפרישית עכ"ל ובס"פ המדיר פסק הלכה כרב דאמר האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ונתבארו דברי רבינו. והרמב"ם בפי"ד מהלכות אישות כתב בלשון הזה המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני שאני שנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל ל"ו שעורות כסף בכל שבת ושבת וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב ואע"פ שכתובתה הולכת ונוספת ה"ה עובר בלא תעשה שנאמר לא יגרע שאם שנאה ישלח אבל לענות אסור ולמה לא ילקה על לאו זה מפני שאין בו מעשה עכ"ל :
האשה שמרדה על בעלה מתשמיש הרבה תקנות נתקנו בה בתחילה נתקנו בימי חכמי המשנה שיפחתו לה שבעה דינרים עד כדי כתובתה ואז יוציאנה מפורש במשנה פרק אף על פי המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת עד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה ופירש רש"י עד כדי כתובתה ואח"כ נותן לה גט ויוציאנה בלא כתובה:
ומ"ש ואפי' אם ישמש עמה במרדה יפחות לה כיון שהוא בע"כ כ"כ הרא"ש וכ"מ בתוספות ד"ה רב הונא אמר מתשמיש שכתבו וז"ל וא"ת מורדת ממלאכה אמאי יפחתו לה לינקוט פיזרא וליתיב דהא יכול לכופה למעשה ידיה וי"ל כיון דאינה רוצה לעשות אלא על ידי כפיה חשיבה מורדת דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ע"כ וכתבו הגהות מיימוניות אם חזרה בה ממרדה קודם כלות כתובתה ולא גירשה אפילו כתובתה אלף זוז לא הפסידה כלום אבל אם מרדה כ"כ עד שהפסידה כל כתובתה כתב הר"מ דהוי דבר פשוט דאפי' הדרא בה אין לה כתובה ולא תנאי כתובה :
ומ"ש ושוב תקנו שישלחו מב"ד שתחזור בה לא חזרה בה מכריזין עליה ד' פעמים וכו' ברייתא שם המורדת על בעלה פוחתין לה ז' דינרים מכתובתה בכל שבת וכו' חזרו ונמנו שיהיו מכריזים עליה ד' שבתות זו אחר זו ושולחין לה ב"ד הוי יודעת שאפילו כתובתך ק' מנה הפסדת אמר רמי בר חמא אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אמר רבא דיקא נמי דקתני ד' שבתות זו אחר זו ש"מ אמר רמי בר חמא פעמים שולחין לה אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו אמר רבא האי בורכא א"ל רב נחמן בר רב יצחק מאי בורכתיה אנא אמריתא ניהלה ומשמיה דגברא רבה אמריתא ניהלה ומנו רבי חנינא ואיהו כמאן סבר כי הא דאמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין בה רב הונא בר יהודה אמר רב ששת הלכה אין נמלכין בה ופירש"י חזרו. ונמנו שלא ישהו אותה לפחות מעט מעט אלא יפסידוה כל כתובתה לאחר ד' שבתות של הכרזה: דיקא נמי דקתני. שבתות ימים שאינם של מלאכה והכל מצויין בבתי כנסיות ובתי מדרשות: ואיהו כמאן סבר. רבא דאמר בורכא הוא כמאן סבר: נמלכין בה. משהין את גיטה ומחזירין עליה שתחזור בה ובתוך כך פוחתין מכתובתה שבעה דנרים בשבת והתוספות כתבו ואינהו כמאן סברוה רש"י גרס ואיהו כמאן סבר פירוש רבא דאמר בורכא ור"ל דלרבא אין הלכה כרבותינו אלא כמתני' דפוחתין לה עד כדי כתובתה ונמלכין בה היינו נמי דפוחתין ולא תפסיד מיד אחר ד' שבתות ור"ת מפרש דרמי בר חמא בא להוסיף על דברי רבותינו אף על גב דלא קתני דשולחין לה אלא אחר הכרזה קאמר רמי בר חמא דה"נ היו אומרים דשולחין לה קודם הכרזה דריש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו כלומר ממש כרבותינו דלא קתני שליחות של קודם הכרזה ופליגא דרמי בר חמא אמר רבא האי בורכא אלא הלכה כרמי בר חמא דפעמים שולחין לה וגרסינן אינהו כמאן סברוה וכ"כ בספרים ישנים ובה"ג ולא קאי ארב נחמן בר יצחק ורב נחמן בר רב חסדא דאינהו סברי כרבי חנינא שהיה גדול הרבה מרב ששת אלא ארמי בר חמא ורבא קאי הלכה נמלכין בה פירוש קודם הכרזה והלכה אין נמלכין בה נמי היינו קודם הכרזה אבל אחר הכרזה מודה כדתניא בהדיא בדברי רבותינו וכן נראה מתוך דברי ר"ח דפסק דאע"ג דאמר רב נחמן בר רב חסדא הלכה כדברי רבותינו הלכה כרבא דאמר משמיה דרב ששת הלכה נמלכין בה דהא רמי בר חמא דאמר פעמים שולחים לה מסייע לה עכ"ל והרא"ש כתב דברי התוספות וכתב שכן עיקר ודלא כפרש"י וכך הם דברי רבינו וגם הר"ן כתב דל"נ פרש"י דאם איתא ה"ל לרבא למימר הלכה כמתניתין ואף דעת הרי"ף אינו כן שהרי הביא הלכה כרבותינו והלכה נמלכין בה אלמא ישנה לשתיהן והראב"ד פירש ונמלכין בה במאי ניחא לה טפי אי במאי דתנן במתניתין אי במאי דקאמרי רז"ל ואיפשר שזה היה דעת הרי"ף ול"נ דה"ק הלכ' דנמלכין דלא סגי בששולחין לה מב"ד לומר הוי יודעת אלא הב"ד בעצמם נמלכין בה קודם שיפסקו הדין להפסידה כתובתה ואיפשר שזהו דעת הרמב"ם שכתב בפי"ד ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שניה ואומרים לה וכו' ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה עכ"ל ובהא דמכריזין עליה ד' שבתות כתב הרמב"ם מכריזין עליה בכל יום ד' שבתות וכתבו הר"ן והרב