בית יוסף/אבן העזר/ל
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אין צריך שיתן הקידושין לתוך ידה ממש אפילו זרקו לה מדעתה לתוך חיקה או לתוך חצרה המשתמרת לדעתה אפילו אינה עומדת אצלו ואם היא עומדת ברשות הבעל צריך שיתנם לתוך ידה או לתוך חיקה בגיטין רפ"ח (דף עז.) תנן הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה ה"ז מגורשת זרק לה בתוך ביתו או בתוך חצרו אפילו הוא עמה במטה אינה מגורשת לתוך חיקה או לתוך קלתה ה"ז מגורשת ופירש"י והיא בתוך ביתה. של נכסי מלוג וזרקו לה על גבי קרקע: ה"ז מגורשת. דקנתה לה חצרה כאילו נתנה בידה: לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת. אפילו היא בתוך ביתו ובגמ' (שם:) והיא בתוך ביתה אמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה ובצד חצרה רב אושעיא אמר אפילו היא בטבריה וחצרה בצפורי והא היא בתוך ביתה ובתוך חצרה קתני ה"ק והיא כמי שבתוך ביתה וחצרה דכיון דחצר משתמרת לדעתה היא מתגרשת ופי' רש"י חצר משתמרת לדעתה כלומר על פיה וצוויה וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכתא כעולא דהכי אסקה רב אשי בפ"ק דמציעא (יא:) דא"ר אשי חצר אתרבאי מידה ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו הילכך בעינן שתהא עומדת בצד ביתה בצד חצרה גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו ע"כ ובפ"ק דמציעא (דף יא.) אהא דתנן ראה אותם רצים אחר המציאה וכו' ואמר זכתה לי שדי זכתה לו א"ר יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו ותקני ליה שדהו דא"ר יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה"מ בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין ואי לא לא פריך רבי אבהו מעובדא דר"ג וזקנים ודחי ליה דמטלטלי אגב מקרקעי אקני להו מתורת חצר ורב פפא משני שאני מתנה דדעת אחרת מקנה אותה ופריך מגט דדעת אחרת מקנה אותו ואמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה ובצד חצרה ומסיק רב אשי חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות גבי גט חוב הוא לה ואין חבין לאדם אלא בפניו וכתב הרא"ש הילכך בעינן עומדת אפילו בחצר המשתמרת גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו והלכך מועיל במציאה ובמתנה חצר המשתמרת אפילו אין עומד בצד חצרו דזכין לאדם שלא בפניו ומטעם שליחות אבל חצר שאין משתמרת אם אין עומד בצדה במציאה לא קני דאי אפשר להיות מטעם שליחות אבל במתנה מסכמת דעת המקבל בכל מקום שיתנהו הנותן שיזכה לו המקום ושמירת הנותן חשובה לו כשמירתו הילכך קני אפי' אין עומד שם והרי"ף לא הביא דברי רב פפא ומתוך דבריו משמע שאין מחלק בין מציאה למתנה וסבר כשינויא קמא דמטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם ויותר נראה כאשר כתבתי דרב פפא בתראה הוא וגם רב אשי מתרץ דבריו מה שהקשה מגט למתנה עכ"ל ומשמע דקדושין למתנה דמי דהא דעת אחרת מקנה אותה וא"כ אפילו לחצרה שאינה משתמרת מקודשת אפילו אינה עומדת בצדו לדעת הרא"ש ז"ל ורבינו שכתב דבעינן שתהא משתמרת לדעתה נראה שהוא כדעת הרי"ף דאי להרא"ש אפילו בחצר שאינו משתמרת נמי הויא מקודשת ויש לתמוה עליו למה סתם דבריו שלא כדעת הרא"ש ועוד דאפילו להרי"ף לא בעינן אלא שתהא משתמרת ואפילו שלא לדעתה ולמה הצריך שתהא משתמרת לדעתה וז"ל הרמב"ם בפ"ד מהלכות אישות המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקדושין לתוך ידה אלא כיון שרצתה לזרוק לה קדושין וזרקן בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה ה"ז מקודשת ולכאורה נראה מתוך דבריו לתוך חצרה בכל גווני מקודשת אפילו אינה משתמרת ואינה עומדת בצדה ואף על גב דלענין מתנה כתב בפ"ד מה' זכיה דבחצר שאינה משתמרת בעי' שיהא עומד בצד חצרו וכדעת הרי"ף איפשר דקידושין עדיפי ממתנה ויותר נראה לומר שקיצר בהלכות אישות בזה וסמך על מ"ש בה' זכיה כתוב בתשובות הגהות המיימוני שבסוף ספר נשים על ראובן שקידש לאה וזרק לה קידושיה לתוך חיקה ונענעה בגדיה להשליך הקידושין ממנה תוך כדי דיבור נראה שכיון שחצר שקידש שם אינה שלה אפילו זרק לה הקידושין לתוך ד' אמותיה אינה מקודשת אבל אם זרק לתוך חיקה אף על פי שראו העדים שנענעה בגדיה והשליכה טבעת הקידושין מעליה אין לדמותו להא דאמרינן בפ"ק (ח:) נטלתו וזרקתו וכו' אינה מקודשת וכו' דשאני הכא דשמעו העדים דאיהו אמרה לו מעיקרא פלוני הוא וקדשני וכו' ואף על גב דאמרה לא היה בלבי אלא לשחוק ולהתלוצץ עמו דברים שבלב נינהו ואף על גב דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכונה אלא להתלוצץ ובכמה דוכתי אזלינן בתר אומדנא משום חומרא דא"א לא נסמוך על זה וליכא אומדן דעתא דמוכח כיון דאיכא למימר איתתא בכל דהו ניחא לה אמנם כיון שהעדים לא ראו אם נפלה טבעת הקידושין בחיקה אינה צריכה גט ואפילו אם היא יודעת שנפל לתוך חיקה והאריך עוד בדבר ואכתוב עוד תשובה זו בסימן מ"ב. כתוב בהגהות מרדכי דסוף גיטין (דף תרפ"ח) בשם ר"ג מה שהעד אומר שראה שלקח ידיה בע"כ ונתן את הטבעת בידה מאחר שלא זרקה צריכה גט ואע"פ שיש עדים שלא דבר עמה בשעת נתינה כיון שדבר עמה תחלה הוי קידושין :
השאיל לה הבעל מקום חשוב הרי הוא כשלה וכו' מבואר בהזורק בעובדא דההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו אזל גיטא נפל בפיסלא:
ומ"ש היה במקום שהשאיל לה מקום חלוק בפני עצמו וכו' מבואר שם בעובדא הנזכר ובסימן קל"ט יתבאר בס"ד:
היתה עומדת בסימטא או בצידי ר"ה וזרק לתוך ד' אמותיה מקודשת ואם נשארו תוך ד' אמותיו אינה מקודשת אפי' נכנסה היא לתוך ד' אמותיו וכו' בהזורק תנן גבי גט היתה עומדת בר"ה וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וכן לענין קידושין ובגמ' ה"ד קרוב לו ה"ד קרוב לה א"ר ד' אמות שלה זהו קרוב לה ד' אמות שלו זהו קרוב לו ה"ד מחצה על מחצה א"ר שמואל בר יצחק כגון שהיו שניהם עומדים בארבע אמות וליחזי הי מינייהו קדים רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בשתי כתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לו אחת אומרת קרוב לה רבי יוחנן אמר קרוב לה שנינו אפי' מאה אמה קרוב לו שנינו אפילו מאה אמה ה"ד מחצה על מחצה אמר רב שמן בר אבא לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו זהו קרוב לו היא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו זהו קרוב לה שניהם יכולין לשומרו שניהם אין יכולין לשומרו זהו מחצה על מחצה וכתב הרא"ש דר"י לא אתא לאיפלוגי אדרב אלא בפירושא דמתני' אבל לענין דינא לא פליג עליה דשפיר אית ליה דאם זרק גט לתוך ד' אמותיה שהיא מגורשת דהא ר"י גופיה אמר הכי בפ"ק דמציעא ולפיכך פסק רבינו כוותיה דתוך ד' אמותיה מקודשת ותוך ד' אמותיו אינה מקודשת:
ומ"ש אפילו נכנסה היא לתוך ד' אמותיו כיון שקדם הוא לתוכן זכה בהם והם שלו כן משמע מדאמרינן וליחזי הי מינייהו קדים וכ"כ שם הר"ן דמהא שמעינן שכל הקודם לבא בד' אמות זכה בהם ואין לחבירו הבא אח"כ זכות בהם כלל ע"כ וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות גירושין ואף על גב דבמתני' תנן היתה עומדת בר"ה כתב רבינו היתה עומדת בסימטא או בצידי ר"ה משום דרב אשי אית ליה בפ"ק דמציעא דבר"ה לא תקנו ד' אמות וא"כ ע"כ לומר דר"ה דקתני מתני' היינו סימטא או צידי ר"ה וכ"כ התוס' והרשב"א ז"ל ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם הוא בפ"ד מהל' אישות ומה שהשוה הרמב"ם ר"ה לרשות שאינו של שניהם כתב ה"ה שהטעם מפני שהם מוקשים לענין מכירה כדאיתא בפרק הספינה (פה:) אבל הר"ן תמה עליו מפני שהוא ז"ל כתב בפי"ז מהל' גזילה שאין ד' אמות קונות בר"ה אלא בסימטא:
ומ"ש כיצד קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשומרו וכו' מבואר דהיינו כר"י ומשמע דס"ל ז"ל דרב ור"י פליגי לענין דינא והלכה כר"י דקי"ל כוותיה לגבי רב ועוד דבגמרא תניא כוותיה דר"י ובסי' קל"ט בס"ד יתבאר דעת הרמב"ם לענין גירושין ופירוש המפרשים בו וגם יתבאר שם דעת הרי"ף:
א"ל התקדשי לי במנה זה ונטלתו וזרקתו לאור וכו' בפ"ק דקידושין ת"ר התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת הא שדיתינהו קמיה הוי קידושין הא קאמרה ליה שקול לא בעינא לא מיבעיא קאמר ל"מ שדיתינהו קמיה דלא הוי קידושין אבל זרקתו לים או לאור אימא כיון דמיחייבת בהו קידושי קדיש נפשה והא דקא עבדה הכי סברה אבדקיה להאי גברא אי רתחנא הוא אי לא קמ"ל ופירש"י נטלתו וזרקתו לים בפניו לומר איני רוצה וכ"כ הרמב"ם בפ"ד א"ל התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים בפניו או לאור או לדבר האבד אינה מקודשת ומ"מ יש קיצור בדברי הרמב"ם שהיה לו לכתוב ואצ"ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד ודברי ריב"ש בדין זה בסי' ק"ע:
אמרה תנהו לפלוני או לאבא או לאביך וכו' שם ת"ר התקדשי לי במנה תנם לאבא ולאביך או לפלוני אינה מקודשת ע"מ שיקבלום לי מקודשת ופירש"י אינה מקודשת ואינו דומה לתן מנה לפלוני ואתקדש לך דהתם איהי קאמרה ליה מעיקרא אבל כאן משטה היא בו כלומר תן מעותך לאחרים וכ"כ תוס' והר"ן:
ומ"ש רבינו א"ל התקדשי לי במנה שנתתי להם אינה מקודשת פשוט הוא דכיון דטעמא דאינה מקודשת משום דמשטה היא בו כי הדר אמר התקדשי לי מאי הוי:
ומ"ש גבי שיקבלום לי מקודשת אפי' לא חזר ואמר התקדשי לי פשוט הוא דכיון שא"ל תחלה התקדשי לי מה צורך לחזור לומר התקדשי לי:
א"ל התקדשי לי במנה אמרה לו תנהו על הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת ברייתא שם ופירש"י אם היה סלע שלה מקודשת. שחצירו של אדם קונה והרי הוא כמי שקבלתו והתוספות הקשו עליו וכתבו דנראה לפרש דאין הטעם תלוי בקנין חצרה אלא כשהסלע שלה סמכה דעתה ומ"ש אם הסלע של שניהם הוי ספק קידושין שם בעיא וסלקא בתיקו: ומ"ש בשם התוס' כ"כ הרא"ש בפסקיו ונראה שכל זה נכלל במה שכתבו התוס' משום דכשהסלע שלה סמכא דעתה:
ומ"ש רבינו לעיל בשם הרמ"ה נראה שהוא כפירוש זה דטעמא דאינה מקודשת משום דכשא"ל תנהו על הסלע סתם הוי כאילו אמרה איני חפצה בקידושיך הילכך אפי' נתנועל סלע שלה לאו כלום הוא וכשאמרה תנהו על סלע שלי הוי כאילו היא חפצה בקידושין ומשמע לי דמ"ש הרמ"ה כגון שיחדה לו הסלע לאו למימרא שצריך שתאמר לו על סלע פלוני אלא אפילו אומרת סתם תנהו על סלע שלי מקודשת ויחדה דנקט היינו לאפוקי אומרת תנהו על הסלע ולא אמרה שלי והכי דייק סיפא דלישניה שכתב אבל אם אמרה ליה תנהו על הסלע סתם דמשמע דבהאי גוונא דוקא הוא דאינה מקודשת ואם לא תפרש כן קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא והיכא דאמרה תנהו על הסלע סתם וזרקו לתוך חיקה בשתיקה לא נתבאר דעת הרמ"ה אם הוא כדעת התוספות והרא"ש שיכולה לומר בתורת מתנה קבלתיו או אמרינן דכיון דשתקה ודאי סמכה אדבריו הראשונים שא"ל התקדשי לי וזה נראה יותר :
התקדשי לי בככר זה תנהו לכלב אינה מקודשת היה שלה מקודשת גם זו ברייתא שם:
ומ"ש אינו שלה ורץ אחריה לנשכה מיבעיא והוי ספק שם:
ומ"ש התקדשי לי בככר זה תנהו לפלוני עני אינה מקודשת אפילו בעני המוטל עליה לפרנסו שם ומפרש טעמא משום דאמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא מחייבת ביה את וכתב הר"ן כלב רץ אחריה לנושכה מהו מפרש בגמרא מי אמרי' בההיא הנאה דקא מציל לה מיניה גמרה ומקניא נפשה או דילמא אמרה ליה חיובי מחייבת לאצולין וסלקא בתיקו ולחומרא ואע"ג דבתנהו לעני פשטינן בסמוך דאפילו עני הסומך עליה אינה מקודשת משום דאמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא מחייבת ביה את ואפילו הכי הכא מספקא לן משום דאיפשר דהצלה דגופא חשיבא לה טובא וגמרה ומקניא נפשה:
כתב א"א ז"ל י"א אם אמרה תן ככר לכלב וכולי ואקדש אני לך שהיא מקודשת וכו' ונ"ל שאינה מקודשת וראוי להחמיר בדבר כל זה דברי הרא"ש בפסקיו שם ושם ביאר מאיזה טעם נ"ל שאינה מקודשת וסיים וכתב יען ראיתי מקצת גדולים שכתבו דמקודשת מדין ערב כתבתי הנ"ל ודעתי נוטה דלא דמי לערב כלל וראוי להחמיר בדבר עכ"ל ז"ל הר"ן (פ"ק דקדושין ע"א ד' תרכ"א) כתב הרמב"ן דמאי דאמרינן תנהו על הסלע תנהו לכלב אינה מקודשת לאו בחד גוונא אינהו דבתנהו על הסלע אפילו אמרה ואקדש אני לך לאו כלום הוא דלאו מידי עביד אפומה אבל בתנהו לכלב אילו אמרה ואקדש אני לך מקודשת שכיון שהוציא ממון על פיה מקודשת מדין ערב ואחרים כתבו דלעולם לא מחוייב מדין ערב אלא במוציא ממון מרשותו לרשות אחר בן דעת לפי שבזכותו של זה נתחייב זה מדין ערב אבל במוציא ממון לאיבוד כי הכא אף ע"ג דאמר בהדיא ואתחייב אני לך לא מהני וכן זרוק מנה לים ואתקדש לך לאו כלום הוא וכן דעת קצת חכמי הצרפתים והרשב"א ז"ל עכ"ל. וה"ה בפ"ד הביא שתי סברות אלו. כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סי' י"א שנשאל על לאה שאמרה לראובן תן לי מה שאתה חייב לי ונתן לה ג' פשיטים וכשנתנם בידה אמר הרי את מקודשת לי והיא כששמעה כן השליכה המעות מידה והרימה קולה וצעקה איני חפצה להתקדש לך ומרטה בשערה ושרטה בפניה וצעקה אוי ואבוי והשיב יראה לי דאין כאן בית מיחוש כיון שהעדים מעידין שלא נתרצית בקדושין וזרקתן לאלתר מידה ואפילו קול של קדושין לא יצא לה בעיר שהרי יצא שוברו עמו עד כאן וכתב רבינו בסימן מ"ב: 89ב"ה דין בת גדולה שקדשה מי שאינו הגון לה והיא אומרת שמואסת בו עיין בתשו' הרא"ש שכתבתי בסי' כ"ד:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |