בית הבחירה למאירי/קידושין/ב/א
|
|
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף ובשטר ובביאה בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר בית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל היבמה נקנית בביאה הקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם אמר הר"ם פי' דרך מורה הזכרים והנקבות אמר הכתוב את הדרך אשר ילכו בה ואמר האשה נקנית ולא אמר האיש קונה מפני שהיא לא תהיה אשת איש כי אם ברצונה אבל אם קדשה בעל כרחה אינה מקודשת ולמדנו שהיא מתקדשת בכסף שנאמר כי יקח איש אשה ונאמר בעפרון נתתי כסף השדה קח ממני גמר קיחה קיחה משדה עפרון והקדושין בשטר הוא שיכתוב לה באיזה דבר שיזדמן אפי' בחרס הרי את מקודשת לי מאורסת לי ומה שדומה לאלו הדברים ויתן לה זה הדבר בפני עדים והראי' על זה אמרו ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר כמו שאמר הכתוב וכתב לה אף הויה בשטר ודרך הקידושין בביאה שיבעלה בפני עדים לשם קדושין ואין שם... יותר מבואר הקנין הזה וזהו אשר בא בתורה ובא אליה ובעלה בביאה תעשה בעולת בעל אבל מי שקידש בביאה או בלתי שדוכין יש לדיין שיכהו שלא ילמדו ממנו ואע"פ שקדושיו שלמים משקל הדינר צ"ו גרגרים שעורת כסף ואיסר הוא דרהם והדינר ששה דרהם ומשקל האיסר ד' גרעינים ופרוטה חצי גרעין כסף מלבד שאמר האשה נקנית אמר גם כן היבמה נקנית והיה האמת שיאמר היבם קונה שהעיקר אצלנו שמי שהכריח יבמתו ובא עליה בלתי רצונה קנאה כמו שכבר התבאר בתחלת ששי מיבמות:
אמר המאירי כלומר האשה נקנית למקדש לענין שלא יהא אחר יכול לזכות בה ושאינה נתרת לשום אדם עוד בחייו אלא בגט בשלש דרכים ר"ל באחת משלש דרכים והם כסף ושטר וביאה בין כדרכה בין שלא כדרכה ומכל מקום אינה נקנית לו בכך עדיין קנין גמור שהקדושין אירוסין הם עושים ולא נשואין ואין הקנין גמור לגמרי להשתעבד לו בשבעה מלאכות ולזכות במעשי ידיה וירושתה ומציאתה ולכל הדברים עד שתבא חפה ותגמור הנשואין וקונה את עצמה להיות יוצאה מרשות הארוס או הבעל אם נשאה בשתי דרכים ר"ל באחת מהם והן גט ומיתת הבעל ופירשו בגמרא במנין זה שהמנין הראשון ר"ל נקנית בשלש דרכים בא למעט חפה בלא קדושין שאינו כלום שאע"פ שאחר קדושין עושה נשואין גמורים והיה לנו לומר שאף בלא קדושין תועיל מיהא לעמוד במקום קדושין אינו כן אלא אין חפה בלא קדושין עושה כלום וכן בא למעט חליפין אע"פ שקונה בקרקעות ובמטלטלין שהרי קנין חליפין אף בפחות משוה פרוטה הוא וכמו שאמרו קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה והרי אמרו אתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה והילכך אפילו היו החליפין שוין כמה הואיל ומתורת חליפין היא אינו כלום כמו שנבאר למטה והמנין השני ר"ל וקונה עצמה בשתי דרכים בא למעט שאינה קונה את עצמה בחליצה אע"פ שהיבמה קונה עצמה בחליצה שהרי באשה דעלמא כתיב וכתב לה ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה ושלשה דרכים אלו