המגיד שלדבריו ה"ק דיקא נמי דאין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דאם איתא דבשוק מכריזין עליה בבציר מהכי סגי דהא מכספה טפי ומ"מ תמה עליו הר"ן דהא בתוספתא קתני הפך מדבריו והתוספות כתבו כפרש"י דביומי שבתות דוקא מכריזין והכי קתני בתוספתא פעם אחת בשבת וכן כתבו הגהות מיימוניות בשם ס"מ וכתב הר"ן דעת הגאון שאם חזרה בהם תוך ד' שבתות לא הפסידה כלומר וכ"ת אתיא לאיערומי דמרדה ג' שבי ובד' הדרא בה וכן לעולם ליתא דאיפשר דכל שעברו עליה ד' שבתות של הכרזה בין הפעמים כולם הפסידה כתובתה ואחרים אומרים דבתוך ד' שבתות פוחתין ז' ז' ומש"ה לא אתיא לאיערומי אבל אינה מפסדת כתובתה בבת אחת אלא בד' שבתות רצופים עכ"ל :
ומ"ש עוד רבינו ושוב הוסיפו לתקן שימתינו לה י"ב חדש וכו' שם כלתי' דרב זביד אימרדה הוה תפיסה חד שירא יתיב אמימר מר זוטרא ורב אשי ויתיב רב גמדא גבייהו ויתבי וקאמרי מרדה הפסידה בלאותה קיימים א"ד יתבי וקאמרי מרדה לא הפסידה בלאותיה קיימים ואסיקנא השתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי תפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבי' לה ומשהינן לה י"ב ירחי שתא אגיטא וכתב הריב"ש כל שלא תפסה לא יהבינן לה: ומ"ש הרמב"ם בפכ"ה מהלכות אישות ואם תפס הבעל אין מוציאין מידו לא דק ואגב שיטפ' נקטינן שאין הבעל צריך לתפיסה ופרש"י כלתיה דרב זביד אימרדה דאמרה מאיס על וכן פירש הרא"ש וכתב עוד הרא"ש אהא דאמרינן והשתא דלא איתמר לא הכי ולאי הכי תפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה בלאותיה היינו נצ"ב שהכניסה לו מטלטלין אבל הקרקע שהכניסה לו בחזקתה קאי לעולם וכן נכסי מלוג ברשותה קיימי אבל מנה ומאתים ותוספת אין לה ואפילו בגדים שקנה לה יפשיט מעליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה ומשהינן לה י"ב ירחי שתא ולית לה מזוני מבעל תקנה זו נעשית בימי האמוראים האחרונים כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל ודעתן זחה עליהן וכאשר היה להן כעס עם בעליהן היו אומרות לא בעינא ליה והבעל מגרש מיד כיון שפטרתו מכתובה ושוב היו נשים מתחרטות תקנו שתשהא שנה ואם יגרשנה בתוך השנה שלא תהא מחילתה מחילה ויצטרך ליתן לה כתובה אולי יתפייסו בתוך השנה וכיון שתקנו כך לאומרת מאיס עלי שהיתה ראויה להתגרש מיד בלא כפיה כ"ש למורדת ואינה נזונת אותה שנה אבל הוא אוכל פירות וחייב בפרקונה דבמזונות קנסו אותה דרוב נשים אינו מספיק מעשה ידיהם למזונותיהם אבל היתה חפצה שלא יאכל הבעל פירות נכסיה ולא יתחייב בפרקונה לאו כל כמינה הילכך הוא אוכל פירות וכיון שאוכל פירות חייב גם בפרקונה ויראה שחייב בקבורתה כיון שאינו יכול לגרשה בלא כתובה בתוך השנה עכ"ל ומלשון רבינו שכ' ושוב הוסיפו לתקן שימתינו לה י"ב חדש משמע שמלבד הכרזת ד' שבתות תקנו שלא יתן לה גט עד שנים עשר חדש וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל ובסמוך אעתיק לשונו:
ומ"ש רבינו אם הכניסה לו קרקע ברשותה הוא ונוטלתן כ"כ הרא"ש בתשובה כלל מ"ג סי' י"א ז"ל הרשב"א בתשובה סימן אלף רל"ה על האומרות מאיס עלי או בעינא ליה ומצערנא ליה מה ששאלתם מה הן גובות מנכסי הבעל אם הוציאה מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להן נכסי צאן ברזל אבל מה שנתן להן משלו אינן נוטלות כלום כיון שהן תובעות להתגרש דאדעתא למשקל ומיפק לא יהיב אבל אם לא רצה להוציא מדעת עצמו אלא מחמת מרדן בזה יש הפרש ביניהם שמורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה כופין אותה בהכרזת ארבע שבתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואם לא חזרה בה הפסידה כתובתה כדאיתא בפרק אע"פ ואם ירצה מגרש בגט ואם לא רצה לגרש אינו מגרש אפילו נמלכה לאחר זמן מה שהפסידה הפסידה ואסור להשהותה בלא כתובה אחרת של מנה אבל הבאה בטענתמאים עלי אין כופין אותה בכפיית הכרזה של בתי כנסיות לפי שאנוסה היא זו אבל משהין אותה י"ב חדש שמא יסור המיאוס מלבה ותוך י"ב חדש לא איבדה מכתובתה ואם גירש הבעל מרצונו תוך י"ב חדש גובה כל כתובתה וכן פר"ח ואם המתין י"ב חדש ולא חזרה בה הפסידה כתובתה ותוספת ונכסי צאן ברזל ובתשובת רבינו האיי והרי"ף שאפילו מה שנתן הבעל מתנה לאחר נשואין מפסדת וכן כתב ן' מיגאש וכן כתב הרמב"ם ז"ל ואין הפרש בין שכתב לה מתנה באחריות ובין שלא כתב לה דאדעתא דלמשקל ומיפק לא יהיב לה אבל נכסי מלוג דידה לא הפסידה ובלאות נצ"ב הקיימים אם תפסה לא מפקינן מינה והיינו מעשה דכלתיה דרב זביד ואם היא מעוברת כמו שאמרת אינו חייב במזונותיה מחמת העובר שבמעיה אבל לכשתלד אם אינה רוצה להניק לו את הילד אינה חייבת אלא אם הניקתהו עד שיהא מכירה כדאיתא בפרק אף על פי (ס י) והוא נותן לה שכרה וקודם הזמן הזה אם אינה רוצה אינה מניקתו אפילו בשכר עכ"ל:
ומ"ש רבינו בשם רשב"ם כ"כ הראש בפרק אף על פי בשמו ובתשובת הר"מ שבס"פ אע"פ במרדכי ובסוף תשובת הרשב"א כתב עוד בדיני מורדת בסימן תת"ס ובסי' תתס"א וכן בתשובה להרמב"ן בסי' קל"ח עיין עליהם: ומ"ש רבי' בשם הרמב"ם הוא בפי"ד מהלכות אישות וביאר ה"ה טעמא וכתבו הגהות בשם התוספות ובשם הר"ם שאף לדברי האומרים דבטענת מאיס עלי כופין להוציא היינו דוקא בנותנת אמתלאה לדבריה וטענה הנראית למה הוא מאיס עליה אבל האומרת מאיס עלי בלא טענה אינו חייב לה לא מזונות ולא כתובה ולא אפילו מה שהכניסה לו אפילו איתא בעיניה אבל מה שתפסה למזונותיה ממה שהכניסה לו תפסה ולא מפקינן לה עד כאן וכך כתב המרדכי והרא"ש בשם הר"מ ז"ל וכתבו רבינו בסי' זה לקמן: ומ"ש רבינו שר"ת פירש דלעולם אין כופין לגרש וכו' בתוספות בפרק אע"פ:
ומ"ש וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל כן נראה מדבריו בפרק הנזכר וגם בתשובה כלל מ"ג סימן ח' כתב וז"ל אע"פ שרבינו משה כתב דכי אמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא ר"ת ור"י חולקין עליו וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכניס ראשינו בין הרים גדולים לעשות גט מעושה שלא כדין ולהתיר אשת איש ועוד כי בעונותינו בנות ישראל הם פרוצות בזמן הזה ואיכא למיחש שמא נתנה עיניה באחר וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל ועל להבא אני כותב אבל לשעבר אם סמכו על רבינו משה מה שעשו עשוי ובתשובה אחרת כתב עוד על ענין המורדת אין אדם צריך לימלך כי בהכרחת נתינת הגט ראיתי לרבותינו חכמי אשכנז וצרפת מתרחקין עד הקצה האחרון בכל מיני הרחקות כפיית האיש לגרשה בעסק מרידת האשה כי נראה להם דברי ר"ת וראיותיו עיקר וראוי לסמוך עליהם ואף אם היו הדברים מוכרעים צריך אדם להרחיק עצמו מספק אשת איש ומלהרבות ממזרים בישראל ואם ראו בדורות שהיו אחר חכמי התלמוד בימי הגאונים בישיבות של בבל שהיה צורך שעה בימיהם להסיע על דברי תורה ולעשות גדר וסייג ותקנו שיגרש איש את אשתו בע"כ כשהיא אומרת לא בעינא לגבראי כדי שלא תתלה עצמה בעכו"ם ותצאנה בנות ישראל לתרבות רעה וסמכו על זה כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והסכימו דעתם להפקיע הקדושין כשתמרוד האשה על בעלה אותה תקנה לא פשטה בכל הארצות ואף אם יש מקומות שנהגו לכוף לא נהגו מנהג זה על פי תקנת הגאונים כגון שבשעה שתקנו הגאונים את התקנה ששלחוה לאותן המקומות וקבלו אותה עליהם וא"כ היה הדבר ידוע על פי הקבלה דור אחר דור היאך קבלו עליהן תקנה זו בציווי הגאונים כי תקנה קבוע כזאת אם קבלוהו עליהם לא היתה עומדת לישכח מפי דורות הבאים אלא אני רואה שבאלו הארצות רוב הגיונם בספרי הרי"ף ז"ל לפי שראו כפייה זו כתובה בהלכות נהגו ביש מקומות לדון כן ועוד אני אומר שהגאונים שתקנו תקנה תקנוה לפי הדור ההוא שהיה נראה להם לפי צורך השעה בשביל בנות ישראל והאידנא נראה הענין בהפך בנות ישראל בדור הזה שחצניות הן אם תוכל האשה להפקיע את עצמה מתחת בעלה באומרת לא בעינא ליה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה ויתנו עיניהם באחר וימרדו בבעליהן ע"כ טוב להרחיק הכפייה ויותר התימה הגדולה על הרמב"ם שכתב אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לשעתא לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ומה נתינת טעם לכוף האיש לגרש ולהתיר אשת איש לא תבעל לו ותוצרר אלמנות חיות כל ימיה הלא אינה מצווה על פריה ורביה בשביל שהיא הולכת אחר שרירות לבה ונתנה עיניה באחר וחפצה בו יותר מבעל נעוריה נשלים תאותה ולכוף האיש שהוא אוהב אשת נעוריו שיגרשנה חלילה וחס לשום דיין לדון כן עכ"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן אלף קצ"ב וז"ל מ"ש הרי"ף מתקנת הגאונים בדיני המורדת אותה תקנה לא פשטה בארצות ואין אנו דנין בה כלל אלא על דין התלמוד ואולי לדורם תקנו עכ"ל וגם ה"ה כתב וז"ל דע שיש בכל מה שהזכרתי שטה אחרת להרבה מן המפרשים וכל מי שראיתי דבריו כ' שבדין התלמוד אין כופין את האיש להוציא אף באומרת מאיס עלי ועל זה הרבו בראיות ברורות וקראו תגר על כל הנוטה מדבריהם והם סבורים שאפילו נשאת בגט שניתן מחמת כפייה זו תצא וכבר פשטה הוראה בכל ארצותינו שלא כדברי רבינו בזה שאין כופין את האיש לגרש ולא עוד אלא שאפילו היה הדין כדבריו היה ראוי לגדור בזה משום פרוצות ומשום קלקול הדור שלא תהא אשה נותנת עיניה באיש אחר ומפקעת עצמה מבעלה כ"ש שהם ז"ל הכריחו והוכיחו שאין כופין אותו מן הדין עכ"ל וכ"כ הריב"ש סימן ק"ד סיים וכתב ואל תחוש למנהג תלמאס"ן וזולתו כי לא יניח תלמוד ערוך שבידנו והסכמת גדולי עולם ונקל בערוה החמורה מפני מנהג וכתב הר"ן סימן ס"ב שנשאל על בני עיר אחת שקבלו עליהם להתנהג בכל הוראותיהם ע"פ הרמב"ם ובא אחד מחוץ לעיר וקדש אשה שם והלך לו והיא רוצה להתגרש ממנו בטענת מאיס עלי והשיב מיראי הוראה אני לפי שזה בשעה שקדש לא היה מאנשי אותה העיר והרשות היה בידו להוציא את אשתו מעיר לעיר וכיוצא בה ולפיכך אין כח ביד אנשי אותה העיר לכופו להתנהג בתקנותיהם עכ"ל: כתב הר"ש בן הר"ש בר צמח בתשובה על אשה שטענה מאיס עלי שקודם נישואין היתה מאסה אותו ואמה השיאתה לו בע"כ נראה דאפילו לאומר שאין כופין לגרש בטענת מאיס עלי יודו בזה שמה שאמרו שלא לכוף משום דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר אם הדבר מפורסם שבעל כרחה נשאת לו נסתלקה חששא זו דהא ה"ר מאיר כשהיתה נותנת האשה טענה ואמתלאה לדבריה למה הוא מאיס עליה היה כופה לגרשה עכ"ל ואחר שכך כתב שלענין מעשה לא היה מיקל בכך וגם מהרי"ק בשורש כ"ט ובשורש ס"ג כתב מה שכתבת דאין לנו לכוף לגרש פשיטא שכן הוא וזהו דבר פשוט כך הסכימו כל הפוסקים האחרונים עכ"ל וגם הר"ן כתב בפ' אע"פ הוי יודע דבין במורדת בין במאיס עלי לא כייפינן לבעל לגרש שלא כדברי הרמב"ם שכתב בפי"ד מה"א דבאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא שדעתו ז"ל דמאי דאתמר בגמרא היכי דמי מורדת אמר אביי דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה היינו לומר שאין כופין אותה להיות אגידא בו אלא כופין אותו להוציאה שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה וליתא מדתנן בפרק בתרא דנדרים וכו' וכן דעת הרי"ף שכתב ולדברי הכל כל מאי דכייפינן לאפוקי בין מעיקר דינא כדתנן ואלו שכופין אותו להוציא ומאי דדמי להו בין מעיקר תקנתא וכו' דהיינו מורדת דאמרה מאיס עלי והגאונים הוא שהתקינו לכוף כמו שכתוב בהלכות וכבר כתב הרז"ה שלא תקנו אלא לדורם ולצורך השעה וכ"כ הרמב"ן שעכשיו כבר בטלו מפני פריצות הדורות ואף הרמב"ם כתב בפרק הנזכר שכדין התלמוד ראוי לתפוס ולדון עכ"ל כלומר לענין מורדת כ"כ הרמב"ם וכמבואר בדבריו ולאפוקי מתקנת הגאונים שכתב הרי"ף שהאיש שמרדה אשתו עליו כופין אותו להוציא מיד אלא ראוי לתפוס כדין התלמוד שאין כופין אותו להוציא במורדת דאילו באומרת מאיס עלי כבר נתבאר שהוא ז"ל סובר שבדין התלמוד כופין אותו להוציא אלא שלא הודו לו כמו שנתבאר ובסימן קנ"ד יתבאר שיש צד שאף לדעת הרא"ש כופין אותו לגרש וכתבו מהרי"ק בדיני מורדת בשורש נ"ז ובשורש ס"ג כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח שנשאל על דין מורדת אם יש לדון על פי סברת הרמב"ם במקומות שנוהגים לדון ע"פ ספריו כיון שהחמירו האחרונים בזה ואמרו שמרבה ממזרים בישראל הנוהג כך מי הוא שמלאו לבו לעשות כן ובמקומינו הסכימו לנהוג על פי הרמב"ם מלבד קצת דברים ומכללם דין מורדת ומעשה בא ליד ה"ר וידאל אפרים ואמר כי אינם רשאים להסכים הצבור על זה מצד חומר הערוה ואומר ששאל להר"ן על זה והשיבו כן אבל אם נעשה כבר מעשה במקומות שנוהגין על פי ספריו כתב הרא"ש שאין מחזירין הדבר ונראה דהיינו אם נשאת שלא תצא אבל שתנשא לכתחילה הדבר קשה ונראה לדון להלכה שדין שוה בכל המקומות שלא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ"ל :
ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם כתבו הגאונים שיש מנהגות אחרות במורדת וכו' ע"כ אין ראוי לדון אלא כדין התלמוד בפרק הנזכר כתב וז"ל אם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצער אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך שולחין לה מב"ד ואומרים לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך ק' מנה הפסדת אותה ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ד' שבתות זו אחר זו ואומרים פלונית מרדה על בעלה ואחר ההכרזה שולחין לה ב"ד פעם שניה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתך אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל ואין נותנין לה גט עד י"ב חדש ואין לה מזונות כל י"ב חדש ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה המורדת הזאת כשהיא יוצאה אחר י"ב חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא של בעל אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיה הקיימין אם תפסה אין מוציאין מידה ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו וכן כל מה שאבד מנכסיה שקבל הבעל אחריותן עליו אינו משלם לה כלום זהו דין התלמוד במורדת ואמרו הגאונים שיש להם בבבל מנהגות אחרות במורדת ולא פשטו אותן המנהגות ברוב ישראל ורבים גדולים חולקין עליהם ברוב המקומות וכדין התלמוד ראוי לתפוס ולדון עכ"ל נראה שהוא ז"ל פוסק כרבותינו וכרמי בר חמא דאמר פעמים שולחין לה אחת קודם הכרזה וא' לאחר הכרזה ומפרש דהא דאמר רבא א"ר ששת נמלכין בה הוא מלבד הפעמים ששולחין לה ולפי זה צריך לפרש דמאי דאמר רבא האי בורכתא היינו לומר דמדאמר הלכה כרבותינו משמע דכיון שאחר ההכרזה שלחו לומר לה הוי יודעת שאפילו כתובתך ק' מנה הפסדת אותה וכו' מיד מפסדת כתובתה והא ליתא אלא אינה מפסדת עד שנמלכין בה ובדין האומרת מאיס עלי לעניין ממונא כתב תצא בלא כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימים בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באתריותן בין מנכסי מלוג שלא נתחייב באחריותן ואינה נוטלת משל בעלה כלום ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה ע"מ שתטול ותצא וכתב ה"ה שהרבה מן המפרשים חולקין עליו במה שמפסדת האומרת מאיס עלי וסוברים דההוא מעשה דכלתיה דרב זביד היה באומרת מאיס עלי וכל מה שהזכירו בגמרא למסקנא באומרת מאיס עלי וזהו דינה אינה מפסדת כלום עד יב"ח ובתוך י"ב חדש אין מכריזין עליה ולא פוחתין מכתובתה כלום ובזה היא חלוקה ממורדת ואם גירש הבעל תוך הזמן הזה נותן לה כל כתובתה משלם ובתוך י"ב חדש אם חזרה בה מוטב ולא הפסידה כלום ואם לאחר י"ב חדש הפסידה כל עיקר כתובה ותוספת וכל מה שנתן לה הבעל ונדונייתה אלא שאם היו שם בלאות קיימים ותפסה אותם אין מוציאין מידה ונכסי מלוג לא הפסידה כלל אלא נוטלת מה שהוא קיים מהם ואין לה מזונות תוך י"ב חדש אלו כיון שאינה רוצה בו ואם מת הבעל תוך י"ב חדש גובה כתובתה מן היורשים ואצ"ל שאם מתה שהוא יורשה לעולם עד שיגרשנה ולאחר י"ב חדש אם רצה הבעל לגרש מגרש ואם רצה לקיימה כותב לה כתובה אחרת לפי שהפסידה כתובתה כך העלה דינים אלו הרשב"א ז"ל וכן דעת קצת מפרשים ז"ל וכתב עוד הרב המגיד ולדבריהם דין המורדת לאחר ד' שבתות והמלכה שניה הפסידה כל כתובתה עיקר ותוספת ומה שנתן לה הבעל ונדונייתה שהיא נצ"ב ואפילו תפסה מהן בלאות הקיימים מוציאין מתחת ידה אבל בנכסי מלוג לא הפסידה כלום אלא אפילו מה שיש מהן ביד הבעל מוציאין מידו וכן הוא דעת רבינו בכל זה חוץ מן הבלאות של נצ"ב שהוא סובר שאם תפסה אין מוציאין מתחת ידה ויש מי שכתב שלא הזכירו בגמרא שהיית י"ב חדש אלא באומרת מאיס עלי אבל במורדת אין משהין אותה יותר מד' שבתות ואחר המלכה שניה הפסידה הכל והבעל יגרשנה אם ירצה או יקיים אותה ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ויש בענינים אלו דעות חלוקות למפרשים ז"ל עכ"ל וז"ל הר"ן בתשובה סימן י"ג יש בין דברי הרמב"ם ודברי הרשב"א חילוק שהרמב"ם כתב שאומרת מאיס עלי נוטלת בלאותיה הקיימים ולא חילק בין תפסה ללא תפסה והרשב"א כתב וקדמה היא ותפסה אין מוציאין מידה משמע הא לא תפסה הפסידה ואכתוב לכם על מה נסמך כל אחד מהם ז"ל לפי דעתי: הרמב"ם ז"ל פי' זו שאמרו בפרק אע"פ כלתיה דרב זביד אימרדה הוה תפיסא חד שיראי דמסקינן עלה בגמרא השתא דלא איתמר הלכתא לא הכי ולא הכי דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה במורדת כפשטה וכן מוכיחין דברי הרמב"ם שכתב זה החילוק בין תפסה ללא תפסה בחבורו בדיני מורדת וסבור הרב ז"ל דדוקא מורדת יש חילוק בין תפסה ללא תפסה דבלא תפסה הפסידה אבל האומרת מאיס עלי אפילו לא תפסה לא הפסידה וטעמו של דבר לפי שהמורדת אינה מבטלת מיד תנאי אישות שבינו לבינה אלא כל הפסדה הוא ז' דינרים בכל שבת מעיקר התקנה ולפיכך כיון דקנסו שתפסיד ז' בכל שבת דין הוא שיהא זה ההפסד מוטל על כל נכסיה וכאילו הבעל מרויח על נכסיה ז' בכל שבת ולפיכך דין הוא שנאמר דבלאותיה הקיימים שאם לא תפסה אותן הפסידתם אבל באומרת מאיס עלי אין ענינה כך שאין הבעל מרויח עליה דבר קצוב כדי שנאמר שיהא ריוח הבעל והפסד האשה מוטל על כל נכסיה אלא הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד והפסידה כל שיש לה על הבעל אבל מה שהוא שלה כגון בלאותיה לא הפסידה דה"ל כההיא דאמרינן בס"פ אלמנה ניזונת אם היא זינתה בלאותיה מי זינו ולפיכך כתב הרמב"ם שתטול בלאותיה ולא חלק בין תפסה ללא תפסה אבל הרשב"א ז"ל הולך בדרך האחרונים שפירשו זו של כלתיה דרב זביד באומרת מאיס עלי ולפיכך יש חילוק בין תפסה ללא תפסה שאילו מורדת דבעיא ליה ומצערא ליה אפילו תפסה הפסידה ונראין דברי האחרונים ז"ל עיקר וכתב עוד מעולם לא הוזכרה הכרזה באומרת מאיס עלי ובגמרא לא הזכירוהו אלא גבי מורדת והטעם בזה לפי שזו האומרת בעינא ליה כיון שאינו מאיס עלי אפשר שתתבייש ותחזיר למוטב אבל אומרת מאיס עלי אין מכריזין עליה שמן הסתם אפילו בכמה הכרזות לא תחזור בה ודעו עוד שהאומרת מאיס עלי שדנין אותה על פי המשפטים האלה דוקא באומרת מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו אבל האומרת מאיס עלי ורוצה אני להתגרש וליטול כתובה חוששין שמא עיניה נתנה באחר וחזר דינה לדין המורדת וכן פרש"י גבי ה"ד מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אומרת מאיס עלי לא כייפינן לה וכתב רש"י שם ה"ד מורדת. דכופין ופוחתין לה מכתובתה: דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה. שיש לכופה על ידי פחיתת כתובה אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו לא כייפינן לה ע"כ הא באומרת רוצה אני להתגרש וליטול כתובה כופין אותה על ידי פחיתת כתובה כדין המורדת וכן דעת הרשב"א בתשובה עכ"ל הר"ן ז"ל וכתב עוד פרש"י ה"ד מורדת דכופין אותו ופוחתין כתובתה דאמרה בעינא ליה וכו' שיש לכופה על ידי פחיתת כתובתה אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו לא כייפינן לה להשהותה אלא נותן לה מיד אם הוא רוצה ויוצאת בלא כתובה כלתיה דרב זביד אימרדה ואמרה מאיס עלי (וכו') ואין שטה זו מחוורת בעיני שהרי הזכירו בהויה זו מרדה ב' או ג' פעמים ודוחק הוא לומר דמרדה לאו דוקא וכן ראיתי להרמב"ם ולאחרים מן הראשונים שכותבים פסקי דינים באומרת מאיס עלי ולא ידעתי מנין להם אבל פשט הגמרא כך נראה בעיני דדוקא כי אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה הוא דקנסינן לה דכיון דבעיא ליה אין זה כי אם רוע לב אבל אמרה מאיס עלי אין קונסין אותה כלום שהרי אנוסה היא ולפיכך אם רצה להוציא יתן כתובה וזהו שלא פירשו בדיני מאיס עלי כלום שאין ב"ד נזקקין בדבר וכלתיה דרב זביד אימרדה ממש ומאי דשקלינן וטרינן במרדה אם הפסידה בלאותיה הקיימים אם לאו במורדת ממש עסקינן ואחר שחזרו ונמנו דכיון שעוקרין הכתובה מיד איכא למימר דלא הפסידה לפי שכיון שהאישות כאילו נעקר לאלתר אין ראוי שתפסיד בלאות הקיימים ולפיכך נסתפקו בזה בגמרא אבל האומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום ומשהינן לה י"ב ירחי שתא אגיטא כלומר בין במורדת בין באומרת מאיס עלי לעולם אינה יוצאת בגט אלא בתר י"ב ירחי שתא דילמא הדרה בה ויש מי שכתב דלענין הפסד כתובתה איכא פלוגתא בין מורדת לאומרת מאיס עלי שהאומרת מאיס עלי וחזרה בה לא הפסידה כתובתה אבל המורדת הפסידה מה שפחתו לה וטעמא דמילתא דאם אתה אומר שהמורדת לא הפסידה כיון שהיא עצמה אומרת שאינה מתכוונת אלא לצערו אתיא לאיערומי למיהדר בה כל י"ב חדש אבל האומרת מאיס עלי כיון שאינה נתכוונת לצער אותו אלא שהוא מאיס עליה כי הדרה בה הא חזינן דלא מאיס [עלה] כבר כתבתי מה שנ"ל דהאומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום אבל לדברי האומר מפסדת נ"ל שאין בידה לחזור דאגיטא בלבד הוא שמשהין אותה לפי שחכמים מחזרים שלא יבא הדבר לידי גט ושמא יעשו סעודה ויתפייסו ויכתוב בעל כתובה מדעתו הא אם לא רצה [ודאי] הפסידתה ולענין מתנה שנתן לה הבעל יש מן הגאונים שאמרו כי אפילו דלא מפסדה נכסי מלוג מאי דיהיב לה בעל מפסדה דלא אקני לה אלא אדעתא למיקם קמיה והקשה הרמב"ם וכו' ולדידי לא קשיא וכו' ע"כ ודברי הריב"ש בדינים אלו בתשובה סימן שס"א ושס"ב: כתב הרשב"א בתשובה על אשה שהניחה בעלה בבית אביו והלך חוץ לעיר וחלתה והלכה לבית אביה ולותה למזונותיה ולרפואתה הדין עמה וכל שלותה לצורך מזונותיה ורפואתה בעוד שלא היה בעלה בעיר בודאי חייב הבעל לשלם מה שלותה ואפילו לחנן ואפילו לאחר שבא בעלה אם עדיין חולה ואינו זנה ומפרנסה ועמדה ולותה חייב לפרוע מה שלותה בין למזונותיה בין לרפואתה הדומה למזונות דהיינו שאין לה קצבה ומה שטען שהוא לא שלחה מביתו אינה טענה שהרי הוצרכה לצאת אצל אביה שמשתדל ברפואתה ואפילו היה חמיה משתדל לרפואתה מה הנאה יש לראובן בין עומדת כאן בין [אין] עומדת כאן והיא אינה מורדת ואי משום מלאכה חולה לאו בת מלאכה היא אבל אם לאחר שבא ראובן ונתרפאת אף ע"פ שאינה מורדת מתשמיש אם אינה רוצה לשוב לו ולעשות לו דברים שהיא חייבת לעשות לבעלה ולפי מה שהיא אשה כי יש נשים שמכניסות לבעל שפחות ויש שאינן מכניסות וכפי מה שיש לו עליה מהמלאכות הקטנות כעושה מטתו ומרחצת פניו ידיו ורגליו מעכב מהמזונות כנגד שכר מי שישמשנו באותן מלאכות או שוכר עליה ממקום אחר הא יתר מכאן לא ואע"ג דקי"ל כמאן דאמר מורדת מתשמיש ולא ממלאכה היינו דלא קנסינן בטרפעיקין אבל מסתברא שאם ירצה שוכר עליה מי שישמשנו ואע"פ שראיתי לראשונים ז"ל שאמרו שאין קונסין אותו בממון אלא שמשמתין אותה נראה בעיני שלא אמרו אלא שאין קונסין אותה בקנס השנוי במורדת אלא אם רצה לשכור מי שישמשנו עושה ואם אינו רוצה לשכור מנדין אותה עד שתשוב ואם אינה רוצה לעשות וליתן לבעל מעשה ידיה אין לה מזונות ואע"פ שהמזונות עיקר כבר תקנו לבעל מעשה ידיה תחת מזונות ואם היא אינה רוצה לעשות תפסיד מזונות שאין לך ניזונת ואומרת איני עושה ואפילו עושה ואינה משמשת באותן מלאכות קטנות השנויות במשנתינו והוא צריך לשכור מי שישמשנו בהם שוכר עליה כמו שאמר אבל תפסיד מזונותיה לא. ולפי שלא נתבאר לי מלשון השאלה מה שהיא טוענת שתשוב לבית בעלה אם יביאה אל ביתו ויפרע מה שלותה ונסתפקתי אם היא מתעכבת בלבד מחמת שהוא אינו קורא לה או שאינה רוצה לשוב אליו עד שיפרע מה שלותה ואח"כ יביאנה ואז תשוב אליו ע"כ אני אומר שאם מחמת שהוא אינו רוצה להביאה ולקרוא לה מסתברא שאינה מפסדת על זה כלום לפי שהוא אינו רוצה בשימושה כי שמא בושה ממנו אחר שלא הראה לה פנים בעוד שהיתה חולה ואחר שנתרפאת מפני שיצאה שלא ברשות ואין כאן מרד כלל לא מתשמיש ולא ממלאכה ועוד שאם יבא הוא אצלה אינה מונעתו מכלום אבל אם היא מעכבת אף מחמת פרעון מה שלותה בזה יראה שאינו חייב לזונה דקרוב הוא בעיני לומר שזה אחד מדרכי המורדת באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה דכל האומרת כך טענה יש לה על הצער שהיא רוצה לצערו וגם זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה וכל זה שאבדה מזונות במרדה זהו לדעת הר"מ ז"ל והרי"ף ז"ל אבל מעיקר הגמרא אינו נראה כן שלא נראה כן בגמרא בשום מקום ואין במורדת אלא פחת כתובה בלבד ומזונות ומעשה ידיה שהם זה כנגד זה שאם אמרה איני עושה אינה נזונת ומדרבנן ומ"מ הטענה שתלה עצמה עליה מי שאומר שהדין עמה שכל שלא הפסידה כתובה לא הפסידה מזונות וכדמשמע בפרק יש מותרות לא דק דלא אמרו שם אלא בפסולות אבל בכשרות יש אומרת איני ניזונת ואיני עושה שיש לה כתובה ואין לה מזונות ומוחלת כתובה לבעלה שיש לה מזונות בחייו ואין לה כתובה עד שיחזור ויכתוב לה. ולענין מה שאמרת אם צריכה להראות כתובתה לפני ב"ד כשתובעת מזונות אלו מבעלה מסתברא שאינה צריכה להראות שהרי יושבת תחת בעלה חזקה של זו שיש לה כתובה ומזונות עד שיטעון הבעל ברי שמכרה או מחלה לו כתובתה ולא עוד אלא אפילו מכרה או מחלה כתובתה לבעלה יש לה מזונות בחייו דע"כ לא אמרו המוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות אלא מזונות שלאחר מיתה ומן היתומים לפי שהם מתנאי כתובה אבל מן הבעל אית לה שאין מזונות אלו מתנאי כתובה אלא מדאורייתא ואף רש"י כן פירש לפיכך עד שיביא הבעל ראיה שמחלה לו המזונות בפירוש חייב ואפילו במזונות שעברו אם לא טען בברי אין טוענין לו ואפי' טען הוא חייב שבועת היסת דלא גרע ממלוה על פה וכופר בכל דמחייב מדרב נחמן וכ"ש במזונות העתידה שאינו נאמן עד שיביא ראיה והיינו נמי טעמיה דרב דאמר בפרק שני דייני גזירות (קז.) פוסקין מזונות לא"א משום דאפילו אתי בעל ואמר התפסתיה צררי למזונות העתידים אינו נאמן דא"כ אין לך אשה ניזונת משל בעלה ולא מן היתומים ואף הרי"ף כתב כן בתשובה שהבעל שאמר לאשה התפסתיך צררי א"נ אתה מחלת לי מזוני אינו נאמן והיא נאמנת בלא שבועה עכ"ל ע' בתשובת הריטב"א שכתבתי בסי' ע': כתב המרדכי בפ' אע"פ פסק ראבי"ה אשה המורדת על בעלה ושוב חלתה אע"פ שמאותו חולי אינה שוה לבעלה אפ"ה איבדה מזונותיה וראיה מירושלמי דקדושין דפסק דגבי ע"ע דברח ואח"כ חלה מדמה ליה התם למורדת וכתב עוד בשם הר"מ ועל ראובן שאמר לחמיו תן לי זוגתי אם חולה היא אע"פ כן יש לה לטבול אם אינה רוצה לטבול ולשמש הויא מורדת:
ומ"ש רבינו אבל רב אלפס כתב האידנא דייני במתיבתא כד אתיא ואמרה לא בעינא להאי גברא וכו' בפרק אע"פ אחר שכתב רב אלפס דין התלמוד כתב הדין הוא דינא דגמ' אבל האידנא דייני במתיבתא וכו' וכבר כתבתי לעיל בשם כל הפוסקים האחרונים שלא התקינו הגאונים תקנה זו אלא לדורם בלבד ושעכשיו כבר בטלה תקנה זו וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שאין לנהוג באותן מנהגא שבבבל אלא כדין התלמוד ראוי לתפוס ולדון וכיון שכן יש לתמוה על רבי' שאחר שכ' דברי הרמב"ם שכדין התלמוד ראוי לדון כ' אבל הרי"ף כ' האידנא דייני במתיבתא וכו' כאילו הוא תופס דברי הרי"ף לעיקר וכיון שנתבאר שכל הפוסקים חולקין עליו הוה ליה לסדר דבריו בהפך תחלה דברי הרי"ף ואחר כך אבל הרמב"ם וכו' ונראה שאף על פי שבענין לכפות לגרש לא קי"ל כדינא דמתיבתא מ"מ בענין ממונא דנקטינן בההוא דינא וכמו שכתב בסמוך שכך היה דן ר"מ ז"ל ומשום הכי כתב אחר דברי הרמב"ם אבל רי"ף ז"ל כתב לומר דאף על פי שכתב הרמב"ם שכדין התלמוד יש לדון גם בענין הממון רי"ף כתב דינא דמתיבתא שהוא שלא כדברי התלמוד ורבינו מאיר היה דן כדינא דמתיבתא לענין הממון: דברי הר"ר מאיר בדינא מורדת בהגהות מרדכי דכתובות כתב הרשב"א שנשאל על מורדת התובעת גט לפי מנהג מקומה ואמר לה הבא כתובתיך ומה שידונו בית דין על פי התקנה או על פי התלמוד אפרע לך מיד שאין אני מוצא קונה לנכסי בעוד ששטר כתובתיך קיים והיא אומרת איני רוצה לתבוע חובי עכשיו ואיני תובעת אלא גט והשיב שהדין עם הבעל:
ומ"ש רבינו בשם הרא"ש הוא בכלל מ"ג סימן ט"ו:
ומ"ש וחזינן לגאון דקאמר יהיב לה עיקר כתובה וכו' עד אלא כגירושין גמורים ג"ז דברי הרי"ף בפרק אף על פי:
ומ"ש בשם הרא"ש על דברי הרי"ף כ"כ בפסקיו בפרק הנזכר:
ומ"ש שרבינו מאיר היה דן כדינא דמתיבתא לא לענין לכוף לגרש קאמר אלא בענין הממון קאמר שהיה דן כדינא דמתיבתא וכך ביאר בתשובה כלל מ"ג סימן א' וז"ל ור"מ בעסק מורדת בענין הממון היה דן כדינא דמתיבתא שיתנו לאשה כל מה שהכניסה אבל לא היה כופה לגרשה וקודם שיחזירו לה מה שהכניסה היה מצוה להחרים אם השיאה שום אדם עצה זו וכו' וכתב עוד הרא"ש בדינים אלו בכלל הנזכר סי' א' וט' וי' וי"ז ובענין האומרת מאיס עלי כתב הרשב"א בתשובה שאינה נאמנת במה שאומרת עד שנכיר מתוך דבריה שהוא מאיס בעיניה כמו שאמרה עכ"ל וזה כדברי ר"מ שכתב רבינו וכתבתי כן בסימן זה בשם כמה גדולים: ומ"ש וביאר עוד בתשובה וכתב והסכימו חכמי אשכנז וצרפת וכו' בכלל מ"ג סימן ח' וי"ב ומ"ש ולענין הממון וכו' בכלל מ"ג סימן ט"ו:
אפילו נדה וחולה שאינן בנות תשמיש ומורדות כלומר אם הם מורדות דנין אותם כשאר נשים שהן בנות תשמיש שמרדו וכן ארוסה שאינה רוצה לינשא דינה כשאר מורדת כל זה ברייתא בפרק אף ע"פ (סג.) ופריך בגמרא נדה בת תשמיש היא ומשני אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו' וכתב הרמב"ם בפרק י"ד דאפי' היה בעלה מלח שעונתו לו' חדשים ואפילו יש לו אשה אחרת דינה כשאר מורדת וכתב ה"ה שדין בעלה מלח נלמד מדין נדה המורדת ול"נ דילפינן לה מדין מלח המדיר את אשתו שאחר שבת יוציא ויתן כתובה משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו' כדאיתא בגמ' וגבי ארוסה כתב הרמב"ם כלשון הזה וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו הרי זו מורדת מתשמיש וכתב הרשב"א בתשובת סי' אלף ור"ט וז"ל אם נתרעם עליה מדין מורדת לפי שכותבין אגרת מרד על ארוסה איני רואה שום דבר עדיין שתוכל היא להפסיד מחמת מרדה שהרי לא כתב לה כתובה שתפסיד: כתוב במישרים נכ"ג ח"ח כותבין אגרת מרד לארוסה על הארוס אם אינו רוצה לישא אחר שהגיע הזמן ודוקא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא וכו' כי א"א אם הוא מורד אינה צריכה טענה מאחר שהוא משועבד לעונה עכ"ל:
ושומרת יבם שאינה רוצה להתיבם כתבו הרי"ף והרמב"ם שדינה כמורדת כו' פרק אע"פ אמר שמואל אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ואותבינן מדתניא דכותבין עליה אגרת מרד ומשני ל"ק כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דתנן מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה ועכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת וכתב הרי"ף וליתא למשנה אחרונה כדאיתא בפרק החולץ וכיון שכן בטיל ליה מימרא דשמואל וכן פירש הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות אישות שכותבין אגרת מרד על שומרת יבם והרא"ש כתב ואני כתבתי בפרק החולץ בשם ר"ת דהלכה כמשנה אחרונה ואיתא נמי להא דשמואל עכ"ל כתב בתשובת הרשב"א סי' אלף ור"ב שנשאל על העושה מאמר ביבמתו וחזרה וקבלה מאמר מאחיו ואסרה עצמה על שניהם אי דיינין לה כמורדת והשיב אין אגרת מרד אלא כדי שתחזור בה ותתיבם לו אבל זו שנאסרת על האחים למה כותבין עליה והא א"א להתיבם לו מעתה כתב הר"ן סימן כ"א שנשאל על אשה שבראותה שהכביד החולי על בעלה בלי שום קטטה ומריבה נדרה הנאה מיבמה אם דינה כמורדת והשיב מחלוקת בין הראשונים אם כותבין אגרת מרד על שומרת יבם והרי"ף והרמב"ם וגדולי האחרונים הסכימו שכותבין וכן ראוי להורות ולדון הלכה למעשה וא"כ זו ששנינו בפרק ב"ש (קיא:) אם נתכוונה לכך אפילו בחיי בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה אף לענין שתהא דינה כמורדת איתניא ובנדון שלפנינו אין ספק שהדבר מוכיח שנתכוונה לכך וכיון שכן דינה כמורדת והפסידה עיקר כתובה ותוספת ונצ"ב שאינם קיימים ולענין בלאותיה הקיימים אם תפסתן לא הפסידתן לפי שזו כמורדת האומרת מאיס עלי ולענין ממון שהניח הבעל ביד שליש לאחריות כתובתה נ"ל שאפילו הוא ממון הנדוניא אין לו דין בלאות הקיימים כלל שממון הנדוניא אין לה עליו אלא שיעבוד בלבד והבעל דוחה אותה ממנו כמו שרוצה ואין כאן משום שבח בית אביה וכ"ש בנדון שלפנינו שאין מוכיח מעסק האחריות שהיה ממון הנדוניא שאינו מספק שאפי' תפסה יוציאנה מידה :
כתב הרמב"ם איש ואשתו שבאו לפני ב"ד הוא אומר מורדת מתשמיש וכו' בפ' י"ד וכתב ה"ה שלמד כן מדתנן בסוף נדרים (צ:) השמים בינו לבינה יעשו דרך בקשה ומפרש לה בירושלמי כמא דשמיא רחיקו מן ארעא כן ההוא גברא רחיק מן אנתתיה ואע"פ שלפי גמרתינו פירוש המשנה הוא שאינו יורה כחץ למד רבינו מהירושלמי שאף בטענת שאינו עמה והוא מכחיש יעשו פשרה והראב"ד השיג על הרמב"ם בדין זה וה"ה טען בעדו ובסימן קנ"ד כתב רבינו תשובת הרא"ש בדיני טענת תשמיש דין אימתי כופין לגרש ואימתי אין כופין כתב רבינו בסימן קנ"ד ובסי' קל"ד כתבתי תשובת מהרי"ק בזה: (ב"ה) ארוסה שאינה רוצה להנשא בטענת מאים עלי עיין סימן קנ"ד:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |