בית הלוי/ג/נה

בית הלוי ג נה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן נה

א

ענף א

מה שרוצה להתיר על ידי קטן ולסמוך על דעת הרשב"א שכתב דאיסור דרבנן ספינן ליה בידים לא נראה דמלבד דהוא נגד דברי השו"ע באו"ח סי' שמ"ג שסתם כהרמב"ם דגם איסור דרבנן אסור להאכילו עוד זאת די"ל דגם הרשב"א לא התיר רק בדבר דעצם האיסור שבו הוא מדרבנן ואין בו חשש איסור דאורייתא אבל דבר דעיקר החששה שבו הוא שמא יעבור על איסור דאורייתא אע"ג דמן התורה מותר דאין לחוש לזה משום רובא או חזקה וכדומה רק מדרבנן חששו לו אפשר דגם הרשב"א מודה דאסור להאכילו, ועיי' ביבמות דף קי"ד הגמרא להוכיח דאין ב"ד מצוין להפרישו מהא דבן חבר הרגיל אצל עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים מצא בידו פירות אין זקוק לו ומשני ר"י בדמאי הקילו, וכתבו התוס' דלא היה צ"ל דהקילו משום דמאי רק כיון שהוא איסור דרבנן א"צ להפרישו, אי נמי כיון שיש לחוש לטבל דהוא איסור דאורייתא היה לנו להחמיר שיהיה צריך להפרישו, הרי דתי' השני כתב להדיא לחלק כיון דהחשש הוא שמא עובר על דאורייתא אע"ג דהחששה הוא רק מדרבנן היה דינו כדאורייתא אי לאו משום דבדמאי הקילו, ועוד יותר נראה דמכאן מוכרח כן דהרי תני מצא בידו פירות אין זקוק לו ומוכרח דלהאכילו בידים אפי' דמאי דהקילו בו אסור רק דבאוכל מעצמו א"צ להפרישו ולכאורה מוכח דלא כהרשב"א, ולהרשב"א ע"כ צ"ל כתי' השני של התוס' דשאני הכא דהחשש הוא לאיסור דאורייתא ולתי' הראשון של התוס' דלא ס"ל לחלק בזה בע"כ מוכרח דלא כהרשב"א ועכ"פ הא זה מוכח ממ"נ דבחששה לדאורייתא דאסור ממ"נ. אמנם יש לדחותו ונאמר דהא דאסור להאכילו דמאי אין האיסור משום אכילתו של הקטן רק האיסור משום אביו המאכילו דהרי טבל אסור בהנאה של כילוי והרי מבואר בחולין דף ז' דהלוקח מע"ה לאכילה דחייב בדמאי דאסור להאכיל לבהמה ובע"כ האיסור משום הנאה של כילוי דאסור גם בדמאי וכשמאכיל לקטן לא גרע ממאכיל לבהמה אבל כשהקטן אוכל מעצמו אין לאוסרו משום הנאה של כילוי ובהמה אוכלת טבל גמור מעצמה לא מצינו שיהיו הבעלים מצוין להפרישה ואין מקום לאסור בקטן רק משום לתא דקטן שלא יאכל דבר האסור לו ומשו"ה מדייק הגמרא מדאין זקוק לו דאין מצוין להפרישו, אמנם הגם דאין מכאן ראיה לאסור מ"מ גם ראיה להתיר בכה"ג אין לנו ואחרי שהתוס' בתירוצם השני דהיכא דהחששה הוא לאיסור דאורייתא יש להחמיר בו אפשר דגם הרשב"א ס"ל חילוק זה לענין להאכילו בידים ולא התיר רק בדבר דעצם האיסור הוא רק מדרבנן, ועוד דהרי הרשב"א בתשובה סי' צ"ב כתב להדי' דלא התיר אלא בשיש בזה צורך להקטן אבל בדליכא צורך להתינוק גם הוא כתב דאסור ובזה מיושב מה דלכאורה קשה עליו מהא דעירובין דף פ"ב עד בן שש יוצא בעירוב אמו מכאן ואילך צריכין לערב עליו הרי דאסור להוליכו חוץ לתחום אע"ג דתחומין דרבנן גם מיושב מה דהקשה המל"מ בפרק י"ז מה' מאכלות אסורות מהא דשבת דף צ' דמקשה א"ה טהור נמי והרי בל תשקצו הוא רק מדרבנן ואפ"ה אסור ובזה ניחא דבכל הני דליכא תקנות התינוק מודה דאסור, ובפרט בנידון זה דמלבד דאין בזה צורך לקטן עוד עיקר המעשה הוא לצורך גדול בכה"ג אין שום ה"א כלל להתיר דהרי עיקר היסוד של הרשב"א דמתיר מבואר בתשובתו דהוא מהא דאיתא במס' שבת דף קל"ט דיהיב פרוטי לתינוק עכו"ם וזרע כשותא בכרמא ופריך וליתבי לתינוק ישראל ומשני אתי למסרך הרי דכל האיסור הוא משום דאתי למסרך ובדבר דהוא צורך להקטן הלא לא חיישינן למסרך דהא מותר להאכילו ביוה"כ ומזה הוכיח דלצורך הקטן שרי אבל עכ"פ הרי זה מבואר להדי' בגמרא דלצורך הגדול אפילו בדרבנן אסור משום דאתי למסרך וא"כ בנידן זה שהוא לצורך הגדול אין שום מקום להתיר אפילו באיסור דרבנן גמור, ובפרט דהוא חששה לדאורייתא:

ב

ענף ב

מה שרוצה לדון בזה ע"פ אומדנא דמוכח דאנן סהדי דאדעתא דהכי יהיב לי' מסתפקנא טובא דאע"ג דדנין באומדנא וכמו שכתבו התוס' בכמה דוכתא דיש דברים דאפילו תנאי אינו צריך, אמנם לכאורה יש לומר דזהו דוקא בלא התנה כלל אבל הכא דהתנה מפורש כל הפרטים הגם דלא היה צריך להתנות דהאומדנא דכאן יש על כל הדברים שהתנה וחזינן דלא סמך על האומדנא וא"כ זה הפרט דלא התנה י"ל דלא איכפת ליה בזה, ועיי' בחו"מ סי' רמ"א ברמ"א ואם הוא דבר הצריך להנותן כגון אתרוג בימי החג ואמר ע"מ שתחזירהו לי כו' וצריך להחזיר לו מיד ואם אמר ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי יכול להחזירו כל זמן שירצה פי' אפי' אחר החג, ולכאורה קשה דבאו"ח סימן תרנ"א כתב דגם בנתן אתרוג סתם בלא תנאי ה"ה כאלו אמר ע"מ שתחזירהו דמסתמא על דעת כן נתנו כיון שצריך לצאת בו ואין לו אחר, ובודאי הכוונה שצריך להחזיר לו תיכף משום האומדנא וא"כ גם בלא אמר לי אמאי גרע מאלו לא התנה כלל, ואין לומר דבאו"ח איירי ביו"ט ראשון וכשלא יצא בו הנותן עדיין וגם בלא הפנאי איכא אומדנא דהכוונה שיחזיר לו תיכף ובחו"מ איירי שכבר יצא בו הנותן והגם דעדיין צריך לו למחר מ"מ הרי ביום ב' יוצאין גם בשאול וליכא אומדנא דמוכח דכוונתו שיחזיר לו דהרי יכול זה המקבל ליתן לו בתורת שאלה ואין לו חיוב על המקבל להחזיר לו לגמרי שיהיה שוב של הנותן רק משום התנאי ומשו"ה בלא אמר לו יכול להחזירו אחר החג, זה אינו דהא עיקר הדין דגם בסתם מחויב להחזירו יצא להפוסקים מעובדא דר"ג דנתן לר' יהושע האתרוג בסתם ואפ"ה חשבינן ליה כמו שאמר מפורש ע"מ שתחזירהו ואם לא היה מחזירו לר"ג לא היה ר' יהושע יוצא בו וכדאיתא במס' סוכה דף מ"ז והרי שם כבר יצא בו ר"ג קודם שנתן לר"י ומוכרח דגם ביצא בו איכא אומדנא דכוונתו שיחזיר לו תיכף ולא שיצטרך למחר לבקש ממנו שישאול לו האתרוג וא"כ קשה הא גם בלא אמר לי לא גרע מסתמא והנראה דס"ל להרמ"א דבלא התנה כלל אזלינן בתר אומדנא אבל אם אמר מפורש ע"מ שתחזירהו שוב אין לדון בו אחר אומדנא והולך רק אחר לשון של התנאי וכיון דלא אמר לי יכול להחזירו אחר החג דהא חזינן דבמה דהקפיד דהיינו עיקר התנאי לא סמך על האומדנא ומשו"ה מה שלא הזכיר אין דנין בו דין אומדנא, ועיי' בחו"מ סי' קי"ב דכתב הרמ"א דיש אומרים דגם אחריות דאקני אמרינן ט"ס הוא מיהו אם כתב לו אחריות מפורש ולא הזכיר שוב לא אמרינן בו ט"ס הוא:

וע"ש בטור או"ח שכתב די"א דצריך תנאי כפול וכ' הטור דלפמש"כ דגם סתמא צריך להחזיר א"כ גם בלא כפלי לא גרע מסתמא ואין זה סותר להסברא שכתבנו דהרי הטור איירי בהתנה מפורש רק שלא אמרו כדיני תנאי ואין זה סותר האומדנא ולא גרע מסתמא אבל בלא אמר לי הרי לא הזכיר זה הפרט מפורש שרוצה שיחזיר לו תוך החג אין לנו להוסיף על תנאו עוד תנאי אחר כיון דחזינן דקצתו התנה מפורש ולא סמך על האומדנא שוב אמרינן מה דלא הזכיר מפורש ולא הקפיד עליו:

ג

ענף ג

כתב המאור בפ"ג דר"ה דהא דהמודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה דוקא מצוה דאורייתא אבל חצוצרות דתענית לא וכתב הר"ן דלפי"ז גם בשל ר"ה יש לדקדק דהא יש מהם שהם רק דרבנן אלא שאין דבריו מחוורין בזה דמ"מ מצוה איכא, ומדברי בעל המאור נראה דס"ל דברבנן לא אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו וכבר נתקשו בזה מהא דבעירובין דף ל"א אמרי' לר' יהודה דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו והרי גם למצוה דרבנן מערבין לכל מי שילך לבית המשתה ועוד יותר קשה דהמאור סותר את עצמו דבפרק לולב הגזול כתב המאור דהא דאמר רבא לולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל יצא דלאו ליהנות ניתנו דאיירי בע"ז שיש לה ביטול דבלא"ה מכתת שיעורא וגם קודם ביטול אם על בלא נתכוין לזכות בו יצא ביו"ט שני דלא בעי לכם הרי כ' דגם ביו"ט שני שהוא דרבנן לאו ליהנות ניתנו, ועוד יותר קשה לי לשונו של בעה"מ בר"ה גופה דז"ל המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה ודוקא שופר של ר"ה אבל חצוצרות דתענית לא והמודר הנאה משופר תוקע בו תקיעה של מצוה אבל גמיעי מים לא עכ"ל וצע"ג דלמה כתב גמיעי מים דהוא רשות דאסור כיון דכתב דגם מצוה דרבנן אסור ולא ראיתי מי שעמד לפרש המשך דבריו בזה, וגם דעיקר סברתו בזה קשה כמו שהקשה הר"ן דעכ"פ מצוה איכא ואם המצוה קולא דאינו רק דרבנן הרי גם ההנאה הוא כן והנראה דס"ל דהמודר הנאה מחבירו זהו גופה חשיבא הנאה מה שזה התוקע עושה לו רצונו ובפרט אם הוא מצוה לו לתקוע וזה עושה צווי וכמו דאיתא נחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני והוא הנאה דאורייתא וכמו בכל מודר הנאה שאסור לו לעשות מלאכתן ואין שום נ"מ לאיזו תכלית הוא צריך לאותה המלאכה וכמו כן במצוה לו לתקוע אין שום נ"מ לאיזו ענין ולאיזו תכלית הוא נצרך לאותה התקיעה דעכ"פ עושה מלאכתו וצווי וא"כ הא יש בזה הנאה האסורה מדאורייתא ומשו"ה לא שרי רק בשופר של ר"ה שהוא מצוה דאורייתא וס"ל להמאור כהני פוסקים דס"ל דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו גם במצוה שיש בה הנאת הגוף לבד קיום המצוה אבל במודר הנאה משופר דהוא בעצמו התוקע ס"ל להמאור דליכא בזה הנאת הגוף לבד קיום המצוה משו"ה שרי גם מצוה דרבנן כיון דכל ההנאה שבזה הוא רק מה שמקיים המצוה וכמו דמה"ת ליכא מצוה ממילא ליכא הנאה בזה מה"ת וניחא גם הך דעירובין דאע"ג דהמצוה שמערב עבורה הוא רק דרבנן מ"מ הרי תחומין דרבנן ומה"ת הא א"צ כלל להעירוב וליכא הנאה ורק מדרבנן הוא דצריך לו ומשו"ה שרי גם למצוה דרבנן ואע"ג דבעירובין קיימינן שם אליבא דר' יהודה והרי כתב הרא"ש בפרק מי שהוציאוהו דר"י ס"ל תחומין דאורייתא הרי הרבה מהראשונים חלקו על הרא"ש בזה וס"ל להמאור כוותיה, והר"ן אזל לשיטתו שכתב דמודר מחבירו דתוקע לו הוא דוקא בתוקע לו מעצמו אבל אם מצוהו לתקוע אסור דשליחותי' קעביד וכמו דאמרינן גבי כהנים אי שליחותא דידן נינהו אסור במודר הנאה דהר"ן הא כתב בנדרים דף ט"ו דבאיכא הנאת הגוף לבד המצוה לא אמרינן לאו ליהנות ניתנו] ובתוקע מעצמו בלא ציווי הא ליכא שום הנאה לבד קיום המצוה ומשו"ה כתב דגם בדרבנן שרי והמאור יסבור כמש"כ הרא"ש בנדרים דף ל"ו גבי מלמדו מדרש דגם כשיצוה מותר דלא אמרינן שליחותא קעביד רק בדבר דצריך שליחות גמורה וכמו בקרבן ותרומה והובא דעתו ברמ"א בשו"ע יו"ד וס"ל כן להמאור ובכה"ג איכא הנאה גמורה ומשו"ה אסור בדרבנן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם ·

מעבר לתחילת הדף