שהאשה נקנית בהם כלם קדושי תורה הם וכמו שהביאו את כלם בגמרא מן המקראות כסף מכי יקח ושטר מויצאה והיתה וביאה מובעלה וכן שבשמועת חפה קונה אמרו תנא דכתיבין בהדיא קתני אלמא ששלשתן מן התורה הן וכן שאמרו חדא מחדא לא אתיא וכו' והעלו בה שאף חדא מתרתי לא אתיא כלומר וכלן הוצרכו להביאם מן המקראות אלמא כלהו בחדא מחתא נינהו וכן שאמרו בפרק זה בגמרא בית שמאי אומר בדינר והרי קדושי אשה ככסף הכתוב בתורה הוא וכו' ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שקדושי כסף מדברי סופרים ואף מגאוני הראשונים כתבוה כן בראשון של כתבות ובשלישי של בתרא מ"ח ב' בענין מה שאמרו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה והקשו בה תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות והיו מפרשים תינח דקדיש בכספא שהם קדושי סופרים ואף סופרים יכולים להפקיעם הם אמרו והם אמרו אבל קדושי ביאה מאי איכא שהן מן התורה היאך הם מפקיעים אותם ומכל מקום עקר הפירוש בו תינח דקדיש בכספא שהרשות ביד חכמים להפקיר ממונו של זה שהפקר בית דין הפקר ונמצא שלא קדש בשלו על הדרך שאנו אומרים באיסורי הנאה מדברי סופרים שאם קדש בהם אינו כלום שאע"פ שמן התורה מותר בהנאה כבר הופקר על ידי סופרים ואין זה ממון שלו אבל מכל מקום קדושי כסף אף הם מן התורה בלא שום פקפוק ואף גדולי הדורות העידו על גדולי המחברים שחזרו בהם ומכל מקום הגיעה לידי שאלה שנשאלה להם על זה והשיבו בה ממה שכללו במנין המצות שכל דבר שלמדהו בהיקש או בקל וחומר וגזרה שוה ובכלל באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם אינו קרוי של תורה אלא של סופרים אלא אם כן אמרו בו חכמים בפירוש שהוא מן התורה ואפילו דבר שנאמר עליו הלכה למשה מסיני בכלל דברי סופרים הוא ואם כן הכסף למדנוהו מקיחה קיחה והיה מן הדין לומר שאף השטר מדברי סופרים שאף היא באה מהקש ויצאה והיתה אלא שהביאם לומר שהוא מן התורה ממה שאמרו ט' ב' בענין נערה המאורסה משכחת לה כגון שקדשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס אלמא שאירוסין של שטר הם מן התורה ומכל מקום אין אנו סומכין על כלל זה שהרי כל המקומות מעידין שכלם מן התורה וכן שמצינו בכבוד אשת אב שבאה מן התורה נאמר עליה בכתבות במעשה פטירתו של רבי דאורייתא היא ואעפ"כ אינו אלא מדברי סופרים ונשארנו על שיטתנו שכלם מן התורה:
ועכשיו הוא מתחיל להזכיר את שלשתן והקדים את הכסף מפני שהוא ראש המדברים בכל מקום ושהכתוב הקדימו וכדכתיב כי יקח ובדין היה להזכיר ביאה אחריו וכסדור המקרא אלא מתוך שהשטר אף הוא קנינו מרובה סמכה עם הכסף וענין קדושי כסף יתבאר בגמרא שנותן לה כסף או שוה כסף ואין צורך לטרוח מהיכן יצא לנו מן המקרא להיות שוה כסף ככסף כמו שטרחו רבותינו בה בנזקין להביאה מכסף ישיב לבעליו ובעבד מישיב גאלתו שלא הוצרכו להביאם מן המקרא אלא בדברים שהפורע פורע שוה כסף על כרחו של מקבל כגון עבד לאדון ומזיק לניזק אבל אשה ושדה שאין הנותן רשאי ליתן לעקר קנייתם שלא מדעת המקבל פשוט הוא שכל שהיא מקבלת שוה כסף הרי הוא ככסף ויש מפרשים בדרך אחרת לומר שלא הוצרכו לטרוח בכך אלא בעבד דכתיב ביה בהדיא כסף וכדכתיב מכסף מקנתו והוצרך לרבות שוה כסף מישיב גאלתו וכן בנזיקין דכתיב ביה בהדיא כסף ישיב לבעליו הוצרך לרבות שוה כסף מדכתיב ביה ישיב אבל הכא לא כתיב ביה כסף בהדיא אלא מהקישא דקיחה קיחה וראשון עקר:
ונשוב לדברנו והוא שכשהוא נותן את הקדושין נותן לה בפני עדים ואומר לה בפניהם הרי את מקדשת לי ואין הכרח לומר בדבר זה אלא שהלשון יותר שלם בכך וצריך שיהו העדים רואים את נתינת הכסף ושומעים שהוא אומר לה הרי את מקדשת לי בלשון שתהא היא מבינתו או בדרך שתהא היא מבינה שלקדושין הוא נותנם כמו שנבאר אבל קדושי שטר צריך שיכתוב בשטר על הנייר או על החרס הרי את מקדשת לי ושיהו העדים רואים מה שכתוב בשטר ונתינת השטר לידה ושתהא היא יודעת שהוא שטר קדושין אבל ראיתי לחכמי ההר שכתבו שאינו צריך לומר לה כלום שהרי מה שצריך לומר לה כתוב הוא בשטר והוא שאמרו בגמרא כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקדשת לי וכיצד בשטר כתב לה על הנייר או על החרס הרי את מקדשת לי ולא הזכיר בה ואמר לה הרי את מקדשת לי והם פירשו הטעם מפני שהכסף אדם עשוי ליתנו או להלוותו או לקנות בו אי זה דבר ואם אינו מפרש בנתינתו שלשם קדושין הוא נותנם אין במשמע נתינתו ענין שם קדושין כלל והרי הוא כמונה מנה לחברו בפני עדים שאין ראית המנין שום זכות למונה שמא חייב היה לו או נתנם לו אבל שטר שכתוב בו שתהא היא מקדשת לו אינו צריך אמירה אחרת שהרי אמירתו מפורשת בשטר ואין צריך בה אלא שיראו העדים מסירת השטר ולשון שכתוב בו ושתהא היא יודעת שהוא שטר קדושין ויש מפרשים אף בשאינה יודעת כן ואין הדברים מתישבים לי שאם הוא מדבר עמה על עסקי קדושיה או נשואיה אף בכסף אין צריך לאמירה ואם אינו מדבר עמה על עסקי קדושיה או נשואיה כלל היאך היא יודעת מה שכתוב בשטר שתתקדש במסירת השטר בלא שום אמירה ואיפשר לדעתם בשכבר דבר עמה אלא שעכשיו לא היו עוסקים באותו ענין שבכסף צריך לפרש כמו שיתבאר הואיל ועכשיו מיהא אין עסוקין באותו ענין ובשטר הואיל והעדים לפניה והוא נותן לה השטר ומקבלתו בפניהם וכבר דבר עמה על עסקי קדושיה או נשואיה אע"פ שעכשיו אינם עסוקין באותו ענין דיו ועקר הדברים כדעת ראשון והראיה שהרי צריך שיכתוב השטר לשמה ומדעתה כמו שיתבאר ונמצא מכל מקום שקדושי כסף צריכין ראיה ושמיעה וקדושי שטר ראיה בלא שמיעה ורבותי חולקים לומר שאף בשטר צריך אמירה וכמו שאמרו בגט כתב לה ונתן לה ואמר לה הרי את משלחת וכו' ונראה לי כדעת ראשון שהרי בשאר הקנאות אמרו כתב לו שדי מכורה לך וכו' ואין צריך אמירה וקדושי ביאה חלוקה שלישית והוא שהם צריכים לשמיעה בלא ראיה ר"ל בלא ראית המעשה אלא שיתיחד בפניהם ויאמר לה בפניהם התיחדי עמי להתקדש לי בביאה ונכנסת עמו לחדר בפני העדים והן הן עדי הייחוד הן הן עדי ביאה על הדרך שאמרוה במסכת גיטין המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק ומכל מקום אינו דומה מכל וכל לזו שבמגרש את אשתו ולנה עמו אינו צריך שיאמר לעדים שלשם קדושין הוא מתיחד עמה שמאחר שלבו גס בה רגלים לדבר שאין יחודו אלא על עסקי ביאה ולקיבעיה הדר וודאי בעל ומאחר שחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אומרים שגמר ובעל לשם קדושין והוא עדות המתקיים בידיעה שלא בראיה אבל אשה דעלמא שאין לבו גס בה אם אינו אומר לה בפני עדים שתתיחד עמו להתקדש לו בביאה אע"פ שנכנס עמה לחדר בפניהם אין אומרים הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה שמאחר שאין לבו גס בה שמא לא בעל שהרי אף בנתארסה ונתגרשה מן האירוסין אנו אומרים כן כמו שיתבאר במקומו וזהו לדעת מה שאמרו בבריתא של משנה זו כל ביאה שהיא לשם קדושין מקדשת שאינה לשם קדושין אינה מקדשת וודאי בעדים קאמר דאי לאו בעדים אפילו לשם קדושין אינה כלום ויש אומרים שאפילו לא אמר לה שתתייחד לשם קדושין הואיל ואמר לה בפני עדים שתתיחד עמו ונתיחדה בפניהם מקדשת שודאי בעל וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואחר שכן לשם קדושין בעל וכן שאם העדים והאשה יודעים שלשם קדושין הוא מתיחד אינו צריך לשום דבור בעולם שדבר זה הוא יותר מלבו גס בה:
ומכל מקום רוב מפרשים מסכימים שכל שלא הזכיר ביחודו לשם קדושין אינו כלום אלא במגרש את אשתו ואף במגרש את אשתו קצת גאונים פירשוה גט מספק שאמרו צריכה גט משני הא גט ודאי לא שאין חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות עושה קדושי ודאי שלא לחוש לקדושי שני אם נתקדשה לאחר כן לאחר ומכל מקום יש לדון עליה שהרי נאמרה חזקה זו אף לקולא בפרק המדיר בענין קדשה על תנאי וכנסה סתם ובקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת והוא שאמרו שם קדשה על תנאי ר"ל על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אמר רב צריכה הימנו גט ופירש אביי הטעם מתורת חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וודאי מחל תנאו לענין שקדושיו קדושין אע"פ שלענין כתבה מכל מקום הפסידה כתבתה כמו שיתבאר שם ושאלו בה והא איפליגו בה חדא זימנא דתניא קטנה שלא מיאנה והגדילה ר"ל אצל זה הראשון ואחר כך עמדה ונשאת לאחר רב אמר אינה צריכה גט משני שבודאי משהגדילה אצל הראשון בעל לשם קדושין גמורים אלמא שמה שאמר בקדשה על תנאי וכנסה סתם שצריכה גט לא מספק אלא שהיא מקודשת גמורה ואם בא אחר וקדשה אינה מקדשת לשני ומכל מקום אפשר דוקא באלו שתחלתם בענין אישות שכבר קדשה על תנאי ובקטנה שכבר נשאת לראשון אבל בזו שנתגרשה לגמרי אין חזקה זו נחשב קדושי ודאי ואם תאמר אף בזו כן מפני שכבר נשאת לו אע"פ שנתגרשה באשה דעלמא מיהא לא ולפיכך צריך שיאמר לה שתתיחד לשם קדושין ומכל מקום יש מפרשים שלא אמרו הן הן עדי יחוד אלא במגרש וכו' אבל אשה דעלמא צריך לראיית מעשה וכן כתבוה גדולי המחברים בפירושי המשנה ולשטה זו מיהא נראה שלא ראית מעשה דוקא אלא שיראו כמזדווגים על הדרך שאמרו בדיני נפשות משיראו כמנאפים והדברים רופפים וראוי להחמיר בה:
ולמדת מכל מקום שבקדושי כסף צריך שיאמר לה הרי את מקדשת לי ואין צריך לומר בדבר זה אלא שהלשון יותר שלם בכך כמו שביארנו ואף בביאה אינו צריך לומר בביאה זו אלא שיאמר השמעי לי להיות מקדשת לי או התיחדי עמי והרי את מקדשת לי ואם אמר בביאה זו מוטב אבל בשטר אע"פ שאין צריך לומר בה כלום כמו שביארנו אם בא לומר יאמר הרי את מקדשת לי לבד ואינו אומר הרי את מקדשת לי בשטר זה שאין לשון בשטר זה נופל בה יפה שאינה מקדשת בגוף השטר שהרי אין בו שוה פרוטה והוא שאמרו בתלמוד המערב הדה דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא כלומר ויכול לומר הרי את מקדשת לי בשטר זה וליתנו לה בתורת שוה כסף אבל קדושי שטר אין צריך לדמי השטר ואפילו אין בו שוה פרוטה מקדשת וכן אפילו כתבו על איסור הנאה על הדרך שביארנוה בגט וכמו שאמרו בתלמוד המערב כתבו על דבר שהוא אסור בהנאה מעשה בא לפני ר' ואמר הרי זו מגורשת ואפילו באיסורי הנאה של תורה לדעתינו כמו שיתבאר למטה ובקדושי כסף אינו כן שאף באיסור הנאה מדברי סופרים אינה מקדשת כגון המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה כמו שביארנו במקומו שכל המקדש על דעת חכמים מקדש והם עשאום הפקר ועשהו ממון שאינו שלו וכן כותבין אותה על דבר שיכול להזדייף הואיל ויש שם עדי מסירה שאף בגט כל שיש שם עדי מסירה כשר בכך ויראה שמדקדקין בו לכתבו בכתב שרשומו מתקיים כגון דיו וסיקרא וכיוצא בהן על הדרך שאמרוה בגט וכן שלא יכתב במחבר לקרקע הכל על הדרך שיתבאר בגט ואף לגדולי הדורות ראיתי שכתבו בשלישי של יבמות שאם כתב לה בכתב ידו וחתם עד אחד מקדשת מן התורה אלא שמדרבנן הם קדושין פסולין על הדרך שאמרוה בגט ולא אמרו המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו אלא בכסף ובביאה או שמא דנין כתב ידו ועד אחד כשני עדים לענין זה ובשני של מסכתא זו כתבו שכתב ידו בלא עדים מקדשת מספק ואין חלוק לדעתם בענין זה בין קדושין לגרושין אלא בשיש עליו עדים ואין בו זמן שבגט הוא פסול ובקדושין הם קדושין גמורין ויש חולקים בזו לומר שאין בדברים אלו דמיון בין גט לקדושין כלל וכל שאין שם עדים אין חוששין לקדושיו ולא עוד אלא שאף עדי חתימה לדעתם אין מועילים בו בלא עדי מסירה ועדי מסירה מועילין בו בלא עדי חתימה שאין עדי חתימה מעלים ומורידין בו כלל אלא שגדולי המפרשים לפי מה שכתבו במסכת יבמות נראה שהצריכו בשטר קדושין עדי חתימה ועדי מסירה וכל שאין שם עדי חתימה עושין אותן קדושי ספק ומכל מקום אף הם מודים שאם יש שם עדי חתימה ואין שם עדי מסירה אין כאן בית מיחוש ועקר הדברים שהכל תלוי בעדי מסירה וכן צריך לשמה וכל שלא לשמה פסול אף אם היה בה שוה פרוטה הואיל ובתורת שטר מקדשה וכן זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה הרי היא ספק מקדשת:
ומעתה התחיל לבאר במשנה זו בקדושי כסף אי זהו שיעורן ואמר בית שמאי אומר בדינר ובשוה דינר ובית הלל אומר בפרוטה ובשוה פרוטה והלכה כבית הלל שאין הדבר תלוי אלא בממון ופרוטה ממון הוא וכמה הוא פרוטה אחד משמנה באיסר האטלקי ופירשו גדולי המחברים שהאיסר יש בו כסף משקל ארבעה שעורות ונמצא בפרוטה משקל חצי שעורה ואע"פ שהפרוטה בכל מקום הזכירו שהיא של נחשת הוא מפני שאין כסף שבה נחשב לכלום ועיקרה נחשת אלא שמערבין בה ללבנה משקל חצי שעורה של כסף ודבר זה נמנה בעדיות מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל ואע"פ שהשטה מתחלפת אם נתקדשה בפרוטה וקדשה אחר בדינר מכל מקום אנו דנין את מחלקתם אחר קדושי ראשון ואחר כך הזכיר הדרכים שהיא קונה עצמה בהם והם גט ומיתת הבעל היבמה נקנית קנין גמור להיותה אשת איש לכל דבר בביאה ואף בזו צריך עדי ייחוד ואע"פ שאמרו בין שוגג בין מזיד קנה מכל מקום צריך שיהיו בזה עדים שאם לא כן במה נקנית וכן כתבוה רבותי אלא שמזו של שוגג למדנו שאין צריך לומר לה התקדשי לי בביאה וכן אינו צריך להזמין עדים שיראו את היחוד אלא שיראו מאליהם וכן בכל קדושין שבעולם שאין עדי קדושין צריכין הזמנה ולא אתם עדי אלא כל שרואים מאליהם דיים וביבמה מיהא שטר וכסף אין מועילין בה אלא שמדרבנן מועילים לפסלה לשאר אחים ונקראים קדושי מאמר אלא שאין גומרין בה להקנותה לו לשום זכות בעולם וקונה את עצמה בעודה יבמה בחליצה ובמיתת היבם הא משנתיבמה הרי היא אשת איש גמורה וקונה את עצמה בדרכים שהוזכרו למעלה והרבה טרחו בחדושין ביבמה ובשאר הקנינים שהוזכרו במשנה למה לא שנו בהם דרכים ואין בדברים אלו שום עקר:
זהו באור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: הרבה דקדוקין נאמרו בשמועה זו על משנתינו ממה שנאמרה בלשון קנין ולא נאמרה בלשון קדושין על הדרך שאמרו בפרק שני האיש מקדש וכן ממה שתלה שם את הענין באיש ר"ל ששנה האיש מקדש וכאן הוא תולהו באשה לומר האשה נקנית וכן הרבה דקדוקין שאין תועלת בהזכרתם ויש בהם בלבול פירושים וגירסאות וקושיות אלא שדברים פשוטים הם ונוחים לפרשם על נקל אלא שבמה שאמרו בה וכסף מנלן הזהר מלפרש מנלן דאשה מתקדשת בו שזו לקמיה קא בעי לה אלא פירושו מנלן דאיקרי קנין ואף ברוב ספרים גורסים כן בהדיא אלא שאף בזו הזהר שלא לפרש מנלן דכסף סתם איקרי קנין שאם כן היה לו להביאה משדות בכסף יקנו ולא הוצרך לגזירה שוה אלא כך פירושו וכסף דאשה מיהא מנלן דאיקרי קנין שהרי מכל מקום אינו דומה לשאר קניות והביאה מקיחה קיחה ומה שסמך לו וקיחה מנלן דאיקרי קנין לא שאלת שואל היא אלא לשון המשיב כלומר כסף דאשה למד מכסף דעפרון דההיא קיחה וודאי על קנין נאמרה כדכתיב ביה בהדיא קנה אברהם אי נמי דאפילו לא כתיב ביה הכי הואיל ומכל מקום הקשנוהו לשאר קניות של כסף הדבר פשוט בעלמא שכל שבכסף לשון קניה הוא וכדכתיב דרך כלל שדות בכסף יקנו והרבה מפרשים מדקדקים בה ללא צורך ולא דיינו בדקדוקים הנזכרים בשמועה אלא שרבותינו בעלי התוספות הוסיפו לדקדק על שנאמר האשה ר"ל בה"א ובמסכת כתבות נאמר בתולה נשאת בחסרון ה"א ודורשים חסרות ויתרות כאלו נכתבו על הלוחות בסיני ואיני רואה תועלת בזכירת דברים אלו יפרשם המבין על הצד שירצה אבל מה שיצא לנו ממנה לענין פסק הוא שהאשה אינה מתקדשת בעל כרחה ואע"פ שאין לשון המקרא מוכיח כן להדיא שהרי כי יקח אף על כרחה משמע וכן ובעלה וכל שכן שהשטר בקדושין יוצא לנו מהיקש של גט וכבר ידעת שהאשה מתגרשת בעל כרחה מכל מקום אין זה צריך קרא שאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו והרי אף בשאר דברים אין שום מקח מתקיים באונס וזהו שהוצרך ביבמה לומר ויבמה בעל כרחה וכן בגט ושלחה בעל כרחה הא אשה דעלמא אינה מתקדשת בעל כרחה ולא סוף דבר שאנסוה בשעת קבלת קדושין ר"ל שבשעת קבלת הקדושין היא אומרת איני מקבלתם אלא באונס או שנתנו לה שלא בידיעה ושלא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ואחר כך אמר לשם קדושין נתתי אלא אפילו אמרה רוצה אני כל שנתברר שאנסוה עד שאמרה רוצה אני אינה מקדשת אחר שלא אמרה רוצה אני אלא מתוך האונס וראיה ברורה לזה שהרי מה שאמרו בפרק חזקת הבתים מ"ז ב' אמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני כשאמר רוצה אני הוא שהרי הביאוה מדתניא יקריב אותו יכול על כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ועל כיוצא בה היו אומרים בתלו את האשה וקדשוה שקדושיה קדושין ואעפ"כ אמרו שם אמר רב אשי הלכתא תלוהו וזבין זביניה זביני אבל תלוה לאתתא וקדיש לאו קדושיה קדושין הוא שעשה שלא כהוגן ועשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושיה אם בקדושי כסף שעשאום הפקר ואם בקדושי ביאה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות:
ואם אנסו את האיש וקדש יראה לי גם כן שאע"פ שאמר רוצה אני הואיל ומתוך האונס אמר כן אין קדושיו קדושין וכן מצאתיה אחר כן לגדולי פרובינצה בחבוריהם ולא עוד אלא שלדעתי אף לדעת האומר בתלו את האשה וקדש שקדושיו קדושין התם הוא דשקלה זוזי וכל שיש שם נתינת מעות אנו אומרים אגב אנסי גמר ומקני כמו שאמרוה בתלוה וזבין ותלוה וזבין אמרו תלוה ויהיב לא אמרו שבמתנה הואיל ואין שם מעות אינו גומר ליתן באונס אף באומר רוצה אני ואף כל שאנסוהו לקדש הואיל ואין כאן מעות אין קדושיו קדושין ומכל מקום יש אומרים שלא הצריכו נתינת מעות לגמר קנין אלא במקום שהמקנה מתחסר כגון מכירת קרקע אבל בקדושין שאין כאן חסרון ממון כל שאמר רוצה אני וגמר הוא לקנות או להקנות מקדשת וחסרון פרוטה ואיסור קרובות אינו קרוי חסרון לענין זה והרי בגיטי נשים באלו שכופין אותן להוציא מצינו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואף גדולי המחברים כתבו בהדיא שהאיש שאנסוהו וקדש קדושיו קדושין ונראה לי כעין סעד לדבריהם שהרי מצינו באונס שכופין אותו לכנוס ואף גדולי המגיהים ראיתי שמודים בה כשיאמר רוצה אני ומכל מקום יש לפקפק בה שאם האונס בא מצד האשה אף זה שלא כהוגן ואיפשר שמתוך שאין מצוי כלל לא כללוה בדין הפקעה והדברים סתומים ואין לנו בהם אלא לדון אחר המחמיר: